שיטות-משפט
המשפט הקונטיננטלי והמשפט המקובל
תוכן
המשפט הרומי........................................................................................................... 1
רקע הסטורי............................................................................................................... 1
קוד יוסטיניאנוס........................................................................................................... 1
המשפט המשולב....................................................................................................... 2
הרנסנס..................................................................................................................... 2
המשפט הנוהג........................................................................................................... 3
המשפט הכנסייתי....................................................................................................... 3
משפט הסוחרים......................................................................................................... 3
המשפט המשולב - Jus Commune............................................................................... 3
התקופה המודרנית..................................................................................................... 4
צרפת........................................................................................................................ 4
לקראת המהפכה הצרפתית........................................................................................ 5
תנועת ההשכלה......................................................................................................... 5
אסכולת המשפט הטבעי.............................................................................................. 5
תפיסת הזכויות הטבעיות............................................................................................. 5
המהפכה הצרפתית................................................................................................... 5
השיטה המשפטית...................................................................................................... 6
גרמניה...................................................................................................................... 7
משפט....................................................................................................................... 7
מדיניות...................................................................................................................... 8
הBGB-...................................................................................................................... 8
סיכום המשפט הקונטיננטלי......................................................................................... 9
המשפט האנגלי......................................................................................................... 10
מבוא......................................................................................................................... 10
המצב המשפטי.......................................................................................................... 10
בתי המשפט.............................................................................................................. 11
King's Bench.............................................................................................................. 11
Common Pleas........................................................................................................... 11
Excheguer................................................................................................................. 11
ערעורים..................................................................................................................... 11
אמצעי בירור האמת.................................................................................................... 11
Ordeal....................................................................................................................... 12
Battle........................................................................................................................ 12
Wager of Law............................................................................................................. 12
Jury........................................................................................................................... 12
צורות התביעה Writs -................................................................................................. 12
Debt (1150)................................................................................................................ 13
Debtinue (1150+)........................................................................................................ 13
Covenant (1150+)....................................................................................................... 13
Account (1150+)......................................................................................................... 13
Trespass (1250)......................................................................................................... 13
Trespass on the Case (TC) (1360-1400)........................................................................ 14
Assumpsit (1500)....................................................................................................... 14
פסקי דין..................................................................................................................... 14
Somer v. Saparton (1428)............................................................................................ 14
Pykering v. Thurgoode (1532)....................................................................................... 14
Turgys v. Becher (1596).............................................................................................. 15
Duppa v. Jones (1602)................................................................................................. 15
Slade v. Morely (1602)................................................................................................ 15
דיני היושר.................................................................................................................. 16
בתי המשפט של דיני היושר......................................................................................... 16
The Court of Chancery................................................................................................. 16
The Court of Appeal in Chancery.................................................................................. 17
The Court of Requests................................................................................................. 17
המשפט הרומי
קוד יוסטיניאנוס פורסם ב534- לספירה. נקודת המוצא היתה ב450- לספירה, אז פורסמו 12 הלוחות. המשפט האנגלי המקובל התחיל בפלישה הנורמנדית לאנגליה (1050 לס'), והתפתח כבר במאות ה14- וה15-.
רקע הסטורי
עם שקיעת האמפריה הרומית היא חולקה לשניים, מזרח (קונסטנטינופול) ומערב (רומא), בשנת 396 לספירה. בשנת 410 נהרסה רומא, וב476- נכבשה סופית, וכך חוסלה האמפריה הרומית המערבית. האמפריה המזרחית המשיכה להתקיים כ1000- שנים אח"כ, עד ל1453-, שנת הכיבוש העותמאני.
המשפט הרומי הושפע מן העיור, מן הסחר, מן התרבות וגם ממשברים שהיו בתקופת התגבשותו. בשנת 450 (לס') החלו להעלות את המשפט על הכתב, וועדה שמונתה עשתה קודיפיקציה (12 הלוחות). ב12- לוחות הברונזה שובצו מנהגים עתיקים, וכן מנהגים נוצרים, אך במידה מועטה. הלוחות עצמם אבדו עם השנים, ואת הידע אודותיהם אנו שואבים ממקורות שכתבו עליהם.
הלוחות קבעו, בין השאר, גם נורמות פליליות, בעניין גנבים, לדוגמא. החוק הרביעי מדבר על רשות להריגת גנב בלילה, אך לא-כן ביום. אם אדם נתפס גונב ביום, הוא יהפוך לעבד של האיש שממנו גנב. אם הוא כבר אז עבד, הוא יישלך מצוק גבוה. בלוחות ישנה גם התייחסות לדיני הנזיקין, ויש בהם טבלה העוסקת בכך, העקרון הנוהג במשפט הרומי בענייני נזיקין היה, כי אין צורך בכוונה מלאה כדי להיות חייבים בפיצוי. כמו-כן, על פי החוק השלישי, העוסק בדיני-אישות, אין הפרדה מלאה ביןהדת למשפט החילוני.
בעלי הסמכות בתחום המשפט היו, אותה תקופה, כוהני הדת, אשר מילאו שתי פונקציות עיקריות:
1. החלטה מהו החוק והנורמה המחייבת, עפ"י רצון האל/ים - הסמכות העליונה כמחוקקים.
2. הכרעות בסכסוכים בין אנשים - סמכות עליונה כשופטים.
עם הזמן באה, בהדרגה, הפרדה מסוימת בין הדת והמשפט החילוני, ואז היו אנשים חילוניים, שהחלו לפתח מערכת של השכלה משפטית, ורכישת מיומנות משפטית, הם יעצו לשופטים, אשר חדלו להיות כהני הדת. בסופו של התהליך, השופטים הפכו להיות אנשים בעלי הכשרה משפטית. אותם מלומדי המשפט עיצבו את המשפט הרומי בפועלם: הכשירו עו"ד; יעצו לשופטים; יעצו למחוקקים; נתנו חוות-דעת; קיבלו מעמד של הכרעה בסוגיות משפטיות שונות וכו'.
במשך הזמן, התפתחה אף חקיקה נרחבה מחוץ ל12- הלוחות, ע"י המלומדים, ובמאות השנייה והשלישית הגיע המשפט הרומי לשיאו. עד אותה התקופה, חל המשפט הרומי על אזרחים רומיים בלבד, ולא על שטח האמפריה הרומית, אך בשנת 212 לס' הוחלה האזרחות הרומית על כלל תושבי האמפריה, וכך למעשה הוחל המשפט הרומי על כל האמפריה הרומית. בפועל, החלה זו הביאה להשפעות זרות על המשפט הרומי, בעיקר במקומות מרוחקים (בשל המרחק), ואז חלה התרכבות של המשפט הרומי עם המשפט המקומי, ובכך החל תהליך דעיכת המשפט הרומי, שהתהווה בד בבד עם שקיעת האמפריה הרומית. גם במרכז האמפריה היתה שקיעה מסוימת של המשפט, בעיקר בשל חוסר-יציבות פוליטי. רמת המלומדים הלכה וירדה.
אחיזתה של רומי הלכה ונחלשה, ומעמד השליטים המקומיים התחזק, ואלה החלו לבצע חקיקה משלהם. המלומדים ניסו לעצור את ההתדרדרות, ואת הדרכים לכך היתה הקודיפיקציה של החוק הרומי (נסיונות לכך היו במאות השנייה והשלישית). בהמשך האמפריה נפלה, ובחלק המזרחי נהג המשפט הרומי עד עליית יוסטיניאנוס.
קוד יוסטיניאנוס
בשנת 476 נפלה רומי, וב527- עלה לשלטון באמפריה המזרחית הקיסר יוסטיניאנוס. יוס' כבש שטחים רבים, והקים אמפריה מזרחית גדולה יותר, והוא ניסה לחדש את המשפט הרומי, כדי "להחזיר עטרה ליושנה". לאחר עלייתו לשלטון, ביקש מוועדה של עשרה משפטנים, לאסוף את כל החקיקה הרומית. הועדה סיימה את תפקידה בשנת 534, בספר שנקרא "הקודקס" (Codex). אח"כ מונתה ועדה של 16 משפטנים, כדי לקבץ את כתבי המלומדים עד אז, ובשנת 533 פורסם הDigest- (אשר כלל רק דברי-מלומדים). בdigest-, נכללו 39 מלומדים בלבד, ולא נכללו שם כל כתביהם. באותה שנה, פורסם גם הInstitutes-, שהיה למעשה ספר-לימוד. ראוי להזכיר גם את הNovels-, שכלל את דברי חקיקתו של יוס' במשך חייו.שמם של כל ארבעת החלקים יחד הוא: Corpus Juris Civils.
יוס' שאף לכסות את כל המשפט הרומי, אך בעיקר כוסה המשפט הפרטי ולא הציבורי (=חוקתי; מנהלי ופלילי). בין הנושאים המכוסים: מעמד אישי (עבדות); דיני משפחה (נישואין, גירושין, אימוץ); דיני ירושה; דיני קניין ודיני חיובים (חוזים; עשיית עושר ולא במשפט; נזיקין). יוס' אסר הסתמכות על מלומדים מחוץ לdigest-, וכך אסר להוסיף על החוקים או לשנות, אלא אם יהיה זה הוא עצמו.
נבחן את ההבדל בין קוד-יוסטיניאנוס ל12- הלוחות בעניין עבירת הגניבה. בקוד מבחינים, לעומת 12 הלוחות, בין גניבה גלויה ובין גניבה שאינה גלויה. העונש על גניבה חייב להיות קטן מזה של השוד, ולכן ניתן להבין שירדה חומרת העונש של 12 הלוחות. בעניין השוד, הרי שהקטגוריה הזו לא הוזכרה כלל ב12- הלוחות, וכעת הקוד אף מרחיב את הדיון בעניין השוד לגבי אנשים שיש להם זיקה לשוד. העונש על שוד הוא "פי 4". היתה כאן, למעשה, התפתחות מתונה של המשפט. הסנקציות התמתנו מאז 12 הלוחות, וגם ההגנות שניתנו גדלו.
מן הInstitutes- ניתן להסיק, כי המשפט הרומי היה מספיק מפותח, כדי להגדיר את כל המערכת המשפטית שלו, ולסווג אותה, ואף ללמד אותה.
לאחר מות יוס', האמפריה המזרחית שוב איבדה שטחים, והחלו לערער על ידע שהיה בקודקס. החלה שוב התדרדרות במזרח, מבחינת המשפט, ויותר גרוע היה המצב בשטחי המערב.
למשפט הרומי אלמנטים ומאפיינים שהומשכו למשפט המודרני:
חשיבותם הרבה של המלומדים.
מקומו המרכזי של הקודקס.
חשיבות השופטים שולית, אין תקדימים.
החוק הכתוב בעל משמעות מרכזית.
המשפט הציבורי נמצא בשוליים.
מן המשפט הרומי עברו בירושה האלמנטים הבאים:
ארגון וסיווג המשפט (הפרטי).
הלשון הלטינית (עוסקים בה כ1000- שנה מאוחר יותר).
המשפט הקונטיננטלי תפס אחיזה בעניינים שבהם עסק המשפט הרומי.
המשפט הקונטיננטלי, כמו הרומי, הוא משפט חוצה-גבולות.
משמעות הCorpus Juris Civils- היתה גדולה גם באירופה המודרנית.
המשפט המשולב
|
|
או: המשפט המשותף Jus Commune
אם כן, קוד-יוס' המשיך להתקיים באמפריה הביזנטית כ1000- שנה אחרי מות יוס'. במערב ובמרכז אירופה, לעומת זאת, המשיך תהליך נדידת השבטים ממזרח למערב. נפילת האמפריה הרומית, והתפתחות השבטים, מסמנים את סיום העידן העתיק ותחילת ימי הביניים (The Dark Age). בימה"ב, השלטון המרכזי הולך ודועך, ומוחלף ע"י שלטון מקומי, כך מתפתחת השיטה הפאודלית. אין מערכת שיפוט מרכזית ואין שיטת משפט אחידה. בשורות הבאות נבחן את המצב המשפטי בימה"ב, תקופה של כ1000- שנה, עד 1492.
במשך ימה"ב היתה תקופה קצרה של שלטון מרכזי, האמפריה של קרל הגדול (משנת 800 במשך עשרות שנים). האמפריה הזו התפרקה עם מותו של קרל.
המשפט באירופה עבר "וולגריזציה" בימה"ב. הידע והשימוש במשפט הרומי הלכו ושקעו, נשתכחו. המשפט הרומי לא נלמד יותר, לא נכתבו עוד ספרי מלומדים, השופטים כבר לא הבינו את המשפט הרומי, ולא היו מסוגלים לשפוט על-פיו. את החלל שנוצא מלאו המנהגים השבטיים של הכובשים. בשלב ראשון, אנשי השבטים החילו את המשפט שלהם רק על עצמם. מאוחר יותר המשפט הוחל אף על הנכבשים. בסופו של דבר, המשפט השבטי הוחל על רוב מרכז ומערב אירופה. המשפט השבטי קלט את האלמנטים הפשוטים ביותר מן המשפט הרומי. התהליך המתואר כאן החל בסוף ימי האמפריה הרומית, והואץ עם נפילתה (המאה ה11-).
הרנסנס
לקראת סוף המאה ה11- קמו מספר "אוניברסיטאות". הראשונה היתה אוניברסיטת-בולוניה (1088). האוניברסיטאות הראשונות קמו בצפון איטליה, ובהן התרכזו בלימוד משפטים. סמוך לאותה התקופה נמצאו עותקים של קוד-יוס' (בבולוניה ובפליזה). באוניברסיטאות למדו את קוד-יוס' ולא את המשפט הוולגרי. בהמשך קמו אוניברסיטאות בשאר אירופה (המאות ה12- עד 14), במבנה דומה, וגם בהן למדו את קוד-יוס'. הסיבה להקמת האוניברסיטאות היתה הרנסנס. האוניברסיטאות הוקמו על רקע התפתחות הערים בצפון-איטליה, והתפתחות המסחר העצומה בהן. תנאים כלכליים כאלה אפשרו פריחה אינלקטואלית, וגרמו לעליית המעמד הפוליטי של הערים. השילוב של פריחה כלכלית, עִיוּר ומעמד פוליטי גבוה הכשירו את הקרקע להקמת האוניברסיטאות.
בעקבות האוניברסיטאות קמו דורות של מלומדים, שעסקו בקוד-יוס'. הדורות הראשונים עסקו בביאורים של הטקסט בקוד, ולא התרחקו אל מעבר אליו. לקראת סוף המאה ה13- הושלם מפעל ביאור הקוד, והופיע ביאור סטנדרטי מקובל של הקוד, אשר ליוו את אירופה מאמצע המאה ה13- ואילך (יש לשים לב שהוא לא היה המשפט הנוהג). לאחר הביאור נעשתה מלאכת פרשנות מעמיקה יותר, והיתה התרחקות מן הטקסט. כמו-כן, נעשו נסיונות לקישור הקוד (שנכתב לפני 1000 שנה) לתקופה ורוחהּ, אך כל זאת במסגרת דיון אוניברסיטאי בלבד.
המשפט הנוהג
בימה"ב היו שני זרמים שהפכו לחלק מהמשפט הנוהג באותה תקופה: המשפט הכנסייתי (הקנוני) ומשפט הסוחרים.
המשפט הכנסייתי
הכנסייה חדרה לאמפריה הרומית, והוותה גורם מרכזי באירופה לאחר נפילת-רומי. האפיפיור היה האב הרוחני של כל הנוצרים, וכן ראש מערכת השיפוט הנוצרית. תחתיו התפתחה מערכת שיפוט כנסייתי בעלת מוסדות וערכים משלה. המשפט הכנסייתי עסק ב3- אלמנטים עיקריים:
(א) פרסונלי- המשפט חל על אנשי ההיררכיה הכנסייתית בכל תחומי חייהם.
(ב) טריטוריאלי- היה שטח שנשלט ע"י האפיפיור ישירות, וברחבי אירופה היו שטחים בבבעלות הכנסייה. על קרקעות הכנסייה חל הדין הכנסייתי.
(ג) ענייני- עניינים מסוימים היו בתחום שיפוטה הבלעדי של הכנסייה (אישוּת, כפירה, כישוף, מדע, מוסר וכד').
המשפט הכנסייתי היה אוניברסלי, מפני שחל על הנוצרים בכל אירופה. המשפט הזה היה כתוב, והוא נלמד באוניברסיטאות. היו בו גם כמה קוי דמיון למשפט הרומי הקלאסי. היו קיימים מספר תחומי-חסר של המשפט השבטי, אותם תפס המשפט הכנסייתי. למשפט הכנסייתי משמעות גם בנוגע למשפט הקונטיננטלי, לדוגמא בתחום המעמד האישי. המשפט הפלילי הושפע יותר מן הכנסייה מאשר מן המשפט הרומי, כי השופט שימש גם כחוקר (אינקויזיטור). השפעות נוספות הן האלמנט של איסור לקיחת ריבית, שנהג בקונטיננט שנים רבות, וכן החובה לנהוג בתום לב בכלל, ובפרט בעת התקשרות בחוזה.
משפט הסוחרים
עם התפתחות הסחר, המסחר החל ללבוש אופי שונה מן המסחר הקדום, והצרכים המשפטיים של הסוחרים השתנו (חוזים; ריבית; מכר). התבטאו שני צרכים עיקריים:
(א) צורך באמצעי תשלום, להעברת תמורה של הסחורה. המנגנון שפותח היה שטר-חליפין, שהיה פרקטיקה של סוחרים, אך היה זקוק לעיגון משפטי במקרים של מחלוקת.
(ב) סוחרים קטנים לא יכולים היו להשקיע הון גדול, ולכן התפתחו שותפויות, ובשלב מאוחר יותר- תאגידים וחברות.
בדיני הסוחרים נכללו גם ההובלה הימית וכן דיני הביטוח, ואפילו אלמנטים מסוימים של דיני החוזים. עם זאת, היתה בעיה שעל כל נמל התפתחו חוקים שונים, וכל נמל יכול היה לפסוק בדרך אחרת. במהלך ההתפתחות, קודקסים "טובים" היו עוברים לערי נמל אחרות, שקלטו אותם מבחירה חופשית, וכך נוצרו תכנים מסוימים דומים במרבית ערי הנמל של אירופה. דיני הסוחרים במאות 13-14 הם בדר"כ כתובים ואחידים.
המשפט המשולב - Jus Commune
כעת אפשר לנו לראות כיצד מצטמצם הפער בין המשפט הוולגרי לרומי, ומתחילה להווצר איזושהי אחידות. הJus Commine- הופיע בהמשך, ותחתיו נכנסו דיני הכנסייה, דיני הסוחרים וגם חלק מסוים של המשפט הרומי, ומתחיל להיסגר הפער בים המשפט הוולגרי-הנמוך למשפט הרומי-הגבוה.
באיטליה התפתח המשפט המשולב כתוצאה מן הסיבות הבאות-
(1) השבטים הפולשים לא מחקו באיטליה לגמרי את המשפט הרומי, ולכן הקרקע שם מוכשרת יותר לקליטת המשפט ה"גבוה".
(2) יש שם גם ערי נמל מפותחות, ולכן יש משפט מסחרי מפותח.
(3) האוניברסיטאות מבוססות באיטליה.
צרפת מחולקת לשניים מבחינת קליטת המשפט הרומי והאקדמי, צפונית ודרומית לנהר הרואר. דרום צרפת דומה, במידה רבה, לאיטליה, ובה היה קשר חזק יותר עם המשפט הרומי. האוניברסיטאות הראשונות בצרפת הוקמו בדרום, ומכאן דמיון נוסף לאיטליה. בדרום צרפת, לעומת זאת, לא היו שורשים חזקים של המשפט הרומי מלכתחילה, ומצד שני היו שורשים חזקים למשפט הוולגרי של השבטים הגרמניים. האוניברסיטאות התפתחו בצפון לאחר זמן רב, ולא היה שם משטר פוליטי חזק. ברור, לכן, שהקליטה בצפון-צרפת היתה מוגבלת הרבה יותר מזו של הדרום.
בספרד התהליכים דומים באופן כללי: ספרד נשלטה תקופה ארוכה ע"י המוסלמים, והמשפט הרומי שקדם לכיבוש נשכח. בתקופת הכיבוש הרומי/נוצרי היתה החדרה מחדש של המשפט הרומי. באיזורים בהם היה כיבוש בתקופה ארוכה (דרום ספרד) היה קשה יותר לקלוט את המשפט הרומי מאשר באיזורים שבהם היה הכיבוש קצר יותר (צפון ספרד).
בגרמניה, מנהג השבטים הגרמניים היה חזק ביותר, כי רוב גרמניה לא נשלטה ע"י רומי. נעשה נסיון במשך הזמן להחיל את המשפט הרומי ע"י הקיסר מלמעלה, בתקופת האמפריה הרומית הקדושה של קרל הגדול, כדי לרכז את השלטון בידיו, כך שלמעשה היה מאבק בין המשפט המקומי למשפט הרומי.
לסיכום, באופן כללי היו בתקופת ימה"ב 3 תהליכים, שכל אחד מהם הביא לתוצאה של החייאת המשפט הרומי בסוף ימה"ב: (1) התפשטות האמפריה הרומית גרמה להתפשטות המשפט הרומי. (2) המשפט הרומי מתכווץ ככל שהוא מתרחק מרומר. (3) קליטה מחודשת שהתחילה עם הקמת האוניברסיטאות.
|
|
התקופה המודרנית
להתפוררות המשפט המשולב תרמו 4 תהליכים:
התפתחות מדינות הלאום בעלות שלטון מרכזי חזק.
הרפורמציה ומלחמות הדת (זרמים נבדלים מהקתולים) הביאו לירידת כוח הכנסייה, מה שגרם לדחיית חלק מעיקרי האמונה הנוצרית-קתולית.
התפתחות מרכזים אקדמיים חדשים עם זרמים אינטלקטואלים חדשים (כגון המשפט הטבעי).
התפתחות תרבויות "גבוהות" באיזורים שונים באירופה (ספרות; שירה; שפות לאומיות).
צרפת
בצרפת התגבשה מדינת-הלאום סביב השלטון המונרכי-אבסולוטי. לצד ההתפתחות הלאומית-פוליטית בצרפת, התפתחה גם התרבות הצרפתית. התפתחו מרכזי השכלה ואוניברסיטאות, השונים במתכונתם מאלה של ימה"ב. כמו-כן, התהווה תהליך הרפורמציה, ונוצר זרם הפרוטסטנטים (קלוויניסטים וכו'), אשר כפרו בחלק מן הערכים הקתוליים, עניין זה הביא לירידה במעמד האפיפיור, וכפועל יוצא- לירידת כוחו של המשפט הנוצרי. השפה הלטינית חדלה לשמש את המלומדים, ואת מקומה תפסה השפה הלאומית.
במהלך ימה"ב הנורמות המשפטיות הכתובות לא היו משמעותיות, פרט לקוד-יוס', ולא היתה כלל פעולת חקיקה משמעותית. רוב הנורמות היו שבטיות או דתיות. בתקופה המודרנית נראה יותר חקיקה, מפני שהיא הוותה אמצעי בידי השליט לחזק את מעמדו מול השליטים הפאודלים המקומיים. בדרך של חקיקה, יכול השליט ליטול סמכויות, שקודם לכן היו של השליטים המקומיים. כמו כן, החקיקה היתה אמצעי ליצירת אחידות לאומית.
מלכי צרפת ניסו ליצור מעצמה אירופית, מדינה חזקה, בין השאר ע"י יצירת אחידות במדינה, ואחד האמצעים להשגת אותה אחידות היה יצירת משפט-אחיד. גם למעמד הבינוני היה עדיף משפט-אחיד, כדי שיהיה קל יותר לנהל עסקים שונים (לא רק מסחר) בכל רחבי המדינה. לקראת סוף המאה ה16- מועלות הנורמות המשפטיות בצפון-צרפת על הכתב כקודים משפטיים (פעם ראשונה שזה קורה בצפון, שהרי המשפט הרומי לא היה חזק שם). ההעלאה על הכתב היתה אך ורק תמונת-מצב של הנורמות המשפטיות שנהגו שם, ועדיין היה הבדל בין צפון צרפת ודרומהּ.
במאה ה17- עלו לשלטון המלכים החזקים בצרפת (לואי ה13-: 1610-1643; לואי ה14-: 1643-1715). בתקופת לואי ה13- נכנסה לז'רגון האמרה: "מלך אחד - אמונה אחת - חוק אחד", כל אלה בסמכות המלך. לואי ה14- עלה לכס השלטון בגיל 4, אך בפועל קיבל את השלטון ב1661-. הוא הגיע למסקנה, ששינויים במשפט האזרחי יהיו קשים מדי, ולכן הוא שינה את שולי המשפט. לצורך העניין הוא מינה ועדה, בה היו חברים בעיקר אנשי החצר, ומעט אנשי אקדמיה, ופנה לקבל המלצות מן הפרלמנטים (=בתיהמ"ש) הפרובינציאליים, שאותם לא רצה לראות כחלק אינגראלי מן הועדה. תחומי החקיקה היו: משפט פלילי (1670); משפט מסחרי (התפרסמו שני אורדיננסים, קבצי חוקים: מסחרי- 1673 וימי- 1681); התחום הפרוצדורלי של המשפט (1667: מבנה בתיהמ"ש, ההליכים המשפטיים, זימון עדים, ראיות, ערעורים וכו'). לואי ה14- ניסה להאחיד את המשפט מבחינה פרוצדורלית, בלי לפגוע בפרלמנטים המקומיים. עד מותו לא נעשים צעדים חקיקתיים נוספים, ולא נעשית חקיקה אזרחית. בעקבות לואי ה14- עלו לואי ה15- וה16- שמלכו תקופה קצרה, ולא עשו שינויים משפטיים מיוחדים, פרט לכמה שינויים שוליים והאחדה. ערב המהפכה הצרפתית היו בצרפת כ300- שיטות משפט שונות, ללא כל אחידות.
מאפייני המשפט הצרפתי ערב המהפכה היו:
אין הפרדת רשויות.
אין זכויות מוקנות לפרט.
מקור הסמכות לחקיקה הוא האל והשושלת המלכותית.
משפט פוזיטיביסטי בעיקרו, ולא טבעי (אין הסתמכות על מקור חיצוני בחקיקה)
לקראת המהפכה הצרפתית
לקראת המהפכה התהוו באירופה שלושה זרמים משפטיים, שלא עמדו כולם בתפיסת המלך: תנועת ההשכלה, אסכולת המשפט הטבעי ותפיסת זכויות הפרט הטבעיות. משכילי-צרפת היו מודעים לזרמים אלה, ובחלקם היו שותפים לפיתוחם.
תנועת ההשכלה
במאה ה18- קמה באירופה תנועת הEnlightment- (נאורות, השכלה). היא נבנתה בעקבות תופעות קודמות (הרנסנס, הרפורמציה הדתית, המהפכה המדעית של גלילאו וניוטון והפילוסופיה האמפירית (נסיונית) ). תנועה זו השפיעה על רבדים נרחבים של המשכילים (יודע קרוא וכתוב) באירופה, והתבטאה בתחומי תרבות שונים באירופה. נציגי תנועת ההשכלה בצרפת היו ה"אינצקלופדיסטים", שכתבו את האינצקלופדיה שביטאה את ערכי ההשכלה (עורכהּ היה דֶרִידוֹ, וראוי להזכיר אף את מונטסקייה ורוּסוֹ). מאפייני ההשכלה היו:
כפירה במוסכמות העבר כאמת מוחלטת, וביקורת על הכנסייה והמלוכה.
עידוד הפלורליזם המחשבתי (קיימות דיעות שונות, ולא רק דיעה אחת שלטת).
העדפת המֶתוֹדָה האמפירית (גישה נסיונית), ובחינה של טענות שונות.
האמונה בכוחו של האדם להגיע להשגים כפרט, בעזרת ההגיון והשכל.
האמונה שיש ביכולת התרבות האנושית לצעוד קדימה.
אסכולת המשפט הטבעי
החלה להופיע עוד בתרבויות הקודמות (בהקשרים דתיים). אותה תפיסה של משפט טבעי-דתי התגלגלה לאירופה דרך המשפט הדתי-קנוני של הכנסייה בימה"ב. ייצוג פילוסופי לתפיסה זו ניתן ע"י תומאס מאטקינס (איטליה, המאה ה13-). בימה"ב לא היה משפט טבעי שלא ממקור האל (בגלל כוחה הרב של הכנסייה), ורק לאחר הרפורמציה התאפשרה התהוות האסכולה הטבעית-חילונית. האיש שפיתח את המשפט הטבעי החילוני היה פרוטסטנטי הולנדי בשם הוּגוֹ גרוֹצְיוֹס. הנחת היסוד שלו היתה, שהמשפט צריך לאפשר את קיומו של הסדר החברתי, שמאפשר לפרטים לחיות בשלום ובבטחון. כל שאר הדברים צריכים להיגזר בצורה רציונלית (המקור הבסיסי למשפט הוא חיצוני -הנחת היסוד של הוגו- וממנה מנסים לגזור נורמות).
האסכולה הזו התפתחה במאות ה17- וה18-. במאה ה19- עלה כוחה של התפיסה הפוזיטיביסטית, אך לאחר מלה"ע ה2- חזרו למשפט הטבעי (כשראו מה יכולה לעולל התפיסה הפוזיטיביסטית). הוגו התחיל ליישם את המשפט הטבעי בכתביו על המשפט הבין-לאומי, מפני שזה לא היה בתחום סמכותם של המלכים, וכן מפני שלמשפט הטבעי יש נטייה אוניברסלית, אך בעיקר כיוון שבתקופת חייו (1583-1645) היו מלחמות רבות, והמשפט שהוא כתב עסק בעיקר במלחמה ושלום. בעקבותיו היו מי שניסו ליישם את המשפט הטבעי בשאר התחומים, והגיעו למסקנות מתוך תפיסת היסוד של המשפט כמיישם הסדר החברתי, לדוגמא- שאסור לאדם לקחת חפץ מרעהו (החידוש הוא ההתבססות על הסדר החברתי ולא על האל), חובה לקיים הבטחות, חובה לפצות על נזק שאדם גורם, צורך בהטלת סנקציות על עבריינים וכו'.
בצרפת התפיסה הזו לא השפיעה מעשית בחקיקה, אך אצל מספר שליטים נאורים באירופה ניתן למצוא השפעות משמעותיות של המשפט הטבעי (פרוסיה, אוסטרייה, בוואריה), והם פעלו מעט לטובת נתיניהם (קיימות השפעות ברורות של המשפט הטבעי בALR- של פרידריך הפרוסי).
תפיסת הזכויות הטבעיות
קשורה קשר הדוק להשכלה ולמשפט הטבעי. יש לה ביטוי חזק בהצהרת הזכויות הצרפתית והאמריקאית. כל עוד מעמד הכנסייה היה חזק, לא היה מקום לזכויות פרט טבעיות, שהרי הכל נגזר מדברי הקודש, כולל היחסים בין אדם לחברו. עם הרפורמציה התפתחה תפיסת הזכויות הטבעיות, בתחילה בהקשר של יחסי המלך עם האצולה (למלך אסור לפגוע באצולה גם באמצעות חקיקה). לקראת המאה ה18- התגבשו הבנות חדשות של הזכויות, שהעניקו זכויות לכלל המעמדות. לקראת המהפכה הצרפתית התגבשה התפיסה האינטלקטואלית, שלפרט זכויות בסיסיות שאסור לריבון לפגוע בהן, כתוצאה מכך ניתנה "הצהרת זכויות האדם" של המהפכה.
המהפכה הצרפתית
רוּסוֹ היה מן הבולטים בפילוסופים, ונחשב לאחד מאבות המהפעה (1712-1778, מת לפני המהפכה). ספרו החשוב היה "האמנה החברתית" (1762), עליה ביסס את קיום המדינה, וממנה גזר הבנות שונות של המשפט. להלן קטעים מחלקו השני של הספר, עם הערות:
"הצדק כולו בא מאת אלוהים והוא לבדו מקורו" ניתן להבין על פניו, כי זהו משפט-דתי-טבעי "אך אילו ידענו איך למשוך אותו ממרומים, לא היינו נזקקים לא לשלטון ולא לחוקים" כלומר, יש בעיות פרקטיות "אם נתבונן במצב העניינים מבחינה אנושית, נראה שבהעדרו של אישור טבעי, חוקי-הצדק אין להם יסוד אצל בני-האדם, הצדיק יכבדם - והרשע לא" מעלה אפשרות, שהדברים יצמחו כתוצאה מהסכמים וחוקים, שיחברו את הזכויות עם החובות, ויש צורך בכך. "החוקים במובנם המדויק אינם אלא תנאי השותפות האזרחית; העם הכפוף לחוקים צריך שיהיה יוצרם; רק על המתאגדים שומה לקבוע את תנאי החברה" כלומר, המשפט הוא יציר החברה, ולא אלוהי-דתי. בתפיסה זו גם המלך אמור להיות כפוף לחוקים, ופה מתגבשת התפיסה של שלטון החוק על כלל בני האדם, לרבות המנהיגים. מי צריך לחקוק את החוקים? "איך יכול המון עיוור להוציא לפועל בעצמו מפעל גדול וקשה כמתן ספר חוקים... מפני שאך לעיתים רחוקות יודע העם מה טוב בשבילו" ניתן לחשוב שזוהי תפיסה מונרכיסטית, אבל- "המחוקק הוא מכל הבחינות אדם יוצא מן הכלל במדינה, הן מבחינת כשרונו והן מכוח משרתו. אין זו משרת-קצין או כהונת-ריבון, זהו תפקיד מיוחד ועליון שאין לו משותף עם השלטון האנושי" הפרדה בין הריבון למחוקק "שכן מי ששולט על בני-האדם אסור לו לשלוט על החוקים, ומי ששולט על החוקים אסור לו לשלוט על בני-אדם" הפרדת רשויות אך לא במובנה הקלאסי. התפיסה של רוסו היתה שהמחוקק "ממציא את המכונה" והשליט מפעיל אותה. זו תפיסה, שאיזשהם מלומדים ייצרו הסדרים בחברה, והשליט יאכוף ויפעיל את ההסדרים הללו. מדובר על מלומדים עצמאיים מהשליט, שלא נבחרו על-ידיו, אך אין כאן את התפיסה שהעם בוחר נציגים שייצגו אותו.
המהפכה הצרפתית מתחילה 11 שנה לאחר מותו של רוסו. ב1789- מסתערים על הבסטיליה, והמהפכה פורצת. לואי ה16- הודח, ואח"כ הוצא להורג. המהפכה העבירה זעזוע בכל אירופה: זו היתה הפעם הראשונה שהעם עלה לשלטון, ולא קבוצת השפעה שלטונית. כתוצאה מכך נוצר שינוי גדול בשיטת המשפט. ישנם כמה הסברים לפרוץ המהפכה:
התפיסה של מהפכת הבורגנות (המעמד השני) נגד האצולה (התורה המרקסיסטית מדברת על המהפכה הבאה של הפרולטריון, המעמד השלישי, נגד הבורגנות).
תפיסה חברתית: מהפכה של חסרי הרכוש נגד בעלי הרכוש. לפי תפיסה זו המהפכה כוונה גם נגד הבורגנות.
על-רקע גסיסת המונרכיה הצרפתית מבפנים (הסתאבות, שלטון נחלש וכד').
תפיסה תרבותית, לפיה נוצרה אותה התקופה שכבה משכילה, שקראה את כתבי הפילוסופים, הצטרפה לשיח הפוליטי, וראתה את השלטון בביקורתיות. לשכבה זו היתה מטרה להפיל את השלטון, אך לא היו לה תכניות לאחר הפלתו.
תפיסת "מקריות", לפיה הכל היה מקרי בגלל התאספות "אסיפת המעמדות".
השיטה המשפטית
המהפכנים לא ידעו כיצד לארגן את השלטון, ומה יהיה מקור הלגיטימציה שלו (לעומת המלך- שליח האל). אחד ממקורות הלגיטימציה היה "ההכרזה על זכויות האדם". להלן ניתוח קצר לחקל מסעיפיה:
הסעיף הראשון מדבר על שוויון זכויות כללי בין כל בני-האדם, תפיסה חדשה ומהפכנית.
סעיף 3 מבטא את התפיסה, שהמדינה היא מקור הריבונות, וכאן רואים ראשית התפתחות של גישה פוזיטיביסטית (המדינה היא גם מקור המשפט).
סעיף 4 מדבר על זכויות אדם טבעיות.
סעיף 6 מדבר על הרצון הכללי, ועל זכות האנשים והשלטון להשתתף בשלטון-המשפט.
בכמה סעיפים מרכזיים של ההכרזה ישנם ביטויים לאסכולות של המאה ה18-, ודברים חדשניים שלא היה להם כל ביטוי ב"סדר הישן" (כולל דמוקרטיה).
זכויות נוספות המוזכרות: חופש הדיעה; זכות הקניין; החופש "להביע דיעה דתית" ועוד מגוון רב של זכויות מוגנות ומעוגנות בהכרזה.
חסרים בהכרזה: זכויות של מיעוטים וקבוצות אתניות, וההגנה עליהן; הזכות לאזרחות; הזכות להתאגד לא מופיעה ספציפית (אולי ניתן לגזור אותה); הזכות לפרטיות והזכות לחיים.
הכרזת הזכויות אומצה ע"י החוקות הצרפתיות המאוחרות, ונתנה לגיטימציה למהפכנים בשלטון. כתוצאה מן הזכויות הללו התחולל רפורמות הנגזרות מהן, מעבר לכתוב בהכרזה: ביטול הפאודליזם; ביטול האצולה; ארגון וחלוקה מחדש של הקרקע; כינון שלטון בהתאם לרוח המהפכה וכו'. אותנו מעניינת השאלה, מה יתחולל בתחום המשפט (בעיקר האזרחי). בשאלה זו היו 3 אסכולות עיקריות: (1) אין כלל צורך בשינוי. (2) יש צורך לשנות את כל השיטה. (3) יש צורך לעשות רפורמות אך ורק במקומות המחייבים זאת.
נשאלה אף השאלה, האם זוהי העת לקודיפיקציה. עד אותה העת לא היתה קודיפיקציה בצרפת, וסביר להניח כי מי שירצה לעשות שינוי מהפכני ירצה קודיפיקציה, לעומת מי שירצה לשמר את המצב הקיים (שמרני). בפועל ההתייחסות לשאלת הקודיפיקציה עברה שני שלבים במשך המהפכה:
(1) השלב הרדיקאלי- היעקובינים (המהפכנים) והפילוסופים דגלו שיש להפוך את המשפט על פניו. לא היו בתמונה כמעט משפטנים, שנתפסו כשותפים בסדר הישן. כבר ב1794- ניסו הפילוסופים לעבוד על קוד אזרחי לצרפת, ופורסמה טיוטה לקוד בעלת 297 סעיפים עם תכנים מהפכניים וחדשנים, שנוסחו יותר כציוויים-מוסריים ופחות כנורמות משפטיות (כי לא ניסחו אותם משפטנים מובהקים). [באותה שנה עבר הALR- הפרוסי עם 17,000 הסעיפים, ומעניין השוני בתפיסות בין צרפת ופרוסיה] הקוד הצרפתי עצמו פורסם ב1804-.
(2) השלב השמרני- לאחר המהפכה עלה לשלטון נפוליאון, ומגיע השלב השמרני יותר של ניסוח הקוד. נפוליאון מכנס ועדות של משפטים בעיקר כדי לנסח את הקוד, והוא יושב אישית בראש הועדות. הועדות למדו מכתבי הפילוסופים, הושפעו מן הנסיון הפרוסי, מן העקרונות המהפכניים, ייחסו חשיבות ללאומיות וכו'. הערכים המוזכרים לעתים יוצרים סתירות, והוועדות עמדו בפני דילמות שונות בהקשרים אלה:
הוועדה עמדה בפני השאלה האם להעניק לשופטים מקום מרכזי בשיטת המשפט, היתה בעייה לעשות זאת כי השופטים לא נבחרו ע"י העם, ואולי בגלל הדמוקרטיה היה מקום לצמצום תפקידם.
היתה שאלה האם כדאי להגיע להסדר דינאמי (שיכול להשתנות גם בעתיד) או לומר דברים ברורים.
האם לתת חוק ברור ברוח המשפט הטבעי, או אולי דוקא ניסוחים פחות ברורים יחזקו את מעמדו של האזרח מול השלטון.
האם המשפט צריך להיות לאומי-צרפתי, הנשען על המסורת הצרפתית, או אולי אוניברסאלי יותר.
בקיצור, היו הרבה סתירות בין הכיוונים השונים, והקוד היה תוצר של "פשרות" עם השפעות משני הכיוונים ומכל התפיסות. הקוד היה המשכי בעיקרו, ולא רק חדשני. הוא נכנס לתוקף ב1804- ("הקוד-סיביל" הצרפתי). זמן קצר אח"כ פורסמו קודים פליליים, מסחריים, סדר-דין אזרחי/פלילי. לא היתה חקיקה בתחום המשפט הציבורי (חוקתי ומנהלי).
השינויים שהביא הקוד: הקוד של נפוליאון חזר גם על דברים שנאמרו בקוד-יוס' מאות שנים מוקדם יותר. מבחינה תוכנית הועברו סמכויות רבות וכוח רב מן הכנסייה למדינה, בעיקר בדיני המשפחה: רישום לידות ופטירות, רישום נישואין, הסדרת נישואין, הוכרה הזכות להתגרש (שנאסרה ע"י הקתולים). לפי הקוד, על-פניו, הנשים שוות לגברים, אך אין לכך כל ביטוי ממשי. בקוד נקבעה זכות האזרחות לכל תושבי צרפת, והענקת כל זכויות האזרח לאזרחים. בתחום דיני הירושה, לא ניתן יותר מעמד עדיף לבן הבכור, אלא שוויון בין כל היורשים. בתחום הקניין חלו שינויים משמעותיים- בוטלו ההסדרים הפאודליים, והתאפשרה העברה חופשית של קרקע מאדם לאדם, כך דיני המקרקעין התקרבו לדיני המטלטלין. בדיני החיובים (חוזים ונזיקין) לא חלו שינויים, וכך גם לגבי הפרוצדורה (זהות רבה לאורדיננס של לואי ה14-). בתחום המסחרי חלו שינויים שנבעו כתוצאה מהתפתחות כלכלית, אך היתה השפעה רבה לנורמות שקבע לואי ה14-.
מאז פרסום הקוד-סיביל, שהיו בו 2281 סעיפים, בוטלו (עד 1975) רק 129 סעיפים, 1358 עמדו בתוקפם כמות-שהם, 775 סעיפים תוקנו, ונוספו 201 סעיפים.
לקוד-סיביל נודעה השפעה רבה אף מחוץ לצרפת. נפוליאון נשא בכיבושיו את בשורת המהפכה, וגם לאחר תום הכיבוש מדינות רבות שאבו השפעה מקוד נפוליאון, כי לעומת האלטרנטיבה (הקוד הפרוסי), הוא היה פשוט יותר וקל להפעלה. אנשים בחלק מאזורי הכיבוש תפסו את הקוד כנאור, וככזה שראוי לאמצו. הקוד-סיביל חוקה באירופה (הולנד 1838, פורטוגל, ספרד, קנטונים שויצרים ועוד) וגם מחוצה לה (ד' אמריקה- מדינות תחת השפעה ספרדית ופורטוגלית הושפעו מהקוד עוד לפני מדינות האם שלהם), ואפילו האמפריה העות'מאנית.
גרמניה
בפרוסיה חשבו על קודיפיקציה עוד בתחילת המאה ה18-. הראשון שניסה לעשות זאת היה הקיסר פרידריך הגדול (השני). הוא הקים ועדה, שבראשה עמד הקאנצלר (רה"מ), וביקש שהמשפט הרומי והגרמני יעובד לפי המשפט הטבעי בקוד שיִווַצֵר. הוא ביקש שהחוקים יהיו בהירים והגיוניים (ואלה הם גם מאפייני המשפט הטבעי). הוא רצה שלא יהיה צורך בפרשנות, והוועדה תהיה בעתל הסמכות הבלעדית לפרש או לתקן את הקוד במידת הצורך, הוא ביקש ליצור קודקס פשוט ומפורט. זה פגע, בכוונה, בעורכי-הדין. ב1794-, לאחר מותו של פרידריך, פורסם הקוד הפרוסי (ALR), שמאפיינו העיקרי היה גודלו (כ17,000- סעיפים), וזאת משום שהוא היה אמור לבטא את כל המקרים העובדתיים האפשרייים, ויחד עם זאת להיות ברור. הלקח העיקרי שנלמד מן הקוד היה לא לנסות לעשות קודיפיקציה כזו. בקוד הפרוסי היו שני דברים מיוחדים למשפט הטבעי:
(1) בעל רכוש יכול להעביר את הזכות לרכוש לפי רצונו (עניין מהפכני בתקופה הפאודלית).
(2) נישואין וגירושין מושתתים על הסכמת הצדדים (מהפכני ג"כ). הALR- התקיים כ100- שנה, עד 1900.
בשנת 1815 נפוליאון הובס, וגרמניה השתחררה משלטונו. המצב הפוליטי שם היה אוסף של עשרות נסיכויות (פחות ממספרם לפני הכיבוש), הבולטות בינהן היו פרוסיה והאמפריה ההבסבורגית (לא רק גרמנית), ובינהן היה מתח רב. גרמניה אוחדה בשנת 1870 ע"י ביסמארק.
הקוד הגרמני נתקבל כ100- שנה לאחר קבלת הקוד הנפוליאוני, ומבינים את קבלתו בשני מישורים:
משפט
עם שחרור גרמניה מנפולאיון היו בה כ30- מדינות שונות. אותה עת נהגו בגרמניה שיטות משפט שונות: היה הקוד הפרוסי בפרוסיה, היו השפעות צרפתיות בדרום ובמערב גרמניה, כך למשל באיזור הריין נהג קוד נפוליאון גם לאחר השחרור מן הכיבוש הצרפתי, ובמקומות אחרים הועברה קודיפיקציה ברוח הקוד הצרפתי. לבוואריה היה קוד משלה מתחילת המאה ה18-, ובמדינות רבות המשיך לנהוג הJus Commune- (המשפט המשותף).
עם גירוש צבאות נפוליאון כתב פרופ' למשפטים בהינדנברג, בשם טיבאוט, ספר חשוב (1814) בו הציג את חוסר האחידות בגרמניה, וטען שהמשפט הגרמני מורכב מאוסף של חוקים סותרים, ולכן נוצרת בעייה אם רוצים לאחד את גרמניה, לפיכך יש צורך להגיע לקוד גרמני אחיד. הוא רצה להכין את הקוד עוד לפני האיחוד, שיהיה קוד המתבסס על משפט טבעי ורציונליזציה. הוא ייצג את אסכולת המשפט הטבעי בגרמניה במאה ה19-.
בעקבות התפרסמות ספרו של טיבאוט, קמה אסכולה מתנגדת בראשות סאביגני[1][1], מאוניברסיטת ברלין, אשר ייצגה את האסכולה ההסטורית. סאביגני טען, שלא הגיעה עדיין העת לקודיפיקציה, שכן המשפט הוא יציר החברה והעם, ואינו אמור לבוא ממקור חיצוני, ולכן אפשר -וצריך- לפנות להסטוריה כדי להבין את אפיונו של העם הגרמני, וללמוד ממנה על התפתחות המשפט, ובתוך כך להבין כיצד לגשת לקודיפיקציה. המאבק בין האסכולות המשיך עד אמצע המאה ה19-, כאשר האסכולה ההסטורית החלה לגבור על הטבעית.
בערך באמצע המאה ה19- התפתחו באסכולה ההסטורית שני זרמים שונים: הזרם הרומי והזרם הגרמני, כאשר באותו שלב הזרם הרומי (הפנדקיסטים[2][2]) היה דומיננטי יותר. זרם זה התעניין במשפט הרומי, ובעיקר בדברי המלומדים, ובמשפט הרומי הטהור-הקלאסי ולא בזה שבא לידי ביטוי בגרמניה. הם סברו, שדרך המשפט הרומי יהיה אפשר להבין טוב יותר את יסודות המשפט (התנהגות משפטית; אישיות משפטית; קניין וכו'), ולהשתמש בהם ברוח התקופה בגרמניה. עם הזמן, ובהמשך לימוד המשפט הרומי, הגיע גם סאביגני למסקנה, שמתקרב הזמן לקודיפיקציה.
ב1874- מוקמת ועדה ראשונה שתפקידה לנסח קוד אחיד לגרמניה, שבה חברים גם עו"ד, אך הדומיננטיים שבה הם אנשי הזרם הרומי. ב1887- הועדה פרסמה את טיוטת הקוד הגרמני, שהושפעה לא מעט מן המשפט הרומי. הזרם הגרמני מתחיל להתחזק לקראת סוף המאה ה19-, ומבקר קשות את הטיוטה הנ"ל. לטענת אנשיו, המשפט הרומי זר לאופי העם הגרמני, ולכן יש לדחות את הטיוטה. כמו כן הם טענו, שקליטת המשפט הרומי במאה ה15- היתה אסון למשפט הגרמני ולעם הגרמני, וטענו שיש לעקור מן המשפט הגרמני את היסודות הרומיים. מייצג טענה זו היה מלומד בשם גירקֶה (Girke), והוא, לדוגמא, ניסה לבסס את דיני החברות והשותפויות על דיני השותפויות של המשפט הגרמני העתיק יותר, ולהראות שהם יעילים יותר מן המשפט הרומי.
ב1890- מתחילה בעבודתה ועדה חדשה, שבה אנשי הזרם הרומי פחות דומיננטים, וב1896- מתפרסם הנוסח הסופי של הקוד הגרמני, שמאושר ע"י הפרלמנט כמעט ללא שינויים.
מדיניות
יש הטוענים, כי הקוד ונוסחו אינם אלא תוצאה של מאבק כוחות בין פרוסיה למדינות הקטנות יותר. אנשי האסכולה הטבעית הם אנשי מדינות מערב ודרום גרמניה, בעלות השקפות ליברליות, ובעיקר בעלי מעמד בינוני, החוששות מפרוסיה. לעומת זאת, אנשי האסכולה ההסטורית נמצאים בפרוסיה, והמצב הקיים היה נוח עבורם, וזו הסיבה שניסו לדחות את הקודיפיקציה שעשוייה היתה לקדם אינטרסים ליברליים, שבהם לא היה להם עניין, והטענה היא שהם הכשילו את הקודיפיקציה, כדי לשמר את המצב הקיים ולקדם את השמרנות הפרוסית.
ב1866- פרוסיה הצליחה להביס את אוסטריה, וב1870- את הצרפתים, ואחרי המהלכים הללו הם יכולים היו לקדם את הקודיפיקציה ולנווט אותה לפי האינטרסים הפרוסיים. ב1870- הוקם הרייך השני ומלך פרוסיה מונה לקיסר גרמניה, וביסמארק לקנצלר.
ההסבר למאבק בין הזרם הרומי לגרמני הוא מאבק על רקע של מפלגות פוליטיות, והטענה היא, שמאחורי הזרם הרומי עמד המעמד הבינוני והמפלגה הלאומית ליברלית הגרמנית, ומאחורי הזרם הגרמני עמד המעמד הגבוה והמפלגה השמרנית. לפי אותה טענה המשפט הרומי התאפיין באינדיבידואליזם, באוטונומיה של הפרט, ונתן מקום מכובד לשוק החופשי, הגנה לקניין, חופש בהתקשרות בחוזים, ואלה קידמו את הערכים הליברליים. המשפט הגרמני, לפי אותה טענה, התאפיין בשבטיות, קהילתיות, פטריארכליות (שלטון היררכי) ומרכזיות העם על פני הפרט.
הטיוטה הראשונה ב1870- הושפעה, כאמור, מן הזרם הרומי, וזאת מפני שבתקופת איחוד גרמניה המפלגה הליברלית צברה כוח כמפלגה פטריוטית לאומית. לקראת סוף המאה, לעומת זאת, נחלשה אותה מפלגה, ועלתה קרנה של המפלגה השמרנית, והמפלגה הסוציאליסטית (מפלגה חדשה) והמפלגה הקתולית-גרמנית, ולכן התחזק הזרם הגרמני בעיצוב הקוד.
תרומת המלומד הגרמני לפי התפיסה בגרמניה באותה תקופה, היתה לזהות את האינטרסים הפועלים בחברה ולאזן ביניהם ע"י המשפט ובתוכו.
הBGB-
ה- BGB נכנס לתוקף ב1.1.1900- והיו בו חמישה חלקים, במבנה דומה למדי לקוד יוסטיניאנוס, אך ייחודו היה בחלק המקדמי הכללי (בהשפעת דרך הלימוד של המשפט). בקוד זה היו 2385 סעיפים, מתוכם שונו (עד 1975) כ800- סעיפים (כ3-/1), וזאת על אף כל התהפוכות שעברה גרמניה במשך כל אותה התקופה. לקוד הגרמני לא היתה השפעה מרובה בעולם, בעיקר משום שהקוד הצרפתי היה כ100- שנה ללא אלטרנטיבה, וכן מפני שצרפת היתה אמפריה במשך תקופה ארוכה, לעומת גרמניה. נוסף ל- BGB היה נופך לאומי יותר, ונופך טכני מהצרפתי. אעפ"כ היתה השפעה מסויימת לקוד הגרמני בעיקר במזרח אירופה (אוסטרייה צ'כיה והונגריה). גם הקוד האיטלקי והיווני הושפעו מהגרמני. כמו כן קודים ביפן סין וקוריאה. גם ברזיל הושפעה מגרמניה (לעומת שאר דרום אמריקה, שהושפעו מהקוד הצרפתי), ואפילו חלק מהחוקים האזרחיים בישראל (שנות ה60- וה70-).
סיכום המשפט הקונטיננטלי
ניתן לחלק את התפתחות הקונטננטלי ל4- תקופות:
המשפט הרומי העתיק, מתקופת 12 הלוחות ועד קוד יוסטיניאנוס, כשהיה המשפט הרומי ונוהג, (-450) עד 534.
תקופת שקיעת המשפט הרומי, ותחתיו נוהג המשפט השבטי (534 עד בערך 1200).
התפתחות המשפט המשותף עם השפעות המשפט הרומי, הכנסייתי, המסחרי והמנהגי (בערך מ1200- עד 1800).
עליית מדינות הלאום וראשית הקודיפיקציה, תקופה שמתאפיינת בהתפתחות המשפט הקונטיננטלי במסגרת המדינות, והחלפת המשפט המשותף במשפט קודיפיקאטיבי.
המשפט האזרחי הוא המוביל בהתפתחותו בקונטיננט, לעומת המשפט החוקתי (הציבורי) שהוא בראשית התפתחותו.
לקראת המאה ה20- המשפט המקובל האנגלו-אמריקאי מושפע מהקונטיננט בהיבט האזרחי, וההשפעה ההפוכה היא בתחום המשפט הציבורי.
1 למבחן ? 1
המשפט מתפתח ב3- מישורים עיקריים:
המשפט מתפתח בין התפתחויות רוחניות והתפתחויות חומרניות.
המשפט מתפתח בין התפתחויות פנים-התפתחותיות ובין זיקת המשפט לתופעות חיצוניות.
המשפט מתפתח בין מורשת העם ההסטורית ובין רוח התקופה.
{סוף המשפט הקונטיננטלי}
המשפט האנגלי
מבוא
|
|
בדיוננו במשפט האנגלי ננסה להבין מדוע קו ההתפתחות שלו מובדל מזה של הקונטיננט, וכיצד ההבדלים בין הקונטיננט לאנגליה השפיעו על התפתחותו.
בתקופות הקדומות חיו באנגליה שבטים קלטיים. כאשר רומי התחזקה, שליחיה ומפקדיה הגיעו גם לבריטניה. הכיבוש הרומי של בריטניה התחיל בשנת 43 לספירה, בתהליך שנמשך כמאה שנים, ובסופו השלטה רומי על מרבית אנגליה (פרט לצפונה ולסקוטלנד). השלטון הרומי באנגליה לא היה חזק, והאינטרס הרומי באנגליה לא היה משמעותי ביחס לקונטיננט, ולכן נסוגו הרומים מאנגליה במהירות (שנת 400), לפיכך לא היה קשר חזק בין אנגליה למשפט הרומי.
לאחר מכן, פלשו לאנגליה שבטים שונים (סקסונים, אנגליים, יוּטים), אשר דחקו את הקלטים לשוליים. עם הופעת הויקינגים נוצר שינוי. בשנת 1066 פלשו הנורמאנים ממערב צרפת לאנגליה, ויליאם כבש את אנגליה בעזרת צבא חזק, והכתיר את עצמו כמלך אנגליה.
המצב המשפטי
המצב המשפטי באנגליה ערב הפלישה הנורמנית (1066) היה משפט שבטי, כמו באירופה הקונטיננטלית, בעיקר המשפט הגרמני. היו בו שרידים מצומצמים של המשפט הרומי, ביחס לאירופה. גם המשפט הקנוני היה בכנסייה, בדומה לקונטיננט, ולסיכום הוא לא היה שונה מהותית מן המשפט האירופי, והיו בו גם פיאודליזם, טריבונלים של סוחרים וכד'.
ויליאם, דוכס נורמנדיה, פלש לאנגליה והשתלט עליה בתקופה קצרה, והויקינגים החלו לבסס את שלטונם שם. ויליאם חילק קרקעות לאצילים נורמאנים בתמורה לנאמנותם אליו. לאחר מותו נוצרה חוסר-יציבות, וב1154- הגיע מצרפת הנרי השני, וניסה לבסס את שלטונו באנגליה. הוא החליט שלא לבסס את שלטונו בעזרת צבא (יקר) או פאודליזם (האצלת סמכויות לשליטים מקומיים), וכן גם לא עשה זאת ע"י אדמיניסטרציה חזקה (המושכת יותר מצבא את האוכלוסיה, משום שהיא גם מספקת שירותים, אדמיניסטרציה כזו נוצרה רק כמה מאות שנים מאוחר יותר).
הנרי ביצע נסיון יחודי לבסס את שלטונו ע"י מערכת המשפט. הוא השתמש בדוקטרינות שהיו קיימות לפני הפלישה הנורמאנית (שלום המלך), וכמו כן לא כפה דברים אלא הציע אלטרנטיבות, ולכן היתה שיטתו אטרקטיבית. לאמיתו של דבר, לא התכוון הנרי להשתמש במנהגים האנגלו-סקסים שקדמו לפלישה, והוא סטה מהם במקרים רבים, אך למראית עין הוא השתמש בדוקטרינות קיימות. כך, למשל, מתח את דוקטרינת שלום המלך מעבר לגבולות הטבעיים הקודמים שלה.
התחום המרכזי שבו נוצר שינוי היה דיני הקנין והמקרקעין. הנרי הקים מערכת שונה, והעביר זכויות לאצולה נורמנית, ויצר לגיטימציה לכך. הוא שאף לתת לעצמו אחיזה חזקה בקרקעות (היה סכסוך לגבי היערות וזכויות המלך ביערות). בהיתקלו בזכויות הטבעיות של התושבים, הנרי הפך מנהג ומנהג, אך עטף את חידושיו במעטה השמרנות, והוא נשמר שלא לשנות את המסגרות הקיימות, וניסה למתוח רעיונות ישנים בדרך שיקבלו משמעות חדשה.
באותה תקופה היו הרבה דיונים משפטיים בין מכובדים ואצילים לבעלי מעמד נמוך ובינוני. לפי המסורת ניתנה ההכרעה לאציל המקומי (שלפעמים היה אחד הצדדים לסכסוך) או אצילים אחרים (שהיו קרובים לאציל שהיה צד לסכסוך), ולכן היתה שיטתו של המלך מושכת יותר, שהרי השופט שם לא היה שייך לאצילות המקומית, אלא היה 'מבחוץ', ולא היו לא אינטרסים מקומיים, או הכרות עם הצדדים. מעבר לכך, גם מוסד המושבעים היה אטרקטיבי, והוא גרם לסיכוי רב יותר שההכרעות תהיינה נייטרליות יותר. מי שקבע לאיזה בימ"ש ללכת היה התובע, ופשוטי העם, כשתבעו, נטו יותר ללכת לבתימ"ש של המלך. מעבר לכך, בתיהמ"ש המלכותיים הבטיחו לשפוט לפי חוקי אנגליה שנהגו (החוקים האנגלו-סקסים).
הנרי השני שלט עד 1189, ואחריו עלו ריצ'ארד (לב-הארי), ג'ון והנרי השלישי, ששלטו יחדיו עד 1272. אחריהם עלה לשלטון אדוארד הראשון עד 1307, ואלה היו, בערך, גם שנות התפתחותו של המשפט האנגלי. בזמן שלטונו של אדוארד, העניינים החלו להתגבש, וקצב השינוי הואט. כל זאת, יחד עם פאודליזם ומאבקי כוחות מסויימים עם האצולה. אדוארד קיבע את המוסדות המשפטיים בתקופתו.
הפלישה הנורמנית היתה לפני הקמת האוניברסיטאות באנגליה, ולפני תחיית המשפט הרומי בקונטיננט. יתכן שלו הדברים היו מתפתחים אחרת, גם אנגליה היתה עולה למסלול הקונטיננטלי. עם התפתחות המשפט הרומי בקונטיננט הלך הפער והרחב בין הקונטיננט לאנגליה.
בהמשך נדון בשלושה מוסדות משפטיים: בתי המשפט של המלך; אמצעי בירור האמת; צורות התביעה.
בתי המשפט
המלכים הנורמנים מילאו בעבר בין היתר את הפונקציה השיפוטית, והם שפטו את האצילים שמתחתם ב"פירמידה". העקרון של שפיטת המלך היה יעיל כל עוד היה מדובר בסמכות מצומצמת על אצילים בלבד. כאשר הסמכות התרחבה אל כל העם, מינה המלך מספר אנשים ממועצת המלך (Curia Regis) לשופטים, והעניק להם סמכות שיפוטית. במשך הזמן אותם אנשים החלו לתפקד אך ורק כשופטים. לאחר מכן התבצעה היבדלות של השופטים במועצת המלך ל3- תחומי משפט ובתי-משפט שונים: King's Bench; Common Pleas; וה- Excheguer.
King's Bench
ב- KB דנו בעיקר בעניינים פליליים ובפגיעה בשלום המלך. ה- Trespass היה סוג תביעה שנדונה אף היא בKB, והיא הוגבלה לפגיעה בשלום המלך, אך עם התרחבות המושג "שלום המלך", הורחבה גם התביעה הזו לפגיעה גופנית של פרט אחד באחר תוך כדי גרימת נזק (על גבול דיני הנזיקין). הפגיעה באחר בכוח נתפסה כפגיעה בשלום המלך. הKB דן גם בעניינים שלמלך היתה נגיעה בהם. עם הזמן הTrespass התפתח מפלילי לנזיקי. לKB היתה סמכות להפעיל צוים פררוגטיביים, שהיו הוראות של המלך לבתיהמ"ש, ולרשויות מדינה אחרות (צו עשה; צו אל-תעשה; הביאס-קורפוס; Certirary - הוראות של המלך להעביר עניינים שנדונו והוכרעו בבתימ"ש אליו לKB - תחילת סמכות הערעור).
Common Pleas
לCP היתה סמכות לגבי תביעות אזרחיות (חוב, רכוש, חוזים). לא ברור לאן מגיעות תביעות הנזיקין (בחלקם הגיעו לKB). היקף ההתדינויות בCP היה גבוה פי 4 מהKB. הCP יצר יותר תקדימים, וסביבו היו עו"ד מוצלחים יותר משאר בתיהמ"ש. הCP הפך לאטרקטיבי לסטודנטים למשפטים, מפני שהיה בו פוטנציאל פרנסה גבוה. כך התפתחה תחרות מאות שנים בין הCP לKB כשכל אחד מהם ניסה למשוך אליו דיונים מן האחר. הKB היה עושה זאת בעיקר ע"י הTrespass (ע"י פיקציות) ובאמצעותו משך מקרים מסויימים של דיני נזיקין, וכן ע"י ה"Bill of Middlesex".
Excheguer
סמכות הE היתה דיני מסים, ובאמצעותו נגבו מסים. אזרחים שסברו כי הם משלמים מסים גדולים מדי עתרו לE. בE היו פרוצדורות יעילות לבירור התחשבנויות והתחייבויות עסקיות אחרות, ובשל פרוצדורות אלה היה הE אטרקטיבי לדיונים בנושאים אחרים, ושופטי הE טיפלו במקרים בגלל התחרות. הפיקציה שהיו משתמשים בה היתה, שהכספים שהאזרחים היו חייבים כמסים למלך היו כספים שאחרים חבו להם, ולפיכך קיבלו שופטי הE את המקרים. ביהמ"ש לא בדק אם האזרח היה חייב למלך כסף, אלא דן במקרה בין האזרח לאחר לגופו.
יש לזכור שעדיין קיימים היו בתימ"ש פיאודליים-מקומיים, כאמור.
במהלך הזמן, התחרות בין בתיהמ"ש המלכותיים שככה, וכל בימ"ש הסתפק בסמכויותיו, והיתה גם הסתמכות על תקדימים של בתימ"ש אחרים, עד הרפורמה בבתיהמ"ש שהיתה במאה ה19-.
בתי המשפט, שישבו בלונדון, ניהלו התדיינויות ברחבי אנגליה, בעיקר באמצעות מוסד הAssize, שבו היו שופט אחד או שניים, מקרב שופטי המלך, שנסעו ברחבי אנגלייה, ועסקו בעניינים שיפוטיים. הAssize לא שבר את המבנה של בתיהמ"ש המלכותיים, אלא עסק בבירור העובדות, והדיון לגוף הענין נעשה בבתיהמ"ש עצמם בלונדון (הAssize הגיע לעיר לאחר שהגיעה תביעה לביהמ"ש המקורי, ביהמ"ש המקורי שלח את הAssize לבירור העובדות, ודן אח"כ בעניין).
ערעורים
לעתים היו מעין ערעורים, ע"י Writ of Error, ולכן יש מקום להזכיר את הExcheguer Chamber (1585) שהיה מורכב משופטי הCommon Pleas- והExcheguer-, אליו היו מגיעים "ערעורים" על פסיקות הKing's Bench-. לעומת זאת, הKing's Bench- עמד כערכאת "ערעורים" מעל הCommon Pleas- והExcheguer-, כאשר לפעמים הגיעו ערעורים מן הExcheguer- לExcheguer Chamber-.
KB >writ of error> EC
CP > writ of error> KB
E > writ of error > KB/EC
אמצעי בירור האמת
בין כתלי בית-המשפט מתעוררות בדר"כ בעיות בשני תחומים עיקריים: עובדתי ומשפטי. ההכרעות בתחום העובדתי נעשו לפי דרכי בירור האמת.
Ordeal
הOrdeal- התפתח במשפט האנגלי. דרך זו של בירור אמת היתה העברת אחד המתדיינים, בדרך-כלל הנתבע, במבחן של עמידות (אש, מים רותחים), כאשר ההנחה הבסיסית הינה, שהאל יעביר סימנים לביהמ"ש לפי הטקס. למשל, אם הכוויה היתה מגלידה, הניחו שהאדם דובר אמת, כאשר במקרה האחר (הזדהמות) הניחו שהוא דובר שקר. דרך זו היתה קיימת באנגליה עוד לפני בוא הנורמנים, והם אימצו אותה.
Battle
דרך זו היתה דרך של דו-קרב בין מתדיינים בנסיבות מסויימות. לפי אמצעי בירור זה, המנצח אמור להיות דובר האמת. מקרים רבים הוכרעו בדרך זו, בעיקר לגבי סכסוכי קרקע.
Wager of Law
באמצעי זה, צד כלשהו (בדר"כ התובע) היה נשבע בנכונות טענתו, והיה צריך להביא "עוזרי שבועה" (Oath Helpers), שהיה עליהם להישבע שהוא דובר אמת. בנסיבות רבות לא היתה להם נגיעה אישית לעובדות, ובתדירות רבה נוצא המצב שעדים אלה הפכו לעדי אופי. ההנחה היא, שבמקרה של שבועת שקר, שהיא בעלת אופי דתי, תבוא סנקציה דתית.
Jury
יש מחלוקת לגבי המקור ההסטורי למוסד המושבעים (אנגלוסקסי? נורמני? חדש?). החל במאה ה18- יש עדות למושבעים בבתימ"ש מלכותיים, עם ראשית המשפט המקובל. מלכתחילה היו המושבעים אנשים שנשבעו לתת תשובה אמיתית לשאלה שבאה לפניהם. הם היו בקשר עם השופט, והוא זה ששאל אותם את השאלה, ולא אחד הצדדים.
בשלב הראשון היו המושבעים אנשים בעלי קשר אישי וישיר לעניין, כלומר מעין עדים-מושבעים. במשך הזמן זיקתם לעניין הנדון הלכה ודעכה, והם הפכו לאנשים בעלי היכרות כללית עם הצדדים, עד שבסופו של דבר הפכו המושבעים לאנשים חסרי נגיעה לעניין הנדון או לצדדים[3][3].
עוד בשלב מוקדם נקבע המספר 12 למושבעים. בהתחלת ההתפתחות יכול היה השופט לחקור את המושבעים לגבי היבטים עובדתיים של המקרה. בשלב זה היתה התרשמות של השופט מן המושבעים, ולפיה החלטתו. לקראת סוף המאה ה14- (?) מקבלים המושבעים פינה משלהם בביהמ"ש, ואסור לצדדים לבוא איתם במגע מחוץ לכתלי ביהמ"ש. הסמכות להכריע בעובדות עוברת למושבעים בלבד, ואינה שייכת לשופט, והשופט גם אינו מתערב בדיוני המושבעים, אלא רק מנסח את השאלה, ונותן את הטון המשפטי לעומת הטון העובדתי שמשתייך למושבעים. החל בשלב מוקדם למדי, עורכי הדין הם שניהלו את הדיון, שאלו את השאלות וכו', והשופט משך את ידיו מן הדיון. כמו כן, התפתחה אז התפיסה שהחלטות המושבעים צריכות להיות פה-אחד.
מוסד המושבעים הלך והתפתח, עד שהפך להיות זכות חוקתית. סביב המושבעים התפתחו דוקטרינות שונות, שהסדירו את אופן מינויים, האפשרות לפסול אותם, אפשרות השופט להנחות אותם, האפשרות לפסול את הכרעתם וכו'.
ב1215- נאסר השימוש בעו"ד ע"י הכנסייה (בטענה שזה נוגד את הנצרות). גם ההתנגדות לדו-קרב הלכה וגברה, למרות שהכנסייה לא אסרה אותו, ותקופה מסויימת לאחר ביטול עורכי-הדין גם הדו קרב כבר לא היה מקובל. ב1818- הדו-קרב בוטל באופן פורמאלי, ורק ב1985- בסקוטלנד. הWagerl of Law לא נעלם כדרך לבירור אמת, למרות כל החסרונות שבו (עוזרי שבועה הפכו פיקטיביים באמצעות תשלום), ובמהלך המאה ה16- עדיין יש בו שימוש נפוץ.
צורות התביעה Writs -
לWrits- משמעות, פורמאלית של זימון האדם למשפט. הWrit- הופנה לשריף, כדי לזמן אדם נתבע לדיון משפטי ע"י התובע. מעבר לכך היה הWrit- אמצעי שבו קיבלו בתיהמ"ש המלכותיים סמכות שיפוט בסכסוכים, כך שהסכסוך היה מתברר בבימ"ש מלכותי ולא מקומי.
כדי לקבל writ היה צורך לפנות לChancery- (מזכירות המלך בלונדון). בתחילה היה התובע פונה, ומאוחר יותר עשה זאת העו"ד, בין השאר בשל הצורך במיומנות משפטית. היה צורך גם לשלם עבור הוצאות הצו. כך, למשל, אם התביעה היתה על סכום מסויים של חוב, והחוב היה נמוך מסכום הצו, הרי החוב לא ניתן בכלל בשל הניסוח של הצו.
בהמשך החלו לנהוג טפסים של צוים, כאשר צוים בעלי צורה מסויימות נמצאו ב"קלסר", ולפיהם היו מנסחים את הצו. באותה תקופה (1200) כבר נהגו כמה עשרות צוים קבועים, אך עדיין סברו שמספר הצוים גדול כמספר התביעות במציאות. במהלך המאה ה13- מזכירות המלך עוברת פורמאליזציה של הצוים, ובסופו של דבר יש כ200- צוים קבועים, בסוף המאה, ומתקבלת החלטה שלא תהיה תוספת צוים בלי אישור המלך או מועצתו, בשל רצון ליצור אחידות מסויימת.
לטפסי הwrit- משמעות מרכזית במשפט המקובל האנגלי. העובדה שתיק נפתח ע"י צו מסויים הכתיבה אופי מסויים של טענות משפטיות ע"י העו"ד. דרכים מסויימות של בירור-אמת נבעו מכל צו. מעבר לכך, בחירת הצו גזרה גם את הצעדים שיכול היה ביהמ"ש לנקוט. בחירה של צו קבעה גם, בדר"כ, באיזה בימ"ש יתנהל התיק. כלומר, בחירת הצו הינה קריטית מבחינת התפתחות התיק, והתפתחות המשפט המקובל בכלל. לכך גם ביטוי בדרך הכשרת עורכי הדין - הקורס הבסיסי היה בצורות התביעה השונות (דהיינו - סוגי הWrits-).
מעבר לכך, נודעה לצוים השפעה גם על הסיווגים הבסיסיים של המשפט, בדרך דומה לזו שבה יצר קוד יוסטיניאנוס את תחומי המשפט הקונטיננטלי (דיני חיובים, קניין, נזיקין), ובמשפט האנגלי נוצרו קלאסיפיקציות לפי סוגי הצוים, וזה מובן עפ"י צורת הצוים. לכן, בשלב ראשון אין בבריטניה "דיני חוזים" או "דיני נזיקין", אלה מתפתחים מאוחר הרבה יותר.
מאז שנקבעו וקובעו תחומי הסמכות עשויות היו להיות תביעות שלא נכנסו להגדרת הצוין הקבועים, ואז לא נכנסו לתחום שיפוט בתיהמ"ש המלכותיים. היו מקרים שהגיעו לביהמ"ש של היושר (Equity), שנדבר בו בהמשך.
מרבית הצוים נגעו לדיני הקניין והקרקע[4][4]. אנו נעסוק בסוגי הצוים של החוזים, הנקראים "קדם-חוזיים", משום שלא היה תחום משפטי מוגדר של דיני חוזים.
Debt (1150)
זוהי תביעת חוב, כאשר אלמוני מלווה לפלוני, אך פלוני אינו מחזיר את החוב, ולכן תובע אותו האלמוני לפי Debt.
Debtinue (1150+)
כאשר מדובר על הלוואה של חפץ ולא על שווי כספי.
המקור הבסיסי לDebt- ולDebtinue- הוא לא הסכם חוזי בין האנשים אלא העובדה שאחד מחזיק קנין של רעהו ללא זכות חוקית. התביעה היא להשבה ולא לפיצוי. צורת הבירור בשתי התביעות הינה Wager of Law, והן נדונו בCommon Pleas-.
Covenant (1150+)
בצו זה מדובר על הסכם שבכתב, שנחתם ע"י הצדדים בחותמם (רק חוזה כזה נדון בתביעה זו). מקור החיוב הוא המסמך בכתב ולא ההסכמה בין הצדדים. זה חשוב, מפני שהסכמות נוספות שלא באו לידי ביטוי בכתב אינן רלבנטיות. כלומר, אם יש הסכם מכר, אך לא כתוב שהסכום שולם, לא תעזור טענה שהוא שולם. ברגע שתנאי החוזה מולאו, יש לקרוע אותו, אחרת יהיה ניתן לתבוע שוב בגין מילוי התנאים.
אלה הם מעין שטרות-חליפין חוזיים. השטר אינו ראייתי אלא מהותי: הוא אינו בא לתמוך בטענה, אלא הוא מהווה את הטענה עצמה. הבעייה היא, שקשה לערוך כל חוזה בכתב, ושלא יורדים למהות ההסכמה בין הצדדים, אלא רק למה שכתוב בשטר. צו זה הוברר ע"י Wager of Law, ונדון בCommon Pleas-.
Account (1150+)
סוג של תביעה אישית, כאשר יש זיקה אישית בין התובע לנתבע (עובד-מעביד, אדם ושולחו/נציגו). למשל, אם עובד של אדם מסויים קיבל ממנו סכום כסף לקניית סחורה, והסחורה נראית שווה פחות מהסכום, אז האדם עורף "התחשבנות" עם העובד. צו זה הוברר אף הוא בWager of Law- ונדון בCommon Pleas-.
עם התפתחות המשפט המקובל, התברר שהצוים הללו אינם עונים על כל הדרישות של האנשים למרות שהם היו היחידים. הצוים לא כיסו את כל המקרים האפשריים של סוגי החוזים. בעיה נוספת, שנתבררה עם הזמן, עם התפתחות המושבעים, היתה שיש לWagerl of Law- בעיות, ובדרך כלל הבעיה של עוזרי שבועה פיקטיביים, וגם, אם התובע מת, יורשיו לא יכולים היו להשבע במקומו, ולכן אבדה התביעה, למרות שליורשים היתה זכות לכל זכויות התובע. עניין זה יכול היה להיפתר ע"י מושבעים. לכן נוצרה צורת תביעה חדשה:
Trespass (1250)
באמצעות צו זה ניתן היה לתבוע במקרים בעלי אלמנטים נזיקיים בדר"כ, כשמדובר על מקרים שאדם גרם עוולה (wrong) לאדם אחר, והאחר תובע אותו על הנזק שנגרם לו. מעבר לכך על התובע לעמוד בשתי דרישות מצטברות:
(1) פגיעה בשלום המלך.
(2) הפעלה של כוח פיזי ע"י הנתבע שגרם את הנזק.
עם הזמן, כל דבר כמעט היה יכול להוות פגיעה בשלום המלך, בשל פגיעה באינטרס הכללי שלו, ואת המגבלה השנייה עקפו ע"י פיקציה, כלומר טענת שימוש בכוח, כאשר לא היה כזה בפועל, ואז דובר על כוח פיזי מינימלי, או כוח פיזי עקיף, כתנאי למילוי הדרישה הזו. הTrespass- הוברר ע"י מושבעים, ונדון ע"י הKing's Bench-, משום שפורמלית יש פגיעה בשלום המלך.
הTrespass- היה מסוג של wrong (עוולה), מפני שהוא מדבר על עוולה שנגרמה ועל פיצוי עבורה, בעוד ששאר התביעות שנדונו עד נקודה זו הינם מסוג של right (זכות), כי בהם התובע טען לזכות שלו לחפץ או לסכום כסף[5][5]. הבדל חשוב אחר בין סוגי התביעות, הוא שבקודמות יכול היה הנתבע שלא להופיע בבימ"ש אם היה מכיר בזכות התובע, ומשיב את ה"השבה". בתביעה כגון Trespass מסוג של עוולה, הנתבע חייב להופיע לפני ביהמ"ש, מפני שמדובר במצב בלתי-הפיך.
Trespass on the Case (TC) (1360-1400)
צורת תביעה זו (הנקראת גם Action of the Case או Case) התפתחה מתוך הTrespass- הכללי. הTC- היה ספציפי, והיו בו מאפיינים כלליים של Trespass + סיווג ספציפי. בחלק מהצוים של הTC- נעלם השימוש בכוח פיזי.
Assumpsit (1500)
צו זה היה התפתחות של הTC-. מבחינה לשונית מקורו בלקיחת התחייבות של אדם על עצמו: האדם שניזוק כתוצאה מהפרת ההתחייבות תובע על הנזקים שנבעו לו מן ההפרה, וכאן יש התקרבות לדיני החוזים. בשלב הראשון היה ניתן לתבוע ע"י הAssumpsit- רק במקרה שבו הנתבע החל לבצע את ההבטחה (ההתחייבות), וחדל באמצע, ודובר על הבטחות מפורשות בע"פ. הסיבה לסייג של תחילת הביצוע היתה, שנדרש מעשה שיגרום את הנזק, ולכן היה צורך לתחילת מעשה של הנתבע. בהמשך ההתפתחות הופעל לחץ לתבוע גם במקרים שלא היתה בהם תחילת מעשה, ונערכו דיונים האם יש מקום להכניס מקרים כאלה לצו זה. כאן כבר מתחילים לראות הקבלה מסויימת בין ארבע התביעות הראשונות שהזכרנו לAssumsit-.
ב1672- בפס"ד Slade התנגשו הDebt- והAssumpsit-.
|
בימ"ש |
דרך בירור |
טיעון |
צו וזמנו |
|
Common Pleas |
Wager of Law |
תביעת חוב כספי |
Debt (1150) |
|
Common Pleas |
Wager of Law |
תביעת חפץ שהולווה |
Debtinue (1150+) |
|
Common Pleas |
Wager of Law |
הסכם בכתב חתום בחותמים |
Covenant (1150+) |
|
Common Pleas |
Wager of Law |
זיקה אישית |
Account (1150+) |
|
King's Bench |
Jury |
תביעה נזיקית (עוולה) |
Trespass (1250) |
|
|
|
סיווגים ספציפיים של תביעה נזיקית |
Trespass on the Case (1360-1400) |
|
King's Bench |
Jury |
תביעה נזיקית על יסוד הבטחה מפורשת בע"פ |
Assumpsit (1500) (TC) |
פסקי דין
Somer v. Saparton (1428)
נשאלת השאלה איזה סוג תביעה מתאימה במקרה זה, Debt או Assumpsit. הBarrester- אומר, שהעובדה שאחת משתי צורות התביעה הנ"ל חלה, אינה שוללת את צורת התביעה השנייה, והוא נתן דוגמא למקרה שבו יכול לחול גם הDebt- וגם הAssumpsit-, ולכן הוא מסיק, שאםשר בנסיבות מסויימות לתבוע הן ע"י Debt והן ע"י Trespass. הטענה היא, שהצוים הללו הפוכים אחד לשני, האחד הוא מסוג של right והשני מסוג של wrong (בDebt- התביעה היא להשיב, בעוד שבTrespass- התביעה היא להעניש את הנתבע). לעומת זאת, נטען, שהDebt- והAssumpsit- הינם מאותו סוג. על כל פנים לא ברורה ההכרעה במקרה זה.
Pykering v. Thurgoode (1532)
עובדות: יצרן בירה הזמין לֶתֶת, התשלום הראשון (שלב א' להלן) שהיה 2/1 הסכום התבצע וניתן לנתבע, בעוד שזה נתן לתובע הבטחה בלבד. בשלב מאוחר יותר החצי השני היה צריך להיות משולם עבור הלתת, אך שלב זה לא התבצע. אפשרות התביעה שנבחרה היתה Assumpsit. בDebt- היה ניתן לתבוע רק עבור השבת התשלום הראשון, לעומת התביעה על כל הנזק שנגרם בAssumpsit-.
דעתו של השופט Speechman היתה שאפשר לתבוע בAssumpsit-, כי הנתבע עשה עוולה לתובע, ועקב כך נגרם לתובע נזק, ולפיכך יש לתובע עילה לתבוע, אך לפי דעתו הDebt- לא התאים כאן, ולכן לדעתו היה ניתן לתבוע רק בAssumpsit-.
דעתו של השופט Port היתה שאי-אפשר לתבוע בAssumpsit-, מפני שלא היתה התחלת ביצוע של הנתבע, וכן מפני שאין הבטחה נבדלת ומפורשת, כפי שצריכה להיות בAssumpsit-. לכן, לדעתו, אפשר לתבוע רק ע"י Debt.
לעומתם טוענים השופט Conigsloy וזקן השופטים Fitzjunes, שלתובע יש זכות בחירה בין שני הwrits-, וזו החלטתו, לפי עילת התביעה שהוא רוצה לבחור בה.
בפסק-דין זה אנו למדים גם על החשיבות המועטה שהיתה לתקדים באותה תקופה, כאשר השופטים מתייחסים לפסיקות קודמות (בפיסקה 2), אך מתעלמים מהם כשהם נראים בלתי-מתאימים ובלתי-הגיוניים (התקדים המחייב המלא נכנס רק מהמאה ה19-).
Turgys v. Becher (1596)
עובדות: אדם סיפק חיטה לאחר בשווי של 55 ליש"ט, אך לא קיבל את התמורה, ואותו ספק נפטר לאחר מכן, והתובע היה מנהל העיזבון. כלומר, היתה אספקה של חיטה, אשר תמורתה ניתנה הבטחה, אך הספק מת. הצורה הקלה היא Debt, מפני שאין כאן תחילת ביצוע, אלא רק דרישה להשבה, כי הקניין נמצא שלם כחוק אצל האדם ש"קנה", אך בDebt- אין אפשרות לתבוע בגלל המוות (כזכור, בWager of Law- יש צורך בשבועה, וכאשר אדם נפטר אינו יכול להשבע), ולכן צורת התביעה היחידה האפשרית היא Assumpsit, ואכן בKing's Bench- פוסקים לו 55 ליש"ט + 5 ליש"ט להוצאות.
הנתבע מבקש Writ of Error (מעין ערעור), ובקשתו נענית ע"י הExchguer Chamber[6][6], ואז כל שופטי הערכאה קובעים באופן מוחלט, שאי אפשר לתבוע במקרה כזה בAssumpsit-, אלא רק בDEBT-. פסיקה זו אינה מפתיעה, מפני שזהו נסיון לעצור את התפתחות הAssumpsit- של הKing's Bench- המתחרה.
Duppa v. Jones (1602)
עניין של Assumpsit הגיע איכשהו לCP- (שהרי הKB- אמור לטפל בה), ובו טוען הCP-, כמובן, שלא ניתן לתבוע בAssumpsit-, מפני שלדעתו אפשרות כזו קיימת רק כיש עוולה שמתבטאת בתרמית או בהונאה, וכיוון שלא היתה כל הונאה כזו, ועובדות המקרה הינן אי-פרעון של חוב, מוצא הCP- את ממצאו זה. כל תכלית התביעה בAssumpsit- במקום DEBT באה כנראה כדי להגיע לKB- ולקבל מושבעים במקום שבועות.
כך נוצר מצב בלתי נסבל מבחינת המתדיינים, כאשר לא ברור אם אפשר לתבוע גם ע"י הAssumpsit- וגם ע"י הDebt-, או רק ע"י אחד מהם. אז מבינים השופטים שיש צורך להגיע להבנה ולקונצנזוס, והם הופכים את פס"ד Slade ל"Test Case", שסביבו מוכרעת הסוגייה.
Slade v. Morely (1602)
עובדות: זה היה מקרה קשה מבחינת הKB-, ובו קבעו המושבעים שלא היתה הבטחה מפורשת, אלא רק משתמעת. כמו כן המשפט נוהל בדיון ראשוני ע"י המושבעים בסוגיית העובדות, ורק אח"כ בדיון משפטי. זה היה חריג ונקרה Special Verdicr, ולאחר הAssize- (קביעת העובדות) המקרה מגיע לKB-, והוא מחליט לזמן את כל השופטים של אנגליה לשפוט בענין. הכינוס היה בלתי-פורמלי, אסיפה אד-הוק של שופטים, עניין לא מקובל. הסיבה לכינוס כל השופטים היתה, שתינתן אפשרות גם לKB- להשמיע את דברו (4 שופטים מתוך 11), לעומת הEC- (ערכאת ה"ערעור") בה אין להם ייצוג.
טענות נגד השימוש בAssumpsit- הועלו ע"י הנתבע:
(1) היחס בין Wager of Law למושבעים: הWager of Law- עדיף לנתבע על המושבעים, מפני ששבועה היא זכות מוקנית, וכן מפני שהWager of Law- קדום יותר. יש סוגים של עיסקאות, לפי הטענה, שאינם מתאימים למושבעים, משום שלא קיימים עדים פרט לתובע ולנתבע, ולכן הנתבע אינו יכול להביא ראיות מול השופטים, פרט לטענותיו מול התובע.
(2) היחס בין צורות התביעה: הטענה היא שהDebt- גובר על הAssumpsit-, מפני שנוסחו קבוע בספר הצוים, לעומת הAssumpsit-, שכל תובע מנסח אותו לפי עובדות המקרה שלו. כמו כן, הDebt- עדיף בשל "עתיקותו".
(3) אין הבטחה מפורשת, ולכן אין מקום לשימוש בAssumpsit-, שהרי לא מדובר בAssumpsit- בהבטחות משתמעות.
{טענות התובע: יש לקרוא בתוך הפ"ד}
החלטה: בסופו של דבר היתה החלטה של 6 מול 5 לטובת סלייד (כלומר, לטובת הAssumpsit-), כאשר הכריעו את הכף 2 מתוך שלושת שופטי הE- (שהענין פחות נוגע להם). מבחינה עקרונית אלה הקביעות בפס"ד סלייד:
(1) הAssumpsit- אינו נחות מן הDebt- מבחינת חשיבותו כצו.
(2) המתדיינים צריכים לדאוג לעדים כשהם מבצעים עסקאות. בכך יש התייחסות לתפקיד המושבעים, שימשיך לנהוג, ואין כל הצדקה לקיום שבועות (Wager) מעל למושבעים.
(3) האדם הפשוט אינו משתמש בנוסחים המבוקשים לגבי הבטחות, ואין לצפות ממנו שיבטיח בצורה מפורשת, ולכן, אם הבטחות משתמעות נכנסות לAssumpsit-, הבטחות במשתמש כן מחייבות.
כתוצאה מכך, היה אפשר לתבוע מאז ע"י Assumpsit גם פיצויים וגם השבה בהליך אחד. כתוצאה מכך יורד והולך השימוש בDebt-, ונעלם עם הזמן. כמו כן גם הWager of Law- הולך ונעלם, ובמקומו עולה הJURY-. ברמה המהותית, התחייבות שקרובה להסכמה הופכת למקור המרכזי בתחום דיני החוזים. עדיין המסגרות קובעות את המהות.
בסופו של דבר, אם כן, דיני החוזים התפתחו כתוצאה מן הTrespass- של דיני הנזיקין (Assumpsit) ולא מן הצורות הקדם חוזיות (Covenant, Debt..).
בקונטיננט תחולת דיני החוזים כבר היתה במשפט הרומי, 1500 שנה לפני אנגליה. על כל פנים, באנגליה פריצת הדרך היתה שיפוטית, בעוד שבקונטיננט לא היתה אפשרית פריצת דרך כזו בלעדי המחוקק.
דיני היושר
בתי המשפט במשפט המקובל התפתחו, כידוע, ע"י מועצת המלך. ביהמ"ש של דיני היושר התפתח בצורה דומה, אך מאוחר יותר. בימ"ש של דיני היושר נקרא Chancery (נתקלנו בו כמזכירות המלך בצוים), אשר בהדרגה עבר ממזכירות המלך וקיבל סמכות שיפוטית. בראש הChancery- עמד הקאנצלר (Chancellor). Walker מתאר את תפקיד הקנאצלר, שהיה במובנים רבים מס' 2 במלוכה האנגלית - ראש המועצה של המלך, קרוב אל המלך ו"שומר החותם". לכן, כל המסמכים החשובים של המדינה (קרקעות, רשיונות וכו') היו צריכים לעבור דרכו (בשביל חותם המלך). לאחר התפתחות בתי-המשפט השונים, הגיעו למלך בקשות לצדק, לעשות צדק, כאשר אין אפשרות לקבל סעד במסגרת המשפט המקובל. המלך הפסיק לעסוק בענין זה, והעביר זאת לקאנצלר, שהחל להכריע בעניין ללא הליך משפטי מובנה, בשם המלך.
בשלב כלשהו הקאנצלר החל לחתום בחותמו, ולא בחותם המלך, ומאוחר יותר פונים האנשים ישירות אליו. ב1400- מתחילים להתייחס לקאנצלר כרשות שיפוטית בלי מבנה משפטי מוגדר, מעין בימ"ש. הפניות הרבות לקאנצלר גרמו להתרחבות ביורוקרטית, עד לעשרות פקידים, אך הקאנצלר היה הקובע הסופי. לקאנצלר הביאו גם לפעמים פניות לצדק בדברים שכבר הגיעו לבתימ"ש אחרים. הקאנצלר לא השתמש בשבועות ולא במושבעים.
היה זה בימ"ש עם תפיסה שונה מהמשפט המקובל, ובו הצדק גובר על העקרונות הכלליים. הוא לא התימר ליצור תקדימים מחייבים. השאיפה לצדק לא היתה ייחודית למשפט האנגלי, הייחודיות היא בקיומה שח מערכת משפטית נפרדת מקבילה, העוסקת רק בדיני היושר. ככל שעלתה פופולאריות הChancery-, גברה התחרות והעימות עם בתיהמ"ש של המשפט המקובל.
במשפט המקובל היו פגמים רבים, שנבעו מנוקשות המשפט המקובל, בשל הגבלת החוק בהליך המשפטי, ובשל החוסר בחקיקה עד המאה ה17-. במשפט המקובל לא הופעל שום שיקול דעת, החל המאה ה14-, וחויב להליכים רשמיים חסרי גמישות, ובעל זכות חוקית שהופרה יכול היה להביא את הדבר לדיון בבימ"ש בלי להתחשב באופיו או באישיותו. ברור, שצצו מקרים של אי-צדק, למשל בשל שגיאה בהליך המשפטי, או בשל "עוזרי-שבועה" משוחדים.
בתי המשפט של דיני היושר
The Court of Chancery
בימ"ש זה היה בית-המשפט הראשי של דיני היושר. בראשו עמד הקאנצלר (בתחילה היה שופט יחיד, כאמור לעיל[7][7]), והפן החשוב של תחום-שיפוטו היה האכיפה של מערכת חוקים שנודעה כ"דיני היושר". בימ"ש זה בוטל ע"י הJuducature Acts- (1873-1875) וסמכותו הועברה למחלקת הChancery- של ביהמ"ש העליון. בנוסף לדיני היושר היתה לבימ"ש זה סמכות לדון במגוון עניינים מלכותיים, כגון משמורת על ילדים או על רפי-שכל.
תביעה בביה"מ החלה ע"י בקשה (petition), שהיקפה בתחילה היה בלתי-מוגבל, ואם היא כללה סיבה להתערבות הקאנצלר, זומן הנתבע בצו-זימון המחייב אותו להופיע לפני ביה"מ, והוא נדרש לכתוב תשובה על ההאשמות, תחת שבועה (מקור ה"שאלה שבכתב"). לפני הקאנצלר התנהלו רק הטיעונים המשפטיים, והצד המפסד יכול היה לפנות אל הקאנצלר בבקשה לדיון חוזר (וגם אח"כ היה אפשר לערער לבית-הלורדים).
The Court of Appeal in Chancery
נוסד ב1851- כדי לדון בערעורים על פסיקות סגני הקאנצלר והMaster of Rolls-, כשבדין ישבו הקאנצלר ועוד שני שופטים-לורדים, ועל פסיקות בימ"ש זה היה ניתן לערער לבית-הלורדים, וגם הוא בוטל, וסמכותו הועברה לביה"מ לערעורים.
The Court of Requests
הוקם במאה ה15- כדי לדון בענייני תובעים חסרי-אמצעים, שלא קיבלו משפט צדק במשפט המקובל. הוא עסק, אבל, רק בעניינים פעוטים יחסית, אך במהירות גדולה ותוך הוצאות זעומות. הוא גרר התנגדות בקרב בתיה"מ המקובל, בשל התערבותו לעתים קרובות בניהול התביעות שבהן, וב1598- הוכרז כבלתי-חוקי (אך תפקד עד 1642).
שיטות-משפט
המשפט הקונטיננטלי
המשפט המקובל
סמסטר א'
[אוניברסיטת ת"א, הפקולטה למשפטים, מסלול אIII)