דיני חוזים

בדיני חוזים, לעומת התחומים האחרים במשפט, הצדדים קובעים את הכללים והנורמות בכל מקרה, ולא המדינה היא שקובעת- כמו בשאר התחומים.

 

החוקים שרלוונטיים ביותר לקורס :

חוק דיני חוזים חלק כללי- הוראות לחתימת חוזה.

חוק דיני חוזים – חלק תרופות (  מה קורה אם מפרים חוזה ) .

 

הערות :

בחוק החוזים אין סעיף הגדרות.

ז"א שאין הגדרת חוזה בחוק.

 

* הגדרת  "חוזה " - הסכם בין מספר צדדים הכולל התחייבויות משפטיות.

 

* יש שני תנאי סף שרוצים להפוך הסכם לחוזה:

1.      יש כוונה ליצור יחסים משפטיים- נועד להבחין בין שני סוגי התחייבויות : התחייבויות פרטיות והתחייבויות משפטיות.

כל נושא יכול להפוך להיות  חוזה  אך צריך שחלק משמעותי מרצון המשתתפים יהיה שההסכם יכלול התחייבויות משפטיות.

      רק אם עוברים את תנאי הראשון מגיעים לתנאי השני .  אם לא- עוצרים ולא ממשיכים בבדיקה .

 

2.      קיימת שפיטות- שפיטה זהו שירות שהמדינה מעניקה  למתקשרים בחוזה.

דיני חוזים נותנים שירות מהמדינה לאזרח. אם שופט קובע פס”ד, ההוצאה לפועל תממש אותו.

למדינה יש רצון לתת שירות רק במקרים שיש אינטרס ציבורי.

במקרים כלכליים מסחריים למדינה יש אינטרס כזה, ויש הסכמים שלמדינה אין אינטרס לפעול בהם ולהפעיל את דיני החוזים.

 

לסיכום: הסכם הופך לחוזה רק אם לצדדים יש כוונה ליצור יחסים משפטיים + קיימת שפיטות

איך נפעיל את התנאי הראשון- כוונה ליצור יחסים משפטיים:

מה מנחה את התנאי הנ"ל ? ,   איך נחליט אם יש כוונה ליצור יחסים משפטיים ?

1.      צריך לבדוק מה כתוב בחוזה בצורה מפורשת מבחינת התנאים המשפטיים.

2.      נסיבות הכריתה- צריך לשחזר מה הייתה האווירה סביב כריתת החוזה. אם חתמו את החוזה במשרד עו”ד,  סביר להניח שזה משפטי ואין מדובר במישור החברי.  אם זה היה במסיבה ,  בקרב המשפחה,... יכול להיות שזה לא משפטי.

3.      באיזה ניסוח ומונחים השתמשו בהסכם. אם זה בניסוח משפטי או ניסוח עממי/פשוט. יש לזה חשיבות. הסגנון והניסוח יכולים לרמז על הכוונות המשפטיות.

4.      קיימת הבחנה בין שני סוגים של מערכות יחסים : יחסים  עסקיים / מסחריים לעומת יחסים אישיים / משפחתיים .  יש  שני פסקי דין בנושא :

א.      פס"ד בלפור נגד בלפור-  מר בלפור היה  פקיד במשרד החוץ הבריטי,  והיה צריך לנסוע הרבה  בעולם. לאשתו זה הפריע ולכן הוא הבטיח לה שבכל חודש שישהה בחו”ל יכניס לחשבון הבנק שלה סכום מסוים של כסף. בשלב מסוים הפסיק לשלם לאשתו והיא פנתה לבית המשפט האנגלי בבקשה לחייב את בעלה לשלם.  מר בלפור היה רציני בהתחייבותו ובאמת שילם חלק מהזמן. מר בלפור טען שההתחייבות לא  הייתה משפטית אלא ג’נטלמנית.  בית המשפט הסכים איתו וקבע כי ההסכם אכן ג’נטלמני ולא משפטי.

ב.        פס”ד אדוארדס- טייס שעבד בחברת תעופה בריטית ובהסכם העבודה שלו נקבע שאם הוא יפוטר , הוא יקבל פנסיה.  ע"פ תנאי ההסכם הוא היה רשאי לוותר על הפנסיה ולקבל סכום חד פעמי מסוים . בשלב מסוים פיטרו אותו בשל צמצומים ומנהליו אמרו לו שהם רוצים שיוותר על הפנסיה ויקבל סכום חד פעמי. הם החתימו אותו על ויתור הקצבה והבטיחו שיקבל 150% מהמענק המקורי , אך קיבל בפועל רק 100% ממה שסוכם. הטייס תבע אותם, והמנהל אמר כי ההבטחה הייתה ג’נטלמנית  )הוא הסתמך על פס”ד בלפור.(

           בית המשפט  אכף את ההסכם כי ביחסים עסקיים ומסחריים אין הסכמים ג’נטלמנים.

 

כלל :

ברירת המחדל בהסכם מסחרי שזה משפטי, כי הצדדים צריכים את הגנת המשפט. לעומת זאת, אם הסיטואציה משפחתי ( מודגש – אך  לא במהלך גירושין )  הנחת העבודה היא שהצדדים לא התכוונו להסכם משפטי.

החריג- אם מדובר במשפחה עשירה  , בעלת עסקים ומקובל שם לעשות חוזים עסקיים בין בני משפחה.

 

הסכם ממון בין בני זוג אצל עו”ד  זה משפטי, אך אם כתבו את ההסכם בעצמם בבית, זה אולי לא משפטי.

במהלך גירושין זה כמעט תמיד משפטי.

 

איך נפעיל את התנאי השני  תנאי -  השפיטות :

יש שתי עמדות קיצוניות בנוגע לשפיטות :

א.      בכל מקרה של הבטחה שבה שני הצדדים עצמם היו רציניים לגביה ורצו שתהיה משפטית- היא משפטית, וישנו  אינטרס ציבורי לחנך אנשים לקיים הבטחות והתחייבויות.

ב.       חוזה צריך לעסוק רק במסחר- חוזה הוא לצורך מסחרי, כלכלי .  בתחומים אחרים אנשים צריכים להסתדר לבד ולמדינה אין אינטרס להתערב.

הגישה בישראל-  באופן עקרוני יכול להיות חוזה בכל תחום , אך בחקיקה ובפסיקה התפתחו כללים ספציפיים ובהם נקבעו נושאים מסוימים שבהם אין חוזים שפיטים.

רשימת הנושאים שאינם שפיטים:

1.      זוטי דברים-( דברים פעוטים ) - סכסוך בסכום כספי נמוך זה לא משפטי אפילו שהצדדים קבעו שיהיה תוקף משפטי.

2.      הסכמים פוליטים- לדוגמה ,  הליכוד הפר הבטחה ליצחק מודעי וניתנה מצד המפלגה ערבות כספית של מליון ש”ח לקיום ההבטחה ובית המשפט לא רצה להתערב כי זה נושא פוליטי.

3.      הסכמים משפחתיים אינטימיים-  בד”כ הסכם משפחתי לא יעבור את התנאי של כוונה ליצור יחסים משפטיים.

 

יש טענה בארצות מערביות שלפיה התא המשפחתי הוא אוטונומיה וריבונות בפני עצמה ולכן המשפט לא אמור להתערב ביחסים בפנים.

במקרה של גירושין זה לא מתקיים.

הטענה הנ”ל לא כ”כ אקטואלית כי כיום כן מתערבים בנושאים משפחתיים שונים, כגון אלימות במשפחה.

 

*  " הזכות לחזור מהבטחה בעניינים אינטימיים  " -   זוהי הזכות להתחרט ולחזור מהבטחות שניתנו  בתחומים אישיים / אינטימיים . 

בד”כ בדיני חוזים בודקים את כוונות הצדדים בעת כריתת החוזה.  אך בתחומים אינטימיים בודקים את כוונת הצדדים בעת מימוש ההסכם ולא בעת כריתתו. לכן, אם אחד הצדדים לא רוצה לקיים את ההסכם בתחום אישי / אינטימי  לא צריך לכפות עליו או להטיל קנס שמאלץ אותו לעשות זאת בניגוד לרצונו.

דוגמאות :

1.      פס”ד נחמני נגד נחמני -   במהלך חיי הנישואין שאבו מהאישה ביציות והפרו אותן מזרעו של בעלה.  בשלב מסוים הם התגרשו.  הגבר נישא שוב עם אישה אחרת ונולדו לו ילדים.  הוא לא היה מעוניין להמשיך עם ההפריה בעוד אשתו לשעבר רצתה להמשיך עם ההפריה. היא טענה שהם עשו את כל התהליך ביחד והתכוונו לעשות את ההפריה.

בעלה טען שגם אם היה חוזה זה היה “חוזה רופף-“ התחייבות לשתף פעולה להביא ילד לעולם צריכה להיבדק בכל יום מחדש ולא יכולים לבדוק זאת באופן היסטורי במועד שבו היו נשואים וחיו באושר.

הבעל אישר שהתחייב אך טען שנקודת הזמן ההיסטורית  פחות חשובה ומותר לו להתחרט בנושאים מסוג זה.

2.      הפרות הבטחות נישואין -   (  נניח כי אין מצב של מניפולציה ותרמיות ) .

אחד הצדדים טוען כי הצד השני הבטיח נישואין והפר את הבטחתו.

במדינות רבות יש חוקים שמבטלים את תביעות הפרות הנישואין כי זה מבחינתן לא חוזה.

בנושאים כאלו ניתן להתחרט בשלב מאוחר יותר מרגע כריתת ההסכם כי מעמד הנישואין הוא משמעותי ביותר ולכן לא ניתן להכריח את אחד הצדדים להתחתן  או לשלם פיצויים. שם מחלקים את ההוצאות באופן שווה בין הצדדים ,  אם נוצרו כאלו.

המצב בישראל-

בעבר הייתה נטייה ברורה לבימ”ש בישראל לא להתערב בנושאים מסוג זה. אך בישראל לא חוקק חוק שעזר להם לבטל תביעות אלו.

בימ"ש ביקשו מהמחוקק לחוקק חוק ובמקביל לא נתנו פיצויים מעבר לנזק שנגרם לצד שנפגע כלכלית ולא העניקו פיצוי כספי על עוגמת הנפש.

כך בפועל המצב בישראל השווה את עצמו למצב בחו”ל,( המעניק ן פיצוי כספי על הנזק שנוצר מבחינה כלכלית ישירה ) .

 

לפני מספר חודשים פורסם בישראל פס”ד- פלוני נגד פלוני- שיוצר מצב מסובך.

אדם נשוי בגד באשתו והבטיח נישואין למאהבת שלו. במקביל להבטחות , שכנע אותה לעשות הפלות כשנכנסה להריון. היא תבעה אותו לפיצויים בגלל הפרת חוזה כי סירב להתחתן בסופו של דבר .

בית המשפט דן  בשתי שאלות :

1.      האם הפרת נישואין זו הפרה משפטית של חוזה -  התשובה שקב -בימ"ש :   כן וקבע  200,000 ש”ח פיצויים על עוגמת נפש וזה חריג בישראל ובעולם המערבי.

2.      האם זה שהוא נשוי משפיע על תוקף החוזה  - בית המשפט קבע שהעובדה  שהוא נשוי לא משפיעה  ויש תוקף  לחוזה.

 

עד אותו פס”ד הייתה הלכה בישראל:   במקרה של הבטחת נישואין של גבר נשוי לאישה אחרת :  בוחנים את טיב היחסים   של הגבר הנשוי עם אשתו החוקית  . אם היו יחסים סבירים- הבטחת הנישואין של הגבר לאישה הנוספת לא משפטית.

אם הם היו נשואים אך היחסים בניהם היו  הרוסים ( למשל :  הם היו  פרודים ... ) הבטחת הנישואין תקפה משפטית.

 

כאן פסק הדין התעלם מההלכה הנ”ל ולא בחן את יחסי הגבר עם אשתו החוקית. האישה החוקית נפגעה כלכלית גם במהלך הקשר של הבעל עם האישה הנוספת  כי מימן את ההפלות ואת הגירושים של המאהבת שלו, וגם בעקבות קביעת הפיצויים למאהבת כי התא  המשפחתי צריך לממן זאת .

 

עד לפס”ד הנ”ל גם בישראל וגם בעולם בחנו את הכוונות בעת הפרת ההסכם ולא כמו בכל הנושאים האחרים שבוחנים את הרצון בעת כריתת ההסכם.

מוזר שהוא בחר להתערב בתחום אינטימי בין האדם למאהבת כאשר בד”כ לא מתערבים בנושאים כאלו בין בני זוג חוקיים.

חוקיות היחסים לא אמורה להשפיע על רמת האינטימיות.

 

מודגש:  חלק גדול מהמקרים שאין שפיטות להסכם, נעצרים כבר בתנאי של הכוונה ליצור יחסים משפטיים . אך יש לבחון את ההסכם ע"פ שני התנאים  : אחד אחרי השני ולא במקביל  .

 

לסיכום בנושא המשפט בתחום אינטימיות במשפחה:

פרט לכך שהסכמים בתחום הנ"ל מעוררים בעיה של כוונה ליצור יחסים משפטיים , הם עשויים לעורר גם כוונת שפיטות.

בנושא הנ”ל יש 2 דרכים להציג את בעיית השפיטות:

1.      משפחה זה מתחם לא שפיט.

2.      בתחומים אינטימיים המשפט לא אמור להפוך הסכם לחוזה כי החוזה שולל את יכולת ההתחרטות והמשפט רוצה לשמור את הזכות להתחרט בנושאים אינטימיים בשלב מאוחר יותר למועד החתימה על ההסכם .

 

* נושא נוסף שלא נכנס לתחום השיפוט- חוזים למתן ציון/ פרס/ תואר/ הערכה:

סעיף 33 לחוק החוזים- הוכנס לאחר מספר פס”ד בתחום:

 1. פס”ד בנוגע לשיפוט בחידון התנ"ך –  השופט הלוי טען שהשאלה  מי מנצח בחידון התנ"ך לא בתחום המשפט.

השופט השני אמר שאם היה משתכנע שמדובר בטעות סיכום של הנקודות הוא היה מתערב, אך הוא לא השתכנע שמדובר במחלוקת חשבונאית ולכן דחו את התביעה.

 

2. בפס”ד אלבדלה נגד האוניברסיטה העברית- סטודנטים מתחילים ללמוד משפטים שידעו שזה ימשך 3 שנים, ואח”כ האריכו ל- 3.5 שנים.

בית המשפט דחה את התביעה אך אחד השופטים אמר שבתקנון ובטפסי ההרשמה נאמר שלאוניברסיטה יש שיקול דעת להאריך את הלימודים אך בנוסף אמר שהיבטים מסוימים ביחסים ביניהם יכולים להיות מצבים שזה יהיה שפיט.

 

 הנימוקים בשתי התביעות לדחות את התביעות מאפשרים  לבימ"ש בעתיד להתערב בנושאים כאלו.

 

 3. פס”ד מלכת היופי בארה”ב   הנימוק של רוח וכבוד רחב יותר ובית משפט לא יכול לתת  תואר במשפטים או תואר מלכת יופי.

 

נימוקים מרכזיים מדוע חוזים כאלו לא שפיטים:

1.      תחום הרוח והכבוד הוא תחום לא שפיט.

2.      פורום חילופי מומחה. ברוב המקרים הנ”ל נקבע בחוזה גוף שאמור לקבוע ולתת את ההכרעות וביהמ”ש בנושא של מומחיות הפורום לא יחליף את שיקול דעתם של הפורום בשיקול דעתו של בימ”ש.

 

בישראל יש פס”ד אחרון ומשמעותי- אוניברסיטת ת”א נגד שני:

בימ"ש עוסק בסטודנטים שסיימו תואר ורוצים ללמוד מקצוע אחר. הם ביקשו לדעת איזה פטורים יש להם וקיבלו מסמך מה הפטורים. כשסיימו, לא קיבלו תואר כי אמרו להם שחסרים קורסים, שהם היו אמורים להיות פטורים מהם.

השופט ברק אמר שרק ההערכות של הגוף המקצועי לא שפיטים  וכאן יש שאלה של סמכויות ומצג שקיבלו הסטודנטים בקבלה ללימודים ולכן קיבל את תביעת הסטודנטים.

 

* לסיכום-   בשנים האחרונות בתי המשפט מתערבים בתחומים כאלו אך לא בעניינים מקצועיים מצומצמים- יותר לכיוון פורום ממחים חלופי מאשר כיוון תחום הרוח והכבוד.

 

פס”ד לוין נגד לוין- עוסק בסוגיה כמה הסכם הוא משפטי.

מדובר בבני זוג שמתגרשים. הם חתמו על שני חוזים-

1.      מה יקרה אחרי הגט.

2.      עוסק בפרק הזמן שעד הגט.

 

בהסכם סוכם שהאישה תקבל מזונות חודשיים הגבוהים מהקבוע בחוק עד למועד הגט ובנוסף ציינו שההסכם לא יוצג בבימ"ש . הבעל חזר מהבטחתו למזונות גבוהים עד הגט .

 

כלל: בכל אירוע ופסק דין שנקרא יש לקבוע קודם כל מה רוצה כל צד לפני הניתוח המעמיק.

 

מטרות הצדדים בפס"ד :

גב ' לוין רצתה לקבל עד הגט מזונות ע”פ ההסכם , שהם גבוהים מאלו שנקבעו בחוק.

מר לוין רוצה לשלם עפ”י חוק, ולא עפ”י ההסכם- שיתעלמו מההסכם שחתם.

 

הטענות  המשפטיות -

טענות הגבר-

1.      הוא יטען שזה לא מסמך משפטי וכך בימ”ש לא יכול לאכוף אותו, ולכן הוא ישלם עפ”י החוק.

2.      אם זה משפטי וצריך לממש אותו, נכתב בו שהוא לא יוצג בבית משפט ולכן  בית המשפט אמור להתעלם ממנו.

אלו טענות חליפיות.

·        חליפי- מספיק לשכנע באחת הטענות כדי לנצח בתיק.

·        מצטבר- צריך להוכיח הכל כדי לזכות בתיק.

טענות האישה-

1.      החוזה משפטי.

2.      למרות שהחוזה כמכלול כן משפטי, הסעיף שאומר לא להציג בבית משפט אמור להיות מבוטל.

אלו טענות מצטברות.

 

סדר הדברים-

קודם יש לבחון האם החוזה משפטי.

אם כן משפטי- האם הסעיף שמסתיר את ההסכם הוא תקף או בטל.

* בדיקה האם המסמך משפטי- יש שני תנאים:

א. האם יש כאן כוונה ליצור יחסים משפטיים-

הגבר טען שבהסכם נכתב במפורש שהוא לא יוצג בבית משפט ובנוסף נקבע שיופקד אצל עו”ד.

השופט לא מקבל את טענתו- הניסוח של ההסכם משפטי ובנוסף נכתב ע”י עו”ד ובכותרת נרשם “חוזה.”

העו”ד יודע מה זה הסכם שאין לו תוקף משפטי, ומכאן יש כוונה ליחסים משפטיים.

אם הצדדים לא ציינו כלום אם זה משפטי או לא, הולכים לפי מאפייני ההסכם, ואם הם כתבו דבר והיפוכו  )כמו כאן- רשמו שזה חוזה אך ציינו שלא יוצג בבית משפט( זה כאילו לא אמרו כלום ונבדוק לפי המאפיינים:

·        הניסוח- כאן הוא משפטי. )ראה שיעור קודם.(

·        הנסיבות- כאן החוזה נוסח   עו”ד ולכן זה משפטי.

·        הסגנון- משפטי ומלוטש.

·        זה הסכם גירושין, שדומה להסכם מסחרי ולא משפחתי.

 

השופט אמר שגם אם לא היה ברור לו שזה משפטי, הוא היה קובע שזה משפטי בגלל המשמעות הציבורית שאדם הבטיח הבטחה בנושא מזונות ועכשיו הוא מתחמק )זה קשור לשומר הסף השני- השפיטות.(

 

* לסיכום- השופט עסק בשאלה האם ההסכם הוא משפטי. הוא מודע לכך שהגבר טוען שההסכם  לא משפטי אך לדעתו של בימ"ש :

1.      מבחינת הניסוח- ההסכם  כלל דבר והיפוכו.ולכן  לפי המאפיינים.  תוצאת הבדיקה - זה משפטי.

2.      בנוסף גם אם היה ספק והשופט לא היה בטוח אם רצו שזה יהיה משפטי, יש לו תוקף משפטי בגלל שיקולי שפיטות- להבטחות בנושא מזונות יש אינטרס ציבורי לאכוף אותם.

 

* שלב  “בקרת נזק למחברת -“

בכל פס”ד עליון צריך לבחון האם זה משנה את ההלכות הקודמות שלמדנו, מעבר למקרה הספציפי.

האפשרויות שקיימות : יש הלכה מהפכנית, ההלכה דומה לקודמות,  ההלכה  לא משנה הרבה.

כאן- פס”ד חידד את ההלכה הקיימת ולא שינה הרבה.

 

משמעות קביעותיו:

1.      גם אם אומרים דבר והיפוכו הולכים למבחני העזר ולא רק אם לא אמרו כלום.

2.      שיקולי השפיטות רלוונטיים גם במצב שיש התלבטות בנושא הכוונה ליצור יחסים משפטיים ולא רק כשהחלטנו שיש כוונה וממשיכים לתנאי השפיטות.

3.      יש שיקולים שמכניסים הסכמים להיות שפיטים ולא רק מצבים שהסכמים לא מהווים הסכמים שפיטים.

 

הערה חשובה ומשמעותית:

יש כאן בעיה כי בפס”ד השופט מתעלם מהבקשה המפורשת שזה לא יהיה משפטי בגלל הכותרת והנסיבות הכלליות.

זה דבר דרמטי ומשמעותי כי הם ציינו במפורש , והוא לא מקבל זאת.

מסקנה: אינטרס הציבורי לאכוף הבטחות של אנשים גרר את ההסכם למישור המשפטי.

 

לסיכום:

המשמעות של פס”ד :  לא משנה מה הניסוח: אם ביהמ”ש רוצה שיהיה משפטי, הוא יהיה משפטי, אפילו שאמרו במפורש שהוא לא.

השאלות שעולות-

1.      למה השופט לא ציין זאת במפורש?

2.      למה לא אמר בנוסף שיש נושאים שהם חשובים מבחינה ציבורית- הבטחות של אנשים.

התשובה- יש מתח בסיסי בעבודה של שופט עליון:

1.      עשיית צדק במקרה הספציפי.

2.      קביעת כיוון התנהגות לכל שאר המקרים .

לדעתו של השופט במקרה של מזונות ובמקרים דומים הבטחות צריכות להיות משפטיות.

זאת דעתו במקרה הספציפי אך הוא לא רוצה לשנות את הכללים הרגילים שלמדנו בשיעור הקודם.

כך הוא מבטא מסר-  במקרים הרגילים יש לפעול עפ”י הכללים הרגילים , אך במקרה הנ”ל הם לא חלים כי זה מקרה קיצוני וחשוב מבחינה ציבורית.

השופט חש שיש פערי כוחות בין הבעל לאישה ואולי היא לא הבינה מה המשמעות של הסעיף שקבע שזה לא משפטי.

 

פגמים בכריתה :

החלק בחוק – פרק ב – עוסק בפגמים בכריתה .

*** יש  4 עילות מרכזיות שמאפשרות לאדם לטעון ביטול חוזה :

1.      טעות .

2.      הטעיה .

3.      כפיה .

4.      עושק .

יש מס' דברים שמשותפים לכל העילות ויש דברים מיוחדים לכל אחת מהעילות .

המאפיינים של כל פרק ב' – כל העילות :

עקרונות היסוד של פרק ב – יש 8 עקרונות .

1. תמיד פרק ב' בא אחרי פרק א' - קודם צריך שיהיה חוזה כדי לדון בביטול החוזה . קודם צריך לדון האם יש חוזה , ורק אם נוצר יש לבחון אם ניתן לבטלו . זה חשוב מאוד תמיד  לנתח כך ולא לקפוץ מייד איך לבטל את החוזה .

2. כל העילות בדרך זו או אחרת עוסקות בטענות  על פגמים ברצון -  למרות שנכרת חוזה  אחד מהצדדים אומר שזה לא מה שרצה . החוזה נולד כתוצאה מבעיה מסוימת .
 ז"א כאן הייתה העדה על גמירות דעת בעת כריתת החוזה , אך מאוחר יותר התברר שלא רציתי בכריתת חוזה .

 

המשפט הישראלי דורש העדה על גמירת הדעת . מבחינת גמירת הדעת , פרק א' עוסק בשאלה האם היה מצג חיצוני שהעיד על רצון חופשי .

פרק א' מדבר על מה ביטאה התנהגותו בעת כריתת החוזה . כאשר בימ"ש ישמע את הסיפור , יאמר שנכרת חוזה עפ"י פרק א' , כי הייתה התנהגות שמעידה על גמירות דעת . בפרק ב' בודקים האם באמת רציתי .


כשהשופט בודק את פרק א' , הוא בודק לפי מבחן אובייקטיבי ולא לפי ההתנהגות של הצדדים.

פרק ב' עוסק ברצון האמיתי ופרק א' עוסק בהתנהגות כלפי חוץ .


יש פסיקה מלפני 3 שנים שבחנה את גמירות הדעת באופן אובייקטיבי .

1.      פס"ד פרץ בוני הנגב נגד בוחבוט .

2.      פס"ד בראשי .

יש בפסיקה מבחן אובייקטיבי מרוכך – כך מכניסים לפרק א' מבחנים סובייקטיבים לגמירות דעת .

לסיכום:
לפי עמדת המחוקק :

בפרק א' יש מבחן אובייקטיבי נוקשה .

בפרק ב' יש מבחנים סובייקטיבים .

הפסיקה ערבבה את שני המבחנים בין הפרקים . בימ"ש הכניס שיקולים סובייקטיבים לפרק א' ואם זה ימשיך זה יבטל את פרק ב' .

 

הסבר :

הצורך העקרוני בפרק ב' נובע מכך שפרק א' פועל במבחן אובייקטיבי , ולכן יש פער בין האובייקטיביות לסובייקטיביות . ככל שהפסיקה תתמיד במהלך, ששיקולים סובייקטיבים מחלחלים לפרק א' , למעשה לא יהיה צורך בפרק ב' , כי הצורך בו הוא רק בגלל שהוא סובייקטיבי לעומת האובייקטיביות של פרק א' .

 

3. תפקידו של הצד השני – בכל אחת מהעילות של פרק ב' הצד השני חייב שתהיה לו אחריות לפגם ברצון של הצד הראשון . לכן , בכל אחת מהעילות יש מבנה מסודר :

א.      חוזה .

ב.      בעיה ברצון – טעות , הטעייה , לחץ , מצוקה .

ג.       תמיד יהיה רכיב שיסביר כיצד הצד השני קשור לכך .

אם יש טעות והצד השני ידע שיש טעות אצל צד א' – הידיעה הופכת את טענת ההסתמכות שלו לטענה חלשה .

במצב של הטעייה זה יותר אגרסיבי , כי הצד המטעה היה אקטיבי , וגרם לצד השני לטעות ולחתום על החוזה .

בכפייה – הצד הכופה גרם את הכפייה על הצד השני .

בעושק – ניצלו את המצוקה של הצד השני .

 

4. הביטול לפי פרק ב' הוא לא אוטומטי – הצד שנפגע מהחוזה יכול לבטל אם עומדים בכל התנאים  אך זו אינה חובה ועדיין יכול לקיים את החוזה .

אפשר להמשיך ולקיים את החוזה אך לדרוש פיצוי , אכיפה של החוזה כפי שסוכם (אם הבטיחו לו דברים ולא עמדו בהם) .


דוגמא שתופיע בכל השיעור - אם אדם שוכר מכבסה בקניון , לאחר שהבטיחו לו שיהיו שם קולנוע וסופרמרקט . ובנוסף , אמרו לו שיהיו אנשים רבים שם  והדבר לא קרה בפועל . אולי לא כדאי לו לבטל את החוזה אלא לדרוש פיצויים ( באמצעות הקטנת עלויות שכ"ד )  או לדרוש את בניית הקולנוע והסופר .


מסקנה :

אם נתנו אירוע והנפגע רוצה לבטל את החוזה             פרק ב' .

אם רוצה רק פיצוי – ז"א לא לפנות לפרק ב' כי שם רק מבטלים ולא מקבלים פיצויים .

 

השלכה ראשונה של פרק ב' – לכן לא תמיד כשאפשר לבטל את החוזה- זה כדאי לבטל .

פרק ב' נותן אפשרות לבטל אך זו לא חובה של הנפגע .

השלכה אחרת של פרק ב' – אם כן רוצים לבטל את החוזה צריך לבטל אותו באופן חד משמעי.

 

5.  הביטול הוא לא אוטומטי , אך הוא אוטונומי – כדי לבטל חוזה לפי פרק ב' לא צריך לבקש רשות מבימ"ש , אלא ניתן לבטל אותו בעצמי ע"י טכניקה מסוימת : שולחים לצד השני הודעה וכך מבטלים את החוזה . אח"כ מפסיקים לקיים את מה שנקבע שאני צריך לשלם  עפ"י החוזה . זה יגיע לבימ"ש אם הצד השני לא מקבל את פרשנותי לעובדות ( יטען שלא הייתה טעות , הטעייה , כפייה או עושק ) ולכן הוא  ידרוש לקיים את החוזה .


אם הצד השני רוצה לכפות את החוזה , בכתב ההגנה המבטל יאמר שהוא רוצה לבטל כי היו כך וכך דברים שלא מקובלים עליו  ולכן הודיע לצד השני כנדרש .


אם אני אבטל חוזה ואפסיק לפעול עפ"י חובותיי כי הייתה הטעייה וכו' , הצד השני יכול לתבוע אותי על הפרת חוזה , ואם בימ"ש יסכים איתו אני יואשם בהפרת חוזה ואשלם פיצויים לצד שהטעה , כפה, עשק ...

המשמעות היא שהעו"ד צריך להיזהר בפרשנותו את העובדות , כי אם יאמר לצד שנפגע בחוזה לבטל אותו, זה יכול להפוך אותו למפר חוזה אם השופט יחשוד שלא הייתה עילה לבטל חוזה , ויחייב אותו לקיים את החוזה ולפצות את הצד השני על הפרת חוזה .

 

6. דרך ההודעה על ביטול החוזה – אם רוצים לבטל ועדיין לא עשינו פעולה מסוימת – יש לכתוב מכתב רשום עם אישור מסירה. הודעה באמצעות מכתב רשום  לא מופיעה כדרישה בחוק. המחוקק מאפשר להודיע גם בע"פ ואפילו גם במעשה .


אם הצד הנפגע הפסיק כבר לקיים את החוזה ללא ביטולו – והצד השני תבע אותו על הפרת חוזה , עכשיו צריך להוכיח שהייתה הטעייה ולנסות למצוא רמזים לכך שהצד הנפגע  הודיע על ביטול החוזה, למשל : אמר לו שהחוזה מקפח ופוגע בו והוא " דפק " אותו " .  (יש הרבה דרכים לבטל – בכתב , בע"פ , בהתנהגות) .

 

לסיכום :

1. מבחינה צורנית – אין דרך ביטול מוגדרת בחוק – ניתן גם בע"פ וגם בהתנהגות .      מעשית – מומלץ בכתב, אך ניתן גם ע"י התנהגות אם עבר הרבה זמן מהביטול בפועל ע"י מעשים של הפרת חוזה .

בניתוח אירוע במבחן – אם האירוע קרה עכשיו – נמליץ לבטל במכתב רשום ( רק אם הלקוח רוצה לבטל) .
 אם האירוע קרה לפני שנים – ועכשיו יש תביעה בבימ"ש – אז נחפש בסיפור :

א.      טעות , הטעייה , כפייה או עושק .

ב.      ניתן לראות שהוא הודיע על ביטול החוזה בהתנהגות או בע"פ או בכתב .

2. מבחינה מהותית – הביטול חייב להיות בהודעה חד משמעית ולא להמשיך בחוזה .

 

סיפור -אישה מבוגרת רוצה לרכוש דירה בבניין מסוים – הדירה הייתה גדולה ולכן היה חשוב לה לברר אם ניתן לפצל אותה לשתי יחידות , שאחת מהן תושכר . איש המכירות אומר לה שבהשקעה קטנה ניתן לעשות זאת .
לאחר חתימת החוזה , האישה ראתה את הדירה והתברר לה שהדירה תהיה קשה לפיצול .

יש לה 2 אפשרויות :

1.      לא לרכוש .

2.      לדרוש שינוי הדירה כך שתתאים לצרכיה .

 היא שלחה מכתב עם הכותרת "ביטול חוזה" ובו  דרשה שתוך שבועיים הדירה תהיה ראויה לפיצול והיא תשלח ארכיטקט מטעמה שיעשה את השינויים בתיאום איתם .
הקבלן שינה את הדירה לפי דרישותיה  .

לאחר תקופה קצרה ירדו המחירים , והאישה רצתה לבטל את החוזה . בבימ"ש דנו אם הייתה טעות והטעייה . בימ"ש הגיע למסקנה שהבטיחו לה דברים ולא קיימו ולכן ביטל את החוזה .
מניתוח המקרה ברור שהעו"ד של החברה התרשל כי החברה הייתה צריכה לומר שגם אם הייתה הטעיה לא היה ביטול חוזה בפועל , כי האישה רצתה להמשיך את העסקה במכתב ששלחה  כאשר רצתה שינויים מסוימים .

המכתב  של האישה היה מטעה כי גם היה בו ביטול וגם דרישה לשינויים שונים .

המכתב לא היה חד משמעי כמבטל את החוזה .

יש הרבה פסיקות שאמרו שהודעת ביטול חייבת להיות חד משמעית .


מסקנה – מכתב הביטול חייב להיות חד משמעי ולא לכלול גם בקשות שונות שיראו שרוצים להמשיך ולממש את החוזה בשינויים שונים .


לסיכום – הביטול צריך להיות בהודעה אוטונומית (אין צורה מיוחדת) .   מומלץ במכתב רשום .

אם האירוע התרחש בעבר , צריך לחפש רמזים שהיה ביטול בהתנהגות או בפועל .
הביטול חייב להבהיר לצד השני מה קורה מכאן והלאה – חד משמעי .

תמיד יש לבחון האם יש אפשרות לבטל , ובנוסף לבחון האם הביטול היה כדין .


הערה :

צריך להיזהר בדברים שאומרים לצד השני כי אפשר להיות במצב שנאמר דברים קשים לצד השני והוא יפרש אותם כביטול חוזה , אך בפועל אנחנו לא נרצה לבטל את החוזה והדברים נאמרו סתם מתוך כעס .

ההתנהגות בפועל  יכולה לגרום לביטול חוזה או הפקעת הצעה בלתי חוזרת .


פס"ד פרץ בוני הנגב נגד בוחבוט – הוא פס"ד מרכזי בנושא של ביטול חוזה בדרך של התנהגות .

 

7. זמן הביטול – הביטול חייב להיות תוך " זמן סביר " . אין לזמן סביר הגדרה , אך יש טיעונים רלוונטים לזמן סביר בכל מקרה ומקרה .

מבחינת המבטל – ככל שהעסקה יותר מורכבת וככל שההחלטה על הביטול דורשת חישובים ובדיקות, זה דורש יותר זמן סביר כדי לבטל את החוזה .

מבחינת זה שרוצים לבטל לו את העסקה -  זה תלוי באיזה מצב נמצאים . אם עדיין יש לו השקעות לבצע ולא סיים את התהליך – זמן הביטול צריך להיות מהיר כי יכול להיגרם לו נזק אם יבטל אחרי הרבה זמן . אם סיים את תהליך הביצוע שלו וסיים את השקעותיו  – זמן הביטול יכול להיות ארוך יותר כי כבר לא יגרם לו נזק אם הביטול ייקח יותר זמן .

 

"רכיבה על תנודות השוק" – אם תנאי השוק השתנו ולכן רוצים לבטל את החוזה .

יש פסיקה – שלאורה אם ביטלת את העסקה בגלל תנודות השוק ולא מעשה של הצד  שני או תנאי החוזה , זה לא תקין .

אם בימ"ש יראה שביטלת לאור תנאי השוק זה יצמצם מבחינת בימ"ש את הזמן הסביר לביטול החוזה.

מודגש -רכיבה על תנאי השוק – נכון להיום בפסיקה זה רלוונטי רק לצמצום הזמן הסביר .

בעתיד זה יכול להיות טענה לחוסר תום לב של המבטל .

גם ביטול החוזה צריך להיות בתום לב ורכיבה על תנאי השוק הנה חוסר תום לב .

 

8. מה התוצאה של ביטול החוזה – לביטול יש 2 תוצאות :

א.      הפסקת החוזה – לא צריך להמשיך לקיים את תנאי החוזה .

ב.      תביעה להשבה – אם כבר שילמנו או ביצענו דברים מסוימים אני זכאי לקבל אותם בחזרה (מודגש – לא בקשה לפיצוי) .
אם שילמנו דמי קדימה – זה השבה . אם שילמנו לארכיטקט שיעשה פעולה בקשר לדירה  – זה פיצוי .

 

מודגש – כפייה , טעות , עושק והטעייה – לא נותנים פיצויים , רק השבה .


 שתי התוצאות של הביטול הן סימטריות . כשמבטלים חוזה גם השני יכול להפסיק לבצע את חובותיו בחוזה . אם ביטלתי את החוזה , גם אני צריך להשיב את מה שקיבלתי במסגרת החוזה .

אם שכרתי חנות בחוזה – אני אשלם דמי שימוש בחנות ואקבל בחזרה שכ"ד ששילמתי .

במקרה כזה , דמי השימוש הראויים שאשלם יהיו נמוכים ממה ששילמתי , כי שילמתי כשחשבתי שיהיו שם עסקים טובים יותר ממה שהיה בפועל .

 

בביטול חוזה התוצאה סימטרית – 2 הצדדים לא מקיימים את החוזה ומשיבים זה לזה את מה שקיבלו.

ביטול נותן השבה והפסקת קיום , אך לא נותן אפשרות לאכיפת החוזה – אלו דברים חליפיים.

אכיפה וביטול החוזה הם חליפיים זה לזה ולכן אם רוצים שהחוזה ימשך – נדרוש אכיפת חוזה ולא השבה .


לגבי פיצויים – הביטול לא נותן אותם אך לא שולל את אפשרות לקבל אותם בתביעה אחרת .

מתי נבקש פיצויים – למשל במקרה של חוסר תום לב במהלך מו"מ - בד"כ נבקש גם ביטול החוזה והשבה וגם פיצוי אם היו לנו עלויות מעבר למה ששילמנו לצד השני .


איך נבטל ונבקש פיצוי – מצד אחד נגיש מכתב חד משמעי לביטול החוזה ובמקביל נתבע בבימ"ש פיצויים עקב חוסר תום לב . 

ביטול החוזה לא עושים בבימ"ש אלא בהודעה חד משמעית .

אם הצד השני לא נותן את ההשבה , נתבע בבימ"ש השבה (עקב הביטול) + פיצויים (עקב חוסר תום לב) .

כלל –

ביטול החוזה משפיע גם על חישוב הפיצויים .

אם רוצים להמשיך בעסקה יתנו לי פיצוי (במקרה של הטעיה) בגובה ההפרש שמשקף את ההטעיה – נניח אשלם שכ"ד על החנות בסכום נמוך יותר כי אין הרבה פעילות בקניון , ואז לא נקבל פיצוי על ההשקעה שעשינו בחנות .

ההטעיה לבדה לא נותנת זכות לפיצוי , אלא רק אם יש חוסר תום לב (בד"כ זה הולך ביחד) .

 

פירוט העילות לביטול :

ביטול חוזה עקב טעות –

סעיף 14 מחולק לשני סוגים של טעויות :

14 (א) – טעות ידועה לצד השני .

14 (ב) – טעות שלא ידועה לצד השני .

 

14 (א) – טעות שידועה לצד השני :יש 4 רכיבים .
כדי לבטל חוזה צריך לוודא –

1. שיש חוזה .

2. שיש טעות – "טעות" הנה פער בין מה שהיה בתוך בראש בעת כריתת  החוזה לבין מה שהיה במציאות.
מודגש – מדובר בטעות בהווה ולא בעתיד . אין טעות לגבי העתיד .

מי שטוען שהייתה  טעות ניתן לומר לו :

א.      מה שחשבת כבר אז זה מה שעכשיו אתה חושב, ואין שינוי .

ב.      מה שחשבת אז זאת המציאות עכשיו ולכן אין כאן טעות .

3. קשר סיבתי – צריך להוכיח שאם היה יודע את האמת לא היה נכנס לעסקה . ז"א , אם הפריט שלגביו טעינו שולי , אין קשר סיבתי .

למשל : אם מדובר בעסקה מורכבת ומתוחכמת ולכן גם אם הייתי יודע את האמת הייתי מתקשר בחוזה כי זה לא מהותי           אין קשר סיבתי . כי אין קשר סיבתי בין הטעות להתקשרות בעסקה .

הפסיקה קבעה לגבי הקשר הסיבתי : מבחן כפול :

·        סובייקטיבי – הפריט חשוב .

·        אובייקטיבי- ניתן להניח שמדובר בפריט שחשוב לעסקה .


המשמעות – אם יש לי רגישות מסוימת לנושאים מסוימים , צריך לומר זאת לצד השני כדי שנוכל אח"כ לבטל את החוזה אם תהיה טעות בנושאים הנ"ל .

צריך לספר על הרגישות הסובייקטיבית  לצד השני וכך הופכים זאת לאובייקטיבי .


יש פרק בחוזה שבו רושמים הרבה משפטים שמתחילים ב : "הואיל ו..." ("פרק המצגים") ושם מוסיפים את העקרונות / ההבטחות שנאמרו לי  ע"י הצד השני ואשר אלו החשובים מבחינתי . בדרך הזו  נוכל לומר לצד השני מה חשוב לנו ומה ייחשב כהטעיה אם לא יבוצע בפועל .

מומלץ אפילו לשלוח זאת במכתב נפרד לפני חתימת החוזה לצד השני , וכך הופכים רצונות סובייקטיבים לנושא אובייקטיבי , וכך נוכל להוכיח את הטעות .


תפקיד נוסף של המצג הנ"ל – הצד השני לא יוכל לומר שלא ידע שזה חשוב לך לפני חתימת החוזה .


לסיכום :

לא מספיק שיש טעות בחוזה , אלא צריך שהטעות גרמה לי לחתום על החוזה כדי שיהיה בסיס לביטול החוזה .

אם בחוזה יש סעיף שאומר שכל המצגים שנאמרו מחוץ לחוזה הם לא רלוונטים להסכם , לא ניתן יהיה לבקש אכיפה על המצגים הנ"ל , אך נוכל לטעון לטעות אם הם שקריים ונאמרו לי לפני חתימת החוזה .

 

4. הצד השני יודע על הטעות – לפי 14 (א) לא ניתן לבטל חוזה במקרה של טעות אם הצד השני לא ידע ולא היה צריך לדעת שיש כאן טעות . זה מיועד להגן על הצד השני .

 

הערה – כל הארבעה שהוזכרו הינם תנאים מצטברים .

 

סעיף 14 (ב) – טעות שלא ידועה לצד השני –

גם כאן יש 4 מרכיבים (3 הראשונים דומים ל 14 א ) :

1. יש חוזה .

2. יש טעות .

3. יש קשר סיבתי .

4. אין ידיעה של הצד השני , ולא היה עליו לדעת -  בגלל שהצד השני לא ידע , הביטול מוגבל ולא אוטונומי וחד צדדי – חייבים ללכת לבימ"ש ולבקש רשות לבטל .

הזכות מוגבלת בשיקולי צדק .


ב- 14 (א) אני טעיתי והצד השני ידע .

 אם הנזק שלי מביטול החוזה  100,000 ₪  ולצד השני ייגרם נזק של  300,000 ₪ - אותי זה לא מעניין ב- 14 (א) .

ב- 14 (ב) לעומת זאת יש איזון כי שני הצדדים תמימים .


בימ"ש יבחן את הנושא וירשה לבטל רק בכפוף לשיקולי צדק – בודקים מי נפגע יותר .



אלו שני הבדלים משמעותיים בתוצאה בין 14 (א) ל- 14 (ב) :

1.      רשות לבטל את החוזה באופן חד צדדי .

2.      המוחלטות של זכות הביטול – לא מתחשבים בצד השני ב- 14 (א) .


הבדל נוסף – ב- 14 (ב) ניתן לפצות את הצד שנפגע יותר מהטעות – מי שטעה מפצה את הצד השני .

לסיכום – תרשים זרימה 14 (א) + (ב) :

 

 

 

חוזה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טעות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קשר סיבתי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טעות ידועה

 

 

 

טעות לא ידועה

 

1

ביטול אוטונומי

 

 

 

1

הביטול דרך בימ"ש

2

מוחלט

 

 

 

 

2

שוקלים בשיקולי צדק

3

אין אפשרות לחייב את הטועה בפיצויים

3

הטועה יכול להידרש לפצות

 

 

 

 

 

 

 

את השני

 

 

אם יש סעיף מצגים או מכתב ששלחתי אליו ניתן להוכיח שהצד השני ידע .

יש טעות ידועה וטעות שלא ידועה, ויש "טעות משותפת" :

בטעות ידועה ושלא ידועה הצד השני לא טועה , אלא רק אני טועה.

ב"טעות משותפת" – כאן שני הצדדים טועים .

דוגמא - נניח שרכשתי דירה שיש לידה יער והמוכר יודע שיש יער עכשיו . מתברר שלפני חודשיים יש החלטה לשנות ייעוד לבנייה מסחרית  וגם המוכר וגם הרוכש לא יודעים על ההחלטה ולא אמורים לדעת על הטעות .


השאלה - להיכן תיכנס הטעות המשותפת ?  ל- 14 (א) או 14 (ב) ?

מבחינת ההגיון – זה צריך להיות ב- 14 (ב) .

ב- 14 (א) כי היה חוסר שוויון והצד השני ידע על הטעות .

ב- 14 (ב) שני הצדדים תמימים ולא יודעים . לכן , הטעות המשותפת דומה ל- 14 (ב) כי שניהם טועים ושניהם לא יודעים .


אך אם לא התקיים יסוד מסוים בחוזה , בסופו של דבר שנינו ידענו על היסוד המסוים הנ"ל בעת חתימת החוזה .


מצד אחד יש הגיון משפטי – ההבחנה בין 14 (א) ל- 14(ב) זה אם יש סימטרייה או שלא , ולכן טעות משותפת דומה ערכית ל- 14 (ב) , ולכן היא צריכה להיות בבימ"ש עפ"י  מנגנונים של צדק ולא לבטל חד צדדי .

מצד שני – במצב של טעות משותפת תנאי פנימי לעסקה היה שאותו נתון ששני הצדדים חשבו שהוא X  היה Y ושני הצדדים טעו .

הצד השני גם ידע שזה נתון מסוים בחוזה וזה חשוב . ולכן זה 14 (א) .


לשון החוק אומרת שזה יהיה:

אם נפרש   את המילה "כך"  כמתייחסת לשאלה האם ידעתי שהצד השני טועה  והצד השני לא ידע שיש טעות כי גם הוא טעה, זה יהיה 14 (ב) .

אך אם נפרש ש"כך" זה הקשר הסיבתי – זה 14 (א) .


הסבר – אם המוכר יודע שמשהו חשוב לקונה והייתה טעות – זה 14 (א) , למרות ששני הצדדים טעו.

הפסיקה –

מכיוון שהסעיף לא חד משמעי  יש 2 פסיקות סותרות – 14 (א) ו- 14 (ב) . (זה נאמר בפס"ד  כנפי נגד בית דין לעבודה) .

בפרקטיקה –

לא נעשה הודעה חד צדדית בטעות משותפת , כי הלקוח יוכל להפוך למפר . אך – אם אדם בטעות משותפת הפסיק לקיים את ההסכם ונתבע על הפרת חוזה – נאמר שזה 14 (א) בדיעבד.

בפס"ד כנפי-

נתנו אפשרות לנפגעים מבחינה בריאותית לקבל פיצוי בשני אופנים : לקבל סכום חד פעמי מהוון להיום או קצבה חודשית . רוב האנשים בחרו היוון כי היה אז נוהג / פרקטיקה שאמר שאם מצבם יורע בעתיד הם יקבלו פיצוי כספי  נוסף .


בימ"ש קבע שמבחינה משפטית אם היוונו את הסכום לא יקבלו פיצוי בעתיד אם מצבו יורע .

כנפי אמר שכשביקש להוון ידע שיקבל פיצוי בעתיד אם יורע מצבו ולכן ההסכם נעשה מתוך טעות ולכן צריך לבטל את ההסכם .

ב"ל אמר שזה טעות משותפת כי גם הם טעו ונהגו עפ"י פרקטיקה לא נכונה .

עד אותו רגע ההוון לא מנע פיצוי נוסף עקב הרעה במצבו .

בימ"ש דן האם להכניס 14 (א) – ניתן לו זכות לבטל חוזה באופן אוטומטי , או 14 (ב) – שיקולי צדק .

לכן בפס"ד הגיעו לתוצאה – ל- 14 (א) כי הוא נפגע מההחלטה .

אך בפס"ד יש את 2 הגישות ולא ברור מה יקבע בפס"ד  הבאים .

 

סעיף 14 (ד) נותן הגבלה חשובה על איזה סוג טעות יכולה לבטל חוזה .

 

חוזה

 


טעות

 

קשר נסיבתי

 

ידיעה של הצד השני                                         אין ידיעה של הצד השני

14 (א)                                                             14 (ב)

 

סעיף 14 (ד) נכנס בשלב הטעות , ומסביר מהי טעות . ז"א ההגדרה קודמת ל- 14 (א) או

 14 (ב) , וקודם בודקים אם יש טעות ורק אז בודקים אם יש ידיעה או לא של הצד השני .

 

14 (ד) מטיל הגבלה חשובה – טעות הינה טעות בעובדה , בדין , למעט טעות שאינה אלא "בכדאיות העסקה" – ואז לא ניתן לבטל חוזה כי אין בעצם טעות .

 

מה זאת טעות שהיא בכדאיות העסקה , ומה ההבדל בינה ובין טעות עובדתית :

עד היום בפסיקה היו שני מבחנים מרכזיים –

1.      מבחן הזמן – מבחין אם הטעות היא בהווה או העתיד .

2.      מבחן שמבחין בין טעויות שבתכונה לבין טעות בערך .

בשני המבחנים יש הגיון , אך כל אחד מהם לעיתים לא מביא לתוצאות טובות , ולכן יש מבחן נוסף – מבחן הסיכון – שמשכלל את שני המבחנים הקודמים .

מודגש – השאלה מהי טעות משותפת גם ל- 14 (א) ו- 14 (ב) , ובאה קודם להם .

 

פירוט המבחן הראשון – הווה ועבר מול עתיד :

המבחן בוחן ברגע כריתת החוזה – אם מתברר עכשיו שברגע כריתת החוזה הוא טעה כשחתם על הוזה . זאת טעות בהווה או בעבר , ולא בעתיד .

כבר בזמן כריתת החוזה מה שחשבתי בראש היה שונה מהמציאות – זאת טעות שתאפשר לבטל .

לעומת זאת , אם בזמן שכרתתי את החוזה מה שחשבתי תאם את המציאות , ואחרי כריתת החוזה התרחשו האירועים – זאת טעות בכדאיות העסקה .

למשל – כאשר רו"ח בודק מאזנים של חברה שרוצים לרכוש בשנה שלפני העסקה ומתברר אח"כ שהמאזנים לא נכונים – מדובר בטעות , כי בזמן כריתת החוזה כבר יש פער בין המחשבה למציאות – מדובר בטעות בעבר או בהווה ולא בעתיד – טעות בעובדה . אך , אם רכשתי חברה שבעליה הקודמים צופה שיהיו הרבה רווחים והתברר שלא היו רווחים כאלו – זאת טעות בכדאיות , כי מדובר בטעות בעתיד .

הבדל הוא בטעות שבעובדה לבין טעות שהיא רק טעות בכדאיות העסקה , ואין טעות בעובדה שהייתה בפניך בעבר או בהווה .

אם לגבי העבר אין טעות – האכזבה ממה שקרה בעתיד לא רלוונטית לטעות וביטול החוזה .

 

השאלה – מה יקרה אם מאזנים יוצאים און- ליין רק פעם בשנה ואין מאזני בוחן ורבעוניים . אם רכשנו חברה ב- 1.12.03 אחרי שפורסם המאזן ל- 2002 ובפועל החברה עובדת . אם אמרנו למנכ"ל שהחברה מאוד רווחית והמנכ"ל שומע שאני לא חושב שהחברה לא מרוויחה (ז"א אני חושב שהיא רווית) ואני רכשתי את החברה – אחרי חודש התפרסם מאזן והתברר שהחברה הפסידה הרבה ב- 2003 , האם זאת טעות בעבר או בעתיד ?

איך נדע אם המבחן הוא טוב או לא  : נבדוק לפי :

א.      המהימנות .

ב.       התוקף .

כך זה במדעי החברה . אלה הבחנים לבדוק אם המבחן טוב או לא .

נבדוק את המהימנות –

המבחן יכול בקלות לומר אם זה בעבר או בעתיד . המבחן הנ"ל לא נותן תוצאה חד משמעית .

ברמה הפורמאלית זה נראה טעות בעבר , כי האיש שהתקשר בחוזה חשב שב- 11 חודשים החברה המשיכה להרוויח , והוא טעה . אך זה יכול להיות טעות בעתיד כי אין מאזני בוחן ומאזנים רבעוניים ולכן הסתמך על מאזן 2002 והוא היה נכון .

לכן , אם אין  נתונים אובייקטיבים ולכן זה טעות בעתיד , למרות שהטעות מתייחסת לעבר .

כאן גם העבר נתון לספקולציות ולכן מבחינה מהותית הרוכש לקח על עצמו סיכון מסוים כי התבסס על מאזן ישן ולא היו נתונים על הווה , ולכן זאת טעות בעתיד .

ברמה הטכנית , המבחן אומר לבדוק ביום כריתת החוזה אם כבר אז חשבת משהו והיה טעות . אם כן– זו טעות בעבר ואם לא – זו טעות בעתיד .

 

דוגמה נוספת – אדם נפצע בתאונת עבודה וביטוח לאומי יכול לפצות אותו בשני אופנים :

1.      להוון את הפיצוי העתידי – ולקבל היום את הכל במזומן , ואז אם יבריא ירוויח את הכסף.

2.      לקבל קצבה חודשית – ואז היא מתעדכנת לפי מצבו הרפואי פעם בשנה .

האדם מקבל אבחנה רפואית מסוימת ועל סמך זאת מקבל סכום חד פעמי . לאחר זמן מה מצבו הרפואי החמיר . למרות שבחר בהוון הוא רוצה קצבה כי חשב שמצבו יציב . הייתה לו טענה – זאת טעות . השאלה היא האם בעבר או בעתיד .

אפשר להציג את הדוגמה בשני מצבים :

אם האבחנה הינה נכונה ומצבו החמיר בעתיד – זאת טעות בעתיד .

אך אם האבחנה כבר בהתחלה הייתה מוטעית וכבר אז מצבו היה גרוע – זאת טעות בעבר .

גם כאן המבחן לא נותן תשובה פשוטה וחד משמעית .

כשמתלבטים מה קרה , מפעילים את ההיגיון . בודקים האם היה שינוי בהווה שלא מגולם בעבר. זה בעצם מבחן הסיכון – המבחן השלישי . איזה דברים נלקחו בחשבון מבחינת הסיכון .

 

דוגמה נוספת – לאדם יש פוליסת ביטוח חיים והוא רצה לחסוך בעלויות . אחרי שמקבל דוח בדיקה רפואית שהוא בריא , הוא מבטל את הפוליסה . (גם בפעולות חד צדדיות יכולים להתקיים דיני החוזים) .

אחרי שביטל הוא מקבל טלפון מהמרפאה . התברר שהייתה טעות בבדיקה , ובפועל מצבו הרפואי לא טוב . הוא רצה לבטל את ביטול הפוליסה כי הייתה לו טעות .

זאת טעות בעבר חד משמעית (חברת הביטוח לא ידעה מהטעות – 14 (ב) ) כי בזמן הביטוח היה חולה .

מקרה שני – נניח ששנה וחצי לאחר מכן האדם חלה במחלה קשה – זאת טעות בעתיד וגם אם הביטוח ידע זה לא טעות .

הבעיה – מה קורה – אם חודש אחרי הביטול הוא מגלה שהוא חולה במחלה שהתפתחה עוד קודם בזמן הביטול , אך כאן הוא לא עשה בדיקה לפני הביטול .

ברמה הטכנית – זאת טעות בעבר , כי כשביטל את הביטוח הוא חשב שהוא בריא , אך בפועל היה חולה .

אך מבחינה אמיתית – זה בעתיד , כי מבחינה אמיתית הוא לא עשה בדיקה וסתם חשב שהוא בריא וזה כמו שמישהו חשב שבעתיד יהיה בריא , או שיהיו רווחים בעתיד .

זה סיכון שלקח על עצמו כשביטל ללא בדיקה – יש כאן ספקולטיביות שלו – מבחן הסיכון .

 

הדילמה כאן מוכיחה שיש בעיה בתוקף של המבחן ההווה או העתיד , כי מבחינה טכנית זאת טעות בהווה אך ההווה כאן דומה כאן לעתיד .

לסיכום – המבחן הראשון מבחין בין טעויות בעבר וטעויות בעתיד  הוא התבסס על עניין טכני לכאורה – האם ברגע כריתת החוזה היה מידע שמוכיח עכשיו שהוא היה שגוי בעבר – זו טעות בעבר.

בד"כ המבחן הגיוני .

לגבי העתיד – טעויות כאלו הן בהכרח תוצאה של ספקולציה ולכן זאת טעות בכדאיות .

הבעיה היא שיש הרבה מצבים שהמבחן לא מביא לתוצאות חד משמעיות .

 

פירוט המבחן השני – ההבחנה בין תכונות לבין ערך :

כשאתה עושה עסקה לגבי מוצר , והייתה טעות לגבי התכונות של המוצר – זאת טעות בעובדה שמאפשרת לבטל . אך אם ידעת את כל התכונות ולא תמחרת נכון – זאת טעות בכדאיות .

דוגמה : אם רכשתי מכונית והייתה בה מכה קטנה בפח , וחשבת שזו סתם מכה והתברר שהמכונית עברה תאונת שלדה – זאת טעות בתכונות או בעובדה ולכן ניתן לבטל . אבל – אם המוכר אמר שיש תאונת שלדה ומוריד 5% במחיר והסכמת לקנות – לא ניתן לטעון שהייתה טעות ולבטל את העסקה כי הטעות הייתה בתמחיר והיית צריך להוריד יותר מ- 5% במחיר .

ההבחנה הבסיסית היא פשוטה .

 

דוגמה נוספת – פס"ד ספקטור נגד צרפתי : אם הקבלן רכש מגרש ולא ידע שניתן לבנות 12 דירות בבניין למרות שבכל השכונה בונים 16 דירות בבניין – זו טעות בתכונה (של המגרש) ולא בערך ולכן יש טעות וניתן לבטל את החוזה .

אך אם ידע שמותר לבנות 16  , אך באזור הנ"ל זה אזור פחות טוב מבחינת המחיר והוא לא ידע זאת מראש – זאת טעות בערך ולא ניתן לבטל את החוזה .

גם כאן יש מקרים שיש בעיה במהימנות של המבחן ובעיות בתוקף שלו .

 

דוגמאות לבעיות מהימנות של המבחן –

יש מקרה של רכישת דירה – הרוכש  לוקח אותה ביחד  עם החובות ( חוב לבנק + חוב במס רכוש ) הרובצים עליה והתברר , בשלב מאוחר יותר , שגובה החובות שהיו בזמן כריתת החוזה שונה ממה שחשב בעת רכישת הדירה-

מצד אחד , זאת טעות בערך כי ידע שיש חובות אך לא ידע מה החוב האמיתי באותו יום .

מצד שני רכש דירה + חובות . הבנק באותו היום ידע מהו החוב והרוכש פשוט לא ידע ובנוסף במס רכוש החובות הם תמיד לא סופיים  וניתנים למו"מ . זה יותר מתאים לטעות בתכונה (כי זה מתבסס על תכונות לא נכונות) מאשר טעות בערך .

 

דוגמה – שני אנשים עושים עסקה של מכירת מניות מחוץ לבורסה – בחדר סגור , במהלך העסקה אין להם קשר לעולם בצורה רציפה , הם בדקו בעיתון של אתמול ומעריכים שניהם שלא הייתה עליה בערך המניות , ועושים עסקה שאמורה לשקף את המחיר של אתמול , וזאת ההנחה של שניהם .

בפועל מתברר יום לאחר מכן שבעת עשיית העסקה המחיר של המניה היה שונה לחלוטין והמניה עלתה ב- 30% והמוכר רוצה לבטל את העסקה . זאת טעות בערך .


המבחן הטכני אומר שזו טעות בערך וגם ההיגיון אומר זאת – שיש טעות (זאת טעות משותפת לשניהם) .

אך אם נניח שהם הרימו טלפון לאדם שנמצא בבנק והוא מקריא להם את מחיר המניה שראה במחשב, אך הוא טעה , והקריא מניה אחרת שהמחיר שלה לא השתנה והמחיר של המניה שלנו השתנה . גם זו טעות בערך , אך יש לנו תחושה שהמקרים שונים . בשני המקרים אין טעות בתכונה של המניה .

 

המבחן השלישי - מבחן הסיכון – אומץ בפסיקה :

1.      ארואסטי נגד קאשי .

2.      בן לולו .

3.      שלזינגר .

זה מבחן שמתקן ומשכלל את שני המבחנים הקודמים . במבחן של העבר והעתיד אנו חושבים שהעבר זה בסיס עובדתי והעתיד זה ספקולציה ואנו משתמשים בהערכה , אומדנים . מבחן הסיכון אומר שאם אותם חלקים שלקחת אותם כבסיס נתונים (העבר) התבררו כשגויים – אפשר לבטל אל העסקה , אך אם אותם חלקים שקשורים לעתיד תמיד ידעת שיש סיכון בהם ולכן לא ניתן לבטל .

במבחן העבר מול עתיד : המבחן מסביר את ההבחנה בין עבר לעתיד . אנו מתייחסים לעבר כנתון קבוע אך ת העתיד אנו לוקחים בעירבון מוגבל ויש לנו סיכון בעתיד .

המבחן מתקן את שני הקודמים באותם מקרים שאנו מתלבטים אם זה בעבר או בעתיד .

גם אם הרופא בדק ואני לוקח סיכון שהרופא לא הצליח לגלות את אותן מחלות בבדיקה – יש סיכון בקבלת הסכום המהוון כי אני מעריך שהרופא בדק היטב , ואם הוא טעה אני אפסיד כסף כי לקחתי סיכון מסוים לגבי העתיד – לא ניתן לבטל את החוזה . אך אם הרופא הוא מטעם חברת הביטוח והוא לא אובייקטיבי , זה סיכון בעבר ועל זה אני לא לקחתי סיכון כי לא הלכתי לבדיקה ולכן אני לא יכול לבטל עסקה .

 

במבחן של עובדות מול ערך :

ברוב המקרים לגבי תכונה לא לקחתי סיכון שאולי היא לא נכונה , אך לגבי הערך תמיד לקחתי סיכון לגביו – תמיד איתו יש סיכון .

בדוגמה של החוב לבנק – השאלה מה הגובה של המשכנתא היא שאלה עובדתית – אם החוב היה 2 מליון ואמרת מליון זו טעות בעובדה .

אך בחוב במס רכוש תמיד עושים מו"מ על החוב – תמיד יש ספקולציה על גובה החוב .

בדוגמה של המניות – ברמה הטכנית אין הבדל בין שני המקרים . אך ברמה של הסיכון במקרה הראשון הם לקחו סיכון ולכן לא ניתן לבטל , ובמקרה השני לא לקחו סיכון והתבססו על נתון (זאת תכונה , עובדה) שגוי שמישהו אמר לשניהם ולכן כן ניתן לבטל .

 

לסיכום :

14 (ד) מגדיר מה זו טעות , והוא בא לפני 14 (א) ו- 14 (ב) . הוא מבחין בין טעות בעובדה לטעות שהיא טעות בכדאיות .

עד עתה היו שני מבחנים (האחד – עבר מול הווה והשני תכונה מול ערך) ולאחרונה התווסף בפסיקה מבחן נוסף – שלישי – מבחן הסיכון .

מבחן זה מתבסס על השניים הקודמים  , אך משכלל אותם ופותר בעיות במקרה שהם לא נותנים תשובה חד משמעית .

עד כאן נושא הטעות .

 

סעיף 15 – ההטעיה :

הרכיבים של ההטעיה –

1.      קיים חוזה .

2.      טעות – זאת הטעות מסעיף 14 – טעות בעובדה ולא בכדאיות .( 14 (ד) חל גם על 15).

3.      קשר סיבתי – לעומת סעיף 14 כאן הקשר הסביבתי הוא רק סובייקטיבי ולא אובייקטיבי כמו ב- 14 , כי הצד השני מטעה באופן אקטיבי .

4.      יש הטעיה – הצד השני ידע ומטעה .

 

יש מספר סוגים של הטעיה :

א.      הטעיה אקטיבית – זאת הרמאות – הצד השני נותן לך מידע לא נכון , שקרי .

ב.       הטעיה פאסיבית – הפרת חובת הגילוי .

הפסיקה מתייחסת אחרת לשני הסוגים הנ"ל –

באקטיבית – הגישה חד משמעית . האחריות על השקרן – כי זה חמור .

בפאסיבית – כאן יש גישות שונות כי ההטעיה הנ"ל פחות חמורה .

החוק התמקד בהטעיה הפאסיבית למרות שגם האקטיבית זאת הפרה , אך זה פשוט יותר להבנה ולכן נסביר בעיקר את ההטעיה הפאסיבית .

 

דוגמאות להטעיה אקטיבית : השקר – שיקרתי באופן מכוון או שגרמתי לפעולה שגורמת למשהו להיות שקרי (למשל מורידים את הק"מ בספידומטר גם אם לא נאמר לקונה זה שקר) .

 יש שני מקרים שהם באמצע בין פאסיבי לאקטיבי , אך בפסיקה קבעו שהם שקר – אקטיבי .

1. חצי אמת :

צריך להבחין בין המטרה לאמצעי .

גם אם מילולית אין שקר , השקר נובע מכך שממה שאמרנו הצד השני חושב על המציאות משהו אחר– מצב של חצי אמת .

פס"ד בית חשמונאים – בימ"ש עוסק במבנה שבעיני המתבונן נראה כמבנה אחד מבחינה ארכיטקטונית , אך מבחינה משפטית שניהם יושבים על שתי חלקות שונות .

אדם רוצה לשכור באחת מהחלקות מבנה ורוצה לפתוח שם סטקייה , רוצה לדעת שאין במבנה מסעדה בשרית אחרת . הוא שאל את הבעלים אם מתוכננת עוד מסעדה , והם אמרו שלא כי בבניין האחר יש תכנון למסעדה . האדם טען שהייתה הטעיה כי מבחינה ארכיטקטונית בבניין אין מסעדה , אך בשניהם יחד  (כמו שזה נראה ) יש . בימ"ש אמר שיש כאן יצירה בהתנהגות של מצג שקרי .

כשאתה אומר משהו לאחר אתה צריך לדאוג שיבין את כוונתך . כאן היה שקר כי אמרו שבבניין הזה אין מסעדה , והאדם ראה את שני המבנים כבניין אחד .

 

2. מצג מתמשך :

פס"ד לאקי דרייב נגד הרץ -  הרץ ישראל היא סוכנות של הרץ מגרמניה . חברת לאקי דרייב עשתה מו"מ עם הרץ וב- 1/1 הרץ אמרו שהם הנציגים של הרץ העולמית ואז הם קבעו שב- 1/3 הם יחתמו על חוזה סופי . ב- 1/2 הרץ גרמניה ביטלה את הזיכיון להרץ ישראל בישראל .

ב- 1/3 מתקיים טקס חתימת החוזה בין הרץ ישראל ללאקי דרייב והרץ לא סיפרו על המכתב שקיבלו וכשלאקי דרייב גילו שהרץ כבר לא נציגה של הרץ גרמניה רצתה לבטל את החוזה .

הרץ לא שיקרה בשום שלב כי אמרה אמת ב- 1/1 , אך המשיכו להתנהג כאילו הם עדיין נציגים בישראל . כל מה שאמרת במו"מ זה רלוונטי עד חתימת החוזה ואם משהו השתנה ולא אמרת זאת זה כאילו שיקרת .

לכן בימ"ש קבע שזה מעבר להפרת חובת גילוי , אלא הטעייה אקטיבית – יש כאן מצג מתמשך כאילו שהם עדיין הנציגים .

 

המקרה היותר מורכב – הפרת חובת גילוי :

חוק החוזים אמר שלא רק אם הטעית ע"י רמייה ולא רק אם אמרת חצי אמת , אפילו אם שתקת ולא אמרת פרטים שחשובים בעסקה וכך הנחת לו לטעות – יהיו מצבים שבהם יש חובת גילוי . עפ"י הדין, הנוהג או הנסיבות יש לספר דברים על העסקה גם אם זה נגד האינטרס שלך , ואם לא גילית – הטעית את הצד השני .

צריך לומר גם את הדברים השליליים מבחינתי .

דיני חוזים מנסים להנחיל רמה של נורמות ערכיות וכל צד צריך לשמור גם על האינטרסים של הצד השני .

מתברר שגם היום בפסיקה יש שופטים שקשה להם עם חובת הגילוי בנושאים מסחריים כי זה לא סביר שצד יראה כל הזמן את הפגמים בו ולכן הם מפרשים זאת בצורה מצומצמת מול פרשנות בצורה רחבה יותר של שופטים אחרים .

המחלוקת באה לידי ביטוי על חובת גילוי בפרטים שהצד השני יכול לראות אותם בעצמו ואני רואה שהצד השני לא עלה על הפרטים הנ"ל .

גישה אחת בפסיקה אומרת שיש גבול – "יזהר הקונה" . שהקונה ידאג לעצמו – הגישה המצמצמת . על הקונה לבדוק את הפרטים שיכול למצוא לבד .

הגישה השנייה -  חובת גילוי מרחיבה , ולפיה דורשים להיות בני אדם ולכן גם אם הוא טועה צריך לתקן אותו .

2 הגישות נבחנו ב-

1. ספקטור נגד צרפתי .

2. שפילמן נגד צ'פניק .

 

ספקטור נגד צרפתי – קבלן לא בדק בתב"ע מה היתר הבנייה על הקרקע ומניח שזה כמו במגרשים האחרים והציע הצעת מחיר (לפי 16 דירות) . המוכר ידע שהקבלן לא ידע שמותר רק 12 דירות כי הקבלנים האחרים אחרי הבדיקה ברחו . אחרי החתימה הקבלן רצה לבטל .

חובת גילוי מצמצמת – הקבלן היה צריך לבדוק לבד .

חובת גילוי מרחיבה – הצד השני צריך להגן על הקבלן .

בימ"ש – ביטל את החוזה לפי דעת הרוב – קיבלו את חובת הגילוי הרחבה .

 

שפילמן נגד צ'פניק – שני שותפים בחברה עם נכס מרכזי – מוסך בת"א . במועד מסוים סללו את כביש איילון והפקיעו את הקרקע של המוסך ולכן שני הצדדים הם בבעיה – אין להם מוסך פועל . אחד מהבעלים ראה בעיתון שהתוואי המתוכנן של איילון משתנה מהתכנון המקורי ולכן ניתן לחשוב שחלק מהקרקעות יוחזרו . הוא בדק בחברת איילון ונאמר לו שהקרקע תוחזר בקרוב . הוא לא סיפר זאת והציע לשותף למכור לו את חלקו במוסך , וזה הסכים מכיוון שאין פעילות בחברה . אחרי שביצעו את העסקה הבין שהשותף עבד עליו.

חובת גילוי רחבה – אפשר לבטל .

חובת גילוי מצמצמת – לא ניתן לבטל .

במקרה שני צריך להפעיל את הגישה הרחבה , ובקודם את הגישה המצמצמת כי הקבלן אמור היה לברר בתב"ע והשותף במקרה השני לא היה אמור לדעת .

במקרה שני חובת הגילוי הייתה אמורה להיות רחבה כי :

1.      היחסים בין הצדדים – בצ'פניק הם היו שותפים ולכן אמור להיות אמון בין שניהם . בקבלן אין יחסים ביניהם – הם זרים זה לזה .

2.      גודל הפאשלה - הנזק הכלכלי – הקבלן אמור היה לבדוק אך בשפילמן המידע היה בעיתון ובמקרה הם קראו אותו והצד שרצה לרכוש תכנן להמשיך ולהיות מוסכניק והוא לא אמר זאת למוכר .

3.      יש רצון להגן על הגוף הקטן/ האדם הפשוט – הקבלן הוא לא החלש אלא החזק .

למרות כל הדברים הנ"ל הפסיקה קבעה הפוך –

בספקטור – ביטלו את החוזה לפי דעת הרוב , כי חובת הגילוי חייבת להיות מרחיבה .

בשפילמן – לא ביטלו את החוזה כי גם השני היה אמור להגיע למידע בעיתון .

 

המסקנה מפס"ד – יש 2 זרמים בתוך הפסיקה :

יש 2 קולות קיצוניים בפסיקה בישראל .

______!__________________________________________!_______

הגישה הקלאסית                                                             אדם לאדם אדם

כל אחד דואג לעצמו

 

בשני פס"ד הגישות בסוף היו קיצוניות ומוטעות כי היו אמורות להיות באמצע .

בשפילמן – יבטלו את החוזה כי הם שותפים והמידע לא זמין ולא היה אמור לדעת .

בספקטור – הקבלן היה אמור לדעת ולדאוג לעצמו , והמוכר האדם הפשוט לא היה חייב לדאוג לקבלן ולכן אין לבטל את החוזה .

 

המלצה פרקטית -

אם הצד שהוטעה רוצה לקיים את החוזה ובנוסף רוצה פיצויים יטען לחוסר תום לב ויקבל פיצוי , ואם רוצה לבטל את החוזה יטען להטעיה .

בהטעיה וטעות יש רק ביטול חוזה והשבה ובנוסף ניתן לתבוע פיצויים בהליך מקביל .

פרק ב' עצמו נותן רק השבחה אך ניתן לתבוע במקביל פיצוי עקב חוסר תום לב .

בנוסף , גם אם הטעו אותנו לא נשתמש בפרק ב' ונטען חוסר תום לב ונקבל פיצוי , אך נמשיך בחוזה ולא נבקש את ביטולו .

בפרק ב' אני מבטל את החוזה באופן אוטונומי (ב- 14 א) ותובע בבימ"ש את הפיצוי .

הבעיה – האם כל טעות שהצד השני (14 א) יודע עליה נחשבת גם כהפרת חובת הגילוי .

 ההבדל בין טעות להטעיה -

1. ביסודיות - 14 (א) – סובייקטיבי .

 בסעיף 15 מספיק להוכיח רק קשר סיבתי סובייקטיבי ובסעיף 14 (א) זה גם סובייקטיבי וגם אובייקטיבי .

2. האפשרות לתיקון החוזה -

אם יש טעות לצד השני והוא טרם ביטל אני יכול לכפות עליו תיקון אם גיליתי את הטעות לפני שביטל (14 א , ג) . לעומת זאת ב- 15 לא ניתן לתקן אם הצד שנפגע לא מעוניין .

יש קומפלקס ?

אם הטעו לפי 15 :

1. יש הטעיה אקטיבית (לרבות הפרת חובת גילוי) . זה הכי טוב מבחינת הטועה , כי :

            א. יכול לבטל אוטומטית .

            ב. לא צריך קשר סיבתי אובייקטיבי ומספיק סובייקטיבי .

            ג. לא ניתן לכפות עליו תיקון .

2. 14 (א) – אני טעיתי והצד השני ידע או צריך לדעת – זכות הביטול אוטונומית , צריך להוכיח , אפשר לכפות תיקון .

3. אם אני טועה לפי 14 (ב) זה הכי גרוע מבחינת המוטעה – כי הביטול הוא לא אוטונומי– דרך בימ"ש .

 

המשך סעיף 15 – ההטעיה  :

מה צריך להטעיה –

רכיב 1 – קיומו של חוזה .

רכיב 2 – יש הטעיה . יש שני סוגים מרכזיים :

א.      הטעיה אקטיבית – רמאות , שקרים , מסירת מידע שקרי . יכולה להיות גם לא בדיבור או אמירת חצי אמת , למשל - מצג מתמשך (אומר משהו שנכון לרגע מסוים במהלך המו"מ ואח"כ יש שינוי לפני חתימת החוזה ואתה לא מעדכן על השינוי) .                                          הגישה בפסיקה בהטעיה אקטיבית – הפסיקה החמירה בכך כי זה חמור .

ב.       הפרת חובת הגילוי – לא סיפרנו על דברים שאני ידעתי ומצופה ממני לומר לך . זה פחות בעייתי מהטעיה אקטיבית , כי יש מתח בין אינטרסים כלכליים (לעשות עסקאות) לבין אינטרס חברתי .

יש התלבטות מה קורה אם לא אמרתי מידע שניתן להגיע אליו באופן עצמאי – עד כמה צד א' צריך לדאוג לצד ב' – כאן יש שתי גישות –

א.      גם כשהצד השני טועה ולא יודע יש לתקן אותו כי אנו בני אדם .

ב.       אם הצד השני לא הגיע למידע – זו הבעיה שלו .

 

במשפט הישראלי – שתי הגישות מתקיימות בצורות קיצוניות –

פס"ד ספקטור נגד צרפתי – הקבלן פישל ובימ"ש אמר לבעל הקרקע שהיה צריך לתקן את הקבלן– הייתה הטעיה . למרות שהם היו צד לעסקה חד פעמית .

פס"ד שפילמן נגד צ'פניק – שותפים לאורך שנים שאחד מהם לא גילה מידע לשני – כאן בימ"ש לא קבע שהייתה כאן הטעיה .

 

רכיב 3 – קש"ס – קשר סיבתי – סובייקטיבי – חייב להיות מצב שההטעיה גרמה לי להתקשר בחוזה ולא בגלל דברים אחרים נכנסתי לחוזה .

ב – 14 (א) יש שני רכיבים לקשר סיבתי – סובייקטיבי ואובייקטיבי .

בניגוד לכך בהטעיה לא מעניין האדם הסביר אלא האיש עצמו – סובייקטיבי .

האדם שהוטעה התקשר בגלל זה שהוא הוטעה . במקרה הנ"ל זה היה חשוב לו , ולא סתם לאדם הסביר .

 

המדרג מבחינת המטעה/ הצד שלא טעה –

ב- 14 (ב) – הצד השני הכי תמים ולכן לטועה אין זכות ביטול אוטומטית ואולי יהיה זכאי לפיצויים .

ב- 14 (א) – הצד השני ידע על הטעות ולכן יש זכות ביטול אוטומטית , אך בתנאי שהטעות היא בנושא מהותי .

סעיף 15 - אם הצד השני מטעה – מי שהטעה נמצא במצב הכי פחות טוב והטועה יכול לבטל .

 

רכיב 4 – לא מספיק שתהיה רק הטעיה – אלא יש טעות – זאת אותה טעות . לא טעות בכדאיות העסקה כמו בסעיף 14 .

אותה מגבלה שאומרת שטעות בכדאיות לא מאפשרת לבטל חוזה קיימת גם בהטעיה .

 

יש שני מבחנים (כמו ב- 14) אך מעט שונים :

 

א. מבחן הזמן – עבר לעומת עתיד . טעות שמאפשרת לבטל חוזה זו רק טעות בעבר או בהווה , אך לא בעתיד . אם קבלן הבטיח לי שיהיה בעתיד פארק ליד הדירה ולא הקימו בסופו של דבר פארק – אין כאן הטעיה , כי זה בעתיד .

אם זה ששוכר חנות בקניון והבטיחו לו שיהיה בעתיד סופר וקולנוע – ולא היה בפועל – אין כאן הטעיה כי זה בעתיד .

יש כאן משהו דרמטי – עד עתה חשבנו שהבטחות שניתנו לי לגבי העתיד אפשר להסתמך עליהן , ואילו עתה אנו אומרים כי אין כאן הטעיה .

הפיתרון – ההתחייבות החוזית – כל מה שהבטיחו לי לגבי העבר , גם אם היא לא בתוך החוזה, יש לה תוקף – ונוכל לבטל בעילה של הטעיה .

מה שהבטיחו לי לגבי העתיד לא יוכל לשמש להטעיה , אך בניסוח החוזה ניתן להכניס זאת לחוזה .

בשלב ניסוח החוזה נכניס את כל ההבטחות בע"פ כתנאי לחוזה , ואם זה לא התקיים זאת תהיה הפרת החוזה מצידו של המפר .

מצג טרום חוזי לא יכול להיות בסיס להטעיה , אלא אם כן התייחס להווה או העבר ולא לעתיד אך הוא יהיה הבסיס אם הכנסנו אותו לתוך החוזה .

מודגש – המגבלה של עבר והווה חלה גם על טעות וגם על הטעיה .

מסקנה – כל אמירה שהיא מחוץ לחוזה וקשורה לעתיד לא תהיה בסיס לשום עילת הטעיה, אלא אם כן נכניס את העתיד לתוך החוזה .

 

יש פתרון נוסף – יש חריג לעניין הזמן – פס"ד בן עמי נגד בל"ל –

 

מקרה שבו לכאורה הייתה הטעיה לגבי העתיד , אך השופט הפך את העתיד להווה .

לאדם היה עסק כעוסק מורשה ולא חברה , ולכן הוא אחראי אישית לחובות . לאחר זמן האדם עבר לעבוד במסגרת חברה . הוא בא לבנק וביקש להעביר את הכל למסגרת החברה . הבנק אישר , אך רצה ערבות אישית לחובות . בן עמי אמר שעד הערב ייתן לבנק את הערבות האישית- אבל רצה בבוקר את העברת היתרות מהחשבון האישי לחשבון של החברה ,הבנק העביר את היתרות  בגלל ההבטחה של בן עמי שייתן את הערבות בהמשך . בן עמי לא החזיר את החוב והבנק רצה לבטל את עסקת ההעברה מהאישי לחברה . הבנק טען שבן עמי הבטיח לתת ערבות אישית אך זו מבחינה פורמאלית הבטחה בע"פ בגין העתיד .

הבנק אמר שברגע שכרת את החוזה חשב שהוא ייתן את הערבות .

האירוע השקרי מתייחס לעתיד , כי בזמן החוזה לא היה משהו שהבנק חשב והתברר שהוא טעות . הבנק לא טעה ברגע כריתת החוזה .

השופט ברק – אמר שיש שני סוגים של הבטחות שלא קוימו בעתיד –

א.      הבטיחו שיהיו סופר וקולנוע וחשבו שיהיה בעתיד , אך זה לא יצא לפועל – אין כאן הטעיה כי בזמן ההסכם זה מה שהיה וזה קשור לעתיד .

ב.       כבר בזמן כריתת החוזה הם ידעו שזה לא יצא לפועל באמת .

אם מבטיחים משהו לגבי העתיד וניתן להוכיח שכבר באותו רגע יש פעולות שנוגדות את ההבטחות – יש לו טעות בכוונה של הצד השני .

השופט אמר שהבנק טעה בהווה בכוונות שלו לגבי העתיד – ההבטחה של בן עמי .

בוחנים את ההבטחה בהווה – הכוונה לבצע .

מודגש – אלו מקרים קיצוניים שלא יופעלו בכל מקרה רגיל של אי קיום הבטחות בעתיד , אלא רק בתרגילי עוקץ ברורים

 

מודגש – פיצוי לא מקבלים במקרה של הטעיה  וחוסר תום לב לא ניתן ביטול .

אך פס"ד בן עמי נותן ביטול במקרה כזה אם נוכיח הטעיה .

 

ב. המבחן השני – תכונות לעומת ערך – הטעיה בכדאיות העסקה –היא  לא הטעיה .

 

כלל :

ככל שהטעות מתייחסת לערך , החריג של טעות לא מתקיים כי זה לא סביר שצד א' יתקן את צד ב' ברגע שמציע לו מחיר גבוה מדי על מוצר או על שירות שאני רוצה למסור .

 

****יש שני מקרים בהטעיה בכדאיות העסקה (ולכן לא ניתן לבטל כי מתייחסים לערך) שיוצרים תחושה גבולית , שהיה צריך לבטל –

1. פס"ד עזר נגד עזריה – עסקה למכירת דירה בין א' ל- ב' . על הדירה יש הערת אזהרה לטובת הקונה . הקונה משלם מקדמה מסוימת . היה סכסוך בין המוכר לקונה א' , והקונה א' לא משלם למוכר את יתרת הכסף . המוכר לא יכול למכור למישהו אחר מכיוון שיש הערת אזהרה . המשפט יכול להימשך שנים . המוכר פנה לקונה א' ואמר לו שיש קונה ב' שחתם על זיכרון דברים לרכישת הדירה ב – 100,000$ בתנאי שקונה א' יסיר את הערת האזהרה , והציע לו עסק :

·        ביטול ההסכם .

·        המוכר ייתן לקונה א' פיצוי של 30,000$ תמורה להסרת הערת האזהרה וביטול החוזה .

מבחינה כלכלית הייתה באותה תקופה עליית מחירים ואינפלציה . נניח שהמקדמה היום לא שווה הרבה . מה שחשוב כרגע בעסקה – כמה הצדדים מעריכים את השווי של הדירה בשוק .

המוכר רצה לעשות הסכם עם קונה א' שיקבל 30,000$ ולא 30% מהתמורה . הם חתמו וביטלו את הערת האזהרה , כשהתבצעה העסקה , הבין קונה א' כי קונה ב' שילם 150,000$ ולא 100,000$ . (ולכן ה- 30% שווים יותר מה – 30,000$) .

קונה א' פונה למוכר ומבקש לבטל את ההסכם השני (הביטול של החוזה הראשון) – הייתה הטעיה – הטעיה אקטיבית לגבי מחיר הדירה .

היו כל הרכיבים של הטעיה , למעט הטעות כי הטעות מתייחסת לערך .

השופט אריאל – מרגיש שצריך לבטל את החוזה . יש הבדל בין טעות בכדאיות לבין הטעיה בכדאיות , ואם הציע 30,000$ בלי קשר לכמה שימכור זה בסדר , אך כאן אמר שזה 30,000$ מתוך 100,000$ . אך אין מה לעשות , כי זה 14 (א) ולא ניתן לבטל את ההסכם .

 

2. דוגמה שנייה – פס"ד דומפ נגד דומפ – בעל ואישה התגרשו ועשו הסכם שימכרו את הדירה ויחלקו את הדירה – 60% לאישה , 40% לבעל .

הבעל נסע לחו"ל והאישה טיפלה במכירת הדירה . היא הציעה לבעלה לרכוש את החלק שלו ב- 40,000$ ואמרה לו שטרם מצאה קונה לדירה (למרות שהיה לה אחד) .

הבעל מכר את חלקו לאשתו והיא מכרה את הדירה ב- 150,000% .

הבעל טוען שהייתה הטעיה . כל הרכיבים של ההטעיה התקיימו אך גם כאן הטעות היא בערך .

בימ"ש כאן – מבטל את החוזה בלי להזכיר את ההטעיה בכדאיות .

לכאורה שני פס"ד הם זהים .

 

יש שני לקחים חשובים לגבי חוזים מהמקרים –

1. כשמבטיחים בע"פ הבטחות לגבי הערך – יש להכניסן לחוזה וכך תדלג מעל המגבלה של טעות בכדאיות (בדיוק עמו הבטחות לגבי העתיד) . למשל -

- לי מגיע 30% ממה שתמכור את הדירה .

- לי מגיע 40% ממה שהאישה תמכור את הדירה .

 

2. מבחן הסיכון ב- 14 (ד) יכול לעזור להפוך הטעיה בערך להטעיה בעובדות , כי הוא אומר שמה שקדוש זה מה שהצדדים לקחו כבסיס נתונים וזה בניגוד למה שהם לקחו כערך ספקולטיבי .

 

אם בעזר ועזריה – הקונה א' התבסס על ערך של 100,000$ , אך הקונה לקח סיכון כי זה נתון ספקולטיבי – הערך משתנה . בגלל שאמר שיש לו זיכרון דברים עם מחיר של 100,000$ – זה הפך מערך לנתון בתוך העסקה ולכן זו כבר הטעיה .

גם בדומפ נגד דומפ – הבעל נתן לאישה לנהל את מכירת הדירה , אך בגלל שאמרה לו "לא מצאתי קונה" בעוד יש לה קונה פוטנציאלי , הבעל הסתמך על כך שאין קונים , אין שוק – זה נתון שהוא לקח בחשבון שהסכום הוא 40% מ- 100,000$ . ה- 100,000$ זה נתון שהוא לקח בחשבון ולא ערך .

 

כך בעצם אם הבטיחו משהו על ערך (לקח 1) – נכניס אותם מראש לחוזה ואם לא הצלחנו להכניס – נשתמש בהמשך בצורה יצירתית במבחן הסיכון – נהפוך את ההטעיה לגבי ערך (לקח 2) להטעיה לגבי נתון .

כבר לפני שני שיעורים אמרנו שיש מקרים קיצוניים שטעות בערך הופכת להיות טעות בנתון- כמו במקרה של שני אלו בבנק שעשו עסקה לגבי מניות וטעו לגבי ערך המניה .

 

סעיף 17 – כפייה –

הרכיבים :

1.      קיומו של חוזה .

2.      קיומה של כפייה – בכוח או באיום .

 

פעם הייתה גישה – הנטייה הייתה שכפייה זה משהו מצומצם ולכן הכפייה הייתה רק במצבים של כוח או איום (פגיעה פיזית) או איום בפגיעה פיזית .

לפי הגישה הנ"ל – כפייה כלכלית זו אינה כפייה – כאשר צד מסוים היה לחוץ מבחינה כלכלית לעשות את העסקה לא נוכל לטעון לכפייה .

הגישה הזו קשורה ושומרת על חופש החוזים . על פיה מותר לנצל יתרונות יחסיים בעת החוזה וזאת לא תהיה כפייה . אך הפסיקה אמרה גם במקרים שהייתה תחושה שיש כפייה אין כפייה .

 

פס"ד הרשקוביץ – אדם שקנה דירה מקבלן והקבלן מתעכב במסירת הדירה – הפר את החוזה . הקונה נפגע מהעיכוב . הקבלן שלח מכתב לקונה שהדירה מוכנה והוא היה אמור לקבל עוד תשלום בעת המסירה .

התעורר סכסוך ביניהם לגבי גובה התשלום האחרון מכיוון שהייתה אינפלציה ושינויים אחרים.

הקבלן אמר שבגלל שלא שילם את התשלום האחרון , הקונה הפר את החוזה . הלקוח אמר שהוא מוכן לתת רק את הסכום המקורי שהוא חייב בו .

הלקוח נשבר והסכים לשלם את הסכום ורצה את הדירה כי היה לחוץ לקבלה . הקבלן היה מוכן למסור את הדירה , אך רצה לעשות הסכם חדש שאומר שקבלת המפתח מסיימת את הויכוח לגבי הסכום , והקבלן יקבל את הסכום שרצה – כתב ויתור .

הם חתמו על ההסכם , והלקוח הגיש תביעה .

 

ניתוח המקרה – הלקוח רוצה לקבל את ההפרש בין מה ששילם לבין מה שהיה צריך לשלם עפ"י ההסכם המקורי . הקבלן אמר שמה ששילם זה מה שהיה צריך לשלם .

לקבלן יש 2 טענות חלופיות :

1.      הסכום ששילמת בפועל זה הסכום המקורי לפי ההסכם המקורי .

2.      גם אם אני טעיתי בחישוב הסכום , זה לא רלוונטי מכיוון שיש הסכם חדש ששינה את המקורי .

אלו טענות חלופיות – כי אם הטענה השנייה נכונה – לא רלוונטי ההסכם הראשון , ואם ההסכם השני ייפסל והחוזה הראשון נכון – גם אין בעיה מבחינתו .

מבחינת הלקוח – יש טענות מצטברות :

1.      ההסכם השני פסול .

2.      הפרשנות שלו לגבי ההסכם המקורי נכונה .

בימ"ש – ידון לפי הסדר . ידון בהסכם השני , ורק אם ייפסל ידון בהסכם הראשון .

ניתוח בימ"ש לגבי ההסכם השני – הלקוח טען לגבי ההסכם השני שהיה לחוץ לקבל את הדירה – כפייה .

בימ"ש אמר שכפייה זו טענה שלאדם היה פגם ברצון החופשי .

המבחן לשאלת הכפייה – האם ללקוח הייתה או לא הייתה ברירה . אם נוכיח שלא הייתה לו ברירה– נקבל את הכפייה , אך אם נצליח להראות שהייתה לו אלטרנטיבה אחרת – אין כאן כפייה .

המבחן הנ"ל מכונה מבחן ה"יש ברירה אין ברירה" .

 

במקרה שלנו בימ"ש אמר שיש ברירה ללקוח כי אם הייתה לו סבלנות היה מגיש תביעה בזמן שישכיר דירה אחרת ואת כל עלויות ההשכרה יכניס לתוך התביעה .

זאת ברירה  קשה מבחינת הלקוח – לשלם גם משכנתא וגם שכירות וגם יתבע בבימ"ש (עלויות משפטיות) .

המבחן הזה לא סביר כי צריך לבחון לא רק אם הייתה לו אפשרות לבחור אלא אם זה סביר לבחור בברירה שיש לו .

כאן בימ"ש הקצין את הגישה הקלאסית לצמצום עילת הכפייה רק לאיומים פיזיים שהייתה מקובלת עד סוף שנות ה- 80 .

 

לסיכום – החוזה השני לא בוטל בסופו של דבר בבימ"ש .

 

פס"ד רחמים נגד אקספומדיה – חברה מסחרית שרוצה לערוך יריד ולשם כך היא שוכרת שטח מחברה בעלת קרקעות (רחמים) . חתמו הסכם להשכרת קרקעות להקמת יריד על קרקע ובתמורה

לקבלת אחוז מסוים מהרווחים ביריד .

מתברר שביום הראשון יש נפילה גדולה , כמעט ואין אנשים ביריד .

בעלי הקרקע הבינו שעשו טעות כי ביקשו אחוז מהרווחים . בעלי הקרקע כבר הוציאו הוצאות להקמת היריד . הם ניסו לשפר את מצבם .

הם שלחו מכתב לחברה המסחרית ובו מבקשים עוד הערב התחייבות לכיסוי ההוצאות בגין היריד בסכום מסוים .

החברה המסחרית סירבה במכתב שאמר שעפ"י ההסכם הם זכאים רק לאחוז מהרווחים .

חברת רחמים אמרה שאם עד מחר לא יתנו כתב התחייבות , יבוטל היריד .

החברה המסחרית התייעצה עם עו"ד האם יש אפשרות להשיג צו עשה לבימ"ש לקיום היריד .

עו"ד אמרו שזה לא דחוף מבחינת בימ"ש ולכן יש לתת מכתב התחייבות הלילה , אם רוצים להמשיך את היריד .

החברה שלחה את כתב ההתחייבות לשלם את החזר ההוצאות .

לאחר סיום היריד – חברת רחמים הגישה תביעה למימוש ההתחייבות לכסות את ההוצאות , והחברה המסחרית רצתה לחזור להסכם המקורי ולהתעלם מההסכם החדש .

רחמים רוצה לקבל את ההסכם השני (יש כאן את אותה דינאמיקה כמו בקבלן עם הקונה) . כך זה בכפייה כלכלית – בד"כ יש שני הסכמים .

בימ"ש – חוזר למבחן ה"יש ברירה/ אין ברירה"  .

האם לחברה המסחרית היה סיכוי לקיים את היריד ללא החתימה על ההתחייבות – התשובה שלילית .

לכאורה הם היו חייבים לחתום . הייתה להם לכאורה ברירה אחרת – לסגור את היריד ולתבוע פיצויים את בעל הקרקע .

כאן בימ"ש קבע שלא הייתה ברירה – יש כפייה , ואפשר לבטל את החוזה השני .

בימ"ש לא הציג את המקרה כמקרה דרמטי ומהפכני , לכן בימ"ש השתמש באותו מבחן שהשתמשו בפס"ד הקודם .

אבחון העובדות המשפטיות השונות מביא בכל מקרה להחלטה אחרת של בימ"ש .

 

אך אם קוראים את פס"ד בין השורות :

דווקא  בהרשקוביץ יש לקונה פחות ברירה מאשר אקספומדיה ולכן יש כאן שינוי מדיניות של בימ"ש . כאן לראשונה מקבלים טענה של כפייה כלכלית .

ז"א בפועל לפס"ד השלכה דרמטית ותקדימית – בימ"ש מקבל לראשונה טענה של כפייה כלכלית גם אם אין לחץ פיזי .

וזה יותר נכון מהעמדה בהרשקוביץ .

 

מה יקרה היום אם יהיה עוד מקרה של הרשקוביץ – נוכל לומר לו שפס"ד אקספומדיה שינה את פס"ד הרשקוביץ ולכן ניתן לבטל את החוזה , למרות שפס"ד אקספומדיה לא רצה להראות שהוא תקדימי .

ז"א הייתה התפתחות בעולם המשפט בין שני פס"ד .

אך יש מחיר למשמעות של פס"ד אקספומדיה –

הרי בכל חוזה יש מימד מסוים של אילוץ , כי כל צד רוצה להשיג הכי הרבה לעצמו , וכל אחד חושב שהיה צריך לקבל יותר ושהצד השני הלחיץ אותו .

 

יש 3 פס"ד המשך לתחום הנ"ל :

1.      מאיה נגד פנפורד .

2.      שץ נגד ביטוח לאומי .

3.      דיור לעולה נגד קרן .

 

הם נותנים קריטריונים לזיהוי מתי יש כפייה כלכלית ומתי לא .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קודם בוחנים מהי המטרה של הנפגע

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לבטל חוזה

 

 

 

 

לקבל פיצויים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש 2 דרכים

 

 

 

יש 2 דרכים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הטעיה

 

 

 

 

הפרת חוזה

 

חוסר תום לב

 

הפרת חוזה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נאמר שהפרוספקטים וההבטחות הם חלק מהחוזה

יש כאן בעיה כי נכון ליום כריתת החוזה

כנ"ל , כמו במקרה

רק אם יצליח להוכיח

כנראה שיהיה קשה להוכיח שזה היה חלק

זה היה הבניין הגבוה ביותר אך פס"ד

שרוצים פיצויים ,

 

שכבר בכריתת החוזה

מהחוזה (ההבטחות לדירה גבוהה

 

בן עמי אמר שאם יוכח שבזמן

 

אותם הנימוקים

 

הקבלן תכנן את הבניין

יותר) .

 

 

 

 

 

ההבטחה כבר לא התכוון לקיים

 

 

 

הגבוה ביותר

 

 

 

 

 

 

 

החריג מתקיים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נותנת פיצויים גבוהים יותר מאשר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חוסר תום לב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בפס"ד אקספומדיה בימ"ש התחיל המדיניות חדשה וקיבל כפיה כלכלית ככפיה , וזאת בניגוד למדיניות הקודמת שחשבה שכפיה כלכלית אינה כפיה .

למעשה , בכל חוזה מסחרי יש כפיה כלכלית ולכן צריך לתחום את המדיניות על פס"ד אקספומדיה . פס"ד שעוזר לדעת מתי כפיה כלכלית מבטלת חוזה .

 

פס"ד מאיה נגד פנפורד –

יהלומן מסתבך בחובות לקבוצת נושים שביניהם גופים חזקים וממוסדים . הוא בורח לחו"ל ושולח לפגישה עם נציגי הנושים שליח מטעמו עם שק קטן של יהלומים ואומר לנציגים שנכון שהשולח שלו חייב להם הרבה כסף , אבל לא ניתן לקחת ממנו כלום כי הוא וכספו בחו"ל ואמנם נכון , שבימ"ש יקבע שיש חוב. הוא הציע להם יהלומים בסך 60% מהחוב בתמורה לחתימה על אישור שהם מוותרים על יתרת החוב ובכך נגמר החוב .

 

לנושים היו שתי אפשרויות :

1.      ללכת על הליך  משפטי ולא לקבל כלום בסופו של דבר מבחינה כלכלית ( ולעמוד בעלויות משפטיות ) .

2.      לקבל 60% מהחוב ולוותר על ה- 40% הנותרים ( ולחסוך את העלויות המשפטיות ) .

 

הנושים התייעצו עם עו"ד , שבדקו ולא מצאו נכסים על שמו בארץ ובאותו הזמן הוא שהה בחו"ל .
הם חתמו על חוזה חדש ובו ויתרו על הזכויות הקודמות וויתרו על 40% מהחוב תמורת היהלומים .

לאחר זמן מה הם רצו לבטל את החוזה ולכן רצו להחזיר את היהלומים ורצו לקבל חזרה את הויתור על ה- 40% .

 

מה קרה ? יש מס' אפשרויות  :

1.      אולי הם גילו נכסים נוספים או קיבלו מידע שיש לו נכסים בארץ או שהוא חוזר לארץ וזאת לעומת אותה פגישה עם השליח .

2.      הוא ניהל איתם מו"מ בחו"ל באמצעות שליח ולכן קשה ללחוץ עליו באופן אישי וכנראה שבעקבות ההסכם הוא חזר לארץ ולכן ניתן ללחוץ עליו באמצעות הליך משפטי כדי שישלם 100% מהחוב .

 

כנראה האפשרות השנייה קרתה בפועל ולכן רצו לבטל את החוזה . הם החזירו את היהלומים בפועל כדי שיוכלו להמשיך ולנהל את התביעה על 100% מהחוב .

מבחינה משפטית – הם רוצים עכשיו 100% מהחוב והחייב אומר להם שהם ויתרו במסגרת הסכם חדש על 40% מהחוב והם קיבלו כבר 60% מהחוב . הם טענו שהוא אילץ אותם לעשות זאת בכפיה– הוא איים שיברח לחו"ל סופית אם הם לא היו חותמים.

 

גם בפס"ד הזה יש דינאמיקה של "יש ברירה" כי הם יכלו לא להסכים לפשרה ולנהל תביעה כי הם יכלו לא להסכים לפשרה ולנהל תביעה על כל החוב .

 

בימ"ש – לראשונה יש מחלוקת בין השופטים בדיון כי עד עכשיו כל השופטים הגיעו להחלטה פה אחד .

 

השופט גולדברג – מתחיל במבחן "יש ברירה אין ברירה" ( נקרא גם "עוצמת הכפייה" ) . והוא אמר בפס"ד הרשקוביץ הייתה הגישה הקלאסית . הרשקוביץ היה אדם חלש , ושם אמרו שהייתה לו ברירה ולכן אין כפייה ובאקספומדיה אמרו משהו חדשני – שלא הייתה ברירה ולכן יש כפייה . באקספומדיה הייתה הגישה המודרנית של המבחן .

השופט אמר שכאן הייתה ברירה – הנושים הם חזקים כלכלית . יש להם עו"ד טובים והיו יכולים לעשות צעדים זמניים . לכן אין כפייה והחוזה השני תקף .

לכאורה גולדברג הוא כמו בגישה בהרשקוביץ , למרות שיש הבדל מהותי בחוזק של הצד שטוען לכפייה .

 

השופט חשין – עושה מהלך שנקרא "לטעמך" . מה זה ?

זה ששני אמוראים חלוקים בדעה מסוימת ואחד מהם אומר שהוא חולק על הדעה וגם על התוצאה הסופית שלך , אך אני מוכן לקבל את דעתך ולהראות לך שגם לפי דעתך יש להגיע לתוצאה שונה . (חשין קובע מבחן חדש שבודק את "איכות הכפייה") . חשין אומר לגולדברג שגם אם בודקים את מבחן הכפייה מגיעים לתוצאה שונה , וזה "לטעמך" . ובנוסף מראה לו מבחן נוסף .

חשין אומר – יש לבדוק האם הלחץ הותיר לכפוי לחץ שהשאיר לו ברירה או שלא .

חשין אמר שהוא נתן משמעות רבה מדי לעובדה שהם חזקים ומיוצגים , כי ברגע הנתון , כאשר הוא בחו"ל ושאין נכסים  , לקבל 60% מהחוב היא הדרך היחידה שהייתה להם לקבל את חלק מהחוב והתנאי היה לחתום על החוזה החדש .

 

ז"א – למעשה לא הייתה להם ברירה , (למרות שהם חזקים ומיוצגים) כי הוא והנכסים שלו כבר בחו"ל . לכן לא החוסן והייצוג המשפטי חשובים כדי לדעת אם יש ברירה או לא .

מתי זה חשוב ? אם הייתה דרך משפטית מתוחכמת להשיג את הכסף גם כאשר הוא בחו"ל , אך זה לא מתקיים במקרה הזה , ולכן אין משמעות לייצוג המשפטי העדיף .

ז"א – אם יכלו להשיג באופן משפטי את ה- 60% הנ"ל , אז יש להם ברירה , אך כאן זה לא מתקיים

 

חשין אומר שגם במבחן של גולדברג לא הייתה להם ברירה אלא לקבל את ההצעה , כי לא הייתה להם כל אפשרות מעשית אחרת לקבל את אותם 60% כי הוא ונכסיו בחו"ל ולא ניתן בדרך משפטית לתבוע את הכסף .

כלומר המבחן הקלאסי של גולדברג לא פשוט ליישום בכל מקרה ומקרה .

ככל שהשופט יותר מודרני הוא יסכים עם חשין ואקספומדיה וככל שהוא דוגל יותר בגישה הקלאסית הוא יסכים עם פס"ד הרשקוביץ ועם גולדברג בפס"ד מאיה נגד פנפורד .

 

מבחן "איכות הכפייה" של חשין –

עד עכשיו חשין בדק אם הייתה ברירה או לא . המבחן החדש לא בודק רק את הכפוי (כמו המבחן "יש ברירה אין ברירה") אלא את איכות הכפייה – האם ההתנהגות של הכופה הייתה לגיטימית .

ישנן 2 אפשרויות שבשתיהן מבחינת הכפוי יהיה אותו סוג של לחץ ובכל זאת אני אגיע בהן לתוצאות אחרות בגלל הלגיטימיות של הכופה .

לדוגמה – נניח שהחייב לא ברח לחו"ל אלא היה מגיע בעצמו למפגש עם אותם יהלומים ואומר להם או לקחת יהלומים בגובה 60% או שיתבעו את החוב והוא יכריז על עצמו פושט רגל , ובסופו של דבר הם לא יקבלו יותר מ- 10% מהחוב , כי לאשתו מגיע 50% ולילדיו מגיע מזונות מהרכוש וישנם גם הוצאות משפט וגבייה .

מנקודת המבט של הנושים אין הבדל בין המקרה האמיתי של פס"ד לבין הדוגמה שנתן חשין .

ז"א מבחינתם הדרך היחידה לקבל 60% מהחוב זה רק בהסכמה .

חשין אומר שההתנהגות של הכפייה שונה בין שני המקרים – בלגיטימיות של ההתנהגות של החייב : זה שהוא ברח לחו"ל זה שבירת כללי המשחק שאמורים להיות בעולם העסקים וככה לא מתנהגים וזה לא לגיטימי , אך אם הוא נפגש עם הנושים ואמר להם שלא יקבלו יותר מ- 10% זה לגיטימי ולכן בגלל שברח לחו"ל לא הייתה להם ברירה ומדובר בכפייה  , כי החייב התנהג בצורה לא לגיטימית .

חשין אומר שיש לבדוק גם את לגיטימיות ההתנהגות של הכופה ולא רק את מצבו של זה שכפו עליו .

הבעיה עם המבחן החדש של חשין שהוא לא מופיע בחוק . המבחן של גולדברג מתיישב עם החוק שבודק את הרצון וההסכמה של הצד שנכפה עליו , וחשין בודק את נושא תום הלב של הכופה ואין את זה בחוק .

השופט שמגר – הוא אמר שהנושא החשוב כאן זה אי החוקיות בנושא של פשיטת רגל כי יש עוד נושים , וכאן הייתה העדפת נושים ולכן ההסכם השני לא חוקי – לכן בטל החוזה לפי סעיף 30 ואין כאן כפייה .

התוצאה – שמגר הולך עם דעתו של חשין למרות ששמגר אמר שגולדברג צודק בגישתו הקלאסית שהייתה להם ברירה .

גולדברג כאן במיעוט מבחינת התוצאה אך ברוב מבחינת הדעה .

שמגר אמר לגבי כפייה באוביטר (הרציו זה הנימוק שהנחה את דעת הרוב) .

כאן אין דעה מחייבת כי הרוב חלוק . זה היה לפני 3 שנים .

 

פס"ד חדש – שץ נגד בנק לאומי –

(חברה שרצתה מכתב אשראי מהבנק ואולצה לחתום על ערבות גם לגבי החובות הישנים) .

יש חברה שיש לה אשראי טוב מהבנק בשלב הראשון ולבנק אין בטחונות טובים מספיק והסכמים משפטיים טובים מבחינת קיזוז יתרות ומימוש נכסים .

הבנק היה לחוץ מהמצב הנ"ל . החברה הייתה בקשיים והגיעה לעסקה עם גורם חיצוני שדורש מכתב אשראי מהבנק מהסניף שבו הוא עובד .

מנהל הסניף דרש ביטחונות לחובות הקיימים ושיחתום על הסכם חדש לגבי החובות והאשראי הקיימים . זה אמור לשפר את המצב של הבנק .

החברה חתמה כי רצתה את העסקה החדשה . החברה נקלעה לקשיים והבנק רצה לממש את הביטחונות החדשים , והחברה טענה שהייתה כאן כפייה כי היו חייבים מכתב אשראי ולכן חתמו על מכתב חדש .

בימ"ש – מתחיל במבחן "עוצמת הכפייה" ומגיע למסקנה שלחברה לא הייתה ברירה כי הייתה חייבת את העסקה .

בימ"ש בוחן גם את מבחן "איכות הכפייה" .

מבחינת הבנק – מכיוון שהוא הגדיל את החשיפה שלו בעקבות מכתה האשראי , זה סביר שיחתים אותו על הסכם חדש שמקטין את הסיכון גם לגבי החובות הקיימים ומכיוון שהייתה לגיטימציה בהתנהגות הבנק – אין כאן כפייה .

 

בימ"ש כאן מציע מבחן שלישי חדש – "תנאי החוזה" – מה אכפת לנו אם הפעילו לחץ או לא . מה שחשוב זה ההגינות של העסקה . יש לבחון במקרים של חשד לכפייה האם מישהו נוצל והאם היה כאן חוסר צדק .

מדוע מבטלים חוזה במקרה של כפייה – כדי לעזור לזה שמנוצל .

במקרה הזה , החברה נתנה בטחונות אך קיבלה אשראי נוסף ולכן זה לגיטימי ואין מדובר בניצול .

הערה – גישת "הביקורת התהליכית פרוצדוראלית" – בימ"ש בודק אם תהליך הכריתה היה הליך תקין , ולא משנה מה מהות החוזה – האם יש כאן רצון אמיתי של הצדדים ולא משנה אם החוזה הגון .

זו הגישה שהייתה מקובלת עד 1980 . מאז יש גישה חדשה –

"ביקורת מהותית תוכנית" – לבימ"ש יש זכות להתערב גם אם החוזה לא הוגן מבחינת אחד הצדדים. אם יש מחיר שוק והמשלם שילם פי 6 מזה – זה פגם מהותי מבחינת המהות של החוזה . זו גישה רלוונטית בארה"ב מ- 1980 לבטל חוזים שהם תקינים מבחינת ההליך , אך לא הוגנים מבחינת המהות .

 

לאור הנאמר לעיל – ברור שסעיף 17 עוסק רק בפרוצדורה ולא במהות החוזה . תיאורטית , צריך רק להסביר לבימ"ש מה קרה עד הכריתה ולא משנה מה נקבע בחוזה .

עכשיו בימ"ש בפס"ד אומר בדיוק הפוך מכך – יש לבחון את התוכן ומהות החוזה כדי לדעת האם יש כפייה .

זו הגישה המודרנית , שבעצם בוחנת כמעט רק את מהות החוזה ולא את דרך כריתתו .

הפסיקה לקחה את סעיף 17 מגישה קלאסית לגישה מודרנית .

 

תכונות לעומת הערך זה מהות לעומת פרוצדורה .

החוק הוא ברובו עפ"י הגישה הקלאסית , אך השופטים חיים בתקופה מודרנית ולכן מפרשים את סעיפיו באופן מודרני וכך זה גם בארה"ב .

עד כאן הסברנו את רכיב 2 לכפייה – שיש כפייה – 3 מבחנים .

 

רכיב שלישי לעילה של כפייה – קיומו של קשר סיבתי –

שיש קשר בין הכפייה לפעולות שלך .

 

רכיב רביעי – עוסק בצד השני –

14 (א) – הצד השני יודע או היה עליו לדעת .

15 – הטעייה – הצד השני גרם לטעות .

17 – דומה בנוסח שלו לסעיף 15 – הצד השני כפה בפועל .

ז"א - לכאורה , אם צד שלישי כפה על צד ראשון לחתום על הסכם עם הצד השני שלא ידע ולא כפה , לא ניתן לבטל את החוזה .

 

פס"ד דיור לעולה נגד קרן –

דיור לעולה זו חברה משכנת שהורסת בתים ישנים ונותנת באותו מקום דירה חדשה – פינוי בינוי . בשכונה מסוימת יש בניין עם 4 קומות ו- 8 דירות קטנות והם הציעו פינוי בינוי – דירה תמורת דירה. כל הדיירים חתמו למעט אחד שהיו לו שתי דירות , שדרש על כל דירה שבבעלותו שתי דירות חדשות.

הדיירים כעסו על השכן הסרבן ומגיעים לסוכה שלו בחג הסוכות ולחצו עליו לחתום . השכן הלך לחברה וחתם על פשרה שיקבל רק 3 דירות במקום 4 .

מאוחר יותר הוא שלח לחברה מכתב ביטול כי התחרט ואמר שהחוזה נערך בכפייה של השכנים . השכנים שוב כעסו עליו והייתה חבלה ברכבו (לאחר חתימת החוזה) . החברה רוצה לממש את ההסכם .

בימ"ש מחוזי – יש כאן בעיה כי הכפייה לא הייתה ע"י הצד האחר אלא ע"י צד שלישי שלא היו שלוחים של החברה ולא היו צד לחוזה . לכן אין כן כפייה של החברה .

המחוזי פירש את החוק עפ"י הנוסח המקורי .

העליון – אומר שצריך לחשוב על זה – יכול להיות שגם ידיעה על הכפייה תספיק לסעיף הכפייה .

אם 17 היה רוצה ידיעה היה אומר כמו ב- 14 (א) – ידע או היה עליו לדעת .

העליון אמר שצריך דיון בנושא ובינתיים לא ניתן לבטל כי :

1.      לא הוכח הרכיב שיש כפייה , כי הביקור של השכנים היה לפני , אך החבלה הייתה אחרי חתימת החוזה .

2.      גם אם היו איומים בשלב הראשון , לא היה קשר סיבתי , כי בבימ"ש העו"ד שאל את השכן מדוע לא הלך למשטרה והאיש ענה – "כי לא פחדתי מהם" .

 

כאן בימ"ש רואה שבפועל הדייר הוא האדם הרע כי סחט 4 דירות ובפועל קיבל 3 דירות וגם זה יותר מכל שאר הדיירים . כל הדיירים כבר חתמו והוא היה האחרון ולכן היה לו כוח מול החברה שכבר השקיעה עלויות באזור ועלויות חתימת חוזים עם הדיירים באזור .

הדייר ניצל את העובדה שהוא היה נצלן וגם בכל זאת קיבל 3 דירות תמורת 2 דירות וזה עדיין יותר טוב מאחרים .

כנראה שאם החוזה היה לא הגון מבחינת הדייר בימ"ש היה מבטל את החוזה . אך במכלול יש כאן מקרה שהחוזה הגון מבחינת הדייר או אפילו לא הוגן כלפי החברה .

בתוך פס"ד לא נאמר כל זה , אלא נאמר שאין כאן כפייה כי הצד השני לחוזה לא כפה , אך בפס"ד שץ אמרו שיש להסתכל על מהות העסקה ולא על התהליך .

פס"ד שץ היה אחרי פס"ד קרן ולכן בשץ אמרו מה צריך לעשות ובקרן בדקו ולא אמרו שיש לבדוק את התוכן ואמרו שלא הוכחה כפייה .

כאן בימ"ש חושב גם על המקרים הבאים שחברה תלחץ על הדייר באמצעות גוף אחר , ולכן לא הסכים אוטומטית עם המחוזי ולכן כאן הכריעו על בסיס מצב עובדתי וזה לא יחול למקרים הבאים .

 

דבר נוסף לגבי כפייה – צריך לבטל את החוזה תוך זמן סביר אם יש כפייה .

מרגע סיום הכפייה מתחיל מרוץ הזמן ולא מרגע הכפייה (כמו בטעות שמרגע גילוי הטעות) כי אני יודע מיד עם תחילת הכפייה על הכפייה .

כלל :

בעוד שבכל העילות האחרות בפרק ב מרגע שנודע לי על העילה מתחיל מרוץ הזמן , בכפייה מרוץ הזמן הסביר מתחיל מרגע סיום הכפייה .

 

החריג של 17 (ב) :

17 (ב) יוצר חריג לכל עניין הכפייה – אזהרה בתום לב על הפעלת זכות לא נחשבת כפייה , ולא בודקים את קיום הזכות .

מדוע צריך כאן "אזהרה בתום לב" – כדי שבימ"ש לא יבדוק את האפשרות להפעיל את הזכות כי מבחן אובייקטיבי ירוקן את הסעיף מתוכן , אלא האם זה שאיים חשב שיש לו את הזכות .

זה מבחן סובייקטיבי – האם זה שאיים חשב שיש לו את הזכות .

 

יש שאלה לגבי 17 (ב) – אם בהליך פלילי – מעביד שתופס את העובד גונב כספים ובד"כ מעביד מאמין שאם גנב פעם אחת גנב הרבה פעמים . צריך לנהל הליך משפטי כדי להשיג את כל הכסף וזה קשה להוכיח .

המעביד מאיים על  עובד שנתפס גונב כי ילך למשטרה , אלא אם כן :

1.      יחתום על הודאה בגניבות .

2.      ייפוי כוח על מכירת הבית שלו .

3.      ביטול הזכות לפיצויים – מקבל אותם ומעביר אותם למעביד .

בהרבה מקרים העובד חותם ומחתימים גם את אשתו על הייפוי כוח .

לאחר מעשה האיש מתחרט . העובד טוען שהייתה כפייה .

המעביד אומר – ש- 17 (ב) נותן זכות לאיים ללכת למשטרה .

המילה "זכות" מעט מבלבלת כי הפעולה של ללכת למשטרה זאת חובה ולא זכות . אולי זה לא זכות כי זה במישור של המדינה מול האזרח אך בטח זו לא חובה . המעביד יכול לתבוע אותו במישור האזרחי .

הפסיקה בנושא – יש 2 מרכזיים בנושא :

פס"ד שפירא נגד אפל – מחלק חלב שלוקח חלב מהרפתנים ומוכר אותו . הוא בנוסף גם מנהל החשבונות של הרפתנים . יום אחד בא אליו אחד מהרפתנים מלווה בעו"ד ואומר שנעשתה בדיקה ונמצא שהוא גנב מהם והם ילכו למשטרה , אך בגלל שהיה מבוגר , חולה ויוצא שואה הם רצו להחתים אותו על הודאה שגנב ויחזיר את הכסף .

הוא אמר שלא גנב אך הילדים  רצו שיחתום ואפילו אחד מהם אמר שיתאבד אם לא יחתום – והוא חתם .

מחלק החלב בדק את החשבונות וראה שלא הייתה גניבה . הילדים רצו להיפגש עם הרפתן להוכיח לו שלא הייתה גניבה . הם נפגשו ואמרו שלא הייתה גניבה והרפתן אמר שהייתה גניבה גדולה מאוד ואם הם לא יחתמו שוב על הסכם שיחזירו הם את יתרת החוב הם ילכו למשטרה .

הילדים חתמו על ההתחייבות הנוספת . הרפתן הגיש תביעה נגד האב והילדים למימוש ההסכמים של הילד . הילדים והאב אמרו שההסכם השני נעשה בכפייה .

בבימ"ש – הרפתן אמר ש- 17 (ב) נותן אישור לאיים על הליכה למשטרה .

בבימ"ש נקבע שהייתה כאן כפייה , כי איום פלילי מהווה כפייה .

אם נקרא טוב את פס"ד ומכלול העובדות נראה שבימ"ש בחן את הסיפור ויש לו מאפיינים מיוחדים :

1.      יש הפתעה – פרצו לו לבית פתאום .

2.      עשו זאת ליד הילדים , איימו עליו במעצר והוא ניצול שואה .

3.      באו עם עו"ד ולאדם לא היה ייצוג הולם באותו זמן .

4.      לא נתנו לו זמן לחשוב .

5.      "אפקט ההצצה" – בימ"ש בוחן מעבר להסכם השני ורואה שאין כאן באמת גניבה כבר בהסכם הראשון .

ברגע שהבין זאת בימ"ש וראה שהרפתן החתים גם את הילדים , ביטל את ההסכם כי הייתה כפייה .

קריאה לא זהירה של פס"ד יכולה להביא למסקנה שאיום  על הליך פלילי מביא לכפייה , אך זה לא כך בכל מקרה .

 

פס"ד שחם נגד מנס –

יש עו"ד שמשמש נאמן בכספים של אדם שנמצא בחו"ל . האדם מגיע לארץ ורצה להיפגש עם העו"ד ורוצה למשוך את הכסף .

העו"ד אומר לו שהפגישה מבוטלת כי אין כסף , כי גנב את כולו . האיש הגיע לעו"ד הביתה בלילה ואשתו פרקליטה בכירה בפרקליטות המדינה . האיש ביקש את הכסף עכשיו , ואם לא- הוא ילך למשטרה . בנוסף – איים על הפרקליטה בפרסום בעיתון .

האיש דרש ייפוי כוח להעביר את הבית על שמו אם לא ישיגו תוך זמן מה את הכסף .

כנראה האישה לא ידעה על הגניבות וחצי מהבית שלה . האישה והאיש חותמים .

בפועל היה פרסום בעיתון על גניבות אחרות של העו"ד ולכן ההסכם היה לא טוב מבחינתו כי מכר את הבית וגם האישה הפסידה פעמיים – כי גם פרסמו את הגניבות האחרות וגם איבדה חצי מהבית .

הם רצו לבטל את ההסכם כי יש כפייה .

בימ"ש – קבע שלא הייתה כאן כפייה , למרות שהיה כאן הליך פלילי . זה היה פס"ד המאוחר לעומת שפיר נגד אפל .

המאפיינים :

1.      כאן לא היה אפקט ההפתעה כי העו"ד ידע שגנב את הכסף .

2.      שני בני הזוג עורכי דין , צעירים , בריאים .

3.      "אפקט ההצצה" – הייתה גניבה בפועל .

 

לדעתי , לגבי חצי הדירה של הבעל , אין ספק שאין כפייה , אך לגבי חצי הדירה של האישה מדובר בכפייה כי היא לא גנבה ולגביה יש את אפקט ההפתעה כי לא ידעה שגנב ולא גנבה בעצמה . בנוסף – היא חששה מהבושה הכרוכה בפרסום עקב היותה פרקליטה מפורסמת .

במבחן ההצצה – היא לא גנבה .

כלומר – פס"ד הוא מוצדק מבחינת הבעל אך לא לגבי האישה .

בנוסף – שווי הדירה עולה בהרבה על שווי הגניבה שהוכחה בבימ"ש .

עקרונית – מבחינה משפטית , אחרי שיעברו 10 שנים של ההתיישנות הפלילית , הבעל והאישה יוכלו לבטל את ההסכם ולתבוע השבה בהליך אזרחי כי הייתה כפייה .

תרשים זרימה ליחס בין הפרקים בחוק החוזים (חלק כללי) :

פרק א' – עוסק בשאלה :

האם נכרת חוזה

 

            לא                                                                                                        כן

 

לא ממשיכים לפרק ב'                                                                פרק ב' – העילות לביטול חוזה

ביטול חוזה

                                                                       

                                                                                                האם ביטלנו את החוזה ?

 

                                                            לא                                                                    כן

 

 


                                    פרק ג' : תוכן החוזה                                          לא עוברים לפרק ג'

 

 


דיני החוזים הם בעצם מעין תרשים זרימה אנליטי .                                                   

 

פרק ג' – תוכן החוזה

תוכן החוזה זה משול לבניין עם 3 קומות :

קומה ראשונה – הפרשנות – כאן יש נושאים שהצדדים התייחסו אליהם במפורש בחוזה . הם קבעו סעיפים שונים ובימ"ש מפרש אותם .

כאן בימ"ש יחסית פאסיבי – רק מפרש ולא קובע סעיפים חדשים .

קומה שנייה – קומת ההשלמה – מצב שבו הצדדים לא הסדירו נושא מסוים במפורש בחוזה.

אם יש הרבה נושאים שלא הוגדרו יש בעיה במסוימות (הפרטים המהותיים אמורים להיות מוסכמים).

כאן בימ"ש משלים את החוזה – רק את מה שחסר לו .

 

קומה שלישית – ההתערבות בחוזה – כאן הצדדים כן כתבו בחוזה הוראות שונות , אך המחוקק אומר שלא משנה מה כתבו , אלא חשוב מה שהחוק רוצה שיהיה בנושא .

למשל – בדיני עבודה – בחוק נאמר שלעובד יש זכות לחופשה שנתית , ולכן גם אם המעביד יכתוב שהעובד אינו זכאי לחופשה – העובד יהיה זכאי כי כך קובע החוק .

כל ההוראות הקוגנטיות (אלו הוראות שלא ניתן להתנות עליהן בניגוד להוראות דיספוזיטיביות) הן כללים לקומה השלישית .

 

הפעולות של בימ"ש :

קומה 1 – פרשנות .

קומה 2 – השלמה .

קומה 3 – התערבות .

 

יש כאן מעין בניין של דו קרב בין הצדדים למדינה .

בקומה הראשונה – הצדדים יותר דומיננטיים .

בקומה השלישית – המדינה יותר דומיננטית .

יש לציין שהקומות לא זהות ברוחבן . זו מעין פירמידה ולא תיבה .

 

 


                                                                       

                                                                        1

                                                                        2

                                                                        3

ככל שעולים בקונות , הקומה יותר צרה .

המשמעות –

הבסיס המרכזי והרחב של החוזה זה מה שהצדדים רצו . וכאן בימ"ש רק מפרט .

המשמעות של הקומה השלישית – רק במקרי קצה ומקרים מיוחדים בימ"ש מתערב , ולא במקרים שכיחים ונורמאלים.

הערות –

1. בפועל אנו נראה בהמשך השיעורים כי היום דיני חוזים נראים כך : התערבות מסיבית של בימ"ש-

 

3

2

1

 

 


2. בימ"ש מנסה לשמר שפה של פירמידה רגילה (ולא הפוכה) – מה ששייך לקומה השלישית

הוא מייחס לקומת פרשנות וקורא לזה :

א.      פרשנות תכליתית .

ב.       פרשנות לאור עיקרון תום הלב .

ג.        פרשנות לאור עיקרון הסבירות .

בימ"ש מעוניין להתערב בהרבה מקרים , אך רוצה שזה ייראה כפרשנות .

 

פירוט הקומות והדירות שבקומות :

קומה ראשונה דירה ראשונה –

השאלה כשמפרשים חוזה – את מי בעצם מפרשים .

כשהמורה לספרות שואלת "למה התכוון המשורר ?" – זאת "גישת היוצר" . נקראת גם הגישה הסובייקטיבית . לפיה – לכל טקסט יש יוצר אמיתי ולו יש כוונות , מחשבות שניסה להביע אותן באמצעות השיר / היצירה .

לכן , ככל שהפרשנות יותר טובה , כך היא משחזרת את רצונותיו וכוונותיו של המחבר .

לכן צריך לחקור את הרקע של היוצר וההיסטוריה שלו , וכך נדע לפרש את כוונותיו ביצירה .

לסיכום גישת היוצר – אם נכיר את היוצר נבין את הטקסט הצורה הטובה ביותר .

יש גישה נוספת – "גישת היצירה" – "מותו של המחבר" . לפיה , לא איכפת לנו מה חושב היוצר ("היוצר מת") , אלא רק מה שהיצירה אומרת – היצירה מנותקת מהיוצר . רק אם מחשבותיו באות לידי ביטוי ביצירה אנו נתעסק בהן (במחשבות) , ואם לא – אז זה לא מעניין אותנו .

 

כלומר , במשפט יש שתי גישות :

א.      פרשנות יוצרת . (גישת היוצר) .

ב.       פרשנות היצירה . (גישת היצירה) .

 

בעולם המשפט –

1. בגישת היוצר – כשאנו מפרשים חוק –נבדוק  מה התכוון המחוקק בחיקוק החוק . לכן כאן מה שחשוב לפרשנות :

א. דברי הכנסת .

ב. דו"ח הוועדה שקדמה לחוק .

ג. דברי ההסבר לחוק .

2. גישת היצירה – מה שחשוב זה מה שהחוק אומר ולא ההסברים .

 

בפרשנות חוזים :

בגישת היוצר – מפרשים את החוזה לפי מה שרצו הצדדים . נבחן מה היו כוונותיהם ודעותיהם. כאן החוזה הוא רק אמצעי ואינו מטרה .

בגישת היצירה – מה שכתוב זה מה שהתכוונו , ורק את זה נפרש , ולא משנה מה רצו לפני שכתבו את החוזה – בחוזה באו לידי ביטוי הרצונות ולכן לא חוזרים אליהם (לרצונות).

 

לפי האינטואיציה – גישת היוצר הגיונית יותר בדיני חוזים .

 

עד ל- 1990 באנגליה הייתה שיטה אובייקטיבית קיצונית לפרשנות חוזים : מה שכתוב בחוזה זה מה שחשוב , ולא מה שהתכוונו הצדדים .

בחוק נאמר (סעיף 25) שהחוזה יפורש לפי דעת הצדדים (גישת היוצר) ולפי מה שנאמר בחוזה (גישת היצירה) .

 

במשפט הישראלי יש "תורת שני השלבים" :

1.      כשמפרשים חוזה – בשלב הראשון תלך לאובייקטיבי – דעת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בתוך החוזה ולא מה שרצו בע"פ . רק אם החוזה לא ברור דיו או שהרצונות לא משתמעים מתוך החוזה , נעבור לשלב השני :

2.      נעשה את הפרשנות מתוך הנסיבות . (רצונות הצדדים) . ז"א גישת היצירה גוברת ורק אם לא ניתן – נפעיל את גישת היוצר .

 

אם יש התנגשות חזיתי בין הרצונות לכתוב בחוזה :

במשפט הישראלי ילכו לכתוב בחוזה ולא יבדקו את רצונות הצדדים כי נעצרנו כבר בשלב הראשון . רק אם החוזה לא ברור – הולכים לרצונות הצדדים – השלב השני .

אם החוזה ברור , לא משנה מה רצו הצדדים ויפרשו לפי הכתוב בחוזה. כך זה היה בפסיקה הישראלית עד פס"ד אפרופים . כך כל פסיקה הייתה עד 1997 – שני שלבים –

1.      היצירה .

2.      היוצר .

ולא עוברים לשלב שני אם הראשון מספיק להבנת הנסיבות ולהבין את מה שנקבע . רק אם לא – עוברים לשלב השני .

 

פס"ד חירם לנדוי – המדינה רוצה לסלול כבישים ומפרסמת מכרז . 2 חברות זוכות במכרז וחותמות על נוסח זהה של חוזה שאומר : "התחייבות לסלול , בחומרים מסוימים ובמחיר מסוים + מנגנון הצמדה של המחירים , מוצמדים למדד הביטומן" (הביטומן הוא חומר שמהווה 70% מאספלט) .

 

הייתה מחלוקת – מה צמוד לביטומן . האפשרויות –

1.      כל המחיר צמוד לביטומן .

2.      רק הביטומן , והיתר לא צמוד (70% צמוד , 30% לא צמוד) .

שתי החברות חתמו על אותו חוזה . שתיהן עשו את אותה עבודה . לאחת נקרא "נדיבה" ולשנייה "אסרטיבית" .

שתי החברות הגישו חשבוניות למדינה . הנדיבה חישבה לפי 70% הצמדה לביטומן , האסרטיבית – לפי 100% הצמדה לביטומן .

המדינה פירשה לפי 70% . לכן האסרטיבית פנתה לעליון , שקבע שההצמדה הינה 100% צמוד לביטומן כי הייתה אינפלציה .

כי זה עולה מהחוזה – שהכל צמוד לביטומן .

החברה הנדיבה רצתה שגם החומרים שלה יוצמדו 100% - מבקשת הפרשים . המדינה סירבה לשלם לנדיבה .

החברה פנתה לבימ"ש – לפי גישת היצירה ה- 100% מוצמד . לפי גישת הצדדים – רק 70% מוצמד . כי זה מה שחשבה גם המדינה וגם חברת נדיבה .

בימ"ש קבע כי ההצמדה הינה 100% , למרות שיש התנגשות בין היצירה ליוצר . ז"א נתן יותר משקל לגישת היצירה על פני גישת היוצר .

בימ"ש פועל לפי תורת שני השלבים , אך מגיע לתוצאה מעט מוזרה – כי היצירה אינה חד משמעית , למרות שיש פס"ד שלו הפוך .

עד לפס"ד בעניין הפרופים מבחינת ההצהרות יש מחויבת לתורת  השלבים  – היצירה חשובה יותר מהיוצר , ובכל מקרה שהשופט רוצה לתת ביטוי לרצונות הצדדים הוא אומר שהחוזה לא חד משמעי .

 

פס"ד אפרופים – בימ"ש יוצר מהפך שלטוני . אין הגיון בתורת השלבים כי צריך להקשיב לרצון הצדדים ולהגשים אותו , כי זה עצם תפקידו של החוזה .

 

יש להפריד בין מטרה לאמצעי :

המטרה – לדעת מה היוצרים התכוונו .

האמצעים –

·        מה הם כתבו .

·        לבדוק את הנסיבות , ההיגיון . מה הם אמרו לפני החתימה .

 

השופט ברק שואל מדוע לעבוד בשני שלבים . אולי החוזה ברור , אך אינו תואם את רצונות הצדדים?  לכן יש לבחון מייד את הנסיבות ואת הרצונות של הצדדים יחד עם החוזה

הגישה של ברק ("הגישה המהותית") מחשיבה את היוצר וקובעת כלים פרשניים , שהם האמצעים להגיע למטרה.

הבעיה - שהסעיף בחוק קובע דברים אחרים מגישתו .

 

ברק אומר שיש סתירה בסעיף 25 –

דעת הצדדים מול היצירה . לפי השופט ברק בחוק יש סתירה פנימית – מכריזים שרוצים סובייקטיבי (לפי "דעת הצדדים"), אך נותנים מנגנון אובייקטיבי ("כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה"). אך העצירה שלו בסעיף מעט מאולצת , כי הפסיק במשפט האשון מוסיף את השתמעות החוזה לרצון הצדדים ואין כאן נקודה .

כל השופטים לפניו קראו נכון את הסעיף ולא ראו סתירה בסעיף .

הערה – עו"ד טענו בתביעות בבימ"ש שאם בימ"ש לא יקבלו את הפרשנות של הצד שלהם , אז יש לבטל את החוזה , כי הוא הסתמך על הפרשנות הנ"ל , ואם בימ"ש יאמר שאובייקטיבית הפרשנות היא אחרת – יש כאן טעות . לכן יש לבטל את החוזה כי יש טעות סובייקטיבית של אחד הצדדים . ז"א כאן מתקיים סעיף 14 (ב) – כי הצד השני לא ידע על הטעות .

זה קרה בפס"ד כניפה   .

 

דירה שנייה  בקומה הראשונה :

איך מפרשים את הטקסט ?

 יש שני דיירים :

1.      הגישה המילולית – מה כתוב בטקסט . גישה בלשנית של הטקסט . מביטים רק על היצירה.

2.      הגישה התכליתית – כשקוראים את הטקסט יש להביט על כל הרבדים של הטקסט . לבחון– את התמריצים בחוזה , את הסנקציות בחוזה . לבחון את ההיגיון בעסקה .

ברוב המקרים שתי הגישות מתקיימות בהרמוניה – המילולי מול התכליתי .

מודגש- שתי הגישות עוסקות רק בטקסט :

הראשונה – רק את המילים .

השנייה – גם את ההיגיון והמכלול של הטקסט .

 

קשה להסתפק רק בגישה המילולית כי ניתן לפרש מילים במספר אפשרויות ולכן חייבים לבחון את מכלול הטקסט וההיגיון בו .

 

הבעיה – כשיש סתירה פנימית בין 2 הגישות קיימת בעיה .

כשקוראים חוזה מבינים את הלוגיקה שלו ולעיתים יש סעיף אחד שנוגד את הלוגיקה ואת כל המכלול.

הגישה המילולית אומרת לפרש את הסעיף לפי המלל – לפרש ולא לשנות את הטקסט .

הגישה התכליתית אומרת שיש לבחון את המילים גם לפי ההיגיון והמכלול של הטקסט וכך לפרש את הסעיף , ולא רק לפי המלל . זאת , למרות שאין כאן מספר משמעויות אלא סעיף שנוגד את ההיגיון והמכלול , ולכן משנים את קביעותיו לפי הגישה השנייה .

בגישה הראשונה זה לא משנה שזה נוגד את המכלול – רק הניסוח והמלל חשובים .

 

במשפט הישראלי תמיד היו התלבטויות בין שתי הגישות הנ"ל והיו מחלוקות רבות . למשל –

1. פס"ד אתא נגד זלוטקוב -

השופט ברק אמר – "אכן הפרשנות לא מוגבלת למילים אך הן מגבילות את הפרשנות" . זאת הגישה המילולית ולא התכליתית . במקרה של מחלוקת – המילים קובעות . לא ניתן לפרש משהו שאינו במילון עצמו .

 

2. פס"ד בן נתן נגד הנגבי -

השופט טירקל – "לפעמים מטרתו של הפרשן לחלץ את המילים ממוסרותיהן כדי להגיע לחקר האמת של הכתוב" . זו הגישה התכליתי חד משמעית

 

3. פס"ד אפרופים -

המדינה רוצה לעודד קבלנים לבנות בשני אזורי פיתוח – אזור פיתוח א' + ב' .

כדי לעודד את הקבלן לבנות , המדינה נתנה לו באזור פיתוח ב' הבטחה לרכוש את כל הדירות. באזור פיתוח א' נתנה הבטחה לרכוש 50% מהדירות .

אזור פיתוח ב יותר חשוב למדינה ולכן רצתה לתת תמריץ לקבלנים לבנות שם .

 

בנוסף נקבעו הסנקציות –

א.      נקבעה סנקציה בגין איחור במועד הסיום הסופי לבנייה .

ב.       סנקציה על "הצגת הדרישה" –  המדינה רוצה שיבנה וימכור מהר ולא יעלה  , בתחילה , את המחירים לקונים הרגילים כדי לעשות הרבה כסף , ואז , מכיוון שיש לו רשת ביטחון מהמדינה , יגיע אליה לבסוף שתרכוש את כל מה שהקונים לא הסכימו לשלם בעבורו סכומים גבוהים .
 החוזה עלול לפגוע באינטרס המדינה בגלל רשת הביטחון. ולכן קבעו סנקציה שנייה – בשלב מסוים על הקבלן להחליט – על כל חודש שלא פונה למדינה לרכוש את הדירות – המחיר שהמדינה תיתן יורד בשיעור מסוים . כך הקבלן נמצא בסיכון ולא ינסה הרבה זמן למכור לבד את הדירות .

 

בחוזה כתבו את סעיף 6 (ז) שמדבר על הפחתה של 2% בכל חודש בהצגת הדרישה למדינה לרכוש את הדירות .

סעיף 6 (ח3) אומר שיש סנקציה של 2% הפחתה בחודש על איחור סיום הבנייה אם הוא היה רק באזור פיתוח א' .

 

מבחינה מילולית :

יש סנקציה של 2% על איחור בהצעה לקנייה באזור א' ו- 5% באזור ב' . כמו כן – סנקציה של 2% על איחור בבנייה באזור א' . באזור ב' אין סנקציה על איחור בבנייה . זה לא הגיוני – כי למדינה יש אינטרס שיבנה מהר באזור ב' .

לכן הפרשנות התכליתית אומרת שיש סעיף 6 (ח2) שקובע 5% סנקציה על איחור בבנייה , למרות שקשור לאיחור בהצגת הדרישה .

כאן הייתה טעות בתכנון החוזה וזאת לא טעות סופר , כי לא קבעו סנקציה לאיחור הבנייה באזור שחשוב למדינה – ב' .

החידוש כאן בפס"ד הוא שכאן השופטים אומרים שנכון שזה מה שכתוב (שאין סנקציה) , אך זה אבסורד – איחור בהגשת הדרישה קשור לאיחור בביצוע הבנייה .

החברה עצרה בשלב 17 – איחרה בביצוע והציגה דרישה באיחור , והמדינה הורידה 20% מהמחיר בגין 4 חודשים , כי המדינה פירשה לפי הגישה התכליתית .

דעת הרוב – קבעה גישה תכליתית . ברק אמר – "האם לפרשן מותר לתת לכתוב מובן שהלשון איננה סובלת" .

התשובה – כן .
הצבת הנתונים בטבלה -

 

        החוזה

טבלה  מילולית

טבלה תכליתית

 

איזור  פיתוח  א

אזור פיתוח ב

 איזור  פיתוח  א

אזור פיתוח ב

 איזור  פיתוח  א

אזור פיתוח ב

התמריצים

50% מהדירות

100% מהדירות

 

 

 

 

איחור בהצגת דרישה

2% הפחתה במחיר

2% הפחתה במחיר 

ס' (6ז)

2%

ס' (6ד)

5%

ס' (6ח2)

2%

2%

איחור בביצוע הבנייה

2%

ס' 6(ח3)

 

2%

ס' 6(ח3)

אין סנקציה ,

וזה לא הגיוני!

2%

ס' 6(ח3)

5%

ס' 6(ח2)

 

זה פס"ד בעייתי כי מדלג על מה שכתוב בחוזה במפורש , וקובע דברים אחרים , וזה לא טוב לוודאות ולתכנון הכלכלי בעולם העסקים , כי כאן המילים היו ברורות והניסוח ברור למרות שלא תאם את עמדת המדינה ורצונה , אך אין מה לעשות – הניסוח ברור והחברה צודקת בניתוח של החוזה .

 

זה הביא לשיא את כוונת בימ"ש להוסיף פרשנויות קיצוניות למלל , כי כאן רק צד אחד ניסח את החוזה (המדינה) וחזקה עליה שהכניסה מה שרצתה ולכן לא סביר לשנות את התנאים שלו כי זה מה שרצתה המדינה . לזכותם של השופטים יאמר כי אמרו זאת במפורש בפס"ד .

 

אין כאן מצב של צד חזק שניסח חוזה מתוחכם שפגע בצד השני , כי כאן המדינה ניסחה .

כאן בימ"ש בחר לפעול בקומה הראשונה , ולא סתם שהייתה כאן טעות סופר , ולא בקומה השנייה – להשלים את החסר – לקבוע פיצוי לחברה כי לא היה פיצוי כזה בחוזה ,

או בקומה שלישית – לקבוע שאין תום לב ולכן לקבוע פיצוי .

 

מבחינת האמירה של ברק זה פס"ד קיצוני . מותר לפרשן לפרש את הכתוב בצורה שמנוגדת למלל .

 

דירה שלישית  קומה ראשונה  :

חזרה על פירוט הדירות בקומה הראשונה -

דירה 1 – יוצר מול יצירה .

דירה 2 – מילולי או תכליתי .

דירה 3 – פרשנות כהסתכלות בראי .

בדירה 1 + 2 – לאישיות של הפרשן לא אמור להיות תפקיד . כעיקרון , פרשנים שונים אמורים לפרש אותו דבר , וההבדלים ביניהם לא אמורים להשפיע על הפרשנות .

 

יש גישה חדשה יחסית שקבעה פרשנות נוספת – "דקוסטורקציה" . הם כפרו בהבדל בין פרשנות ליצירה וכל תהליך של פרשנות זה תהליך של יצירה מחודשת .

תמיד כשמפרשים משהו יוצרים משהו חדש , והפרשנויות שונות זו מזו כי הפרשנים והתקופות שונים.

בפרשנות הפרשן מכניס את עולם הערכים שלו לפרשנות ולכן זו יצירה חדשה .

 

בעולם המשפט –

ב- 1992 יש חוקה שמאפשרת לעליון לבטל חוקים , אך יש סעיף של שמירת דינים ששומר על החוקים הקיימים – לא מתערבים בקומה השלישית בחוקים קיימים .

 

בפס"ד גנימט – ברק אומר שגם אם לא ניתן לשנות חוק קיים – הפרשנות שלו משתנה בעקבות חוקי היסוד ואינה מוגנת בסעיף שמירת הדינים , לפי גישת היוצר זה אבסורד כי היוצרים לא שינו את כוונותיהם .

לפי  הפרשנות היצירה זה מוזר כי החוק אמר שלא משנה אחורה את החוקים . היצירה נשארה אותו דבר (הטקסט) . מה שמשתנה זה הפרשנות , כי עכשיו הפרשן חי בסביבה עם חוקה . זה מתאים לתיאוריית הדקוסטורקציה .

 

בדיני החוזים – לפי הגישה השלישית – דקוסטורקציה – ז"א כשבימ"ש פירש את החוזה יש לבחון גם את מה שהוא חושב שהם צריכים להתנהג , ולא רק מה שהם רצו ומה שהם כתבו .

 

כלומר לוקחים ערכים נורמטיביים של תום לב ולוקחים אותם בחשבון בעת הפרשנות של כוונות הצדדים והמלל שכתבו , איך שאנשים סבירים היו כותבים את החוזה במקרה הנ"ל .

כך בעצם הפירמידה התהפכה – התערבות בפועל כפרשנות של הקומה הראשונה .

 

הקומה השנייה :

דירה 4 – הנוהג .

יש שני דיירים :

1.      נוהג פרטי – צריך לבחון את ההתקשרויות הקודמות של הצדדים אותם ומהם  להשלים לחוזה הספציפי .

2.      נוהג כללי – יש פרקטיקה משותפת לתחום בענף מסוים . יכול להיות שזו עסקה ראשונה בין שני צדדים שניתן להשלים מהנוהג הכללי באותו ענף .

הנוהג הפרטי חשוב יותר מהכללי כי הוא יותר ספציפי .

 

דירה 5 – השלמת חוזה באמצעות חוק דיספוזיטיבי (חקיקה מרשה) .

זאת הצעה ואם תשנה אותה – השינוי ייקבע ואם לא – ההצעה היא ברירת מחדל שתיקבע .

יש שתי גישות בעולם לדין דיספוזיטיבי –

גישה מחקה – לבנות דין שמתאים לצדדים (וללא החינוך שלהם) . לקבוע את מה שיקבעו שני צדדים סבירים .

גישה דיספוזיטיבית נורמטיבית – לקבוע דין צודק ולא סתם בין שני צדדים סבירים . לקבוע לפי הערכים והנורמות של המחוקק .

 

דירה 6 – תנאי מכלול -

אם לא כתבת משהו מסוים בחוזה ויש חוסר – מנסים ללכת אחורה ולשחק ב"נדמה לי" .

מעין "הטרדן המתערב" . זה נודניק שעומד ליד הצדדים ושואל "מה יקרה אם כך וכך ..." .

אם הם לא ידעו מה לענות – אין מה לעשות ולהוסיף .

אם ידעו לענות לו – את התשובה נכניס לחוזה .

 

ז"א זה כמו קומה 1 – לבחון מה הם היו עושים אם היו שואלים אותם .

אך בפס"ד אליעזרסון – נאמר שאם יש חוסר מוסיפים לפי עיקרון תום הלב .

גם בפס"ד אפרופים .

לסיכום השיעור –

מה משותף לכל מה שעשינו היום :

יש בעצם קרב אגרוף בין מנסח החוזה לשופט .

בפועל -  השופט יותר חזק מהמנסח . לכאורה , אם החוזה לא ברור השופט לא מתערב , אך גם אם הוא ברור השופט יכול לומר שהמנסח התכוון למשהו אחר , או שהיה צריך וסביר ומתאים לתום הלב להיות שהתכוון למשהו אחר ולשנות את המשמעות של ניסוח החוזה .

כל זאת למרות שלא הגענו לקומה השלישית

ששם השופט מתערב .

השופטים מתערבים בכל קומה ובכל דירה בניסוח החוזה .

 

המשך הקומה השלישית :

יש 3 אזורים מרכזיים בקומה השלישית –

7. ההוראות הקוגנטיות – בד"כ מדברות על סוגים שונים של חוזים (בנקאות , ביטוח...) והם קובעים מה יכול להיות בחוזה .

למשל – בתחומי עבודה – צריך להיות בחוזה פיצויים , שעות עבודה , ימי עבודה .

המשותף – כולם עוסקים במערכות יחסים עם פער כוח בולט .

כאן לכל תחום יש הוראות רלוונטיות רק אליו .

אם אתה קובע בחוזה הוראה שסותרת את ההוראות הנ"ל זה לא יתקיים כי אלו הוראות קוגנטיות . (שלא ניתן להתנות/ לשנות/ לסתור אותן).

 

8. אזור החוזים האחידים – יש את חוק החוזים האחידים .

מודגש – חוזה אחיד הוא קודם כל חוזה , ולכן לא לרוץ במבחן רק לחוק החוזים האחידים , אלא קודם כל לחוק חוזים כללי .

בחוזים האחידים אין מו"מ אמיתי – אתה סתם חותם על טופס שהוכתב לך מראש .

חשוב – בחוק סעיף 3 – תנאי מקפח בחוזה אחיד יבוטל או ישונה .

חוק החוזים האחידים נותן לנו כלי של בקורת מהותית לתוכן החוזה ולא תהליכית , ולכן זה בקומה השלישית .

"מקפח" – יכול להיות הרבה דברים . אך בסעיף 4 מפורטים 10 מקרים שיהיו קיפוח .

אתה יכול לומר שמקרה מסוים מקפח גם אם הוא לא כלול ב- 10 הנ"ל – נטל ההוכחה עליך .

"יבוטל או ישונה" – כאן לבימ"ש יש סמכות גם לשנות ולא רק לבטל . גם במקרה של טעות, הצד הנפגע ירצה בד"כ לשנות אך שם אין לו את האפשרות הנ"ל . רק בחוזה אחיד יש לבימ"ש אפשרות לשנות ולא רק לבטל .

הערה – חוק החוזים האחידים לא מתערב במחירים אלא רק בסעיפי החוזה .

 

9. מתייחס לדיני החוזים הרגילים (הכלליים) –

            א. תקנות הציבור .

            ב. תום לב .

            ג. עושק .

אלו 3 דוקטרינות המאפשרות להתערב בתוכן של החוזה גם בסתם חוזים בין אנשים .

א. תקנות הציבור -

סעיף 30 לחוק החוזים – חוזה לא חוקי – מדבר גם על חוזה שסותר את תקנת הציבור ולכן יבוטל . הפסיקה השתמשה בסעיף 30 כאמצעי לביקורת מהותית – התערבות בחוזה .

למשל –

·        חוזה חד צדדי באופן קיצוני .

·        תניות פטור – הסרת אחריות ממוצר או שרות .

·        חסימת האפשרות לתבוע את אחד הצדדים .

 

ב. תום הלב – סעיף 39 – לפי הפסיקה גם מאפשר להתערב בחוזה .

הסעיף – "שימוש בזכות שכתובה בחוזה צריכה להיות בתום לב" .

הפסיקה הלכה קצת קדימה ואמרה שהסעיף מאפשר גם לשנות מראש את הזכויות ולא רק לומר איך להשתמש בזכויות – זה מעט רחוק יותר ממה שהסעיף מאפשר .

 

פס"ד רוט נגד ישופה בנייה – הקבלן כתב שכל ליקוי שהלקוח לא רואה אותו מיד עם כניסתו לדירה כאילו מודה שלא קיים .

אחרי חודשיים הייתה הצפה גדולה . בימ"ש קבע שהסעיף זה חוסר תום לב – בימ"ש שינה את החוזה.

גם בפס"ד שרותי תחבורה – שינו את החוזה .

סעיף 39 הוא היחיד בדיני החוזים הרגילים שנותן אופציה להשיג שינוי בתנאי החוזה ולא רק לבטלו .

ביטול של סעיף מסוים לפי סעיף 30 לפעמים גם הוא שינוי אך לא תמיד .

סעיף 39 נותן אופציה לשנות .

סעיף 30 נותן אופציה לבטל סעיף מסוים .

גם סעיף 3 בחוק חוזים אחידים נותן אפשרות לשנות , אך חל רק בחוזה אחיד .

 

ג. עושק – תיאורטית זה שייך לפרק ב . העושק מורכב מ- 3 יסודות מצטברים

1. עשוק .

2. עושק .

3. תנאי החוזה .

1. עשוק – יש 4 אופציות לעשוקים :

* במצוקה .

* חסר ניסיון .

* יש לו חולשה גופנית .

* יש לו חולשה נפשית .

            2. עושק – צריך לנצל את אחד מ- 4 הקודמים .

            3. תנאי החוזה – שונים במידה בלתי סבירה מהמקובל .

גם זה נותן לבימ"ש כלי לביקורת מהותית על תוכן החוזה .

סעיף 18 – עושק – זה הסעיף היחידי בפרק ב' שמאפשר לבדוק את התנאים של החוזה – רק אם מתקיימים התנאים הקודמים של החוזה עשוק + עושק , כי אלו תנאים מצטברים .

 

אם עושים עסקה שונה בצורה בלתי סבירה מהמקובל עם אדם רגיל – אין עושק כי הרכיב הראשון לא מתקיים . אלו 3 תנאים מצטברים כדי להתערב מהותית בתוכן החוזה .

 

"עיקרון המטוטלת"  כשיש תנאים מצטברים :

לכאורה צריך לבחון כל תנאי בפני עצמו . לכאורה זה מודל של תנאי סף , אך הפסיקה קבעה את עיקרון המטוטלת שאומר שבמקרים של תנאים מצטברים יש לעשות בעצם ממוצע משוקלל של התנאים .

במקרה שלנו – המשמעות – גם אם תנאי אחד לא מתקיים בעוצמה גבוהה נתערב , כי השניים האחרים גבוהים מאוד בעוצמתם .

 

התנאי השלישי (תנאי החוזה) הוא לא מבחן עמום – משווים למחיר השוק – מה התנאים המקובלים בשוק  (ולא שיקול דעת של השופט). המחוקק היה יכול לתת שיקול דעת נרחב יותר לשופטים – מה שלא הוגן ... תקבע אתה מה צריך להיות ..., אך לא עשו זאת ונתנו נוסחה מאוד ברורה לבדוק לפי מה שמקובל .

השאלה – מה יקרה אם העסקה מראש לא שגרתית ואין שוק להשוות אליו ?

 

פס"ד אילות נגד אלקו – עסקה מתוחכמת בין 2 גופים כלכליים מורכבים . אחד מהם טען שהיה כאן עושק כי היה במצוקה כלכלית , והשני ניצל את המצוקה ודרש חוזה חד צדדי .

השני טען שלא ניתן להוכיח עושק כי לא ניתן להוכיח שהתנאים שונים מהמקובל כי אין מקובל .

השופט שמגר אמר שנכון שיש לבדוק שוני מהמקובל , אך אם אין מקובל השופטים יפעילו מבחן הגינות שיחליף את המקובל ויקבעו האם זה שונה ממה שהיה הוגן כאן .

הערה – המהלך בפסיקה של כפיה כלכלית קצת מייתר את נושא העושק .

במבחן יש לציין את שניהם במקרה של עושק , כי הם בהרבה מקרים הולכים ביחד .

 

בפס"ד הנ"ל ברק שאל את עצמו מה קורה אם יש סטנדרט בשוק אך הוא אינו הגון .

כעיקרון – לפי הכתוב בסעיף – לא ניתן לשנותו כי זה מה שמקובל .

בימ"ש אמר שצריך עיון ולא הכריע במקרה הנ"ל .

גם שמגר מתח מעט את הסעיף , אך ברק רוצה ממש למתוח אותו קדימה , כי הסעיף ברור ולא ניתן לקבוע סטנדרט אחר מהמקובל בשוק למרות שזה לא הגון .

 

הערה לגבי הקומה השלישית – בקומות 1 , 2 בימ"ש מאוד אקטיבי  , ומכניס ערכים משלו למרות שצריך להכניס ערכים שלנו .

בקומה השלישית , בדירה 9 הוא לא כ"כ מתערב , ומצטנע .

 

בעילת העושק :

בימ"ש מקבלים בזהירות גדולה ולעיתים נדירות את הטענה על עילת העושק .

כנ"ל בנושא של תקנות הציבור . באחד מפס"ד אמרו שתקנת הציבור זה לקיים חוזים
(וזה הפוך לכוונת המחוקק שנותן את הכלי כדי לבטל סעיפים בחוזים) .

כנ"ל בעיקרון תום הלב  - בימ"ש נזהר מלהתערב בחוזים עפ"י תום הלב , אלא רק מפרש או משלים באמצעותו . ז"א – הפירמידה התהפכה - 

 

 

 

 

למרות שהוא עדיין משתמש בשפה של פירמידה רגילה –

 

 

 

 

כי מציב את ההתערבות שלו כפרשנות או השלמה .

 

הטכניקה המשפטית :

אם השופט רוצה להתערב – איך יכול לעשות זאת בדרך הטובה ביותר ? יש 2 אפשרויות :

1.      להתערב במפורש ולומר שהוא התערב .

2.      להתערב תוך כדי פרשנות .

 

בימ"ש בחר לעשות זאת באפשרות השנייה. מדוע זה כך –

הוא רוצה להגיע לתוצאה מסוימת במקרה מסוים , אך לא לשנות את הכלל הבסיסי שיהיה תקף במקרים אחרים – כך הוא לא פוגע בחופש החוזים . חופש החוזים חייב להתקיים . זה נותן יציבות לעולם החוזים .

 

את מי בימ"ש "מתחמן" –

1. הצדדים לחוזה – אבל הם בודקים רק את תוצאת פס"ד הספציפי ולא קוראים אותו לעומק ולא מעניין אותם הנימוק – רק התוצאה . הם יודעים שלא קיימו להם את החוזה – התערב בחוזה .         זה גורם להם לא להסתמך על החוזים .

2. עו"ד – קוראים את פס"ד , אך קוראים הרבה פסיקה תכליתית . זה נותן להם תחושה של חוסר ודאות .

3. השופטים בערכאות נמוכות יותר – כדי שהם לא יתערבו יותר מידי , כי רק לעליון מותר. כדי שהם לא יתרגלו לפרש באופן תכליתי , לשנות סעיפים בחוק ולשנות את רצון הצדדים .

 

שיערוך חוזים :

הערה – למה נלמד בכיתה את ההצמדה –

1.      ההצמדה היא נושא חשוב בישראל .

2.      נושא זה מהווה חזרה מעשית על 3 השיעורים האחרונים .

 

האם בימ"ש יכול להוסיף מנגנון של הצמדה אם החוזה לא אומר זאת לגבי אותה תקופה .

פס"ד אתא נגד זליטקוב – זליטקוב היה סוכן של אתא – מקבל בגדים מהם מידי פעם ומוכר אותם . הוא הפקיד בידם 250 לירות (שהיה אז סכום גדול) . בחוזה נאמר שעם סיום פעילותו כסוכן יקבל חזרה 250 לירות . הסוכן נפטר והמשפחה קיבלה 250 לירות בחזרה ללא הצמדה- אז זה היה סכום קטן מאוד .

מצד אחד לא קבעו מנגנון הצמדה ואמרו שיחזירו 250 לירות – זו הגישה המסורתית .

איך בימ"ש מתמודד עם זה – זה בעצם שייך לקומה שלישית דירה 9 – תום לב .

אחרי הרבה זמן זה לא הוגן לתת את הכסף נומינלי , כי השתמשו בכסף באותו הזמן והרוויחו רבות עליו – זה חוסר תום לב (זה נושא שעלה גם בפס"ד בזיליקום נגד חלמיש) .

פירוש דווקני של החוזה ומתן הסכום הנומינלי זה חוסר תום לב .

אך אם כך מציגים את הבעיה (חוסר תום לב) , בימ"ש דוחה את הטענה בוז , חוץ מפס"ד המיטראן הקופטי ששם אמר שזה מצריך עיון .

בימ"ש דוחה את טענת תום הלב בקומה השלישית אבל בד"כ בימ"ש פועל בקומה שנייה .

כשיש חוסר בחוזה יש 2 אפשרויות להתייחסות :

1.      לפרש כאילו זה הסדר שלילי – אם לא ציינו במפורש הצמדה – זה לא צמוד . לא ניתן בקומה השנייה לשנות – רק בקומה השלישית .

2.      אם לא ציינו, זה לאקונה , חסר – ולכן בימ"ש ישלים .

אם עשו את החוזה בשנות ה- 60 המוקדמות , אז לא הייתה אינפלציה ולכן לא קבעו מנגנון הצמדה– מדובר בחוסר ובימ"ש ישלים את זה באמצעות דירה 6 בכובעו כמשלים לפי עיקרון ההגינות .

אם עשו את החוזה בשנות ה- 70 כשהייתה כבר הצמדה – אם לא קבעו מנגנון אזי זה קומה שלישית– ובימ"ש לא מתערב .

אז הייתה אינפלציה נמוכה ולא משמעותית ולכן לא הצמידו  – והנסיבות השתנו – בימ"ש לא מתערב ומשאיר את הסכום נומינלי .

 

המשך פס"ד– יורשיו אמרו שנתן סכום משמעותי של כסף וקיבל מעט .

השופט ברק – אומר שאולי כדאי בקומה השלישית להתערב בגלל תום הלב אך יש חופש החוזים . אולי בקומה שנייה ניתן לטעון שיש חוסר בתוך החוזה אך זה משנה לצדדים את החוזה וזה לא כדאי– יצירתי מידי .

בקומה הראשונה – זאת שאלה פרשנית . כתבו "250 לירות" . מה זה 250 לירות ?

זה יכול להיות :

1.      שטר של 250 לירות .

2.      שווי של 250 לירות .

איך קובעים : עפ"י התכלית (דירה 2) + עפ"י הנסיבות .

בדיקת ההיגיון של החוזה – זה סנקציה נגד זלוטקוב כי מחזיק סחורה של אתא ואם הערך ירד אין לא תהיה לחברה סנקציה נגד זלוטקוב . לכן החברה הבינה שהפיקדון מוצמד , ואם יברח עם הסחורה יפסיד סכום מוצמד ששווה 250 לירות צמוד .

מכאן, הצדדים הבינו שהפיקדון צמוד ולכן המסקנה היא שמגיע לו בחזרה את הפיקדון הצמוד .

הם הפקידו את ה- 250 לירות בבנק והרוויחו כל השנים את הפירות שהניב הכסף , ולכן צריכים להעביר את הסכום הצמוד .

 

השאלה - מה יעשה בימ"ש אם יאמרו במפורש "לא צמוד" – האם גם ניתן להצמיד ?

יש פס"ד בנושא :

פס"ד סקאלי נגד בוראן – עסקה למכירת מניות בחברה בתאריך מסוים , לפני שיודעים מה תהיה שומת המס של החברה .

הם קבעו מנגנון – הם מעבירים מניות לפני השומה בהנחה שהשומה תהיה מליון ₪ . הם כתבו במפורש שאם תשלם יותר מס ממיליון – המוכר ישלם את ההפרש שמעל המיליון . לעומת זאת אם בסוף תשלם פחות ממיליון הקונה ישלם את ההפרש למוכר .

ההסכם היה בשנות ה- 80 והייתה אינפלציה והם לא קבעו מנגנון הצמדה למדד , אלא קבעו שישלם ריבית כפי שקיימת באותו יום של התשלום בבנק הפועלים .

יש 2 טכניקות לחשב ריבית :

1.      ריבית קבועה .

2.      ריבית דיפרנציאלית – כל יום בודקים מה הריבית ונחשב לכל יום בנפרד .

הטכניקה השנייה יותר מסובכת , אך יותר הגיונית .

הריבית הקבועה נותנת בעצם יתרון למקבל הסכום בסוף התקופה .

הם קבעו מנגנון של ריבית קבועה , וזה לא צודק . באותה תקופה האינפלציה ירדה מ- 400% ל- 30% .

השומה הייתה 2 מיליון ולא מיליון אחד . זה שאמור לקבל את הסכום דורש ריבית משתנה .

המחוזי אמר שהשתנו הנסיבות באופן קיצוני –

מצד אחד – חופש החוזים נותן אפשרות לקבוע וזה מה שהם קבעו ובימ"ש לא יכול לכתוב את החוזה מחד .

מצד שני – יש מתחם סיכונים סביר וזה חוסר תום לב לדרוש שימוש דווקני בחוזה כי השתנו הנסיבות באופן קיצוני ואתה הרווחת ריבית גבוהה ורוצה לשלם מעט לזה שמקבל את הכסף .

השופט המחוזי – אין מה לעשות כי החוזה קבע ריבית קבועה , אך זה לא צודק (קומה 3) ליישם את זה בפועל , ולכן קבע ריבית דיפרנציאלית .

בעליון – ציינו את אותה דילמה כמו במחוזי , אך ניתחו באופן שונה את הסיטואציה :

השופט חשין – מעיר הערות חריפות על שופט המחוזי . מדוע התערבת בחוזה – יש חופש החוזים . בימ"ש לא אמור לכתוב לאנשים את החוזה . אך הוא מסכים איתו בתוצאה – לפי הקומה הראשונה – מילולי מול תכליתי – הוא אמר : "ההבדל בין סוגי הפרשנויות דק מהדק".

הפרשנות התכליתית שלו – באופן כללי לריבית יש תפקיד של מחיר הכסף (עלות אלטרנטיבית) ותפקיד של הרתעה מהפרה – מרתיע מפני הפרת חוזה .

חשין אמר שכאן לא יודעים מי חייב למי ביום החוזה ולכן כאן זה התפקיד הראשון ולא השני .

כשעשו את החוזה האינפלציה עלתה כל הזמן , וריבית קבועה כאן תהיה ריבית עונשית וזה לא הגיוני. לכן הכוונה כאן לריבית דיפרנציאלית .

זו מניפולציה של השופט כי התעלם מהשוני הקיצוני באינפלציה . הוא עשה בדיוק מה שעשה השופט המחוזי , כי אם לא היו משתנות הנסיבות לא היה מתערב בחוזה ואומר ריבית משתנה, אלא מאפשר לשלם ריבית קבועה – גם הוא מתערב בגלל שיקול הצדק .

 

הדילמה האמיתית בשתי הערכאות –

חופש החוזים (לא להתערב בחוזה) מול שיקולי הצדק וההגינות (להתערב בחוזה) .

 

בחוק החוזים (תרופות) יש את  סעיף 18 שמדבר על העתיד – "סיכול חוזים" – (למרות שאמרנו שאין טעות כלפי העתיד) – לפיו צד אחד לא מסוגל לקיים את החוזה כי קרו דברים בלתי צפויים .

מצד אחד הפסיקה צמצמה את הפרשנות לסעיף ומצד שני אמרה ש "הכל צפוי" .

בשנים האחרונות יש מספר פס"ד שונים – פס"ד מרקין –

התקשרה בחוזה עם המדינה לרכישת מסיכות במחיר נמוך . במלחמת המפרץ הראשונה המדינה רכשה במחירים גבוהים והחברה רצתה לרכוש מהמדינה בזול ולמכור לה ביותר .

המדינה רצתה לבטל ולשלם פיצוי מוסכם .

 

פס"ד בן אבו (פס"ד חשוב) – בגלל האינתיפאדה לא הצליח לעמוד בחוזה והצד השני אמר שזה צפוי. בימ"ש קבע שאין צורך לעמוד בחיובים שבחוזה ואמר שצריך לרכך את מבחן הסיכול , ומלחמה זה פחות צפוי .

 

עד אותם שני פס"ד בימ"ש היה זהיר בקומה השלישית ועשה מניפולציות בקומה הראשונה , אך בהם קבע שהיה קשה לצפות ולכן ניתן לא לעמוד בחיובים בחוזה .

לאחרונה יש הצעת חוק דיני ממונות – נושא הסיכון קיבל שם משמעות אחרת .

 

חוזה ארוך טווח:

נושא ראשון בחוזים ארוכי טווח - ההצמדות בחוזים –

יש חוזה היסטורי וההוראות שלו ממומשות לאורך תקופה ארוכה . הבעיה היא שהחוזה כבר לא מתאים בזמנים מתקדמים יותר .

למשל – קבעו החזר פיקדון נומינלי כאשר אין אינפלציה . אח"כ יש אינפלציה גבוהה .

 

גישה אחת – הקלאסית – אומרת כי " את החוזה כותבים הצדדים " –

ז"א אם הם חכמים , הם ידעו שהמציאות עלולה להשתנות והם היו אמורים להכניס לחוזה מנגנוני שינוי , למשל –

א.     הצמדה .

ב.     הכנסת סייגים להתחייבות בגין כוח עליון , מלחמה , מהומות , וכו' .

 

מתכנן טוב של חוזה אמור להתגבר על דברים לא צפויים , ולכן אם לא הכניסו מנגנונים שונים לחוזה ויש שינוי במציאות – לא נתקן את החוזה .

זה נכון גם בחוזה לטווח קצר וגם לטווח ארוך .

 

הגישה השנייה – המודרנית הדינאמית – בחיים , גם החכמים ביותר הם לא נביאים ואינם מסוגלים לחזות את כל התרחישים , ולכן זה לא הגון להפקיר את הצדדים לגורלם .

לכן – צריך להתערב בחוזה ובימ"ש יקבע מנגנונים לשינוי התנאים .

לפי גישה זו אפילו אם רק צד אחד רוצה לשנות את החוזה בימ"ש יעשה זאת , אפילו באופן חד צדדי.

הנושא הנ"ל קשור לטעות בכדאיות העסקה .

 

 

נושא שני בחוזים ארוכי טווח - סיכול חוזים

סעיף 18 לחוק החוזים – תרופות – עוסק בסיכול חוזים .

הסעיף אמור להיות בחוק החוזים הרגיל ולא בתרופות .

אדם היה אמור לקיים התחייבות מסוימת אך לא יכול היה לעשות כך כי התקיימו נסיבות שלא ניתן היה לצפות אותן מראש (ולכן לא נכנסו לחוזה) .

במקרה כזה סעיף  (18) – קובע שלא ניתן לדרוש ממנו אכיפה ופיצויים (לכאורה זו הגישה הדינאמית) .

בפועל , הסעיף לא עושה את העבודה שלו והמשפט הישראלי עדיין קרוב לעמדות הקלאסיות (לאחרונה חל שינוי מסוים) .

 

מגבלות דיני הסיכול –

1. " הסיכול בישראל הינו מגן אבל לא חרב "  -

הסיכול יאפשר למנוע מתן פיצויים לנפגע אך לא מאפשר לעדכן את החוזה ולשנות את התאריכים לקיום ההתחייבויות או התחייבויות אחרות .

טענת הסיכול עוזרת רק לנתבע ולפעמים התובע משתמש בטענה זו כדי לעדכן את החיובים שלו .

הסיכול עוזר רק במקרים שאדם לא קיים את ההתחייבויות שלו וזה עוזר לו להתגונן מבקשת פיצויים (ולא לצד הנפגע לשפר את מצבו).

2. מה זה "אירוע לא צפוי" –

המחוקק אומר שזה אירוע שלא ניתן לצפותו מראש . הפסיקה הייתה (עד לפני 3 פסקי דין) קיצונית . למשל –

מלחמת יום כיפור – נקבע שזה צפוי .

האינתיפאדה הראשונה – נקבע שזה צפוי .

מהפיכות באפריקה – נקבע שזה צפוי .

עד לפני 3 פסקי דין – לא היה פס"ד אחד שקיבל טענה של סיכול .

 

בימ"ש אומר שאם התחייבת לעשות משהו – עליך לעמוד בהתחייבויותיך ולא משנה מה קרה. האחריות עליך ואם לא סיפקת את ההתחייבות – האחריות עליך .

 

המגמה החדשה בדיני הסיכול – בשנות ה- 90 –

1. פס"ד נחמני – פרשת הביציות -

בני הזוג נפרדו לאחר שהגבר נתן זרע לאשתו ולאחר הפרידה הגבר לא רצה שאשתו תלד ילדים מזרעו .

האישה – אמרה שהוא חתם על הטפסים ופנה עימה לרשויות וזה בעצם  חתימה על חוזה להפריה .

חלק מהשופטים בדקו את הצד החוזי של המקרה וחלקם לא קיבלו את הטענה כי אמרו שאין כוונה ליצור יחסים משפטיים .

הגבר אמר – גם אם היה חוזה הוא סוכל כי כשעשו אותו חיו ביחד וחשבו שזה יימשך , ואם היו יודעים שייפרדו לא היו עוברים את כל התהליך .

 

היו 3 ערכאות – היה דיון במחוזי , בעליון ודיון נוסף בעליון .

מה החידוש בפס"ד –

א.     ההקשר – כל הקודמים עסקו במצבים מסחריים . כאן המצב הוא בין אישי וקשה לחייב אדם להמשיך בהתחייבויותיו במערכת יחסים כזו .

ב.     יש התפתחות עקרונית במשפט הישראלי – יקבל טענה של סיכול .

 

2. פס"ד רגב –

עוסק במלחמת המפרץ הראשונה . לישראל היה מלאי של מסיכות אב"כ שעומד לפוג תוקפן . רגב רצו לרכוש את המסכות מהמדינה לייצוא , קבעו מחיר למסיכה 5$ (נניח) . נחתם חוזה עם המדינה .

המדינה התחייבה לספק את המסיכה , והחברה תכננה למכור לארה"ב ב- 10$  ( ז"א יהיה לה רווח של 5$ למסיכה ) .

לאחר חתימת ההסכם ולפני מימושו פרצה המלחמה וישראל הזדקקה לרכוש מסכות באופן דחוף והמחיר למסיכה באותה תקופה היה  27$ .

רגב רצתה למכור למדינה מסיכות ב – 27$ למסיכה .
המדינה לא רצתה להעביר את המסכות בהתאם להסכם אלא רק לפצות את חברת רגב בגין  הרווח שאיבדה בעסקה הראשונית עם המדינה  5$ ( 10-5 ) , הרווח שהיה צפוי בעת חתימת החוזה .

החברה רצתה פיצוי חיובי – את הרווח של 22$ = 27-5 .

המדינה אמרה שהחוזה סוכל – כי לא צפתה את המלחמה .

 

בימ"ש – מקבל את טענת המדינה , אך מבסס את פס"ד על "הבטחה מנהלית" – רשויות שלטוניות יכולות להפר הבטחות במצבים מסוימים אם האינטרס הציבורי הוא בביטול ההחלטה , וכאן – בימ"ש קבע שמצב זה מתקיים .

אחרי שבימ"ש מסיים לבסס את פס"ד , השופט אנגלרד  אמר שהוא באופן אישי היה עושה אותו דבר גם אם היה מדובר בגוף פרטי כי צריך לעדכן את הסיכול – זה משהו לא צפוי , כמו לצפות את מלחמת יום כיפור (מבקר את פס"ד אחרים) .

לדברי השופט ניתן היה להגיע לתוצאה גם דרך הפרשנות התכליתית או דרך עיקרון תום הלב.

זה היה אוביטר , אך עדיין חשוב כי זה בעליון .

 

3. פס"ד מחוזי בן אבו –

אדם שהיה לו מפעל באזור סמוך  למקומות שבהם התרחשה האינתיפאדה השנייה ולכן לא סיפק מוצרים שהתחייב לספק .

המחוזי – קיבל את טענתו בטענת סיכול , ואמר במפורש שאפילו אם זה לא משתלב עם הפסיקה וההלכה הקודמת וזאת בגלל שיש את פס"ד רגב שהתחיל מגמה של הלכה חדשה .

מודגש – אלו פס"ד שמתחילים מגמה חדשה , אך לא קבעו הלכה חדשה .

 

הערות –

1. האוביטר של אנגלרד חשוב בכך שניתן להגיע לתוצאות דומות דרך הפרשנות התכליתית+ תום לב כי כך זה יכול להיות גם חרב ולא רק מגן .

בימ"ש שינה בפס"ד זלוטקוב  את החוזה .

אם הצד לחוזה רוצה לשנות אך לא לבטל , נשתמש בפרשנות תכליתית ותום הלב ולא בסיכול ולהזכיר את פס"ד רגב .

2. יש הצעת חוק לדיני ממונות במשרד המשפטים . בהצעה אמרו –

א. הסיכול יכול להיות גם טענת התקפה ולא רק הגנה (דחייה בזמן , הצמדה...) .

ב. ריככו את הנוקשות של המבחן בחוק שלא ניתן לצפות מראש .

קבעו את – "מבחן הסיכון" .

צריך לבדוק אלו אירועים היו במתחם הסיכונים שהצד לקח על עצמו ואיזה לא היו במתחם הסיכונים (כמו בטעות והטעייה) .

אם יש אירוע קיצוני – הוא מחוץ למתחם הסיכונים שהצדדים לקחו בחשבון .

 

נושא שלישי בחוזים ארוכי טווח - טענה לשינוי מוסכם של החוזה -

יש הסכם היסטורי שעשו  גופים גדולים, למשל -  במישור דיני עבודה , ובו יש בו עקרונות לפעולה , אך החיים השתנו במהלך הזמן ונוצר פער בין ההסדר שנקבע בחוזה הפורמאלי לבין פרקטיקות שהתפתחו בשטח .

כשנוצר סכסוך בין הצדדים, אחד מהם מגלה שההסכם יותר מתאים לו מהפרקטיקה ודורש לקיים את ההסכם , ולעיתים דורש החזרים בגין העבר כי עשה דברים שלא עפ"י החוזה .

הצד השני אומר שהם מתנהגים באופן שונה מההסכם כבר הרבה זמן וגם הצד השני הסכים ופעל באופן שונה מההסכם .

כשיש סכסוך מה מחייב ? ההסכם הפורמאלי או הפרקטיקה בשטח ?

 

ככל שהגישה הקלאסית שמרנית –

בימ"ש יאמר שההסכם חשוב יותר ואם בו נכתב שכל שינוי יהיה רק בכתב , אזי השינויים בפועל לא רלוונטיים וצריך לשנות באופן רשמי את ההסכם .

זה נותן ודאות כי ההסכם ברור בד"כ והמצב בפועל לא תמיד .

 

אם הגישה תהיה דינאמית –

אנשים לא יכולים לחשוב מראש על כל פעולותיהם ולכן ההסכם לטווח ארוך הוא "הסכם מסגרת" , ולא ניתן לצפות שכל עדכון ייעשה בכתב וזה לא הוגן שבגלל סכסוך נקודתי הצד השני רוצה לשנות את כל הפרקטיקה בשטח ולחזור להסכם המקורי והמיושן .

 

המצב המשפטי בישראל הוא בד"כ קלאסי , אך בשנים האחרונות יש דוגמאות לדינאמיות : פס"ד סופרגז – יש יצרנית של בלוני גז ומשווקת של בלונים שהתקשרו בהסכם לשיווק בדרום . עפ"י ההסכם מי שאמור לאחסן ולשמור על הבלונים זו המשווקת .

בפועל , הבלונים אוחסנו אצל היצרנית . המשווקת חסכה את עלויות האחסון . כך זה עבד במשך 4 שנים .

נוצר סכסוך בין הצדדים , והיצרנית הגישה תביעה בשני חלקים :

א.      מעכשיו תפנו את כל הבלונים ותיקחו אליכם .

ב.       תשלמו דמי שכירות וטיפול בבלונים עבור התקופה שעברה (4 שנים אחורה) .

 

הגישה הקלאסית קיצונית הייתה מקבלת את 2 התביעות כי יש הסכם מפורש .

גישה דינאמית קיצונית הייתה אומרת שעל העבר לא מגיע כלום ולפי ההתנהגות קיבלתם על עצמכם את הטיפול בבלונים גם לגבי העתיד .

 

בימ"ש פעל באמצע – ואמר שלגבי העבר , אם לא תבעו במשך שנים – מבינים מכך שוויתרו על זה ולא יקבלו שכירות .

לגבי העתיד – לא ניתן לקבוע בהיעדר מסמך מפורש שהם חייבים לאחסן את הבלונים גם בעתיד ולכן המשווקת תיקח את הבלונים מהיצרנית .

 

בדיני עבודה – חותמים על חוזה עבודה שעוסק במנגנונים שונים – למשל חופשה שנתית . העובד אחראי לקחת חופשות ולא לצבור , אך יש פרקטיקה שניתן לצבור . אם ביום אחד יאמרו שלא ניתן לצבור ומה שנצבר נמחק – מה יקבע , ההסכם או הפרקטיקה ?

 

בדיני העבודה בעבר היו פסיקות נוקשות שנתנו משקל להסכם , אך בשנים האחרונות עברו לגישה הדינאמית באופן חלקי .

 

בהרבה פס"ד שהיו בקשר להסכמי גירושין ולאחר שהתרחשו שינויים בנסיבות – בימ"ש השתמש בחוק יחסי ממון שאומר שהסכם ממון או שינוי של הסכם ממון צריך להיות בכתב ובאישור של בימ"ש . לכן זה לא תקף מבחינה משפטית – זו גישה קלאסית , למרות שהיה מצופה שתהיה גישה דינאמית .

 

פס"ד אגבריה – בני זוג עשו הסכם גירושין , התגרשו וחזרו לחיות ביחד במשך 6 שנים . אח"כ – אחד מהם שולף את ההסכם . השופט אמר שביטול ההסכם יכול להיות בהתנהגות למרות שהחתימה עליו או שינוי בו אמורים להיות בכתב + אישור . זאת הגישה הדינאמית .

עד כאן חוזה ארוך טווח .

 

תרופות בשל הפרה

עוסק בכך חוק החוזים (תרופות) .

יש מאמר שנכתב ב- 1943 ע"י פולר ופרדו . הם בדקו מהם האינטרסים שדיני החוזים תרופות באים להגן עליהם .

 

האינטרס

המקבילה

הסעד

השבה

עושר שלא במשפט

ביטול חוזה + השבה

סימטרי

הסתמכות

נזיקין

פיצוי שלילי צר – הוצאות נלוות

פיצוי שלילי רחב – עסקה אלטרנטיבית

קיום

דיני החוזים

אכיפה

פיצוי סימטרי

 

דוגמה – רכשתי דירה מקבלן והקבלן לא עומד בחובותיו והדירה שונה מהמוסכם .

יש כאן הפרה ואני רוצה לבטל את החוזה .

האינטרס המיידי – השבה של דמי הקדימה ששילמתי .

 

השבה – עוסק בדברים שהוחלפו בין הצדדים לחוזה (ולא לצד שלישי) .

באיזון עקרוני אפשר להגיע להשבה ע"י סעד של עושר שלא במשפט וזה לא בדיני חוזים .

השבה זה הסעד היחיד שהוא סימטרי – הנפגע משיב למפר והמפר משיב לנפגע .

פיצויים משלם רק המפר ולא גם המפר וגם הנפגע משלמים .

 

ההסתמכות –

המשמעות – בגלל שמישהו הבטיח לי משהו אני שיניתי את מצבי לרעה . אני מסתמך על ההבטחה שלו ומוציא הוצאות שונות . אך אם ההבטחה התבטלה נגרם לי נזק נוסף כי אני אשלם דבר נוסף כדי להחזיר את המצב לקדמותו .

רווח מהעסקה הזו לא נכנס להסתמכות אלא רק מעסקאות אחרות .

ז"א – תחזיר אותי למצב הקודם – פיצויים שליליים ולא חיוביים .

בדיני נזיקין תמיד מחזירים את הניזוק למצבו לפני הנזק .

 

דוגמא מספרית –

רכשתי דירה . ביום כריתת החוזה מחירי הדירות באזור היו  100,000 . אני מצאתי מוכר שמוכן למכור ב – 90,000 ולכן חתמתי איתו על חוזה .

שילמתי דמי קדימה – 20,000 . לעו"ד – 2000 על החוזה , למתווך – 1000 על החוזה , למעצב 2000 על עיצוב שעשה לדירה הזו .

המוכר מפר את החוזה . אני נאלץ לבטל . דירה זהה במקום עולה 120,000 .

מה אני יכול לתבוע :

השבה –      20,000  דמי קדימה .

הסתמכות –  5000 – הוצאות נלוות . אלו פיצויים שליליים צרים .                             

הסתמכות –   20,000  = 120,000-100,000 . פיצויים שליליים רחבים .

                  45,000

אם לא הייתי חותם על העסקה הייתי קונה את הדירה ב- 100,000 ואילו עכשיו אני נאלץ לרכוש ב– 120,000 כי רכשתי את שלך ולא אחרת .

לא ניתן לדרוש 30,000 בהסתמכות – כי זה בונוס של 10,000 – כי דיני הנזיקין לא מביאים למצב טוב יותר ממצבי לפני העסקה אלא רק למצב עצמו .

הבונוס של דיני החוזים זה ה – 10,000 הנוסף – הקיום . זה פיצוי חיובי .

מחזירים למצב שבו היית מקיים את החוזה וכך אקבל את כל ה – 30,000 שהפסדתי – כולל את הרווח שהפסדתי .

זה נותן אכיפה .

רגב רצתה רווח שמתאים למצב שבו החוזה יקוים .

זה פיצוי חיובי . ברגע שהבטחת נוצרה לי ציפייה לקבל דירה ב – 90,000 ולכן או שאקבל אכיפה או שאקבל פיצוי בגובה המתאים .

 

תמיד צריך להחזיר אותו למצבו הכספי אם החוזה לא היה מופר , אך אם הוציא הוצאה שיכול להשתמש בה בעסקה הבאה – לא ניתן לו על כך פיצוי .

רצוי לא לקרוא פס"ד בנושא פיצויים כי הם מסבכים את המצבים שיחסית פשוטים .

כלל – צריך לבחון לפי "מצב הארנק" . מה היה לו בארנק אם העסקה הייתה ממומשת וכמה יש לו עכשיו כשהפרו את העסקה – ההפרש הוא פיצוי קיום .

 

דוגמה מהגמרא –

אדם שוכר פועלים ומבטיח להם 100 ₪ ואחרי זמן מה אומר להם : " עזבו , אני לא צריך אתכם "  . הגמרא אומרת "אין להם זה על זה אלא תרעומת" .

כי חוזה לא נאמר בע"פ אלא רק בהסכם בכתב , אך מה קורה אם הלכו לשדה וחזרו ? במקרה כזה האיש צריך לשלם .

 

יש 2 תשובות לפרשנים :

1. הליכה גרמה להם להפסיד עבודה אלטרנטיבית ולכן יש לפצותם – הסתמכות , פיצוי שלילי רחב .

2. הרמב"ן אומר שההליכה לשדה זה כמו קניין – ההליכה לשדה יוצרת את החוזה . אם הוא המעביד היחידי – אין אלטרנטיבה . לא מגיע להם כלום לפי התפיסה הנזיקית .

 

לעומת זאת –

בדיני חוזים לא משנה האלטרנטיבה אלא מה הבטיח , ולכן עליו לשלם את כל מה שהבטיח כי נוצר חוזה בירידה לשדה ולכן עליו לשלם הכל .

בניגוד לדיני הנזיקין , דיני החוזים נותנים את הסכום שהבטחת ולא משנה אם יש עסקאות אלטרנטיביות לזה שהבטיחו לו .

 

מדוע יש פיצויי קיום : זה מיועד –

1. לדאוג לכך שיכבדו חוזים ולא יפרו אותם – הרתעה .

2. הבטיחו לי מרצון חופשי הבטחה ולכן יש לקיימה – זה מוסרי .

3. יש ערך חברתי בקיום הבטחות .

4. זה אמצעי מתוחכם להגן על פיצויי ההסתמכות כי קשה להוכיח עסקאות אלטרנטיביות . ז"א , אם היה ניתן להוכיח עסקאות אלטרנטיביות היו מספיקים פיצויי ההסתמכות ולא היינו צריכים פיצויי קיום .

 

לסיכום – הסעדים של דיני חוזים – תרופות –

1.      ביטול + השבה .

2.      פיצוי חיובי או שלילי .

3.      אכיפה .

המשמעות –

במקרה שאין עסקאות אלטרנטיביות – שופטי השלום לא יתירו פיצויי קיום (פיצויים חיוביים), אולי רק השופט ברק (כי חשובה לו ההשקפה הפילוסופית) ייתן פיצויי קיום .

פיצוי חיובי מגן על פיצוי שלילי במקרים שקשה להוכיח עסקאות אלטרנטיביות .

בד"כ – אם נוכיח לשופט שלא נגרם נזק בפועל , השופט ייתן רק פיצויים שליליים ולא חיוביים .

 

סעד האכיפה –

 יש 3 סעדים עיקריים בדיני חוזים :

·        אכיפה .

·        ביטול .

·        פיצויים .

 

אכיפה וביטול הם סעדים סותרים אחד את השני ולא ניתן לקבל את שניהם .

כדי לקבל ביטול צריך להתנהג באופן אקטיבי ולשלוח הודעת ביטול . ביטול לא מקבלים מבימ"ש אלא שולחים הודעת ביטול – זה סעד אוטונומי .

לעומת זאת , באכיפה פונים לבימ"ש ומבקשים צו או החלטה לאכיפת חוזה .

פיצויים אפשר לבקש בנוסף לאכיפה או ביטול . הפיצויים יכולים להיות גם סעד עצמאי וראשוני .

היום נלמד אכיפה .

דיני החוזים אוהבים את סעד האכיפה במשפט הישראלי .

ברק אמר שחוזים יש לקיים ולא רק לקבל פיצוי בגין הפרה .

 

בדיני נזיקין החשיבה של המשפט היא חשיבה לאחור – מחזירים את הצדדים לפני הנזק .  לעומת זאת, בדיני חוזים החשיבה היא חשיבה קדימה – באכיפה מגשימים את ציפיות הצדדים כפי שהיו בעת הכריתה – כאילו קויים החוזה .

 

אך יש מס' סוגים של פיצויים :

1.      שליליים – הסתמכות – מביאים את הנפגע למצב בו היה אלמלא נגרם לו הנזק .

2.      חיוביים – פיצויי קיום – באים לפצות את הנפגע ולהביא אותו למצב כאילו קויים החוזה .

אלה סוגים עיקריים של פיצויים .

אלו 2 סוגים סותרים וחילופיים – לא ניתן לקבל פיצויים שליליים וחיוביים .

 

בהרבה ממדינות העולם הפיצויים החיוביים הם פופולאריים מאוד והאכיפה היא סוג של חריג.

לעומת זאת , במשפט הישראלי מקפידים על האכיפה ורואים בו סעד ראשוני .

 

השאלה – יש 2 אפשרויות להביא את הנפגע למצב כאילו קויים החוזה (פיצוי חיובי או אכיפה) . לכאורה , מה זה משנה אם ניתן אכיפה או פיצויים חיוביים ?

 

יש 2 תשובות :

1. לא תמיד פיצויים שווים לסעד האכיפה . למשל – אם עשו עסקה בנכס ספציפי בעל ערך רגשי והנפגע רוצה את הנכס – אכיפה .

2. הפרה יעילה – מי שמפר את החוזה נמצא במצב כל כך טוב כתוצאה מההפרה שהוא מוכן לפצות את הנפגע ולתת לו גם פיצויים חיוביים .

פס"ד אדרס – זהו פס"ד בנושא ההפרה היעילה .

 

דוגמה – מוכר וקונה חותמים על חוזה למכירת נכס ב- 100 . בזמן חתימת החוזה הקונה חושב שהנכס שווה עבורו 110 . לעומת זאת , העלות של הנכס למוכר היא 90 .

לאחר שנכרת החוזה המוכר מוצא קונה שמוכן לשלם 125 עבור הנכס .

המוכר מוכר את הנכס לקונה השני ומפר את החוזה הראשון .

נניח שהקונה הראשון לא יכול לרכוש נכס כזה ב- 100 – מה הפיצוי שיקבל ?

המוכר יכול לתת 10 לקונה הראשון (פיצוי חיובי) וכך הוא יימצא כאילו קויים איתו החוזה וכך המוכר ירוויח 25 .

בסה"כ – זאת ההפרה היעילה .

בפס"ד אדרס – היו נסיבות דומות .

בימ"ש אמר – במשפט הישראלי אנו רוצים אכיפה ולא רק פיצויים חיוביים .

הפיצוי שאותו יקבל הנפגע יכלול גם את רווחי ההפרה – 25 .

ז"א לא תהיה תמיד אכיפה בפועל (כי לא תמיד ניתן לאכוף) אלא מרחיב את גובה הפיצויים מעבר לפיצויי קיום .

הערה – ברגע כריתת החוזה הקונה הראשון מעריך את החוזה ב- 110 אך משלם רק 100 .

 

לסיכום – המשפט הישראלי דוחה את דוקטרינת ההפרה היעילה ומבקש לאכוף את החוזים . בעולם הגישה היא מעט שונה .

 

גם במצב שבו המפר יכול להביא את הנפגע למצב כאילו קויים החוזה והמוכר ירוויח יותר , המשפט הישראלי לא מקבל את הניתוח הכלכלי ומעדיף את הניתוח המוסרי ונותן לנפגע את כל רווחי ההפרה ולא רק פיצויים חיוביים .

 

לסיכום – בישראל האכיפה היא סעד ראשוני ועיקרי ולא מסתפקים בפיצויי קיום .

 

הוראות חוק התרופות שעוסקות באכיפה :

אנו נראה איך בימ"ש יוצא מגדרו ואוהב לאכוף חוזים – גם החקיקה שואפת לאכוף חוזים .

סעיף 1 – מגדיר מה זו "אכיפה" . ההגדרה היא רחבה . גם חיוב כספי נכלל באכיפה .

לא להתבלבל בין פיצוי חיובי לבין אכיפה של חיוב כספי .

אכיפה של חיוב כספי תיעשה עפ"י הוראות האכיפה .

פיצוי חיובי נעשה לפי הפרק הבא שעוסק בפיצויים ויש שם את נושא הקטנת הנזק .

ז"א – אם לא תובעים אכיפה אלא פיצויים חיוביים נהיה כפופים לחובה של הקטנת הנזק ואם נדרוש אכיפה לא נהיה כפופים לכך .

 

סעיפים 2+3 – בהם נקבע כלל –

הנפגע מהפרת חוזה זכאי לקבל אכיפה . ז"א – הוא לא חייב לקבל .

בסעיף 3 יש סייגים לאכיפה . יש 4 מצבים שבהם בימ"ש לא יאכוף את החוזה .

סעיף 4 – סעיף חשוב .

תנאים באכיפה – בימ"ש יכול לקבוע תנאים להבטיח את האכיפה . דרכו בימ"ש מצמצם את הסייגים של סעיף 3 .

סעיף 5 – משלים את נושא האכיפה .

 

לפעמים תוך כדי דיון בסעד של ביטול נגיע לדיון בהוראות החוק של אכיפה .

למשל – בפס"ד בן חיון נגד לובינסקי ( רע"א 7695/00 פורסם בפד"י נ"ה- 3- 350 ) .

לבן חיון היה מוסך מורשה של לובינסקי ולובינסקי רצו לבטל את המעמד כמוסך מורשה .

סעד הביטול הוא אוטונומי ולכן שלחו הודעת ביטול לבן חיון , אך שלחו הודעת ביטול מהיום.

בן חיון פנה לבימ"ש ואמר שבנסיבות של החוזה לא ניתן לבטל את החוזה מייד אלא יש צורך לתת הודעה מראש (נניח שבחוזה נקבע שהביטול יהיה בהודעה של חודשיים מראש) .

הוא רצה שבימ"ש יצהיר שעד שלא תהיה הודעה מראש – החוזה יקוים .

ז"א – גם בביטול חוזה מגיעים לדיון בהוראות אכיפה כי אם בימ"ש יפסלו את הביטול , בעצם אוכפים את החוזה .

בן חיון רצה לבטל את הביטול = אכיפת החוזה . מבחינתו של בן חיון אותה הודעת הביטול הייתה הפרה .

בימ"ש – קבע שהדיון יחזור למחוזי לדיון נוסף .

 

הסייגים לאכיפה – סעיף 3 :

סייג 1 – החוזה לא בר ביצוע –

דוגמה – יש נכסים שאין אפשרות להגשים אותם , למשל שריפה . אך סעיף 4 משפיע הרבה פעמים על סעיף 3 ולכן דרכו ניתן לפעמים להפוך משהו שהוא לא בר ביצוע להיות בר ביצוע.

למשל – נכס מתכלה שהתכלה ואי אפשר לאכוף את החוזה .

 

אכיפה בתנאים לפי סעיף 4 – יש "ביצוע בקירוב" . זה בא מהמשפט האנגלי בדיני היושר .

זה אומר שאם לא ניתן לאכוף את החוזה כלשונו נאכוף אותו כמה שיותר קרוב .

אכיפה בתנאים – לפי סעיף 4 , אם בימ"ש רוצה להסדיר את החוזה עליו להיות כבול לתנאים שנקבעו בחוזה . לעומת זאת , ביצוע בקירוב מאפשר לסטות מתנאי החוזה .

 

בפס"ד אייזמן נגד קדמת עדן ( ע"א 2686/99 ) – בימ"ש דן בשתי שאלות –

1.      האם ה " ביצוע בקירוב " נקלט במשפט הישראלי .

2.      האם סעיף 4 מדבר על הסדר שלילי .

ז"א – האם יש הוראה בחוק התרופות שאומרת שיש הבדל בין סעיף 4 (אכיפה בתנאים) לבין "ביצוע בקירוב" .

 

השופט אנגלרד עונה בפס"ד ואומר  –

יש את עיקרון תום הלב וסעיף 4 הוא יישום של הוראות תום הלב ולכן 2 השאלות הן טכניות ובעצם בעזרת סעיף 4 משנה את הוראות החוזה .

ז"א גם מבצעים בקרוב וגם מציגים זאת כאילו זה רצון הצדדים .

השופט מפרש את סעיף 4 לפי עיקרון תום הלב ומותר לסטות מהחוזה .

לפעמים השופט כותב תנאים חדשים בחוזה ואומר שזה בעצם רצון הצדדים .

 

מה קרה בפס"ד –

קדמת עדן זו חברה שרצתה להקים פרויקט מגורים ואייזמן רכש דירה . כבר בשלבים הראשונים החברה נקלעה לקשיים ומכרה את הפרויקט לחברת " עונות " ע"י המחאת זכויות .

 

לפני שעשתה זאת ביטלה את כל החוזים עם הרוכשים שהסכימו לקבל את הביטול . אייזמן לא הסכים לבטל את החוזה עם קדמת עדן .

עונות שינתה מעט את הפרויקט . אייזמן פנה לקדמת עדן ודרש אכיפה של החוזה – "ביצוע בקירוב"

לכאורה מדובר בחוזה שלא בר ביצוע , כי הפרויקט שונה ולכן לא יוכל לקבל את אותה דירה.

 

בימ"ש – רוצה להגשים את רצון הצדדים . השינויים בין הפרויקטים הם קוסמטיים ואוכף את החוזה . אייזמן יקבל דירה בפרויקט החדש אך זאת לא תהיה אותה דירה שרכש אלא יותר טובה ויותר יקרה כי הפרוייקט יקר יותר. בימ"ש מחייב את אייזמן להוסיף כסף לדירה היקרה יותר  .

 

כאן בימ"ש שינה את תנאי החוזה אך אמר שהוא רק מקיים את החוזה הראשון .

אומר שלא שינה , אך משנה בפועל את החוזה באמצעות סעיף 4 – אכיפה בתנאים (התנאי שיוסיף כסף) .

 

הסייג השני של סעיף 3 –

לא יאכפו את החוזה אם זה כפייה לקבל עבודה או שרות אישיים .

דוגמאות –

1.      הזמנת זמר לחתונה – רוצים את אותו זמר ולא אחר .

2.      עבודה של רופא – פס"ד צרי נגד בית הדין לעבודה .

3.      פס"ד ברקוביץ' נגד גבריאלי – שני מסגרים שהיו אמורים לעבוד ביחד – לא ניתן לאכוף כי זה קשר אישי – זו שותפות .

 

כיום יש מגמה בחקיקה ובפסיקה לצמצם את הסייג הנ"ל ( ז"א לכפות עבודה או שרות  אישיים ) .

 

בחקיקה – יש הרבה חוקים ביחסי העבודה שחלים למרות אותו הסייג .

למשל –פיטורי נשים הרות , חוק שוויון הזדמנויות בעבודה , הגנה על עובד שחשף  שחיתויות – כל אלה כופים "עבודה אישית" של עובד על מעבידו .

יש חקיקה רבה שמאפשרת לאכוף חוזה לעבודה למרות שמדובר בעבודה אישית .

 

בפסיקה – יש מגמה בבית הדין לעבודה – יש מקומות שלא מאופיינים ביחסי קרבה ואמון בין המעביד לעובד . למשל – מעביד עם מאות עובדים שלא מכיר אישית כל עובד ואין קשר ביניהם .

בפסיקה – רק ביחסים קרובים בעלי קשר אישי בין המעביד והעובד מפעילים את הסייג הנ"ל.

 

סייג שלישי – לא אוכפים אם זה דורש פיקוח רב של בימ"ש או הוצל"פ .

 

בפס"ד אוניסון נגד דוייטש – נקבעו מבחנים מתי יופעל הסייג הנ"ל .

היה קבלן שהתחיל לבנות בניין ונקלע לקשיים , אך הדיירים רצו להמשיך את הפרויקט ובימ"ש מינה כונס נכסים להמשך החוזה ולאכיפה .

 

יש 3 מבחנים מתי בימ"ש יפעיל את הסייג :

1.      מורכבות החוזה .

2.      משך הזמן לביצוע החוזה .

3.      מידת שיתוף הפעולה הנדרשת בין הצדדים – ככל שיש צורך ביותר שת"פ , בימ"ש יירתע מלאכוף את ההסכם .

 

סייג 4 – בימ"ש לא יאכוף אם האכיפה לא צודקת בנסיבות העניין .

הערה – בהצעת חוק התרופות זה לא הופיע , אלא החוזה לא ייאכף אם צודק יותר לתת סעד של פיצויים – מעדיפים פיצויים . אך בחוק שינו את ההצעה – האכיפה חשובה יותר .

בקשר לצדק – מדובר בנסיבות פתוחות שלא ברור מה נכנס בפנים .

בימ"ש ישקול מצבים שמי שמבקש שלא לאכוף זה מי שמפר את החוזה ולכן בימ"ש יירתע לתת סעד למי שלא קיים את החוזה .

 

הרבה פעמים בימ"ש מתנה את האכיפה בשערוך של התנאים .

למשל – פס"ד רבינאי נגד מנשקד .

השאלה צדק בין מי למי – האם רק בקשר לשני הצדדים או באופן כללי ?

 

בפס"ד ורטהימר נגד הררי – יש כאלה שקוראים אותו ומבינים שבוחנים שיקולי צדק רק בין הצדדים לחוזה .

העובדות – מוכר מכר את דירתו לקונה , ששילם ע"ח וכעבור זמן מה מכר שוב את הדירה לקונה שני , ששילם את כל התמורה .

בחוק המקרקעין הישראלי יש סעיף 9 – עסקאות נוגדות – אם המאבק הוא בין שתי זכויות חוזיות, אזי הראשונה בזמן גוברת ( מבחינה כרונולוגית ) , אך אם החוזה השני מבחינת הזמן  היה הופך לזכות קניינית ולא נשאר רק בגדר חוזה (יש יישום בפועל ) אז גובר הצד השני .

 

ז"א – זכות קניינית חזקה מזכות חוזית . אם יש 2 זכויות חוזיות – הראשונה גוברת .

 

במקרה זה – לכאורה הקונה השני לא אמור לקבל את הדירה .

הקונה השני פנה לבימ"ש ואמר שזה לא צודק כי הקונה הראשון לא שילם את כל תמורת הדירה , והוא כן .

בימ"ש – הוא בוחן את שיקולי הצדק בין הצדדים לחוזה (הקונה הראשון והמוכר) ולא בוחן צדק כלפי צד שלישי לחוזה (הקונה השני) .

הם אכפו את החוזה הראשון עפ"י סעיף 9 , כי הוא קודם בזמן .   הקונה השני נחשב צד שלישי .

בימ"ש אמר כאן – יש סעיף 9 לחוק המקרקעין , שקובע מדרג זכויות בעסקאות נוגדות , ולכן בחן צדק רק בין שני הצדדים . אך במצבים שאין את סעיף 9 הוא ישקול צדק באופן כללי ולא רק בין שני הצדדים .

 

בפס"ד לווין נגד לווין – בעל שעשה הסכם עם אישתו ואמר שההסכם לא יוצג בבימ"ש .

כשבימ"ש בא לאכוף את החוזה הוא אמר שעושה זאת לאור דאגה לשלום הילדים של בני הזוג ( אחד מהנימוקים ).

 

לסיכום –

ז"א – שיקולי הצדק לאכיפת החוזה כוללים גם התחשבות בצדדים שלישיים ולא רק בין שני הצדדים לחוזה .

זו הלכה ולא כפי שמבינים לכאורה מפס"ד הקודם , כי שם יש סעיף ספציפי שקבע מדרג מסוים , אך בד"כ אין סעיף כזה .

 

למדנו את ההבדל בין זכות קוגנטית לזכות דיספוזיטיבית –

השאלה – האם אפשר להתנות על סעד האכיפה . זה עלה לאחרונה בפס"ד לינדאור נגד רינגל– ע"א 2454/98 .

דעת הרוב בפס"ד מגיעה למסקנה ששלילה של סעד האכיפה (התניה עליו) צריכה להיעשות באופן מפורש שלא תשתמע לשתי פנים . ז"א – ניתן לעשות זאת במשפט הישראלי אך שההתניה תהיה מפורשת .

בחוזה ההוא נאמר שעל הפרת החוזה יתנו ביטול + פיצויים , והנפגע ביקש אכיפה .

הפוגע אמר שוויתרו על האכיפה בחוזה ע"י כך שציינו רק את הביטול והפיצויים.

בימ"ש – זאת לא התניה על האכיפה כי זה לא נאמר בפירוש שלא יתנו סעד של אכיפה . זה שאמרו שהסעד יהיה ביטול + פיצויים לא אומר שלא ניתן לבקש אכיפה .

 

היה פס"ד – אפריים נגד אילן , ע"א 1327/01 , שבו הייתה הפרת חוזה והנפגע לא שילם את התמורה בגין הדירה שרכש מאפריים . אפריים ביטל את החוזה ע"י הודעת ביטול אך פונה גם לבימ"ש וביקש שבימ"ש יצהיר שהביטול נעשה כדין .

המחוזי – הביטול נעשה כדין , אך נותנים לאפריים 90 יום לשלם את התמורה ולאכוף את החוזה .

המפר פנה לבימ"ש ורצה אישור שביטול החוזה נעשה כדין אך בימ"ש נתן לאילן 90 יום לשלם ולאכוף את החוזה . אפריים פנה לעליון .
העליון – הדיון הגיע למחוזי והמחוזי היה צריך לשאול 2 שאלות –

1.      האם הייתה הפרה .

2.      אם הייתה הפרה, האם הביטול נעשה כדין .

העליון אומר שהייתה כאן חריגה מסמכות של המחוזי , כי הכריע בעניין שלא התבקש להכריע , ולכן פס"ד של המחוזי בוטל בעליון .

העליון אומר שאם היה חושב שהאכיפה המותנית שקבע המחוזי הייתה הוגנת , הוא היה מקבל את פס"ד של המחוזי (וזה מוזר) , אך בגלל שבני הזוג אילן הפרו את החוזה , לא יקבלו אכיפה מותנית .

המשמעות – ז"א בימ"ש יאשר אכיפה מותנית אם זה יהיה צודק , אפילו שזה לא התבקש ע"י הפונה לבימ"ש .

זה מדגים כמה האכיפה זה סעד ראשוני במשפט הישראלי .

 

המשך נושא ביטול חוזה – חוק החוזים תרופות :

הבחנה בין הפרה יסודית להפרה לא יסודית –

מודגש – השאלה הנ"ל רלוונטית רק לביטול חוזה ולא לסעדים של אכיפה ופיצויים .

אם הפרה נחשבת ליסודית הצד שנפגע מההפרה יכול לבטל את החוזה באופן אוטונומי .

 

יש ליסודיות שני מאפיינים עיקריים –

1.      מיידיות – הביטול הוא מיידי – מותר לבטל באופן מיידי ולא נצטרך לתת לצד השני ארכות לתקן את ההפרה .

2.      הזכות לביטול היא זכות מוחלטת – ולא יוכלו לומר לנפגע שיותר צודק לאכוף את החוזה .

אך אם ההפרה תוגדר כהפרה לא יסודית – תהיה זכות ביטול אך היא תהיה כפופה לשני תנאים:

1.      צריך לתת ארכה לתיקון ההפרה .

2.      גם אחרי שיעבור הזמן יוכלו לומר שזה לא צודק לבטל – אסור לבטל . הביטול מותנה בשיקולי צדק .

מודגש – נושא הפיצויים לא קשור להפרה יסודית או לא .

 

איך יודעים מתי ההפרה היא יסודית או לא –

יש 2 דרכים להפוך הפרה להפרה יסודית –

1. הפרה יסודית מוסכמת – צד בחוזה שחשוב לו להפוך משהו ליסודי – כותבים בחוזה שתנאי מסוים הוא תנאי יסודי , ואם הפרו אותו זו הפרה יסודית – צריך לבדוק מה כתבו בחוזה .      

לא להתבלבל בין זה לבין פיצוי מוסכם .

במסגרת סעיף 15 לחוק החוזים תרופות , לבימ"ש יש סמכות להקטין את סכום הפיצויים המוסכמים אם קבענו סכום גבוה מדי ביחס לנזק שהיה צפוי .

פיצוי מוסכם לא קשור לנושא אם זה גורף או לא גורף .

כלל – בהפרה יסודית מוסכמת אין לבימ"ש את שיקול הדעת הנ"ל .

 

אם הגדרנו משהו כהפרה יסודית – זה יהיה כך . למעט חריג אחד – התניה גורפת –

למשל : אם בסעיף 10 לחוזה קבענו שסעיפים 1-9 הם סעיפים יסודיים – זו התניה גורפת .

 

התניה גורפת – זו התניה שבה לוקחים כמה סעיפים ביחד וקובעים שכולם סעיפים יסודיים . כדי למנוע זאת ניתן  לומר על כל סעיף בנפרד שהוא יסודי .

 

פס"ד שלום נגד מוטה – חברה רוצה להפוך את כל ההתחייבויות של הצד השני כיסודיים וכתבה בכל סעיף שהוא התחייבות של הצד השני שהפרת סעיף זה הינה הפרה גורפת .

הצד השני טען שזו הייתה התניה גורפת כי כתבו על הכל שזה יסודי .

בימ"ש לא קיבל את הטענה הנ"ל ואמר שמבחינה טכנית זה לא גורף כי אמרו בכל סעיף בנפרד שזה יסודי – וזו ההלכה היום , למרות שההיגיון אומר שגם אם כתבו בנפרד על הרבה סעיפים – זה כן התניה גורפת ולא צריך לקבוע בבת אחת שמס' סעיפים הם יסודיים .

ז"א – כדי לצאת ממבחן הגריפה נציין לכל סעיף בנפרד שהוא יסודי ולא בבת אחת למספר סעיפים .

הערה – זה שקבענו שמס' סעיפים ביחד הם יסודיים , זה לא אומר שאוטומטית זה גורף , אך זה נותן לבימ"ש שיקול דעת כדי לבחון זאת . לכן , אם תקבע בכל סעיף בנפרד לכאורה לבימ"ש לא יהיה שיקול דעת לקבוע שזה גורף .

 

הערה – אם נגדיר בחוזה התניה גורפת הפוכה – כל הסעיפים הם לא יסודיים –

בפס"ד ליפקין נגד בן זהב אמרו שיש 2 אפשרויות – הדעה השלטת היא שדיני התרופות הם דיספוזיטיביים אלא אם כן נאמר אחרת .

 

2. הפרה יסודית מסתברת – כאן בימ"ש רואה מה קורה ומנסה לשאול את עצמו מה היה  קורה אם היית מספר לנפגע בעת כריתת החוזה את כל ההפרות של הצד השני ובודק מה היה עושה – האם היה מתקשר בחוזה ?

אם התשובה של הנפגע היא שבכל מקרה היה מתקשר בחוזה (במיוחד שיקבל פיצויים) אז ההפרה היא לא יסודית . אם היה אומר שלו היה יודע לא היה נכנס להסכם בגלל ההפרות – אלו הפרות יסודיות .

 

יש 2 מבחנים לדרך השנייה –

המבחן הראשון הוא אובייקטיבי והשני סובייקטיבי .

יש 2 לקחים –

1. אם אתה הצד החזק בחוזה – כל מה שחשוב תדאג שיוגדר בחוזה כהפרה יסודית   מוסכמת .

2. אם אתה הצד החלש – כל מידע שתעביר לידיעת הצד השני ותתעד אותו זה יהפוך את המאפיינים הסובייקטיביים לאובייקטיבים . נאמר ונכתוב לצד השני מה חשוב לנו .

הערה – המידע הרלוונטי הוא רק בעת כריתת החוזה ולא מסתכלים לפי הנזק שקרה היום , אלא על מה שהיה צפוי בעת כריתת החוזה .

 

דוגמאות – דוגמאות הבסיס –

בעל דירה שמוכר את דירתו ובמקביל רוכש דירה חדשה אחרת  מקבלן  .

נניח – שבישראל בענף הבנייה איחור של עד חודשיים לא נחשב להפרה יסודית .

 

מקרה 1 – קניתי דירה מקבלן והמסירה תהיה ב- 1.1.2006 – בעוד שנה .

אחרי 10 חודשים מכרתי את הדירה שלי והקונה רוצה את הדירה ב- 1.1.2006 , ומכניס לחוזה שיום אחד של איחור מהווה הפרה יסודית מוסכמת ופיצויים מוסכמים ע"ס 100,000 ₪ . כעת חשוב לי שהקבלן שלי יעמוד בזמנים כי אני מחויב למישהו אחר . כאן חודשיים איחור של הקבלן זו הפרה יסודית .

כאן המוכר לא אמר  דבר לקבלן כי חשב שיקבל את הדירה ב- 1.1.2006 .

הקבלן מוסר את הדירה לאחר חודש וחצי איחור , והאדם רוצה לבטל את החוזה .

הטענה שלו לא תתקבל בבימ"ש –

1. המבחן הכרונולוגי – כי בעת כריתת החוזה איחור של חודש וחצי נחשב איחור סביר .

2. המבחן האובייקטיבי – זה לא היה ידוע לקבלן שהוא התחייב למישהו אחר לפינוי    דירתו  .

 

מקרה 2 – נניח שקודם הקונה מכר את דירתו בהסכם זהה עם התחייבות לפנות ב – 1.1.2006 ורק אח"כ רוכש דירה מקבלן , ואמר לקבלן ( ותיעד זאת ) שהקבלן מחויב למסור ב-1.1.2006 כי התחייב למכור ולמסור את דירתו ויש חוזה .

אם אמר לקבלן מראש והקבלן איחר במסירה – יוכל לבטל . כי הקבלן היה צריך להניח כבר בעת כריתת החוזה  שחשוב למוכר לקבל בזמן את הדירה החדשה  .

 

מקרה 3 – כמו מקרה 2 , אך כאן לא אמר לקבלן על העסקה הראשונה וחשב שהקבלן יעמוד במסירה .

כאן ההפרה לא יסודית –

מבחינה סובייקטיבית – לא היה נכנס לחוזה אם היה יודע מראש . זה מתקיים .

מבחינה אובייקטיבית – הקבלן לא ידע וחשב שחודשיים זה איחור סביר . זה לא מתקיים .

 

מקרה  4 – כשרכש מהקבלן לא מכר עדיין את דירתו ולכן לא אמר דבר לקבלן . עברו 10 חודשים ועדיין לא מכר , ואז מצא קונה שדרש לפנות ב- 1.1.2006 + פיצויים מוסכמים .

אז הקונה שולח פקס לקבלן שמבקש להקפיד על מסירה בזמן כי הוא מכר את דירתו וזו הפרה יסודית .

כאן המבחן האובייקטיבי מתקיים אך המבחן הסובייקטיבי לא מתקיים כי הקבלן בעת כריתת החוזה לא ידע שזה מהותי .

ז"א ההפרה כאן לא יסודית כי צריך ששני המבחנים יתקיימו .

 

מקרה 5 – כמו 4 , אך כאן שבועיים אחרי שחתמו על החוזה עם הקבלן (ולא 10 חודשים) שלח פקס זהה למקרה 4 .

האם זו הפרה יסודית : מבחינה משפטית טכנית אין הבדל בין 4 ל- 5 . המבחן הרלוונטי לא מתקיים כי בזמן כריתת החוזה הנפגע לא ידע ולכן לא יהיה ניתן לבטל .

פס"ד ביטון נגד פרץ – סיטואציה דומה ולכן לא ניתן לבטל כי ההודעה באה אחרי כריתת החוזה .

 

אך גם אם ברמה הטכנית זה לא מתקיים , מבחינה מהותית יש הבדל גדול בין 4 ל- 5, כי יכול היה להיערך כי הודיע שנה מראש ודורש בסה"כ לקיים את החוזה , ולכן כנראה היום בימ"ש היה מגיע להלכה שונה מאשר בביטון נגד פרץ , והיה חושב שזו הפרה יסודית .

 

מבחינה כלכלית ההלכה של פס"ד ביטון נגד פרץ נכונה  כי הקבלן בתמחור שלו לוקח בחשבון שאיחור של עד חודשיים נחשב סביר ובהתאם להנחה הנ"ל מתכנן את פעולותיו : שוכר כמויות כ"א ורוכש חומרים וכנראה שאם יודיעו לו מראש שאסור לו לאחר ייקח זאת בחשבון ויעלה את המחיר כי יצטרך יותר כ"א , פיקוח ...

 

דוגמה – עושים חוזה עם סכום של מליון ₪ .

התמחור –

90% שנגמור בזמן עם 50 פועלים .

 8%  שנאחר עד חודשיים ונשלם פיצוי עד 10,000 מוסכם .

2% שיהיה אסון והחוזה יבוטל ואני לא אקבל כלום .

 

התוחלת של העסקה –

997,000 = (900,000 X 8%) + (100,000 X 90%) .

המשמעות של הפקס שנשלח אפילו יום אחרי – 10% שתקבל אפס .

הפכנו את ה- 80% לאפס .

התוחלת של העסקה עכשיו 900,000 .

 

ז"א הקבלן יעשה שני דברים –

1. ייקח 110,000 על אותה עסקה .

2. ייקח יותר פועלים כדי לא לאחר ואז ירצה לגלגל עליך את העלות הנוספת .

ז"א הקונה עשה עסקה נוספת עם אחר  ובפקס שינה לקבלן את העלויות שאם היה יודע את התנאים החדשים היה מעלה את המחיר .

לכן , גם אם נשלח פקס יום אחרי זה משנה את כל התנאים לקבלן ולכן מבחינת התמחיר אסור לשנות את התנאים לאחר הכריתה אם עולה כסף לעמוד בתנאים למרות שיש איחור סביר .

 

חייבים לקבוע את כל התנאים מראש ביום כריתת החוזה ואז הצדדים מתמחרים את כל העלויות מבחינתם , ואם עושים שינוי אפילו ביום למחרת – זה משנה את העלויות לצד השני ולכן פס"ד ביטון נגד פרץ זה נכון מבחינה כלכלית .

הקבלן מתמחר את העסקה עם איחור סביר שמקובל בענף , ואם אח"כ תאמר לו שמבחינתך שום איחור אינו סביר – עליו להוציא עלויות נוספות כדי לעמוד בכך וזה לא סביר להפיל את זה עליו .

מסקנה –

אם אנו עושים עסקה ויש משהו חשוב לנו, נאמר לצד השני את הכל מראש , ואז הוא לא יוכל לומר שלא היה יכול לצפות את הנזק שנגרם לנו ויהיה חייב לפצות אותנו על כל נזק שנגרם לנו

מבחינה אידיאלית – רצוי להכניס את הכל לחוזה ולומר שבמקרה של הפרה זו הפרה יסודית. אך בהפרה יסודית מסתברת – ניתן גם לגרום לצד השני להניח שבשבילך זה חשוב ואז עליו לצפות את הנזק הצפוי אם נאמר לו לפני ועד מועד כריתת החוזה ונתעד את זה .

 

המשך מקרה 5 – האם לא ניתן לטעון שהקבלן היה אמור לענות על הפקס שלי ואם לא ענה אז מדובר בקיבול בשתיקה ? לא ברור מה התשובה , אך זה שייך לחומר יותר מתקדם .

 

כלל – בכל חוזה לוקחים בחשבון איחור והפרה סבירים ולכן אם זה חשוב לאחד הצדדים שלא יאחרו כלל עליו לומר זאת מראש , והצד השני יתכונן מראש לכך ויתמחר זאת מראש .

 

הערות ודגשים – כאן זה גם כמו בפרק ב' –

גם כאן הביטול (כמו בביטול שלמדנו בתחילת השנה) הוא אופציה ולא חובה .

צריך לבחון קודם מה רוצה הנפגע לעשות אם הפרו לו את החוזה – זה רלוונטי לצעדים שלנו.

 

הביטול קורה באופן עצמאי – צריך לבטל בפועל ולא רק להחליט לבטל , אך צריך לשים לב לא להפוך למפר אם ביטלנו ולא הייתה לנו זכות להפר .

אולי חשבת שההפרה היא יסודית אך בימ"ש יחליט שזו הייתה הפרה לא יסודית ולכן לא הייתה לך זכות לבטל ולכן אתה המפר . לכן מומלץ תמיד לתת ארכת חסד לפני הביטול גם אם אתה חושב שההפרה היא יסודית .

כך מונעים את הסיכון להפוך למפרים בעקבות ביטול עקב הפרה לא יסודית .

 

אך יש לנסח זאת כך : למרות שאתה הפרת את החוזה וזאת הפרה יסודית אני נותן לך ארכה לתקן את ההפרה .

כך לא נחשוף את עצמנו לשיקולי צדק , כי אם נתנו ארכה זה כביכול סימן שאני חושב שזו לא הפרה יסודית .

הניסוח הנ"ל נותן תשובות לשני הדברים ביחד – גם מודיע שזו הפרה יסודית וגם נותן ארכה לתקן את ההפרה .

 

הביטול צריך להיות חד משמעי .

הזמן הסביר לביטול –ללא שיהוי .

הערות ודגשים –

1. האם יש להוסיף נימוק – האם צריך לנמק למה לבטל ?

בימ"ש – אמר עד לאחרונה שלא צריך לנמק .

באינטואיציה – בהפרה לא יסודית זה ברור שצריך , אך בהפרה יסודית בימ"ש אמר שלא . אך כביכול תום הלב דורש לומר בכל מצב מה הנימוק לבטל .

 

פס"ד רונן (פס"ד חדש יחסית ) – אדם הפר חוזה והנפגע דורש לבטל כי ההפרות יסודיות והצד השני הגיש תביעה לאכיפת חוזה .

הצד שביטל אמר – אתה הפרת ואני ביטלתי .

בימ"ש בחן את הנימוקים לביטול וקבע שחלק לא הפר וחלק הפר אך זה לא יסודי , והייתה הפרה יסודית שלא נימקו אותה והיא לא  הופיעה  בהודעת ביטול , ולכן אם לא התייחסו אליה  – היא לא רלוונטית  ואתה  ( המבטל ) הוא המפר .

 

המסקנה מפס"ד –בהודעת הביטול צריך לומר שהיו הפרות יסודיות רבות באופן כללי , ולא לפרט בסעיפים נפרדים את ההפרות .

 

2. הזמן הסביר לביטול חוזה – מה קורה אם לא ביטלתי תוך זמן סביר והאחר הפר באופן יסודי ?

יכולים להיות מספר מצבים –

א.      ההפרה תוקנה – למשל באיחור במסירה של דירה – הדירה נמסרה בסופו של דבר  . כאן לא נוכל לבטל את החוזה כי אין הפרה בפועל .

ב.       הייתה הפרה יסודית והיא מצב קיים – אדם רוכש דירה מקבלן ונקבע לדירה תכנון מסוים. הקבלן בנה בצורה אחרת והקונה נכנס לגור בדירה  והוא לא ביטל . עבר זמן ועכשיו רוצה לבטל . כעיקרון , בגלל שלא ביטל מייד – רואים אותו כאילו ויתר על זה ולא יוכל לבטל .

 

בפס"ד מעלה אדומים – בחר באפשרות אחרת .

ברגע שעבר הזמן הסביר , ההפרה הפסיקה להיות יסודית אך אם לא תתוקן ההפרה היא תהפוך ללא יסודית .

זה גורם לכך :

1. שיתנו אורכה לצד השני  .

            2. מחזיר את שיקולי הצדק - אולי לא צודק לבטל .

 

הערה – זה גם קשור לנושא חוזים ארוכי טווח .

(אולי ניתן לראות זאת כחוזה חדש בין הצדדים) .

 

התוצאות של הביטול

ההשבה –

אם ביטלנו את החוזה יש את סעד ההשבה .
סעד ההשבה הוא הסעד היחידי שהו סעד סימטרי .

השבה עקב הפרה דומה להשבה עקב ביטול , אך יש הבדל אחד .

בהשבה לפי פרק ב' משיבים בפועל את מה שקיבלנו ( " השבה בעין " ) ורק אם המוצר כבר איננו משיבים את השווי שלו . זו השבה מלאה .

לעומת זאת , בהשבה עקב הפרה הסימטריה היא לא מלאה ויש עדיפות לנפגע – הוא יכול להחליט אם רוצה " השבה בעין " או השבת שווי, ובפרק ב' אין לנפגע אופציה לבחור .

 

הביטול לא נותן אכיפה –אך אפשר לבקש באותה תביעה אכיפה או ביטול כסעדים חלופיים .

הביטול לא נותן פיצויים אך מאפשר לקבל אותם –במקביל לביטול ניתן לתבוע את הפיצויים .

 

כאן יש הבדל דרמטי בין פרק ב' לחוק התרופות ביחס שבין ביטול לפיצוי –

בפרק ב' אם נבטל אז החוזה מבוטל ולא נוכל לבקש פיצוי בשל הפרת חוזה , אלא בשם תום הלב – רק פיצוי שלילי . אך בשל הפרה נקבל גם השבה ופיצוי מכוח חוק התרופות – גם פיצוי חיובי וגם שלילי .

אך כיום במקרים מסוימים גם בתום לב (פס"ד קל בניין) נותנים גם פיצויים חיוביים .

ז"א – כדאי תמיד לטעון הפרה .

 

פיצויים מוסכמים –

כשמבטלים לפי פרק ב' הכל מבוטל , אפילו סעיף הפיצויים המוסכמים .

 

פס"ד וופנה נגד אוגש – מבוגרים שרוכשים דירה בגליל ים בשבת .

שם הייתה הטעייה             החוזה מבוטל              כולל סעיף הפיצויים המוסכמים .

ואז יקבלו השבה + פיצויים בגין תום הלב (שלילי) .

אם היו תובעים פיצויים בעקבות הפרה לפי חוק התרופות היו מקבלים את הפיצויים המוסכמים או פיצויים חיוביים .

 

היכן נכנס תום הלב לביטול –

הפסיקה קבעה שזה עיקרון על שנכנס לכל דיני החוזים .הוא מעט "מבלגן" אותם .

 

היכן הוא נכנס –

1. הוא נכנס להגדרת הזמן הסביר – אסור " לרכוב על תנודות השוק " – מנצלים את השינויים כדי לבטל את החוזה – הנפגע לא יוכל לרכב על תנודות השוק .

לפי הפסיקה – תום הלב יכול להקטין את הזמן הסביר או לפסול את הביטול למרות שזה היה בתוך הזמן הסביר , כי פעלת בעקבות תנודות השוק .

2. הוא הופך הפרה יסודית ללא יסודית – גם אם מישהו הפר הפרה , אפילו אם היא הפרה יסודית מוסכמת .

בפס"ד – אבו זייד – אמר השופט שיכול להיות מצב שבו יש הפרה יסודית וביטול החוזה פגע באופן לא צודק בצד השני – הביטול לא יאושר .

השופט השני אנגלרד לא הסכים עם הקביעה הנ"ל .

3. גם בהפרות יסודיות הביטול כפוף לתום הלב .

פס"ד ג'רבי נגד בן דוד – מכרו דירה ונאמר בחוזה שכל איחור בתשלום יהווה הפרה יסודית . הקונה ביום התשלום שלח את הכסף והתברר ששילם בטעות רק 70% וכשגילה – רצה לשלם עוד 30% , אך הצד השני רצה לבטל את העסקה .

באותן תקופות תמיד המוכרים רצו להפר את העסקאות כי המחירים של הדירות כל הזמן עלו ולכן חיכו להפרה קטנה של הקונים כדי לבטל את החוזה .

בימ"ש אמר שהביטול כפוף לתום הלב ולכן כאן לא יתקיים הביטול – ביטלו את הביטול .

 

במקרה 2 +3 – לקחו הפרה יסודית והפרו אותה ללא יסודית .

אך ב- 2 – נגרם נזק גדול לזה שביטלו לו את החוזה וב – 3 המבטל פעל לא בתום לב .

 

כלל – ככלל תמיד כדאי ללכת להפרה ולא לפרק ב' (הטעייה) , למעט במקרה שמערבים זכויות צד ג' כי הטעייה מבטלת את החוזה מלכתחילה – כאליו לא נכתב מעולם .

לעומת זאת , בהפרה ההנחה היא שעד הביטול החוזה היה בתוקף .

אך את כל הנושא הזה לא צריכים לבחינה .

עד עכשיו סיימנו את כל דיני החוזים .

 

הערה מפרקטיקה  -

בהרבה מצבים בחיים לא רוצים ביטול ולא אכיפה ולא פיצויים .
מה שרוצים הרבה פעמים זה להשהות את החיובים שלי מרגע זה .

כי :

1.      לדרוש אכיפה – לוקח הרבה זמן להגיע לבימ"ש .

2.      לבטל – זה בעייתי כי אני רוצה שימשיך בחוזה .

3.      פיצויים – אולי המפר / הפוגע יפשוט רגל בעתיד והנפגע לא יקבל כלום .

 

בחוק אין מצב כזה שאתה יכול להפסיק לקיים את החיובים שלך ללא ביטול החוזה בלי להיחשב כמפר .

 

 

יש 2 דרכים לפתור את הבעיה – יש –

א. חיובים  עצמאיים  – א' מתחייב לשלם לב' בכל חודש...  ב' מתחייב לעשות...                                אלו חיובים עצמאיים שכולם חייבים לעשות כל עוד לא ביטלו .

ב. התניות חיובים – א' ישלם ב- 1.1.05 לאחר שב' יעשה...

כך אפשר להפסיק לקיים את החיובים שלי אם הצד השני לא יעשה מה שחייב היה לעשות .

ג. שילוב חיובים – נקבע כי התשלום האחרון ישולם אחרי שהקבלן יראה את הדירה .

זה דומה למותנה אך מעט שונה –

במותנה – א' עושה ואז ב' עושה .

במשולב – א' מראה שיכול לעשות ואז ב' עושה ואז א' עושה .

 

פעם הייתה ברירת מחדל במשפט הישראלי – אם לא נאמר אחרת החיובים הם עצמאיים ולא שלובים . ולכן כדאי להכניס זאת לחוזה מראש .

אך בשנים האחרונות המשפט הלך על תרופה רביעית – שילוב חיובים .

 

פס"ד מגדלי בך :

בימ"ש שינה ע"י פרשנות את ברירת המחדל – אם צד מפר את החוזה והצד השני לא רוצה לקיים והצד הראשון אומר לו – או שתקיים או שתבטל – בימ"ש אמר כי זה חוסר תום לב .

 

פס"ד ארבוס :

מראש בימ"ש פירש את ברירת המחדל שמדובר בחיובים שלובים ולא עצמאיים .

 

אין בחוק החוזים תרופות סעיף כזה , אך פס"ד יצרו תרופה רביעית בפועל – חיובים שלובים.

אם חברה תכניס לחוזה אחיד שהחיובים שלה הם שלובים ושל הצד השני עצמאיים – זה תנאי מקפח ולכן בימ"ש יהפוך חיוב עצמאי של הצד החלש לחיוב משולב .

 

לסיכום – בפועל אין במשפט הישראלי כיום חיובים עצמאיים ולכן ניתן להשהות חיובים אם הצד השני לא מקיים את החיובים שלו .

 

הערה –

סעיף 30 רק נותן ביטול ולא שינוי .

כלל – חוזה אחיד הוא גם חוזה .

כשמגיעים לתרופות חשוב לבדוק מה הצד רוצה לקבל .

בהפרה – יש את " מבחן הארנק " – להחזיר את הנפגע כלכלית כאילו שקויים החוזה . למבחן הארנק יש 2 חריגים –

·        תחתון .

·        עליון – פס"ד הווארד נגד ג'ונס .