• הרצאה מוקלטת ומצגת מקיפה בנושא מיסוי הכנסות בחו"ל (Relocation),  חידושי פסיקה וחקיקה, הכללים החדשים מיום 1.1.2018

    לצפייה - לחץ כאן

  • בהתאם לנוהל גילוי מרצון החדש, ניתן להגיש בקשה במסלול אנונימי עד ליום  31.12.2018 

    טל' 073-2181818
  • המהפכה הגדולה במיסוי הנדל"ן ומיסוי הכנסות מהשכרה למגורים ולדירות נופש בשנה האחרונה

    לצפייה בהרצאה המוקלטת ובמצגת המקיפה – לחץ כאן

true

פס"ד אדרעי כנגד גדליהו

02.03.2004

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 533/80

בפני:

כבוד השופטת מ. בן פורת

כבוד השופט מ. אלון

כבוד השופט ש. לוין

המערערים:

1. אדרעי ז'אק

2. אדרעי אלגריה

נ ג ד

המשיבים:

1. גדליהו אליהו

2. גדליהו מזל

ערעור ברשות שניתנה ביום 15.7.80 בת.

המר' 318/80 על פסק דינו של בית המשפט

המחוזי תל אביב ת.ע. אזרחיים 510/79 שניתן

ביום 13.5.80

איזכורי חקיקה:

חוק החוזים )חלק כללי(

חוק החוזים )חלק כללי( 31

חוק החוזים )חלק כללי( 30

חוק החוזים )חלק כללי( 13

פ ס ק - ד י ן

השופטת בן פורת:

להלן הנמוקים ביסוד החלטתנו שהודעה ב28.3.22- ואשר לפיה נדחה הערעור

המונח בפנינו ואושרו מסקנותיו של בית המשפט קמא, בשינויים מסויימים כמפורט שם:

בן המערערים )המוכרים( לבין המשיבים )הקונים( נכרתו במעמד אחד, במשרדו של

עורך דין מטלון, שני חוזים: )א( חוזה למכירת זכויות החכירה בדירת המוכרים במחיר

של 230,000 ל"י; )ב( חוזה למכירת ציוד המצוי בדירה במחיר של 105,000 ל"י. בחוזה

השני, ורק בו, נאמר שהוא מהווה חלק בלתי נפרד מהחוזה הראשון. במקורה היתה הדירה

נשוא העיסקה בת שני חדרים ובשטח כולל של 36.80 ממ"ר. סמוך לכריתת החוזים בוצעו

בדירה עבודות שיפוץ והרחבה יסודיות ושטחה הגיע כדי 90 ממ"ר. ערכה בשוק, לפי עדותו

של מומחה הקונים שלא נסתרה ונתקבל כמהימנת, היה במצבה הקודם כ000,002- ל"י ובמצבה

החדש כ000,053- ל"י. בחוזה הראשון )מכירת הזכויות בדירה( אין זכר לשיפורים דלעיל,

אדרבה נאמר שם - כפי הרשום בפנקס המקרקעין - ששטח הדירה הוא 36.80 ממ"ר. כבר

מהנאמר עד כה ברור כי הפיצול היה מלאכותי - שכן שווי הדירה המשופצת היה, כאמור,

כסכום המצטבר של שני החוזים - וכן שתיאור שטח הדירה היה גם הוא כוזב. יצויין כי

ב"ריהוט" כביכול שנמכר בנפרד מהדירה כלולים )בין היתר( דוד שמש, סטים ברזים שעל

פניהם מהווים חלק אינטגרלי של הדירה גופה. הקונה הודה כמו כן שהערך הכספי

של "ריהוט" זה נופל לפחות ב000,52- ל"י מערכו במציאות. זאת ועוד, בו במעמד חתמו

שני הצדדים על הצהרה המופנית אל שלטונות מס שבח מקרקעין וגם בה כלולים שני

הנתונים הכוזבים, היינו שהחכירה נמכרת ב000,032- ל"י וכן ששיטחה של הדירה הוא

כרשום בפנקס המקרקעין. מסתבר שהקונים גם עשו שימוש בהצהרה זו )נ3/( הלכה למעשה

ושלמו על יסוד המחיר הנקוב בו תוספת-מס בסכום נמוך מהמגיע מהם באמת. עיון במסמך

ת41/ מלמד שחשבון התוספת נערך לפי המחיר המוצהר ב-נ3/ ונקבע שהמס המגיע הוא בסך

3,750 ל"י. בדרך זו "חסכו" הקונים בין 2,035 ל"י לבין 4,725 ל"י, כשהסכום המדוייק

תלוי בשאלה איזה חלק מן הציוד )אם בכלל( ניתן היה להפריד באמת ובתמים מהדירה

הנמכרת, הואיל ואינו מהווה חלק אינטגרלי הימנה. חישוב החסכון כלול בסיכומיו של

עו"ד אמיתי שיצג בפנינו את הקונים ולא מצאנו כל הסתייגות מחישוביו בסיכומים של

עו"ד כסיף, שטען למוכרים.

מטעמים שיפורטו בהמשך הודיעו בזמנם המוכרים שהם מבטלים את ההתקשרות והקונים

מצדם הגישו לבית משפט השלום שתי תובענות: האחת-לאכיפת החוזים, והשניה-לפיצויים

על הפרתם. התביעה הראשונה התקבלה ואילו השניה נדחתה. בפנינו שוב אין הקונים

מערערים על דחיית התביעה לפיצויים ועל כן אין היא מעניננו. אשר לתביעה לאכיפה,

הגישו בזמנם המוכרים ערעור בפני בית המשפט המחוזי על קבלתה אך ערעורים נדחה. מכאן הערעור ברשות המונח בפנינו, והוא מצומצם לשאלה אחת בלבד והיא שאלת פירושו של סעיף 31 לחוק החוזים )חלק כללי( תשל"ג3791- (להלן "חוק החוזים"(.

2. למימצאו של בית משפט קמא כי העיסקה נגועה באי-חוקיות היה על מה

שתסמוך כפי שהובהר כבר לעיל, כלל חוזה-מכר-הדירה שני נתונים

כוזבים )לגבי המחיר ושטח הדירה(, כן נחתמה על ידי הצדדים ההצהרה הכוזבת שהקונים

עשו בה שימוש הלכה למעשה. די באלה כדי להסיק כמסקנה בלתי נמענת שהכוונה שהסתתרה מאחורי הפיצול המלאכותי וציון הנתונים הכוזבים היתה להונות את שלטונות המס. לענין זה אחת היא אם היוזם והנהנה הוא המוכר או הקונה, כל עוד הצד השני יודע על כך ומסכים לסייע בידו.

אולם טענתו העיקרית של בא כוחם המלומד של המוכרים היא שאשמתם של הקונים גדול

לאין ערוך מזו של שולחיו אשר לא נהנו בשום דרך שהיא מהפרטים הכוזבים ומפיצול

עיסקה כמבואר. הוכח, לדבריו, שרק הקונים הפיקו תועלת מכל אלה על ידי החסכון במס

המתבטא בסך 4,725 ל"י. ברם, אפילו חטאו שני הצדדים באותה מידה, עדיין מחייבת תקנת הצבור והמדיניות הרצוייה למנוע מהקונים את סעד האכיפה ולצמצמו להשבה בלבד. אין לשכוח שנוסח סעיף 31 לחוק החוזים אינו מותיר כל ספק בדבר כוונתו של המחוקק שההשבה תהא הכלל - בכפוף לסמכותו של בית המשפט במקרה חריג לפטור צד גם מחובה זו - ואילו הוראה לקיים חיוב-שכנגד, כולו או מקצתו, תשאר בגדר חריג כאשר נסיבות המקרה המיוחד מראות שמן הצדק לעשות כן. אם נגרוס, בניגוד לכתוב בסעיף 31, שמתן צו אכיפה הוא הסעד השיגרתי כל אימת שהקונה עומד בלוח התשלומים, נפתח לדעתו פתח כרוחבו של אולם לעיסקות בלתי חוקיות בנושא המקרקעין ונאפשר גזילת אוצר המדינה על ידי "חסכון" במסים.

הכלל בו דוגל ב"כ המוכרים מקובל עלי. כרגיל יש לראות חוזה בלתי חוקי כבטל:

ס' 30 לחוק החוזים. רק במקרים חריגים, כאשר טעמי צדק מחייבים זאת והתובע קיים

חלק ממשי מן החיוב )בהתאם להתחיבויותיו בחוזה(, יש יסוד להשתמש בסמכות שסעיף

31 סיפא מעניק לבתי המשפט, והיא להורות שעל הנתבע "לקיים את החיוב שכנגד, כולו

או מקצתו". משמע על טעמי הצדק להיות כאלה שלאורם אין להסתפק בתרופה הרגילה, היא ההשבה: סעיף 31 רישא.

הקושי לקבוע כללים מנחים לשימוש בסמכות לפי סעיף 31 סיפא נעוץ בצורך להתחשב

בשני שיקולים מנוגדים: חינוך הציבור לרחוק מתכסיסים כדי להשיג מטרות בלתי חוקיות,

במקרה שבפנינו, כאשר הצדדים לחוזה נוקבים בו מחיר כוזב, דרושה

לדעתי ההרתעה לא רק משום שזו כוונתו של המחוקק הרוצה כרגיל בבטלותו של חוזה בלתי- חוקי, לאל גם משום שלצערנו, כעולה מן הפסיקה, התנהגות זו פשטה בציבור בממדים מדאיגים. הקושי נעוץ, איפוא, במציאת האיזון הנכון בית שתי המטרות דלעיל

במקרה נתון. כנגד ההמנעות הרצויה מהענשת יתר של החוטא, מקובל עלי שיש להדגיש

עתה מבחינת המדיניות המשפטית הרצויה "את המגמה למניעת כריתתם של חוזים בלתי

חוקיים, כאחת מדרכי ההרתעה מפני התקשרות חוזים כאלה היא הסכנה, שלה צפוי המתקשר של בטלות החוזה, על התוצאות הנובעות מכך": דברי השופט י. כהן )כתוארו אז( בע.א.

359/79; 365, פד"י לה)1(, 701 בעמ' 710 מול האות ז'. ברם, הואיל והפסיקה בנושא

קשה זה עודנה באיבה, סבורתני שמוטב לרחוק מקביעת כללים מראש, ומוטב שיתגבשו במשך הזמן תוך טיפול בכל ענין בנפרד. מכאן שאני מסתייגת, בכל הכבוד, מעמדתו של חברי הנכבד השופט אלון לפי המדיניות הרצויה היא לגרום באמצעות סעיף 31 לחוק החוזים )חלק כללי( תשל"ג3791- שזכויותיהם החוזיות של התובעים יקויימו: ע.א. 311/78, פד"י לה)2(, 505, כעולה מן האמור בעמ' 520 מול האות ד'. גישה כזאת היתה הופכת את הכלל לחריג ואת החריג לכלל ולא היתה משיגה, לפי מיטב הבנתי, את מגמת ההרתעה של הציבור הרחב מתכסיסים דומים.

מכאן למקרה שלפנינו:

כפי שהובהר לעיל ואמנם הצהירו שני הצדדים הצהרת כזב )נ3/(, אך מצד שני

נמצאו, בסופו של דבר, רק הקונים "נהנים". יחד עם זאת, נחה דעתי שהתנהגות המוכרים

במקרה שבפנינו מצביעה על כך שהם היו אלה שביקשו להבנות מן העיסקה מבלי לבחול

באמצעים. התנהגות זו שתובהר בהמשך נותנת יסוד סביר להנחה שלא הופרכה כי היוזמה

מצידם באה וכי יחסית אשמתם של הקונים היתה קטנה בהרבה. אבהיר את שיקולי:

בעת כריתת החוזים שילמו הקונים 50,000 ל"י . שני התשלומים הבאים עתידים היו

ב- 15.2.78 סך 50,000 ל"י

ב- 15.3.78 סף 30,000 ל"י

אינני רואה לנכון לפרט את התשלומים שלאחריהם. הוכח, כי מחמת לחצים שהפעילו

המוכרים סילקו הקונים בבת אחת כבר ב87.2.7- סך של 150,000 ל"י והוסכם שהיתרה בסך

135,000 ל"י תסולק כנגד הפינוי )ת4/(. פירוש הדבר שהקונים לא רק הקדימו את מועד

התשלום האחד ב8- ימים ואת זה שלאחריו בחודש ושבוע, אלא שגם נתנו מיקדמה בסך

70,000 ל"י על חשבון היתרה שזמן פרעונה היה עדיין עתידי. התנהגות זו עומדת בסתירה

בולטת למסקנה אותה מזמינים אותנו המוכרים להסיק והיא כאילו הקונים יזמו את הפיצול

לשני חוזים כדי לחסוך 4,725 ל"י )לכל היותר( מתוספת המס החלה עליהם. הדעת

נותנת, שהסתתרו מאחורי הפיצול שיקולים אחרים לגמרי. הנה כי כן הוכח, שהמוכרים

שיגרו בשעתם אל הקונים מכתב )ת6/ שתאריכו 7.3.78( ובו טענה כאילו הוסכם שמחיר

הדירה יהא 435,000 ל"י, היינו ב000,001- ל"י יותר משנרשם במסמכים. על טענתם זו

חזרו גם בכתב ההגנה ורק בשלב הסיכומים זנחוה. בית משפט קמא קבע על יסוד הנמקה

משכנעת שגירסה זו הופרכה מיסודה והוכחה ככוזבת. יוצא שהמוכרים לא בחלו באמצעים בלתי-כשרים כדי לזכות שלא כדין בבצע כסף. קשה להלום שאנשים הנוהגים כך יסכימו לפצל עיסקה לשני חוזים רק כדי שהקונים והקונים בלבד - יוכלו לחסוך מתוך מחיר של 335,000 ל"י סך מירבי של 4,725 ל"י. יש בכך משום תמיכה לא מבוטלת בגירסת

הקונים שהמוכרים סברו בשעתם כי דמי ההסכמה למינהל מקרקעי ישראל נקבעים לפי המחיר בו נמכרת הדירה. אגב, לכאורה נוטה אני לחשוב, שאפילו הבסיס לתשלום דמי ההסכמה

הם המקרקעין, עדין יש חשיבות לשטח הדירה הנמכרת כדי לקבוע את החלק היחסי - מן

המקרקעין השייך למוכרים. ברם, בהעדר טענה ברוח זו בסיכומיו של עו"ד אמיתי מטעם

הקונים אצא מתוך הנחה שבפועל ממש לא נהנו המוכרים משום הנחה בדמי ההסכמה כתוצאה

מן הפיצול. היה, בסיס מוצק להנחתו של בית משפט קמא כי האשם של המוכרים

גדול במידה ניכרת מזה שדבק בקונים וקרובה אני לחשוב שהחסכון בתוספת מס

ממנו נהנו היה רק פועל יוצא מזערי מהשיקולים האמיתיים שהנחו את המוכרים בעת

שהסכימו לפיצול.

אודה שאלמלא הדרישה של 100,000 ל"י והתנהגותם של הקונים המצביעה על נכונות

לבוא לקראת המוכרים ולהקדים את התשלומים )התנהגות הסותרת, כאמור, רצון "לחסוך"

בסכום קטן יחסית(, הייתי דוגלת בדיעה, שיש להסתפק בתרופת ההשבה בלבד. אומנם,

אפילו היו המוכרים מסכימים רק לפיצול האמור, למען הקונים , כדי שהללו יחסכו

כמתואר לעיל בתוספת מס, הייתי רואה בהם חוטאים כאחד, אולם לא היה בכך די בעיני

כדי לסטות מן הכלל שהתרופה הפתוחה בפני צד לחוזה בלתי-חוקי הוא השבה. ברם, השוואת

התנהגותם של הצדדים בענין שבפנינו גורמת לי לחשוב שטעמי צדק ומדיניות רצויה

מחייבים לא לבוא לקראת המוכרים על ידי מניעת התרופה של קיום החיוב שכנגד. המנעות

כזאת היתה נותנת לחוטאים היותר גדולים יתרון שהוא מעין פרס או שכר על חטאם.

לחילופין טען ב"כ המלומד של המוכרים, עו"ד כסיף שמן הראוי להתנות את קיום

החיוב שכנגד בתשלום מעבר להצמדת יתרת המחיר למדד יוקר המחיה. לא ראינו לנכון

לעשות כן. הקונים היו מוכנים כל הזמן לקיים את התחייבויותיהם על פי החוזה, אפילו

לפני מועדן ואם המוכרים ראו לנכון לבטל את ההתקשרות, אין להם להלין אלא על עצמם.

יתר על כן, יתרת המחיר הופקדה לפי צו של בית משפט השלום, היינו לפני זמן רב

ולא היתה כל מניעה שמוכרים יקבלו כסף זה במקום לעמוד בסירובם לבצע את העיסקה.

הפרקליט המלומד מטעם המוכרים העלה טענה נוספת והיא, שרק צד לחוזה בלתי-

חוקי שביצע את חיובו במלואו זכאי בתנאים מסויימים לקיום החיוב שכנגד. בינתיים

נפסקה הלכה שאין לטענה זו על מה שתסמוך: ע.א. 311/78 הנ"ל בעמ' 713 ליד האות א'.

וכן ר' ע.א. 359/75, 365 שהוזכר לעיל בעמ' 713-712. התוצאה עשויה להיות אחרת

אם הקונה, דרך משל, אינו משלם תשלום פלוני במועד שנקבע לו בחוזה: שם, שם.

בשלב זה היתה לי הזדמנות לעיין בחוות דעתו של חברי הנכבד, השופט אלון. לא

אביע דעה על שלושת הכללים הראשונים שפורטו בס' 5 לחוות דעתו, שכן כבר הבהרתי

שמוטב לרחוק מכללים ככל האפשר. יחד עם זאת מוצאת אני לנכון, לאור האמור בסעיף

זה, להבהיר את עמדתי ביתר שאת:

לא רק הרתעת הציבור מלכרות חוזה בלתי חוקי הוא השיקול הבלעדי בבוא בית המשפט

לומר את דברו על סמך הסמכות אשר ס' 31 מקנה לו. כנגד שיקול זה עומדת גם השאלה

כיצד ניתן לעשות צדק בין הצדדים לעיסקה, וכך למעשה כבר נאמר על ידי. הקושי הוא

למצוא בכל מקרה ומקרה את האיזון המתאים בין תקנת הציבור )שמירה על החוק ועל המוסר

הטוב( לבין המטרה האחרונה. תוכן טיפול במשפטים בעתיד יתגבשו מאליהם כללים מנחים

על דרך האינדוקציה.

לא בכדי ציינתי כי המנעותי מלהביע דעתי מתייחסת רק לשלושת הכללים הראשונים

שפורטו על ידי חברי. לא כן הדבר לגבי הכלל הרביעי:

"ד. הבחנה בין אי חוקיות הנובעת מעצם מהותה

של העסקה שבחוזה, כגון חוזה לשם ביצוע מטרה

בלתי חוקית ובין אי חוקיות, שהיא נלווית וטפלה

לגוף העיסקה שבחוזה".

כדי להדגיש את עמדתו מפנה חברי הנכבד לגישה שקדמה לחוק החוזים )חלק כללי(, תשל"ג-

1973: ע.א. 379/69 מעודד נ. דון, פד"י כד)1(, 283, 287. לדעתי, אין כל אפשרות

לפצל בין מהות העיסקה - בעניננו מכירת דירה - שהיא, כשלעצמה, כשרה למהדרין, לבין

התיאור הכוזב של שטח הדירה, מחירה וכיוצא באלה פרטים המעידים על המטרה בלתי חוקית

של החוזה ולראות באלה "חלק נלווה וטפל". ההחלטה בע.א. 379/69 נפלה במקרה בו נכרת

לכתחילה חוזה כשר בין הצדדים, אלא שבשלב מאוחר יותר הם חתמו על תצהיר כוזב כדי

להונות את שלטונות המס. התביעה גופה היתה להשבה בלבד, סעד שהיה מקובל באותם ימים

חרף אי חוקיותו של החוזה, אם כי במקרים חריגים, כגון חרטה. לאור העובדה שבמעמד

כריתת החוזה לא היה בו כל פסול, גם לא מבחינת מטרתו, הגיע כבוד השופט לנדוי

)כתוארו אז( לכלל דיעה כי "פגם כזה )היינו החתימה המאוחדת על התצהיר - מ.ב.( אינו

יורד לשורש העיסקה כולה עד כדי מניעת תביעה להשבת המחיר. זהו פגם בענין טפל או

נילווה לביצוע ההסכם, ודי בסנקציה הפלילית כתגובה להתנהגות בלתי-חוקית כזאת".

לעומת זאת, הביע אותו שופט נכבד במקון אחר את דעתו בצורה חד-משמעית כי חוזה הנכרת

מלכתחילה למטרה בלתי חוקית וגם זו היתה עיסקה של מכירת דירה שמטרתה פסולה - אין

להענות לתביעת אכיפה ודינה להדחות. השופט אף מצא לנכון להוסיף )לעיצומו של ענין

בדעת מיעוט, אך לא מבחינת העקרון המשפטי( את הדברים הבאים בהם הוא מתאר את הקשיים

של הקונים בהצלת כספם מחד, ואת הצורך בחינוך הציבור מאידך:

"אפילו יש להם הכוונה לקונים - מ.ב.( דרך להציל

את כספם, יקבלו חזרה לפי ערך מופחת בהרבה; ואילו

המערערים יוצאים נשכרים ממעשה בלתי-חוקי שיש חשד

מבוסס למדי שהם אשר יזמוהו. אך על הסלידה המלווה

תדיר קבלת טענה של אי-חוקיות גובר הצורך שלא להושיט

סעד לבעל דין אשר השתתף בעיסקה בלתי חוקית בעליל.

אולי תתרום הפעלת הכלל הזה בכל נוקשותו לחינוך

הציבור שיתרחק מתכסיסים החייבים להעלות חשד בעיני

כל אדם ישר: ע.א. 41/75, נילי נ. שלומי, פד"י ל)2(,

3, 6 מול ד-ה )ההדגשה שלי - מ.ב.(.

הצורך לחנך את הציבור עומד בעינו גם היום, אך כנגדו מתחשבים עתה, בניגוד,

לעבר, גם בצדק היחסי בין הצדדים )שכן גם הענשת יתר של החוטא הקטין יחסית בגדר

עוול הוא(; אך לעניננו החשוב להדגיש, ואומנם הודגש בקטע המצוטט, כי כבוד השופט

לנדוי ראה את העיסקה כבלתי-חוקית, ואי-החוקיות התבטאה שם בהסוואת חלק ממחיר הדירה

כהלוואה. אגב, תמהתני אם בע.א. 379/69 לא יצר בית משפט זה קנה מדה חדש לענין

ההשבה, הסוטה מהמקובל באותם ימים במשפט האנגלי. הנה כי כן בענין St. John Shipping

Sol. Jo 100 ;870 .w.L.R 3 (6591( .Corporation v. Joseph Rank, Ltd

267 .Q.B 1 (7591( ;413 .Lloyd's Rep 2 (6591( ;683 .All E.R 3 (6591( ;841

עליו הסתמך כבוד השופט לנדוי, לא דבק בחוזה ההשטה של הסחורה כל רבב, אלא שהמוביל הטעין את הסחורה בעת ביצוע אותו חוזה, שלא על דעת בעל הסחורה בצורה בלתי חוקית במובן זה שהמטען הכולל של האניה )היינו לא בהכרה בשל אותה סחורה( עבר את המקסימום המותר.

לכאורה, ספק בליבי אם הרצון דומה לראיה. ניתן להצדיק את פסק הדין בע.א. 379/69

בגישה המחמירה דאז, אשר עודדה את בית המשפט לבוא לקראתו של צד לחוזה מוכתם באי חוקיות ולא גם על ידי סטיות פה ושם. אותו מצב גם גרם, לדעתי, להרתעת השופטים

מלראות את אי-החוקיות שדבקה בחוזה המכר של דירות אשר המחיר הנקוב בהם היה שונה שוני מהותי מהמחיר האמיתי.

מסכימה אני עם חברי הנכבד, בדבריו בס' 4 לחוות הדעת שחוזה בלתי-חוקי אינו

כעפרא דאראע, אולם בניגוד לדעתו בע.א. 311/78 שהוזכר כבר לעיל, דעתי היא שגם

לפי הדין הקודם, וממילא גם לצורך ס' 30 לחוק החוזים )חלק כללי(, תשל"ג,3791-

לא ניתן היה לראותו ככזה, להיפך, כל מה שבוצע על פי חוזה בלתי חוקי באותם ימים,

כגון העברת קנין או חזרה מצד לצד, תפס בעיני החוק וזכה בהגנתו של בית-המשפט.

לשון אחרת, הנזק נשאר במקום שנוצרו ר' 158 .L.T 23 (4581( Feret v. Hill

(הגנה על החזקה הבלתי חוקית( ו- 167 .A.C (0691) Singh v. Ali )הגנה על הקנין(.

כנאמר בפסק הדין 1019 .All E.R 2 (9491( Gray v. Southouse

מפי השופט דבלון: "the loss lies where it falls..." היטיב לבטא זאת כדרכו

כבוד השופט זוסמן )כתוארו אז( בע.א. 373/54 אהרונסט נ. נויימן, פד"י י, 1121,

1146: "... אי חוקיות המעשה אינה מונעת בדרך כלל את רכישת הקנין". שונה היה

המצב כאשר החוזה היה עפרא דארע, כמו למשל בע.א. 483/62, 486/62 פד"י יז, 1953

(קוק נ. דורן(, לפי פירוש הדין שנגע לענין היה זה חוזה בטל מדעיקרא. היטיב

לבטא זאת השופט זילברג )כתוארו אז( באומרו שבנסיבות הענין החוזה אינו "בלתי חוקי"

או פוגע חוק, אלא א-חוקי, פיסת נייר או "חספא בעלמא" )שם בעמ' 1960(. כתוצאה

מזה נפסק שעל השוכר להחזיר למשכיר את מה שקיבל לפי החוזה הא-חוקי, תוצאה המנוגדת

לזו שהיו מגיעים אליה, אילו נחשב אותו חוזה שכירות לבלתי חוקי )דחית תביעתו של

המשכיר(.

הערתי הנוספת נוגעת לדעתו של חברי הנכבד השופט אלון כי אין בפיצול העסקה

לשני חוזים כשהוא לעצמו גורם לאי-חוקיות העיסקה. גם לדעתי, יתכנו מקרים

בהם אין בפיצול כל פגם שהוא, למשל, כאשר יחד עם הדירה נמכרת תכולתה שאינה מהווה

חלק הימנה ותוך ציון המחיר האמיתי של הדירה מזה ושל התכולה מזה. במקרים של ספק

הייתי מצפה שתום ליבם של הצדדים יגרום להם להסכים במפורש שלשם הסרתו של ספק זה

יראו לשלטונות המס את שני החוזים גם יחד. אולם אין זה תנאי הכרחי דווקא.

אגב, במקרה המסויים כלל לא קבעתי שהפיצול הוא המכתיב, בעמדו בפני עצמו את העיסקה

נשוא הדיון באי חוקיות. להיפך, פירטתי שיקולים נוספים שלא אחזור עליהם בזה.

הטרידה אותי שאלה אחת והיא כלום יהא זה נכון וצודק שנשתמש בסמכותנו האמורה

ונורה על קיומו של החיוב שכנגד כל עוד לא תוקן המעוות כלפי שלטונות המס. כלום

אין בתוצאה כזאת משום מתן יד מסייעת למי שעבר עבירה. גמלה בי הדיעה, שאין מניעה

לכך, בתנאי שהעתק של פסק דיננו יועבר ליועץ המשפטי לממשלה לכל פעולה שימצא לנכון

ואני מציעה לחברי הנכבדים לנקוט בדרך זו.

על יסוד הנימוקים דלעיל אם כי תוך העברת העתק פסק הדין ליועץ המשפטי

לממשלה, הגעתי בזמנו להחלטה כפי שהודעה ב.28.3.32-

השופט ש. לוין:

1. מסכים אני עם חברתי הנכבדה השופטת בן פורת במידת האפשר יש להימנע מקביעת

כללים מראש בסוגיה שלפנינו ו"מוטב שיתגבשו במשך הזמן בכל ענין בנפרד".

בנסיבות המקרה הנוכחי נחה דעתי שאין לנו עילה מספקת להתערב במסקנותיהן

של הערכאות שקדמו לנו ולפיכך הצטרפתי אף אני לתוצאה המשותפת אליה הגענו; גם

מסכים אני להעברת העתק פסק דיננו ליועץ המשפטי לממשלה.

השופט אלון:

1. בסוגיה נכבדה זו של החוזה הפסול, כפי שהיא באה לכלל ביטוי בסעיפים 30 ו13-

לחוק החוזים )חלק כללי(, תשל"ג,3791- דנתי במפורט בע.א. 311/78, הווארד נ. מיארה

ואחרים, פד"י לה )2( 505, עמ' 516 ואילך, ואוסיף דברים אחרים הנוגעים לענין

שבפנינו.

2. בית המשפט השלום )כבוד השופט מצא(, מתאר בפסק דינו המפורט והמנומק יפה, אשר

קויים - על מימצאיו ונימוקיו - בידי בית המשפט המחוזי )שפסק דינו ניתן מפי כבוד

השופט שטיינברג(, את פרשת הדברים בענין שבפנינו. לאחר שהמערערים )להלן -

המוכרים( באו בתאריך 15.12.77 על הסכם למכירת הדירה למשיבים )להלן - הקונים(

ביקשו, כעבור זמן קצר בלבד, להתחרט מהעיסקה. אומר שופט השלום המלומד:

"אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 7.2.1978, בעת ביקור

התובעים )="הקונים(" בדירה ולפני ששילמו את הסך 150,000 ל"י

לפי ת.4/ הציעו הנתבעים )="המוכרים(" לבטל את ההתקשרות ואף

הציעו לתובעת פיצוי תמורת הסכמתם המבוקשת לביטול. משלא

נענו התובעים לבקשת הנתבעים לבטל את ההתקשרות, דומה היה

שהכל בא על מקומו בשלום. והנה באחד מלילות שבת, בחודש מארס

1978, בא הנתבע בלווית גיסו, עד ההגנה דוד רועמי, לבית התובעים

והרי תיאורו של התובע )בעמ' 25( לגבי נסיבות הביקור הזה:

'בליל שבת אחד בחודש מארס 78 בשעה 7 בערב, באו הנתבע ואדם

נוסף שאח"כ התברר לי שהוא גיסו. הם באו להסביר לי כי אינם

מוכנים למסור לנו את הדירה ושבעצם לא נעשתה בינינו עסקה.

אמרו שבתי משפט זה 5 שנים ושהם מציעים לי "לגמור עכשיו...",

פסקה 6 לפסק דין בית משפט השלום(.

המוכר עצמו - שאת עדותו ועדות אשתו לא קבל שופט השלום המלומד כמהימנה "אך

פה ושם, במהלך עדותו, היו לתובע רגעי עדנה, קצרים כהרף עין, שבהם אמר אמת"

)פסקה 6, שם( העיד ש"התפוצצה העיסקה, מפני שהתחרטתי על העיסקה"; ובחקירה

החוזרת הוסיף ואמר: "אני לא יכול להסביר מדוע לא רציתי למכור את הדירה אחרי

שקבלתי התשלום הראשון של 50.000 ל"י. זה ענין של אשתי, הלכתי עם גיסי לבית

התובע )= הקונה( כדי לבטל את העיסקה וזאת כי לא רציתי עוד למכור את הדירה.

הלכתי לבטל את החוזה מפני שלא רציתי למכור וזאת היתה הסיבה היחידה" )פסקה 6, שם(

וכך מסכם שופט השלום המלומד, על פי מימצאים שקבע:

" ברי לי, כי לא תקנת הצבור, שבה כרוכה, לכאורה,

אי חוקיות של החוזה, היא הנחשבת בעיני הנתבעים,

)=המוכרים(. הללו כל מגמת פניהם איננה אלא להסתלק

מהתקשרותם, שכן הסתלקות זאת, אם אך תעלה ותצלח

בידם עתידה היא להניב להם רווח ניכר, פרי התייקרותה

של הדירה, מאז נמנו וגמרו למכרה לתובעים ועד כה,

והרי זו מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. טענת אי

החוקיות שבפיהם משמשת להם, כלשונו של כבוד השופט

ויתקון בקטע שהבאתי מדבריו, אמתלה ותירוץ להתחמק

מהתחייבות שקבלו על עצמם ושאין בדעתם לקיימה"

)פסקה 14 לפסק הדין(.

3. בראש מעייניהם של המוכרים דנן עומדת, לדברי ב"כ המלומד, הדאגה העמוקה לסדר

הציבורי ולתקנת הציבור. בהודעת הערעור שבפנינו מתרעים הם על אכיפת החוזה דנן,

הנגוע באי חוקיות" "ואם כאלה חוזים יאושרו בבתי המשפט יהיה בכך משום עידוד

האזרחים להונות את שלטונות המס ובמקום סדר ציבורי יהיה אי סדר ציבורי ושחיתות".

וברוב צדקנותם משיאים הם עצתם לבית משפט זה לאמור: "במשטר הכלכלי כמו שלנו, לאור מוסר התשלומים והמיסים הירוד, כששלטונות המס עושים מאמצים עליונים להגביר את גביית המס ולאכוף על האזרחים הצהרות אמת, אל לו לבית המשפט ליתן ידו לחוזה שנועד להונות את השלטונות". טענה כזו ונימוקים כאלה בפי המערערים דנן הם בבחינת "טובל שרץ בידו". לא אחת נאמר, וחזר ונאמר בבית משפט זה, כי תקנת הציבור מחייבת בראש וראשונה שאדם יכבד הסכם והתחייבות שקיבל על עצמו ברצון חפשי, בידיעה ברורה והבנה מלאה של פרטי העיסקה. המערערים דנן עשו ככל אשר לאל ידם כדי לפגוע ביסוד מוסד זה של כיבוד החוק, ומשכלו כל הקיצין ודבר זה לא עלה בידם, טרחו ומצאו כי ההסכם דנן נגוע הוא באי חוקיות. ומשמצאו כך, מבקשים הם לבוא על מטרתם ולהתחמק מלמלא אחר ההסכם שבאו עליו מתוך שדואגים הם כביכול, שמא חס ושלום יבולע לסדר הציבורי הטוב באכיפת הסכם הנוגע באי חוקיות. התנהגות זו של המוכרים, שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, מחייבים את בית המשפט במשנה זהירות בבוא לדון בטענתם זו בדבר אי אכיפת החוזה.

4. לפי הוראות סעיף 31 לחוק החוזים, נמצאנו למדים כי התביעה על פי חוזה בלתי

חוקי שוב אינה "מוקצה מחמת מיאוס", ועל בית המשפט לעשות צדק בין בעלי הדין ולשם כך אף "ללכלך ידיו" בתביעה מעין זו. נאמר בו בסעיף זה כי לעין חוזה הבא

בעבירה קיימת חובת השבה וכן בכוחו של בית המשפט להורות על קיום החיובים שבחוזה.

ללמדך ש"החוזה הבלתי חוקי בחוק החוזים הישראלי אינו איפוא כעפרא דארעא... שהרי

אין בית המשפט מתיימר לבדוא יש מאין ולהורות על קיום חיובים שכלל אינם בנמצא.

בטלות זו שבסעיף 30 פירושה, איפוא - על דרך הציור - שהחוזה חי וקיים אך רדום,

ומוצא פי בית המשפט מעוררו מ"תרדמתו", ככל אשר יורה ויצווה. המושג בטל שבסעיף

30 אינו איפוא בחינת "לא שרירין ולא קיימין", אלא הריהו בחינת "לא שרירין אך

קיימין", ומכוח קיומו באה לו, במסגרת הוראות סעיף 31, גם שרירותו" )ע.א. 311/78

הנ"ל, עמ' 521-520(. דרך אגב אוסיף ואעיר כי משמעות זו של המושג "בטל" אינה נחלתו

של סעיף 30 בלבד. כפי שכך למדים אנו לאחרונה מפסיקתו של בית משפט זה. אומר השופט

ברק )ע.פ. 768/80 שפירא נ. מדינת ישראל, פד"י לו)1( 337, בעמ' 362(: "אפילו

ההיתר בטל, אין פרושו של דבר שהוא אינו קיים. מושג הבטלות, כמושג משפטי ולא טבעי,

הוא לעולם מושג יחסי וגמיש. נורמה משפטית יכולה להיות בטלה ומבוטלת לענין פלוני

ותקפה לעניין אלמוני. היא יכולה להיות כאין וכאפס כלפי ראובן ובעלת תוצאות מלאות

כלפי שמעון. דבר זה נכון בכל שטחי המשפט. הוא קיים, למשל, בתחום דיני החוזים.

בהם אנו אומרים בנשימה אחת, כי חוזה למראית עין בטל, אך בטלות זו אינה פוגעת בצד

שלישי, המסתמך בתום לב על קיום החוזה )ראה סעיף 13 לחוק החוזים )חלק כללי( תשל"ג- 1973(. הוא הדין בתחומי המשפט המינהלי". )וכן ראה שם, עמ' 352, דברי הנשיא

יצחק כהן: "פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי אמנם מביאה, לפי מה שנפסק אצלנו, לבטלות מעשה הרשות, אך אין זו בטלות מוחלטת אלא בטלות יחסית". וכן ראה ע.פ. 313/79, דדה נ מדינת ישראל, פד"י לד)2( 57 בעמ' 70 ו27-(.

5. חברתי הנכבדה מציינת לשקול של הרתעת הצבור מלכרות חוזה בלתי חוקי ועל ידי כך

להערים על הוראת חוק זו או אחרת. מסכים אני, עם כל הכבוד, כי שקול זה חשוב הוא

בסוגית החוזה הבלתי חוקי, אבל הוא אינו מהוה אלא אחד בין שיקולים נוספים, ועל

בית המשפט למצוא את האישון הנאות בין כלל השיקולים בבואו להכריע במקרה הקונקרטי

הבא לפניו. המגמה הכללית שביסוד כלל השיקולים היא, כפי שעולה מסעיף 31 וכפי שנאמר

בדברי ההסבר לסעיף זה )הצעת חוק החוזים )חלק כללי(, תשל"ג0791-(: "לאפשר לבית

המשפט לפסוק בכל מקרה לפי נסיבותיו, כדי לעשות צדק בין הצדדים לגופו של ענין".

כדי להגיע למטרה זו של עשיית צדק לגופו של ענין החוזה, על בית המשפט לתת את דעתו,

בין היתר, לשיקולים הבאים: א. התנהגותו של כל אחד מהצדדים בקשר לביצוע ההסכם,

שהרי מן ההגינות ומן הצדק הוא שלא לשעות, במדה שהדבר ניתן במסגרת הוראות סעיף 31,

לטענת בעל דין בדבר אי חוקיות ההסכם, כאשר ברור שטענה זו אינה משמשת אלא כסות

עיניים לרצונו של בעל דין להתחמק מקיום החוזה; ב. חלקו של כל אחד המצדדים באי

חוקיות החוזה, וככל שגדול חלקו זה של הצד הטוען עתה לביטולו של החוזה מפאת אי

חוקיות כן תקטן נטייתו של בית המשפט להיענות לטענתו; ג. "אין חוטא נשכר" - היינו

העבריין לא ייהנה, בנוסף על מעשה עבריינותו, גם מאי קיום הנפקויות שבדין האזרחי

הנובעות מהחוזה; ד. הבחנה בין אי חוקיות הנובעת מעצם מהותה של העיסקה שבחוזה,

כגון חוזה לשם ביצוע מטרה בלתי חוקית, ובין אי חוקיות, שהיא נלוית וטפלה לגוף

העיסקה שבחוזה. דרך משל: בעא 359/79, 365, אלחנני נ. רפאל )פד"י לה)1( 701(,

המצוטט על ידי חברתי, נפסק שאין לאפשר תביעה על פי החוזה הבלתי חוקי, לאור "המגמה

למניעת כריתתם של חוזים בלתי חוקיים, כשאחת מדרכי ההרתעה בפני התקשרות בחוזים

כאלה היא הסכנה, שלה צפוי המתקשר של בטלות החוזה על התוצאות הנובעות מכך" )דברי

השופט יצחק כהן, כתוארו אז, עמ' 710(. באותו ענין מדובר במקרה שנערכו שני חוזים

למכירתה של אותה דירה, האחד ביום 12.4.74 והשני כעבור חדשיים, ביום 12.6.74.

הסכום ומועדי התשלום בשני החוזים היו זהים, אך החוזה השני חולק לשני חלקים ובכל

חלק הופיע סכום יחסי ממחיר הדירה. התביעה היתה לאכיפת החוזה השני. אומר הנשיא כהן

)שם, עמ' 710(: "החוזה השני בטל עקב אי-חוקיות. כל לידתו של החוזה השני סיבתה

במטרה בלתי חוקית - להציג עובדה כוזבת בפני הסוכנות, כדי לקבל ממנה טובת הנאה, שלא

הגיעה למנוח. כריתתו של החוזה השני היתה בלתי חוקית. כי הוא נכרת כדי לרמות את

הסוכנות. גם מטרתו היתה בלתי חוקית. הוא לא נקשר למטרת מכירת הדירה, כי למטרה זו

כבר היה קיים החוזה הראשון, אלא למטרה הבלתי חוקית הנ"ל. לעומת זאת, כאשר אי

החוקיות אינה יורדת לשרשו של ההסכם אלא טפלה להסכם שעצם כריתתו היא למטרה חוקית,

לא בנקל יראה בית המשפט באי חוקיות כזו משום נימוק לבטלותו של ההסכם, על כל המשתמע

מכך במישור הנפקויות המשפטיות האזרחיות, והתגובה ההולכת והמספיקה להתנהגות בלתי

חוקית כזו היא זו הקבועה במישור הפלילי. תחילתה של הבחנה מעין זו כבר נקבעה

בפסיקתו של בית משפט זה עוד בטרם הכנס חוק החוזים שמשנת 1973 לתקפו )ראה דברי

הנשיא לנדוי בע.א. 379/69, מעודד נ. דון, פד"י כד)1( 283, בעמ' 287,

והדברים המובאים שם בשם השופט דבלין והלורד רייט

(. ואם כך נאמר שעה שלחוזה פסול אסור היה לבוא בקהל החוזים קל וחומר

שעלינו לבסס ולהרחיב מגמת הבחנה זו לאור המפנה המהותי בסוגית החוזה הפסול,

כפי שהוא עולה מסעיפים 30 ו13- שבחוק החוזים, כאשר המגמה היא למעט, ככל האפשר

במסגרת סעיף 31, בפיסולם של חוזים, ולדון לפי הצדק ולגופו של ענין.

בשיקולים אלה שהעליתי לא באתי לקבוע כללים קבועים ומגובשים, כי אם כווני

דרך בלבד. מסכים אני לדעת חברתי הנכבדה, שאל לנו לקבוע מראש כללים כאלה; הפסיקה

בסוגיה סבוכה זו צריך שתתפתח מן הפרט אל הפרט, ומתוך פרטים אלה יתגבשו, בבוא

הזמן, שורה של כללים מגובשים. אך כללים אלה מן הראוי שיתגבשו לאור המגמה היסודית

שנתחדשה בבית מדרשו של המחוקק בחוק החוזים, והיא לצמצם, ככל האפשר במסגרת הוראות

סעיפים 30 ו13- האמורות, תוצאה שיש בה כדי לשלול מהצדדים זכויות המגיעות להם על

פי החוזה שכרתו ביניהם.

6. ומכאן לענין שבפנינו. דומה שנתקיימו בו כל השיקולים שמנינו לעיל שלפיהם יש

לאכוף את ביצוע החוזה דנן. כאמור בתחילתם של דברינו, התנהגותם של המוכרים גילתה

בעליל את רצונם כי עז להתחמק ממילוי אחר התחייבותם, וטענת אי חוקיות החוזה לא

באה אלא כקש אחרון שנתלו בו משלא עלה מבוקשם בידם בדרך אחרת. היזמה לפיצול החוזה

באה מצד המוכרים ועל פי דרישתם והם, בעיקר, ביקשו בדרך זו ליפטר מתשלומים שהיו

חייבים בהם על פי דין, ואם כי הקונים נתנו ישם לכך במתכוין, הרי - כפי שנאמר

בממצאיו של שופט השלום המלומד - ברור שדרגת אשמתם המוסרית של הקונים פחותה מזו

של המוכרים. כמו כן אין להעלות על הדעת שבנוסף לחטאם זה, גם יהיו נשכרים ויצליחו

במבוקשם לבטל את הסכמתם למכור הדירה לקונים, כדי שיוכלו למכרה לאחר ברווחים גדולים

וניכרים. כאמור בסעיף 31 הנ"ל רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן, לחייב

צד אחד בקיום חיובו על פי החוזה הבלתי חוקי, במידה שהצד האחר ביצע את חיובו הוא

לפי החוזה, ופירושו של ביצוע זה מהצד האחר הוא ביצוע של חלק ממשי מהחיוב המוטל

עליו, ולאו דוקא החיוב כולו )ע.א. 359/75, 365 הנ"ל, עמ' 713-712; ע.א. 311/78

הנ"ל, עמ' 522-521(. בכך עמדו הקונים במקרה דנן, ואף יתרה מכך, שהרי הקדימו

ושילמו, לפי בקשתם של המוכרים, שיעורים אחדים אף לפני הגיע מועד פרעונם, והיתרה

לא שולמה אלא משום שהמוכרים סירבו לקבלה משהחלו בתכסיסיהם להתחמק מקיום החוזה.

7. בכל האמור לעיל די והותר כדי להגיע למסקנה שיש לאכוף על מוכרים ביצוע

חיוב מסירת החזקה בדירה שקיבלו על עצמם בחוזה שכרתו עם הקונים. בנוסף לכך מן

הראוי להדגיש ענין נוסף שכבר הזכרתיו לעיל ועמדתי עליו בע.א. 311/78 הנ"ל,

שיש בו כדי להביאנו למסקנה זו. כוונתי למהותה של אי חוקיות החוזה במקרה שבפנינו,

שאינה יורדת לשרשה של העיסקה ולמטרתה, אלא נלוית היא לעיסקה וקשורה היא לאופן

ביצוע ההסכם. ענין זה מוסבר ומנומק יפה בדבריה של שופט השלום המלומד )פסקה 14(

לפסק דינו ושל בית המשפט המחוזי )עמ' 5 לפסק דינו(. ואעמוד על כך בקצרה.

פיצול החוזה לשני מסמכים, כשבמסמך אחד )ת2/( מופיע חלק מהמחיר עבור הדירה

ובמסמך השני )ת3/( מצוי החלק האחר של המחיר עבור המטלטלין שבה, אין בה בלבד משום

ראיה לאי חוקיותו של החוזה; אין גם ספק כי שני הסכומים יחד הוו את התמורה הנכונה

עבור מכירת הדירה על הציוד שבה. אמנם, הסכום שנקבע בנספח עבור הציוד שנמצא בדירה

הוא 105.000 ל"י, ושופט השלום המלומד קובע, על פי עדויות שהיו בפניו כי ערך הציוד

הוא בין 60.000 ל"י ל000.08- ל"י )פסקה 7 לפסק הדין(; אך גם בכך אין לראות משום

פגם של אי חוקיות בחוזה. יתרה מזו, הלכה פסוקה היא שאפילו נקיבת סכום שונה בהסכם

מהסכום שלמעשה התחייבו עליו הצדדים אין בו כשלעצמו כדי לקבוע כי החוזה נגוע באי

חוקיות, אלא אם מצויה ראיה חזקה וברורה נוספת, שהעלמת המחיר האמיתי בחוזה מטרתה

היתה להונות את שלטונות המס, וחובת הוכחתה מוטלת על מי שטוען כך. אמנם כן, ציון

מחיר לא אמיתי, הוא תופעה שלילית, ויש להרתיע מתקשרים מלנקוט בדרך זו. אך השאלה

העומדת לדיון היא האם בכך בלבד יש כדי לעשות חוזה כזה חוזה בלתי חוקי על כל

משמעויות הנובעות מכך. כאמור הלכה פסוקה ומקובלת היא עוד לפני הכנס סעיפים 30 ו13-

לחוק החוזים לתקפם )ראה ע.א. 311/78 הנ"ל, עמ' 512 ועמ' 523, ופסקי הדין המובאים

שם(, שאין בכך בלבד, ללא קיומה של ראיה נוספת כאמור, לעשות את החוזה לבלתי חוקי.

וכך חזר ונפסק גם לאחר קבלת חוק החוזים תשל"ג3791- (ע.א. 311/78 הנ"ל, שם; ע.א.

359/79, 365 הנ"ל, עמ' 711-710(. בענין שבפנינו מצויה אכן ראיה כזו בדבר כוונה

להונות את שלטונות המס, ממה שעולה מההצהרה נ3/ שהוגשה לשלטונות בענין מס שבח

מקרקעין. בהצהרה זו מופיע רק הסכום עבור הדירה כפי שמופיע בנספח ת,2/ וכן מצוי בו

תיאור שטח הדירה של 36.80 מ"ר, שעה שבשטח זה היה אותה שעה, לאחר השפוצים, כדי 90 מ"ר ומכאן ניתן להסיק על כוונתם של הצדדים בפיצול ההסכם לשני מסמכים. אך בצדק

מציין שופט השלום המלומד, וכן בית המשפט המחוזי, כי אי חוקיות זו "אינה בנושא

העיסקה גופה אלא באחד הפרטים של הביצוע" )סעיף 14 לפסק דינו(. ובכך מצוי שיקול

חשוב נוסף שלא למנוע מהקונים מלבוא על זכותם לקבלת הדירה על פי ההסכם שעליו באו עם המוכרים.

אשר על כל אלה הגעתי למסקנה, יחד עם חברי הנכבדים, בדבר דחית הערעור, פרט

לענין ההצמדה של יתר סכום הדירה, שעליו באה הסכמת ב"כ הקונים.

החלט כאמור בפסק דינה של השופטת בן פורת.

ניתן היום כד באב תשמ"ב )28.8.31(.

הוסף למועדפים

דרוגים

דרג

תגובות גולשים

שלח תגובה
הקש קוד אימות