דיני חוזים

בדיני חוזים, לעומת התחומים האחרים במשפט, הצדדים קובעים את הכללים והנורמות בכל מקרה, ולא המדינה היא שקובעת- כמו בשאר התחומים.

החוקים שרלוונטיים ביותר לקורס :

חוק דיני חוזים חלק כללי- הוראות לחתימת חוזה.

חוק דיני חוזים – חלק תרופות ( מה קורה אם מפרים חוזה ) .

הערות :

בחוק החוזים אין סעיף הגדרות.

ז"א שאין הגדרת חוזה בחוק.

* הגדרת "חוזה " - הסכם בין מספר צדדים הכולל התחייבויות משפטיות.

* יש שני תנאי סף שרוצים להפוך הסכם לחוזה:

1. יש כוונה ליצור יחסים משפטיים- נועד להבחין בין שני סוגי התחייבויות : התחייבויות פרטיות והתחייבויות משפטיות.

כל נושא יכול להפוך להיות חוזה אך צריך שחלק משמעותי מרצון המשתתפים יהיה שההסכם יכלול התחייבויות משפטיות.

רק אם עוברים את תנאי הראשון מגיעים לתנאי השני . אם לא- עוצרים ולא ממשיכים בבדיקה .

2. קיימת שפיטות- שפיטה זהו שירות שהמדינה מעניקה למתקשרים בחוזה.

דיני חוזים נותנים שירות מהמדינה לאזרח. אם שופט קובע פס”ד, ההוצאה לפועל תממש אותו.

למדינה יש רצון לתת שירות רק במקרים שיש אינטרס ציבורי.

במקרים כלכליים מסחריים למדינה יש אינטרס כזה, ויש הסכמים שלמדינה אין אינטרס לפעול בהם ולהפעיל את דיני החוזים.

לסיכום: הסכם הופך לחוזה רק אם לצדדים יש כוונה ליצור יחסים משפטיים + קיימת שפיטות

איך נפעיל את התנאי הראשון- כוונה ליצור יחסים משפטיים:

מה מנחה את התנאי הנ"ל ? , איך נחליט אם יש כוונה ליצור יחסים משפטיים ?

1. צריך לבדוק מה כתוב בחוזה בצורה מפורשת מבחינת התנאים המשפטיים.

2. נסיבות הכריתה- צריך לשחזר מה הייתה האווירה סביב כריתת החוזה. אם חתמו את החוזה במשרד עו”ד, סביר להניח שזה משפטי ואין מדובר במישור החברי. אם זה היה במסיבה , בקרב המשפחה,... יכול להיות שזה לא משפטי.

3. באיזה ניסוח ומונחים השתמשו בהסכם. אם זה בניסוח משפטי או ניסוח עממי/פשוט. יש לזה חשיבות. הסגנון והניסוח יכולים לרמז על הכוונות המשפטיות.

4. קיימת הבחנה בין שני סוגים של מערכות יחסים : יחסים עסקיים / מסחריים לעומת יחסים אישיים / משפחתיים . יש שני פסקי דין בנושא :

א. פס"ד בלפור נגד בלפור- מר בלפור היה פקיד במשרד החוץ הבריטי, והיה צריך לנסוע הרבה בעולם. לאשתו זה הפריע ולכן הוא הבטיח לה שבכל חודש שישהה בחו”ל יכניס לחשבון הבנק שלה סכום מסוים של כסף. בשלב מסוים הפסיק לשלם לאשתו והיא פנתה לבית המשפט האנגלי בבקשה לחייב את בעלה לשלם. מר בלפור היה רציני בהתחייבותו ובאמת שילם חלק מהזמן. מר בלפור טען שההתחייבות לא הייתה משפטית אלא ג’נטלמנית. בית המשפט הסכים איתו וקבע כי ההסכם אכן ג’נטלמני ולא משפטי.

ב. פס”ד אדוארדס- טייס שעבד בחברת תעופה בריטית ובהסכם העבודה שלו נקבע שאם הוא יפוטר , הוא יקבל פנסיה. ע"פ תנאי ההסכם הוא היה רשאי לוותר על הפנסיה ולקבל סכום חד פעמי מסוים . בשלב מסוים פיטרו אותו בשל צמצומים ומנהליו אמרו לו שהם רוצים שיוותר על הפנסיה ויקבל סכום חד פעמי. הם החתימו אותו על ויתור הקצבה והבטיחו שיקבל 150% מהמענק המקורי , אך קיבל בפועל רק 100% ממה שסוכם. הטייס תבע אותם, והמנהל אמר כי ההבטחה הייתה ג’נטלמנית )הוא הסתמך על פס”ד בלפור.(

בית המשפט אכף את ההסכם כי ביחסים עסקיים ומסחריים אין הסכמים ג’נטלמנים.

כלל :

ברירת המחדל בהסכם מסחרי שזה משפטי, כי הצדדים צריכים את הגנת המשפט. לעומת זאת, אם הסיטואציה משפחתי ( מודגש – אך לא במהלך גירושין ) הנחת העבודה היא שהצדדים לא התכוונו להסכם משפטי.

החריג- אם מדובר במשפחה עשירה , בעלת עסקים ומקובל שם לעשות חוזים עסקיים בין בני משפחה.

הסכם ממון בין בני זוג אצל עו”ד זה משפטי, אך אם כתבו את ההסכם בעצמם בבית, זה אולי לא משפטי.

במהלך גירושין זה כמעט תמיד משפטי.

איך נפעיל את התנאי השני תנאי - השפיטות :

יש שתי עמדות קיצוניות בנוגע לשפיטות :

א. בכל מקרה של הבטחה שבה שני הצדדים עצמם היו רציניים לגביה ורצו שתהיה משפטית- היא משפטית, וישנו אינטרס ציבורי לחנך אנשים לקיים הבטחות והתחייבויות.

ב. חוזה צריך לעסוק רק במסחר- חוזה הוא לצורך מסחרי, כלכלי . בתחומים אחרים אנשים צריכים להסתדר לבד ולמדינה אין אינטרס להתערב.

הגישה בישראל- באופן עקרוני יכול להיות חוזה בכל תחום , אך בחקיקה ובפסיקה התפתחו כללים ספציפיים ובהם נקבעו נושאים מסוימים שבהם אין חוזים שפיטים.

רשימת הנושאים שאינם שפיטים:

1. זוטי דברים-( דברים פעוטים ) - סכסוך בסכום כספי נמוך זה לא משפטי אפילו שהצדדים קבעו שיהיה תוקף משפטי.

2. הסכמים פוליטים- לדוגמה , הליכוד הפר הבטחה ליצחק מודעי וניתנה מצד המפלגה ערבות כספית של מליון ש”ח לקיום ההבטחה ובית המשפט לא רצה להתערב כי זה נושא פוליטי.

3. הסכמים משפחתיים אינטימיים- בד”כ הסכם משפחתי לא יעבור את התנאי של כוונה ליצור יחסים משפטיים.

יש טענה בארצות מערביות שלפיה התא המשפחתי הוא אוטונומיה וריבונות בפני עצמה ולכן המשפט לא אמור להתערב ביחסים בפנים.

במקרה של גירושין זה לא מתקיים.

הטענה הנ”ל לא כ”כ אקטואלית כי כיום כן מתערבים בנושאים משפחתיים שונים, כגון אלימות במשפחה.

* " הזכות לחזור מהבטחה בעניינים אינטימיים " - זוהי הזכות להתחרט ולחזור מהבטחות שניתנו בתחומים אישיים / אינטימיים .

בד”כ בדיני חוזים בודקים את כוונות הצדדים בעת כריתת החוזה. אך בתחומים אינטימיים בודקים את כוונת הצדדים בעת מימוש ההסכם ולא בעת כריתתו. לכן, אם אחד הצדדים לא רוצה לקיים את ההסכם בתחום אישי / אינטימי לא צריך לכפות עליו או להטיל קנס שמאלץ אותו לעשות זאת בניגוד לרצונו.

דוגמאות :

1. פס”ד נחמני נגד נחמני - במהלך חיי הנישואין שאבו מהאישה ביציות והפרו אותן מזרעו של בעלה. בשלב מסוים הם התגרשו. הגבר נישא שוב עם אישה אחרת ונולדו לו ילדים. הוא לא היה מעוניין להמשיך עם ההפריה בעוד אשתו לשעבר רצתה להמשיך עם ההפריה. היא טענה שהם עשו את כל התהליך ביחד והתכוונו לעשות את ההפריה.

בעלה טען שגם אם היה חוזה זה היה “חוזה רופף-“ התחייבות לשתף פעולה להביא ילד לעולם צריכה להיבדק בכל יום מחדש ולא יכולים לבדוק זאת באופן היסטורי במועד שבו היו נשואים וחיו באושר.

הבעל אישר שהתחייב אך טען שנקודת הזמן ההיסטורית פחות חשובה ומותר לו להתחרט בנושאים מסוג זה.

2. הפרות הבטחות נישואין - ( נניח כי אין מצב של מניפולציה ותרמיות ) .

אחד הצדדים טוען כי הצד השני הבטיח נישואין והפר את הבטחתו.

במדינות רבות יש חוקים שמבטלים את תביעות הפרות הנישואין כי זה מבחינתן לא חוזה.

בנושאים כאלו ניתן להתחרט בשלב מאוחר יותר מרגע כריתת ההסכם כי מעמד הנישואין הוא משמעותי ביותר ולכן לא ניתן להכריח את אחד הצדדים להתחתן או לשלם פיצויים. שם מחלקים את ההוצאות באופן שווה בין הצדדים , אם נוצרו כאלו.

המצב בישראל-

בעבר הייתה נטייה ברורה לבימ”ש בישראל לא להתערב בנושאים מסוג זה. אך בישראל לא חוקק חוק שעזר להם לבטל תביעות אלו.

בימ"ש ביקשו מהמחוקק לחוקק חוק ובמקביל לא נתנו פיצויים מעבר לנזק שנגרם לצד שנפגע כלכלית ולא העניקו פיצוי כספי על עוגמת הנפש.

כך בפועל המצב בישראל השווה את עצמו למצב בחו”ל,( המעניק ן פיצוי כספי על הנזק שנוצר מבחינה כלכלית ישירה ) .

לפני מספר חודשים פורסם בישראל פס”ד- פלוני נגד פלוני- שיוצר מצב מסובך.

אדם נשוי בגד באשתו והבטיח נישואין למאהבת שלו. במקביל להבטחות , שכנע אותה לעשות הפלות כשנכנסה להריון. היא תבעה אותו לפיצויים בגלל הפרת חוזה כי סירב להתחתן בסופו של דבר .

בית המשפט דן בשתי שאלות :

1. האם הפרת נישואין זו הפרה משפטית של חוזה - התשובה שקב -בימ"ש : כן וקבע 200,000 ש”ח פיצויים על עוגמת נפש וזה חריג בישראל ובעולם המערבי.

2. האם זה שהוא נשוי משפיע על תוקף החוזה - בית המשפט קבע שהעובדה שהוא נשוי לא משפיעה ויש תוקף לחוזה.

עד אותו פס”ד הייתה הלכה בישראל: במקרה של הבטחת נישואין של גבר נשוי לאישה אחרת : בוחנים את טיב היחסים של הגבר הנשוי עם אשתו החוקית . אם היו יחסים סבירים- הבטחת הנישואין של הגבר לאישה הנוספת לא משפטית.

אם הם היו נשואים אך היחסים בניהם היו הרוסים ( למשל : הם היו פרודים ... ) הבטחת הנישואין תקפה משפטית.

כאן פסק הדין התעלם מההלכה הנ”ל ולא בחן את יחסי הגבר עם אשתו החוקית. האישה החוקית נפגעה כלכלית גם במהלך הקשר של הבעל עם האישה הנוספת כי מימן את ההפלות ואת הגירושים של המאהבת שלו, וגם בעקבות קביעת הפיצויים למאהבת כי התא המשפחתי צריך לממן זאת .

עד לפס”ד הנ”ל גם בישראל וגם בעולם בחנו את הכוונות בעת הפרת ההסכם ולא כמו בכל הנושאים האחרים שבוחנים את הרצון בעת כריתת ההסכם.

מוזר שהוא בחר להתערב בתחום אינטימי בין האדם למאהבת כאשר בד”כ לא מתערבים בנושאים כאלו בין בני זוג חוקיים.

חוקיות היחסים לא אמורה להשפיע על רמת האינטימיות.

מודגש: חלק גדול מהמקרים שאין שפיטות להסכם, נעצרים כבר בתנאי של הכוונה ליצור יחסים משפטיים . אך יש לבחון את ההסכם ע"פ שני התנאים : אחד אחרי השני ולא במקביל .

לסיכום בנושא המשפט בתחום אינטימיות במשפחה:

פרט לכך שהסכמים בתחום הנ"ל מעוררים בעיה של כוונה ליצור יחסים משפטיים , הם עשויים לעורר גם כוונת שפיטות.

בנושא הנ”ל יש 2 דרכים להציג את בעיית השפיטות:

1. משפחה זה מתחם לא שפיט.

2. בתחומים אינטימיים המשפט לא אמור להפוך הסכם לחוזה כי החוזה שולל את יכולת ההתחרטות והמשפט רוצה לשמור את הזכות להתחרט בנושאים אינטימיים בשלב מאוחר יותר למועד החתימה על ההסכם .

* נושא נוסף שלא נכנס לתחום השיפוט- חוזים למתן ציון/ פרס/ תואר/ הערכה:

סעיף 33 לחוק החוזים- הוכנס לאחר מספר פס”ד בתחום:

1. פס”ד בנוגע לשיפוט בחידון התנ"ך – השופט הלוי טען שהשאלה מי מנצח בחידון התנ"ך לא בתחום המשפט.

השופט השני אמר שאם היה משתכנע שמדובר בטעות סיכום של הנקודות הוא היה מתערב, אך הוא לא השתכנע שמדובר במחלוקת חשבונאית ולכן דחו את התביעה.

2. בפס”ד אלבדלה נגד האוניברסיטה העברית- סטודנטים מתחילים ללמוד משפטים שידעו שזה ימשך 3 שנים, ואח”כ האריכו ל- 3.5 שנים.

בית המשפט דחה את התביעה אך אחד השופטים אמר שבתקנון ובטפסי ההרשמה נאמר שלאוניברסיטה יש שיקול דעת להאריך את הלימודים אך בנוסף אמר שהיבטים מסוימים ביחסים ביניהם יכולים להיות מצבים שזה יהיה שפיט.

הנימוקים בשתי התביעות לדחות את התביעות מאפשרים לבימ"ש בעתיד להתערב בנושאים כאלו.

3. פס”ד מלכת היופי בארה”ב הנימוק של רוח וכבוד רחב יותר ובית משפט לא יכול לתת תואר במשפטים או תואר מלכת יופי.

נימוקים מרכזיים מדוע חוזים כאלו לא שפיטים:

1. תחום הרוח והכבוד הוא תחום לא שפיט.

2. פורום חילופי מומחה. ברוב המקרים הנ”ל נקבע בחוזה גוף שאמור לקבוע ולתת את ההכרעות וביהמ”ש בנושא של מומחיות הפורום לא יחליף את שיקול דעתם של הפורום בשיקול דעתו של בימ”ש.

בישראל יש פס”ד אחרון ומשמעותי- אוניברסיטת ת”א נגד שני:

בימ"ש עוסק בסטודנטים שסיימו תואר ורוצים ללמוד מקצוע אחר. הם ביקשו לדעת איזה פטורים יש להם וקיבלו מסמך מה הפטורים. כשסיימו, לא קיבלו תואר כי אמרו להם שחסרים קורסים, שהם היו אמורים להיות פטורים מהם.

השופט ברק אמר שרק ההערכות של הגוף המקצועי לא שפיטים וכאן יש שאלה של סמכויות ומצג שקיבלו הסטודנטים בקבלה ללימודים ולכן קיבל את תביעת הסטודנטים.

* לסיכום- בשנים האחרונות בתי המשפט מתערבים בתחומים כאלו אך לא בעניינים מקצועיים מצומצמים- יותר לכיוון פורום ממחים חלופי מאשר כיוון תחום הרוח והכבוד.

פס”ד לוין נגד לוין- עוסק בסוגיה כמה הסכם הוא משפטי.

מדובר בבני זוג שמתגרשים. הם חתמו על שני חוזים-

1. מה יקרה אחרי הגט.

2. עוסק בפרק הזמן שעד הגט.

בהסכם סוכם שהאישה תקבל מזונות חודשיים הגבוהים מהקבוע בחוק עד למועד הגט ובנוסף ציינו שההסכם לא יוצג בבימ"ש . הבעל חזר מהבטחתו למזונות גבוהים עד הגט .

כלל: בכל אירוע ופסק דין שנקרא יש לקבוע קודם כל מה רוצה כל צד לפני הניתוח המעמיק.

מטרות הצדדים בפס"ד :

גב ' לוין רצתה לקבל עד הגט מזונות ע”פ ההסכם , שהם גבוהים מאלו שנקבעו בחוק.

מר לוין רוצה לשלם עפ”י חוק, ולא עפ”י ההסכם- שיתעלמו מההסכם שחתם.

הטענות המשפטיות -

טענות הגבר-

1. הוא יטען שזה לא מסמך משפטי וכך בימ”ש לא יכול לאכוף אותו, ולכן הוא ישלם עפ”י החוק.

2. אם זה משפטי וצריך לממש אותו, נכתב בו שהוא לא יוצג בבית משפט ולכן בית המשפט אמור להתעלם ממנו.

אלו טענות חליפיות.

· חליפי- מספיק לשכנע באחת הטענות כדי לנצח בתיק.

· מצטבר- צריך להוכיח הכל כדי לזכות בתיק.

טענות האישה-

1. החוזה משפטי.

2. למרות שהחוזה כמכלול כן משפטי, הסעיף שאומר לא להציג בבית משפט אמור להיות מבוטל.

אלו טענות מצטברות.

סדר הדברים-

קודם יש לבחון האם החוזה משפטי.

אם כן משפטי- האם הסעיף שמסתיר את ההסכם הוא תקף או בטל.

* בדיקה האם המסמך משפטי- יש שני תנאים:

א. האם יש כאן כוונה ליצור יחסים משפטיים-

הגבר טען שבהסכם נכתב במפורש שהוא לא יוצג בבית משפט ובנוסף נקבע שיופקד אצל עו”ד.

השופט לא מקבל את טענתו- הניסוח של ההסכם משפטי ובנוסף נכתב ע”י עו”ד ובכותרת נרשם “חוזה.”

העו”ד יודע מה זה הסכם שאין לו תוקף משפטי, ומכאן יש כוונה ליחסים משפטיים.

אם הצדדים לא ציינו כלום אם זה משפטי או לא, הולכים לפי מאפייני ההסכם, ואם הם כתבו דבר והיפוכו )כמו כאן- רשמו שזה חוזה אך ציינו שלא יוצג בבית משפט( זה כאילו לא אמרו כלום ונבדוק לפי המאפיינים:

· הניסוח- כאן הוא משפטי. )ראה שיעור קודם.(

· הנסיבות- כאן החוזה נוסח עו”ד ולכן זה משפטי.

· הסגנון- משפטי ומלוטש.

· זה הסכם גירושין, שדומה להסכם מסחרי ולא משפחתי.

השופט אמר שגם אם לא היה ברור לו שזה משפטי, הוא היה קובע שזה משפטי בגלל המשמעות הציבורית שאדם הבטיח הבטחה בנושא מזונות ועכשיו הוא מתחמק )זה קשור לשומר הסף השני- השפיטות.(

* לסיכום- השופט עסק בשאלה האם ההסכם הוא משפטי. הוא מודע לכך שהגבר טוען שההסכם לא משפטי אך לדעתו של בימ"ש :

1. מבחינת הניסוח- ההסכם כלל דבר והיפוכו.ולכן לפי המאפיינים. תוצאת הבדיקה - זה משפטי.

2. בנוסף גם אם היה ספק והשופט לא היה בטוח אם רצו שזה יהיה משפטי, יש לו תוקף משפטי בגלל שיקולי שפיטות- להבטחות בנושא מזונות יש אינטרס ציבורי לאכוף אותם.

* שלב “בקרת נזק למחברת -“

בכל פס”ד עליון צריך לבחון האם זה משנה את ההלכות הקודמות שלמדנו, מעבר למקרה הספציפי.

האפשרויות שקיימות : יש הלכה מהפכנית, ההלכה דומה לקודמות, ההלכה לא משנה הרבה.

כאן- פס”ד חידד את ההלכה הקיימת ולא שינה הרבה.

משמעות קביעותיו:

1. גם אם אומרים דבר והיפוכו הולכים למבחני העזר ולא רק אם לא אמרו כלום.

2. שיקולי השפיטות רלוונטיים גם במצב שיש התלבטות בנושא הכוונה ליצור יחסים משפטיים ולא רק כשהחלטנו שיש כוונה וממשיכים לתנאי השפיטות.

3. יש שיקולים שמכניסים הסכמים להיות שפיטים ולא רק מצבים שהסכמים לא מהווים הסכמים שפיטים.

הערה חשובה ומשמעותית:

יש כאן בעיה כי בפס”ד השופט מתעלם מהבקשה המפורשת שזה לא יהיה משפטי בגלל הכותרת והנסיבות הכלליות.

זה דבר דרמטי ומשמעותי כי הם ציינו במפורש , והוא לא מקבל זאת.

מסקנה: אינטרס הציבורי לאכוף הבטחות של אנשים גרר את ההסכם למישור המשפטי.

לסיכום:

המשמעות של פס”ד : לא משנה מה הניסוח: אם ביהמ”ש רוצה שיהיה משפטי, הוא יהיה משפטי, אפילו שאמרו במפורש שהוא לא.

השאלות שעולות-

1. למה השופט לא ציין זאת במפורש?

2. למה לא אמר בנוסף שיש נושאים שהם חשובים מבחינה ציבורית- הבטחות של אנשים.

התשובה- יש מתח בסיסי בעבודה של שופט עליון:

1. עשיית צדק במקרה הספציפי.

2. קביעת כיוון התנהגות לכל שאר המקרים .

לדעתו של השופט במקרה של מזונות ובמקרים דומים הבטחות צריכות להיות משפטיות.

זאת דעתו במקרה הספציפי אך הוא לא רוצה לשנות את הכללים הרגילים שלמדנו בשיעור הקודם.

כך הוא מבטא מסר- במקרים הרגילים יש לפעול עפ”י הכללים הרגילים , אך במקרה הנ”ל הם לא חלים כי זה מקרה קיצוני וחשוב מבחינה ציבורית.

השופט חש שיש פערי כוחות בין הבעל לאישה ואולי היא לא הבינה מה המשמעות של הסעיף שקבע שזה לא משפטי.

פגמים בכריתה :

החלק בחוק – פרק ב – עוסק בפגמים בכריתה .

*** יש 4 עילות מרכזיות שמאפשרות לאדם לטעון ביטול חוזה :

1. טעות .

2. הטעיה .

3. כפיה .

4. עושק .

יש מס' דברים שמשותפים לכל העילות ויש דברים מיוחדים לכל אחת מהעילות .

המאפיינים של כל פרק ב' – כל העילות :

עקרונות היסוד של פרק ב – יש 8 עקרונות .

1. תמיד פרק ב' בא אחרי פרק א' - קודם צריך שיהיה חוזה כדי לדון בביטול החוזה . קודם צריך לדון האם יש חוזה , ורק אם נוצר יש לבחון אם ניתן לבטלו . זה חשוב מאוד תמיד לנתח כך ולא לקפוץ מייד איך לבטל את החוזה .

2. כל העילות בדרך זו או אחרת עוסקות בטענות על פגמים ברצון - למרות שנכרת חוזה אחד מהצדדים אומר שזה לא מה שרצה . החוזה נולד כתוצאה מבעיה מסוימת .
ז"א כאן הייתה העדה על גמירות דעת בעת כריתת החוזה , אך מאוחר יותר התברר שלא רציתי בכריתת חוזה .

המשפט הישראלי דורש העדה על גמירת הדעת . מבחינת גמירת הדעת , פרק א' עוסק בשאלה האם היה מצג חיצוני שהעיד על רצון חופשי .

פרק א' מדבר על מה ביטאה התנהגותו בעת כריתת החוזה . כאשר בימ"ש ישמע את הסיפור , יאמר שנכרת חוזה עפ"י פרק א' , כי הייתה התנהגות שמעידה על גמירות דעת . בפרק ב' בודקים האם באמת רציתי .

כשהשופט בודק את פרק א' , הוא בודק לפי מבחן אובייקטיבי ולא לפי ההתנהגות של הצדדים.

פרק ב' עוסק ברצון האמיתי ופרק א' עוסק בהתנהגות כלפי חוץ .

יש פסיקה מלפני 3 שנים שבחנה את גמירות הדעת באופן אובייקטיבי .

1. פס"ד פרץ בוני הנגב נגד בוחבוט .

2. פס"ד בראשי .

יש בפסיקה מבחן אובייקטיבי מרוכך – כך מכניסים לפרק א' מבחנים סובייקטיבים לגמירות דעת .

לסיכום:
לפי עמדת המחוקק :

בפרק א' יש מבחן אובייקטיבי נוקשה .

בפרק ב' יש מבחנים סובייקטיבים .

הפסיקה ערבבה את שני המבחנים בין הפרקים . בימ"ש הכניס שיקולים סובייקטיבים לפרק א' ואם זה ימשיך זה יבטל את פרק ב' .

הסבר :

הצורך העקרוני בפרק ב' נובע מכך שפרק א' פועל במבחן אובייקטיבי , ולכן יש פער בין האובייקטיביות לסובייקטיביות . ככל שהפסיקה תתמיד במהלך, ששיקולים סובייקטיבים מחלחלים לפרק א' , למעשה לא יהיה צורך בפרק ב' , כי הצורך בו הוא רק בגלל שהוא סובייקטיבי לעומת האובייקטיביות של פרק א' .

3. תפקידו של הצד השני – בכל אחת מהעילות של פרק ב' הצד השני חייב שתהיה לו אחריות לפגם ברצון של הצד הראשון . לכן , בכל אחת מהעילות יש מבנה מסודר :

א. חוזה .

ב. בעיה ברצון – טעות , הטעייה , לחץ , מצוקה .

ג. תמיד יהיה רכיב שיסביר כיצד הצד השני קשור לכך .

אם יש טעות והצד השני ידע שיש טעות אצל צד א' – הידיעה הופכת את טענת ההסתמכות שלו לטענה חלשה .

במצב של הטעייה זה יותר אגרסיבי , כי הצד המטעה היה אקטיבי , וגרם לצד השני לטעות ולחתום על החוזה .

בכפייה – הצד הכופה גרם את הכפייה על הצד השני .

בעושק – ניצלו את המצוקה של הצד השני .

4. הביטול לפי פרק ב' הוא לא אוטומטי – הצד שנפגע מהחוזה יכול לבטל אם עומדים בכל התנאים אך זו אינה חובה ועדיין יכול לקיים את החוזה .

אפשר להמשיך ולקיים את החוזה אך לדרוש פיצוי , אכיפה של החוזה כפי שסוכם (אם הבטיחו לו דברים ולא עמדו בהם) .

דוגמא שתופיע בכל השיעור - אם אדם שוכר מכבסה בקניון , לאחר שהבטיחו לו שיהיו שם קולנוע וסופרמרקט . ובנוסף , אמרו לו שיהיו אנשים רבים שם והדבר לא קרה בפועל . אולי לא כדאי לו לבטל את החוזה אלא לדרוש פיצויים ( באמצעות הקטנת עלויות שכ"ד ) או לדרוש את בניית הקולנוע והסופר .

מסקנה :

אם נתנו אירוע והנפגע רוצה לבטל את החוזה פרק ב' .

אם רוצה רק פיצוי – ז"א לא לפנות לפרק ב' כי שם רק מבטלים ולא מקבלים פיצויים .

השלכה ראשונה של פרק ב' – לכן לא תמיד כשאפשר לבטל את החוזה- זה כדאי לבטל .

פרק ב' נותן אפשרות לבטל אך זו לא חובה של הנפגע .

השלכה אחרת של פרק ב' – אם כן רוצים לבטל את החוזה צריך לבטל אותו באופן חד משמעי.

5. הביטול הוא לא אוטומטי , אך הוא אוטונומי – כדי לבטל חוזה לפי פרק ב' לא צריך לבקש רשות מבימ"ש , אלא ניתן לבטל אותו בעצמי ע"י טכניקה מסוימת : שולחים לצד השני הודעה וכך מבטלים את החוזה . אח"כ מפסיקים לקיים את מה שנקבע שאני צריך לשלם עפ"י החוזה . זה יגיע לבימ"ש אם הצד השני לא מקבל את פרשנותי לעובדות ( יטען שלא הייתה טעות , הטעייה , כפייה או עושק ) ולכן הוא ידרוש לקיים את החוזה .

אם הצד השני רוצה לכפות את החוזה , בכתב ההגנה המבטל יאמר שהוא רוצה לבטל כי היו כך וכך דברים שלא מקובלים עליו ולכן הודיע לצד השני כנדרש .

אם אני אבטל חוזה ואפסיק לפעול עפ"י חובותיי כי הייתה הטעייה וכו' , הצד השני יכול לתבוע אותי על הפרת חוזה , ואם בימ"ש יסכים איתו אני יואשם בהפרת חוזה ואשלם פיצויים לצד שהטעה , כפה, עשק ...

המשמעות היא שהעו"ד צריך להיזהר בפרשנותו את העובדות , כי אם יאמר לצד שנפגע בחוזה לבטל אותו, זה יכול להפוך אותו למפר חוזה אם השופט יחשוד שלא הייתה עילה לבטל חוזה , ויחייב אותו לקיים את החוזה ולפצות את הצד השני על הפרת חוזה .

6. דרך ההודעה על ביטול החוזה – אם רוצים לבטל ועדיין לא עשינו פעולה מסוימת – יש לכתוב מכתב רשום עם אישור מסירה. הודעה באמצעות מכתב רשום לא מופיעה כדרישה בחוק. המחוקק מאפשר להודיע גם בע"פ ואפילו גם במעשה .

אם הצד הנפגע הפסיק כבר לקיים את החוזה ללא ביטולו – והצד השני תבע אותו על הפרת חוזה , עכשיו צריך להוכיח שהייתה הטעייה ולנסות למצוא רמזים לכך שהצד הנפגע הודיע על ביטול החוזה, למשל : אמר לו שהחוזה מקפח ופוגע בו והוא " דפק " אותו " . (יש הרבה דרכים לבטל – בכתב , בע"פ , בהתנהגות) .

לסיכום :

1. מבחינה צורנית – אין דרך ביטול מוגדרת בחוק – ניתן גם בע"פ וגם בהתנהגות . מעשית – מומלץ בכתב, אך ניתן גם ע"י התנהגות אם עבר הרבה זמן מהביטול בפועל ע"י מעשים של הפרת חוזה .

בניתוח אירוע במבחן – אם האירוע קרה עכשיו – נמליץ לבטל במכתב רשום ( רק אם הלקוח רוצה לבטל) .
אם האירוע קרה לפני שנים – ועכשיו יש תביעה בבימ"ש – אז נחפש בסיפור :

א. טעות , הטעייה , כפייה או עושק .

ב. ניתן לראות שהוא הודיע על ביטול החוזה בהתנהגות או בע"פ או בכתב .

2. מבחינה מהותית – הביטול חייב להיות בהודעה חד משמעית ולא להמשיך בחוזה .

סיפור -אישה מבוגרת רוצה לרכוש דירה בבניין מסוים – הדירה הייתה גדולה ולכן היה חשוב לה לברר אם ניתן לפצל אותה לשתי יחידות , שאחת מהן תושכר . איש המכירות אומר לה שבהשקעה קטנה ניתן לעשות זאת .
לאחר חתימת החוזה , האישה ראתה את הדירה והתברר לה שהדירה תהיה קשה לפיצול .

יש לה 2 אפשרויות :

1. לא לרכוש .

2. לדרוש שינוי הדירה כך שתתאים לצרכיה .

היא שלחה מכתב עם הכותרת "ביטול חוזה" ובו דרשה שתוך שבועיים הדירה תהיה ראויה לפיצול והיא תשלח ארכיטקט מטעמה שיעשה את השינויים בתיאום איתם .
הקבלן שינה את הדירה לפי דרישותיה .

לאחר תקופה קצרה ירדו המחירים , והאישה רצתה לבטל את החוזה . בבימ"ש דנו אם הייתה טעות והטעייה . בימ"ש הגיע למסקנה שהבטיחו לה דברים ולא קיימו ולכן ביטל את החוזה .
מניתוח המקרה ברור שהעו"ד של החברה התרשל כי החברה הייתה צריכה לומר שגם אם הייתה הטעיה לא היה ביטול חוזה בפועל , כי האישה רצתה להמשיך את העסקה במכתב ששלחה כאשר רצתה שינויים מסוימים .

המכתב של האישה היה מטעה כי גם היה בו ביטול וגם דרישה לשינויים שונים .

המכתב לא היה חד משמעי כמבטל את החוזה .

יש הרבה פסיקות שאמרו שהודעת ביטול חייבת להיות חד משמעית .

מסקנה – מכתב הביטול חייב להיות חד משמעי ולא לכלול גם בקשות שונות שיראו שרוצים להמשיך ולממש את החוזה בשינויים שונים .

לסיכום – הביטול צריך להיות בהודעה אוטונומית (אין צורה מיוחדת) . מומלץ במכתב רשום .

אם האירוע התרחש בעבר , צריך לחפש רמזים שהיה ביטול בהתנהגות או בפועל .
הביטול חייב להבהיר לצד השני מה קורה מכאן והלאה – חד משמעי .

תמיד יש לבחון האם יש אפשרות לבטל , ובנוסף לבחון האם הביטול היה כדין .

הערה :

צריך להיזהר בדברים שאומרים לצד השני כי אפשר להיות במצב שנאמר דברים קשים לצד השני והוא יפרש אותם כביטול חוזה , אך בפועל אנחנו לא נרצה לבטל את החוזה והדברים נאמרו סתם מתוך כעס .

ההתנהגות בפועל יכולה לגרום לביטול חוזה או הפקעת הצעה בלתי חוזרת .

פס"ד פרץ בוני הנגב נגד בוחבוט – הוא פס"ד מרכזי בנושא של ביטול חוזה בדרך של התנהגות .

7. זמן הביטול – הביטול חייב להיות תוך " זמן סביר " . אין לזמן סביר הגדרה , אך יש טיעונים רלוונטים לזמן סביר בכל מקרה ומקרה .

מבחינת המבטל – ככל שהעסקה יותר מורכבת וככל שההחלטה על הביטול דורשת חישובים ובדיקות, זה דורש יותר זמן סביר כדי לבטל את החוזה .

מבחינת זה שרוצים לבטל לו את העסקה - זה תלוי באיזה מצב נמצאים . אם עדיין יש לו השקעות לבצע ולא סיים את התהליך – זמן הביטול צריך להיות מהיר כי יכול להיגרם לו נזק אם יבטל אחרי הרבה זמן . אם סיים את תהליך הביצוע שלו וסיים את השקעותיו – זמן הביטול יכול להיות ארוך יותר כי כבר לא יגרם לו נזק אם הביטול ייקח יותר זמן .

"רכיבה על תנודות השוק" – אם תנאי השוק השתנו ולכן רוצים לבטל את החוזה .

יש פסיקה – שלאורה אם ביטלת את העסקה בגלל תנודות השוק ולא מעשה של הצד שני או תנאי החוזה , זה לא תקין .

אם בימ"ש יראה שביטלת לאור תנאי השוק זה יצמצם מבחינת בימ"ש את הזמן הסביר לביטול החוזה.

מודגש -רכיבה על תנאי השוק – נכון להיום בפסיקה זה רלוונטי רק לצמצום הזמן הסביר .

בעתיד זה יכול להיות טענה לחוסר תום לב של המבטל .

גם ביטול החוזה צריך להיות בתום לב ורכיבה על תנאי השוק הנה חוסר תום לב .

8. מה התוצאה של ביטול החוזה – לביטול יש 2 תוצאות :

א. הפסקת החוזה – לא צריך להמשיך לקיים את תנאי החוזה .

ב. תביעה להשבה – אם כבר שילמנו או ביצענו דברים מסוימים אני זכאי לקבל אותם בחזרה (מודגש – לא בקשה לפיצוי) .
אם שילמנו דמי קדימה – זה השבה . אם שילמנו לארכיטקט שיעשה פעולה בקשר לדירה – זה פיצוי .

מודגש – כפייה , טעות , עושק והטעייה – לא נותנים פיצויים , רק השבה .

שתי התוצאות של הביטול הן סימטריות . כשמבטלים חוזה גם השני יכול להפסיק לבצע את חובותיו בחוזה . אם ביטלתי את החוזה , גם אני צריך להשיב את מה שקיבלתי במסגרת החוזה .

אם שכרתי חנות בחוזה – אני אשלם דמי שימוש בחנות ואקבל בחזרה שכ"ד ששילמתי .

במקרה כזה , דמי השימוש הראויים שאשלם יהיו נמוכים ממה ששילמתי , כי שילמתי כשחשבתי שיהיו שם עסקים טובים יותר ממה שהיה בפועל .

בביטול חוזה התוצאה סימטרית – 2 הצדדים לא מקיימים את החוזה ומשיבים זה לזה את מה שקיבלו.

ביטול נותן השבה והפסקת קיום , אך לא נותן אפשרות לאכיפת החוזה – אלו דברים חליפיים.

אכיפה וביטול החוזה הם חליפיים זה לזה ולכן אם רוצים שהחוזה ימשך – נדרוש אכיפת חוזה ולא השבה .

לגבי פיצויים – הביטול לא נותן אותם אך לא שולל את אפשרות לקבל אותם בתביעה אחרת .

מתי נבקש פיצויים – למשל במקרה של חוסר תום לב במהלך מו"מ - בד"כ נבקש גם ביטול החוזה והשבה וגם פיצוי אם היו לנו עלויות מעבר למה ששילמנו לצד השני .

איך נבטל ונבקש פיצוי – מצד אחד נגיש מכתב חד משמעי לביטול החוזה ובמקביל נתבע בבימ"ש פיצויים עקב חוסר תום לב .

ביטול החוזה לא עושים בבימ"ש אלא בהודעה חד משמעית .

אם הצד השני לא נותן את ההשבה , נתבע בבימ"ש השבה (עקב הביטול) + פיצויים (עקב חוסר תום לב) .

כלל –

ביטול החוזה משפיע גם על חישוב הפיצויים .

אם רוצים להמשיך בעסקה יתנו לי פיצוי (במקרה של הטעיה) בגובה ההפרש שמשקף את ההטעיה – נניח אשלם שכ"ד על החנות בסכום נמוך יותר כי אין הרבה פעילות בקניון , ואז לא נקבל פיצוי על ההשקעה שעשינו בחנות .

ההטעיה לבדה לא נותנת זכות לפיצוי , אלא רק אם יש חוסר תום לב (בד"כ זה הולך ביחד) .

פירוט העילות לביטול :

ביטול חוזה עקב טעות –

סעיף 14 מחולק לשני סוגים של טעויות :

14 (א) – טעות ידועה לצד השני .

14 (ב) – טעות שלא ידועה לצד השני .

14 (א) – טעות שידועה לצד השני :יש 4 רכיבים .
כדי לבטל חוזה צריך לוודא –

1. שיש חוזה .

2. שיש טעות – "טעות" הנה פער בין מה שהיה בתוך בראש בעת כריתת החוזה לבין מה שהיה במציאות.
מודגש – מדובר בטעות בהווה ולא בעתיד . אין טעות לגבי העתיד .

מי שטוען שהייתה טעות ניתן לומר לו :

א. מה שחשבת כבר אז זה מה שעכשיו אתה חושב, ואין שינוי .

ב. מה שחשבת אז זאת המציאות עכשיו ולכן אין כאן טעות .

3. קשר סיבתי – צריך להוכיח שאם היה יודע את האמת לא היה נכנס לעסקה . ז"א , אם הפריט שלגביו טעינו שולי , אין קשר סיבתי .

למשל : אם מדובר בעסקה מורכבת ומתוחכמת ולכן גם אם הייתי יודע את האמת הייתי מתקשר בחוזה כי זה לא מהותי אין קשר סיבתי . כי אין קשר סיבתי בין הטעות להתקשרות בעסקה .

הפסיקה קבעה לגבי הקשר הסיבתי : מבחן כפול :

· סובייקטיבי – הפריט חשוב .

· אובייקטיבי- ניתן להניח שמדובר בפריט שחשוב לעסקה .

המשמעות – אם יש לי רגישות מסוימת לנושאים מסוימים , צריך לומר זאת לצד השני כדי שנוכל אח"כ לבטל את החוזה אם תהיה טעות בנושאים הנ"ל .

צריך לספר על הרגישות הסובייקטיבית לצד השני וכך הופכים זאת לאובייקטיבי .

יש פרק בחוזה שבו רושמים הרבה משפטים שמתחילים ב : "הואיל ו..." ("פרק המצגים") ושם מוסיפים את העקרונות / ההבטחות שנאמרו לי ע"י הצד השני ואשר אלו החשובים מבחינתי . בדרך הזו נוכל לומר לצד השני מה חשוב לנו ומה ייחשב כהטעיה אם לא יבוצע בפועל .

מומלץ אפילו לשלוח זאת במכתב נפרד לפני חתימת החוזה לצד השני , וכך הופכים רצונות סובייקטיבים לנושא אובייקטיבי , וכך נוכל להוכיח את הטעות .

תפקיד נוסף של המצג הנ"ל – הצד השני לא יוכל לומר שלא ידע שזה חשוב לך לפני חתימת החוזה .

לסיכום :

לא מספיק שיש טעות בחוזה , אלא צריך שהטעות גרמה לי לחתום על החוזה כדי שיהיה בסיס לביטול החוזה .

אם בחוזה יש סעיף שאומר שכל המצגים שנאמרו מחוץ לחוזה הם לא רלוונטים להסכם , לא ניתן יהיה לבקש אכיפה על המצגים הנ"ל , אך נוכל לטעון לטעות אם הם שקריים ונאמרו לי לפני חתימת החוזה .

4. הצד השני יודע על הטעות – לפי 14 (א) לא ניתן לבטל חוזה במקרה של טעות אם הצד השני לא ידע ולא היה צריך לדעת שיש כאן טעות . זה מיועד להגן על הצד השני .

הערה – כל הארבעה שהוזכרו הינם תנאים מצטברים .

סעיף 14 (ב) – טעות שלא ידועה לצד השני –

גם כאן יש 4 מרכיבים (3 הראשונים דומים ל 14 א ) :

1. יש חוזה .

2. יש טעות .

3. יש קשר סיבתי .

4. אין ידיעה של הצד השני , ולא היה עליו לדעת - בגלל שהצד השני לא ידע , הביטול מוגבל ולא אוטונומי וחד צדדי – חייבים ללכת לבימ"ש ולבקש רשות לבטל .

הזכות מוגבלת בשיקולי צדק .

ב- 14 (א) אני טעיתי והצד השני ידע .

אם הנזק שלי מביטול החוזה 100,000 ₪ ולצד השני ייגרם נזק של 300,000 ₪ - אותי זה לא מעניין ב- 14 (א) .

ב- 14 (ב) לעומת זאת יש איזון כי שני הצדדים תמימים .

בימ"ש יבחן את הנושא וירשה לבטל רק בכפוף לשיקולי צדק – בודקים מי נפגע יותר .

אלו שני הבדלים משמעותיים בתוצאה בין 14 (א) ל- 14 (ב) :

1. רשות לבטל את החוזה באופן חד צדדי .

2. המוחלטות של זכות הביטול – לא מתחשבים בצד השני ב- 14 (א) .

הבדל נוסף – ב- 14 (ב) ניתן לפצות את הצד שנפגע יותר מהטעות – מי שטעה מפצה את הצד השני .

לסיכום – תרשים זרימה 14 (א) + (ב) :

חוזה

טעות

קשר סיבתי

טעות ידועה

טעות לא ידועה

1

ביטול אוטונומי

1

הביטול דרך בימ"ש

2

מוחלט

2

שוקלים בשיקולי צדק

3

אין אפשרות לחייב את הטועה בפיצויים

3

הטועה יכול להידרש לפצות

את השני

אם יש סעיף מצגים או מכתב ששלחתי אליו ניתן להוכיח שהצד השני ידע .

יש טעות ידועה וטעות שלא ידועה, ויש "טעות משותפת" :

בטעות ידועה ושלא ידועה הצד השני לא טועה , אלא רק אני טועה.

ב"טעות משותפת" – כאן שני הצדדים טועים .

דוגמא - נניח שרכשתי דירה שיש לידה יער והמוכר יודע שיש יער עכשיו . מתברר שלפני חודשיים יש החלטה לשנות ייעוד לבנייה מסחרית וגם המוכר וגם הרוכש לא יודעים על ההחלטה ולא אמורים לדעת על הטעות .

השאלה - להיכן תיכנס הטעות המשותפת ? ל- 14 (א) או 14 (ב) ?

מבחינת ההגיון – זה צריך להיות ב- 14 (ב) .

ב- 14 (א) כי היה חוסר שוויון והצד השני ידע על הטעות .

ב- 14 (ב) שני הצדדים תמימים ולא יודעים . לכן , הטעות המשותפת דומה ל- 14 (ב) כי שניהם טועים ושניהם לא יודעים .

אך אם לא התקיים יסוד מסוים בחוזה , בסופו של דבר שנינו ידענו על היסוד המסוים הנ"ל בעת חתימת החוזה .

מצד אחד יש הגיון משפטי – ההבחנה בין 14 (א) ל- 14(ב) זה אם יש סימטרייה או שלא , ולכן טעות משותפת דומה ערכית ל- 14 (ב) , ולכן היא צריכה להיות בבימ"ש עפ"י מנגנונים של צדק ולא לבטל חד צדדי .

מצד שני – במצב של טעות משותפת תנאי פנימי לעסקה היה שאותו נתון ששני הצדדים חשבו שהוא X היה Y ושני הצדדים טעו .

הצד השני גם ידע שזה נתון מסוים בחוזה וזה חשוב . ולכן זה 14 (א) .

לשון החוק אומרת שזה יהיה:

אם נפרש את המילה "כך" כמתייחסת לשאלה האם ידעתי שהצד השני טועה והצד השני לא ידע שיש טעות כי גם הוא טעה, זה יהיה 14 (ב) .

אך אם נפרש ש"כך" זה הקשר הסיבתי – זה 14 (א) .

הסבר – אם המוכר יודע שמשהו חשוב לקונה והייתה טעות – זה 14 (א) , למרות ששני הצדדים טעו.

הפסיקה –

מכיוון שהסעיף לא חד משמעי יש 2 פסיקות סותרות – 14 (א) ו- 14 (ב) . (זה נאמר בפס"ד כנפי נגד בית דין לעבודה) .

בפרקטיקה –

לא נעשה הודעה חד צדדית בטעות משותפת , כי הלקוח יוכל להפוך למפר . אך – אם אדם בטעות משותפת הפסיק לקיים את ההסכם ונתבע על הפרת חוזה – נאמר שזה 14 (א) בדיעבד.

בפס"ד כנפי-

נתנו אפשרות לנפגעים מבחינה בריאותית לקבל פיצוי בשני אופנים : לקבל סכום חד פעמי מהוון להיום או קצבה חודשית . רוב האנשים בחרו היוון כי היה אז נוהג / פרקטיקה שאמר שאם מצבם יורע בעתיד הם יקבלו פיצוי כספי נוסף .

בימ"ש קבע שמבחינה משפטית אם היוונו את הסכום לא יקבלו פיצוי בעתיד אם מצבו יורע .

כנפי אמר שכשביקש להוון ידע שיקבל פיצוי בעתיד אם יורע מצבו ולכן ההסכם נעשה מתוך טעות ולכן צריך לבטל את ההסכם .

ב"ל אמר שזה טעות משותפת כי גם הם טעו ונהגו עפ"י פרקטיקה לא נכונה .

עד אותו רגע ההוון לא מנע פיצוי נוסף עקב הרעה במצבו .

בימ"ש דן האם להכניס 14 (א) – ניתן לו זכות לבטל חוזה באופן אוטומטי , או 14 (ב) – שיקולי צדק .

לכן בפס"ד הגיעו לתוצאה – ל- 14 (א) כי הוא נפגע מההחלטה .

אך בפס"ד יש את 2 הגישות ולא ברור מה יקבע בפס"ד הבאים .

סעיף 14 (ד) נותן הגבלה חשובה על איזה סוג טעות יכולה לבטל חוזה .

חוזה

טעות

קשר נסיבתי

ידיעה של הצד השני אין ידיעה של הצד השני

14 (א) 14 (ב)

סעיף 14 (ד) נכנס בשלב הטעות , ומסביר מהי טעות . ז"א ההגדרה קודמת ל- 14 (א) או

14 (ב) , וקודם בודקים אם יש טעות ורק אז בודקים אם יש ידיעה או לא של הצד השני .

14 (ד) מטיל הגבלה חשובה – טעות הינה טעות בעובדה , בדין , למעט טעות שאינה אלא "בכדאיות העסקה" – ואז לא ניתן לבטל חוזה כי אין בעצם טעות .

מה זאת טעות שהיא בכדאיות העסקה , ומה ההבדל בינה ובין טעות עובדתית :

עד היום בפסיקה היו שני מבחנים מרכזיים –

1. מבחן הזמן – מבחין אם הטעות היא בהווה או העתיד .

2. מבחן שמבחין בין טעויות שבתכונה לבין טעות בערך .

בשני המבחנים יש הגיון , אך כל אחד מהם לעיתים לא מביא לתוצאות טובות , ולכן יש מבחן נוסף – מבחן הסיכון – שמשכלל את שני המבחנים הקודמים .

מודגש – השאלה מהי טעות משותפת גם ל- 14 (א) ו- 14 (ב) , ובאה קודם להם .

פירוט המבחן הראשון – הווה ועבר מול עתיד :

המבחן בוחן ברגע כריתת החוזה – אם מתברר עכשיו שברגע כריתת החוזה הוא טעה כשחתם על הוזה . זאת טעות בהווה או בעבר , ולא בעתיד .

כבר בזמן כריתת החוזה מה שחשבתי בראש היה שונה מהמציאות – זאת טעות שתאפשר לבטל .

לעומת זאת , אם בזמן שכרתתי את החוזה מה שחשבתי תאם את המציאות , ואחרי כריתת החוזה התרחשו האירועים – זאת טעות בכדאיות העסקה .

למשל – כאשר רו"ח בודק מאזנים של חברה שרוצים לרכוש בשנה שלפני העסקה ומתברר אח"כ שהמאזנים לא נכונים – מדובר בטעות , כי בזמן כריתת החוזה כבר יש פער בין המחשבה למציאות – מדובר בטעות בעבר או בהווה ולא בעתיד – טעות בעובדה . אך , אם רכשתי חברה שבעליה הקודמים צופה שיהיו הרבה רווחים והתברר שלא היו רווחים כאלו – זאת טעות בכדאיות , כי מדובר בטעות בעתיד .

הבדל הוא בטעות שבעובדה לבין טעות שהיא רק טעות בכדאיות העסקה , ואין טעות בעובדה שהייתה בפניך בעבר או בהווה .

אם לגבי העבר אין טעות – האכזבה ממה שקרה בעתיד לא רלוונטית לטעות וביטול החוזה .

השאלה – מה יקרה אם מאזנים יוצאים און- ליין רק פעם בשנה ואין מאזני בוחן ורבעוניים . אם רכשנו חברה ב- 1.12.03 אחרי שפורסם המאזן ל- 2002 ובפועל החברה עובדת . אם אמרנו למנכ"ל שהחברה מאוד רווחית והמנכ"ל שומע שאני לא חושב שהחברה לא מרוויחה (ז"א אני חושב שהיא רווית) ואני רכשתי את החברה – אחרי חודש התפרסם מאזן והתברר שהחברה הפסידה הרבה ב- 2003 , האם זאת טעות בעבר או בעתיד ?

איך נדע אם המבחן הוא טוב או לא : נבדוק לפי :

א. המהימנות .

ב. התוקף .

כך זה במדעי החברה . אלה הבחנים לבדוק אם המבחן טוב או לא .

נבדוק את המהימנות –

המבחן יכול בקלות לומר אם זה בעבר או בעתיד . המבחן הנ"ל לא נותן תוצאה חד משמעית .

ברמה הפורמאלית זה נראה טעות בעבר , כי האיש שהתקשר בחוזה חשב שב- 11 חודשים החברה המשיכה להרוויח , והוא טעה . אך זה יכול להיות טעות בעתיד כי אין מאזני בוחן ומאזנים רבעוניים ולכן הסתמך על מאזן 2002 והוא היה נכון .

לכן , אם אין נתונים אובייקטיבים ולכן זה טעות בעתיד , למרות שהטעות מתייחסת לעבר .

כאן גם העבר נתון לספקולציות ולכן מבחינה מהותית הרוכש לקח על עצמו סיכון מסוים כי התבסס על מאזן ישן ולא היו נתונים על הווה , ולכן זאת טעות בעתיד .

ברמה הטכנית , המבחן אומר לבדוק ביום כריתת החוזה אם כבר אז חשבת משהו והיה טעות . אם כן– זו טעות בעבר ואם לא – זו טעות בעתיד .

דוגמה נוספת – אדם נפצע בתאונת עבודה וביטוח לאומי יכול לפצות אותו בשני אופנים :

1. להוון את הפיצוי העתידי – ולקבל היום את הכל במזומן , ואז אם יבריא ירוויח את הכסף.

2. לקבל קצבה חודשית – ואז היא מתעדכנת לפי מצבו הרפואי פעם בשנה .

האדם מקבל אבחנה רפואית מסוימת ועל סמך זאת מקבל סכום חד פעמי . לאחר זמן מה מצבו הרפואי החמיר . למרות שבחר בהוון הוא רוצה קצבה כי חשב שמצבו יציב . הייתה לו טענה – זאת טעות . השאלה היא האם בעבר או בעתיד .

אפשר להציג את הדוגמה בשני מצבים :

אם האבחנה הינה נכונה ומצבו החמיר בעתיד – זאת טעות בעתיד .

אך אם האבחנה כבר בהתחלה הייתה מוטעית וכבר אז מצבו היה גרוע – זאת טעות בעבר .

גם כאן המבחן לא נותן תשובה פשוטה וחד משמעית .

כשמתלבטים מה קרה , מפעילים את ההיגיון . בודקים האם היה שינוי בהווה שלא מגולם בעבר. זה בעצם מבחן הסיכון – המבחן השלישי . איזה דברים נלקחו בחשבון מבחינת הסיכון .

דוגמה נוספת – לאדם יש פוליסת ביטוח חיים והוא רצה לחסוך בעלויות . אחרי שמקבל דוח בדיקה רפואית שהוא בריא , הוא מבטל את הפוליסה . (גם בפעולות חד צדדיות יכולים להתקיים דיני החוזים) .

אחרי שביטל הוא מקבל טלפון מהמרפאה . התברר שהייתה טעות בבדיקה , ובפועל מצבו הרפואי לא טוב . הוא רצה לבטל את ביטול הפוליסה כי הייתה לו טעות .

זאת טעות בעבר חד משמעית (חברת הביטוח לא ידעה מהטעות – 14 (ב) ) כי בזמן הביטוח היה חולה .

מקרה שני – נניח ששנה וחצי לאחר מכן האדם חלה במחלה קשה – זאת טעות בעתיד וגם אם הביטוח ידע זה לא טעות .

הבעיה – מה קורה – אם חודש אחרי הביטול הוא מגלה שהוא חולה במחלה שהתפתחה עוד קודם בזמן הביטול , אך כאן הוא לא עשה בדיקה לפני הביטול .

ברמה הטכנית – זאת טעות בעבר , כי כשביטל את הביטוח הוא חשב שהוא בריא , אך בפועל היה חולה .

אך מבחינה אמיתית – זה בעתיד , כי מבחינה אמיתית הוא לא עשה בדיקה וסתם חשב שהוא בריא וזה כמו שמישהו חשב שבעתיד יהיה בריא , או שיהיו רווחים בעתיד .

זה סיכון שלקח על עצמו כשביטל ללא בדיקה – יש כאן ספקולטיביות שלו – מבחן הסיכון .

הדילמה כאן מוכיחה שיש בעיה בתוקף של המבחן ההווה או העתיד , כי מבחינה טכנית זאת טעות בהווה אך ההווה כאן דומה כאן לעתיד .

לסיכום – המבחן הראשון מבחין בין טעויות בעבר וטעויות בעתיד הוא התבסס על עניין טכני לכאורה – האם ברגע כריתת החוזה היה מידע שמוכיח עכשיו שהוא היה שגוי בעבר – זו טעות בעבר.

בד"כ המבחן הגיוני .

לגבי העתיד – טעויות כאלו הן בהכרח תוצאה של ספקולציה ולכן זאת טעות בכדאיות .

הבעיה היא שיש הרבה מצבים שהמבחן לא מביא לתוצאות חד משמעיות .

פירוט המבחן השני – ההבחנה בין תכונות לבין ערך :

כשאתה עושה עסקה לגבי מוצר , והייתה טעות לגבי התכונות של המוצר – זאת טעות בעובדה שמאפשרת לבטל . אך אם ידעת את כל התכונות ולא תמחרת נכון – זאת טעות בכדאיות .

דוגמה : אם רכשתי מכונית והייתה בה מכה קטנה בפח , וחשבת שזו סתם מכה והתברר שהמכונית עברה תאונת שלדה – זאת טעות בתכונות או בעובדה ולכן ניתן לבטל . אבל – אם המוכר אמר שיש תאונת שלדה ומוריד 5% במחיר והסכמת לקנות – לא ניתן לטעון שהייתה טעות ולבטל את העסקה כי הטעות הייתה בתמחיר והיית צריך להוריד יותר מ- 5% במחיר .

ההבחנה הבסיסית היא פשוטה .

דוגמה נוספת – פס"ד ספקטור נגד צרפתי : אם הקבלן רכש מגרש ולא ידע שניתן לבנות 12 דירות בבניין למרות שבכל השכונה בונים 16 דירות בבניין – זו טעות בתכונה (של המגרש) ולא בערך ולכן יש טעות וניתן לבטל את החוזה .

אך אם ידע שמותר לבנות 16 , אך באזור הנ"ל זה אזור פחות טוב מבחינת המחיר והוא לא ידע זאת מראש – זאת טעות בערך ולא ניתן לבטל את החוזה .

גם כאן יש מקרים שיש בעיה במהימנות של המבחן ובעיות בתוקף שלו .

דוגמאות לבעיות מהימנות של המבחן –

יש מקרה של רכישת דירה – הרוכש לוקח אותה ביחד עם החובות ( חוב לבנק + חוב במס רכוש ) הרובצים עליה והתברר , בשלב מאוחר יותר , שגובה החובות שהיו בזמן כריתת החוזה שונה ממה שחשב בעת רכישת הדירה-

מצד אחד , זאת טעות בערך כי ידע שיש חובות אך לא ידע מה החוב האמיתי באותו יום .

מצד שני רכש דירה + חובות . הבנק באותו היום ידע מהו החוב והרוכש פשוט לא ידע ובנוסף במס רכוש החובות הם תמיד לא סופיים וניתנים למו"מ . זה יותר מתאים לטעות בתכונה (כי זה מתבסס על תכונות לא נכונות) מאשר טעות בערך .

דוגמה – שני אנשים עושים עסקה של מכירת מניות מחוץ לבורסה – בחדר סגור , במהלך העסקה אין להם קשר לעולם בצורה רציפה , הם בדקו בעיתון של אתמול ומעריכים שניהם שלא הייתה עליה בערך המניות , ועושים עסקה שאמורה לשקף את המחיר של אתמול , וזאת ההנחה של שניהם .

בפועל מתברר יום לאחר מכן שבעת עשיית העסקה המחיר של המניה היה שונה לחלוטין והמניה עלתה ב- 30% והמוכר רוצה לבטל את העסקה . זאת טעות בערך .

המבחן הטכני אומר שזו טעות בערך וגם ההיגיון אומר זאת – שיש טעות (זאת טעות משותפת לשניהם) .

אך אם נניח שהם הרימו טלפון לאדם שנמצא בבנק והוא מקריא להם את מחיר המניה שראה במחשב, אך הוא טעה , והקריא מניה אחרת שהמחיר שלה לא השתנה והמחיר של המניה שלנו השתנה . גם זו טעות בערך , אך יש לנו תחושה שהמקרים שונים . בשני המקרים אין טעות בתכונה של המניה .

המבחן השלישי - מבחן הסיכון – אומץ בפסיקה :

1. ארואסטי נגד קאשי .

2. בן לולו .

3. שלזינגר .

זה מבחן שמתקן ומשכלל את שני המבחנים הקודמים . במבחן של העבר והעתיד אנו חושבים שהעבר זה בסיס עובדתי והעתיד זה ספקולציה ואנו משתמשים בהערכה , אומדנים . מבחן הסיכון אומר שאם אותם חלקים שלקחת אותם כבסיס נתונים (העבר) התבררו כשגויים – אפשר לבטל אל העסקה , אך אם אותם חלקים שקשורים לעתיד תמיד ידעת שיש סיכון בהם ולכן לא ניתן לבטל .

במבחן העבר מול עתיד : המבחן מסביר את ההבחנה בין עבר לעתיד . אנו מתייחסים לעבר כנתון קבוע אך ת העתיד אנו לוקחים בעירבון מוגבל ויש לנו סיכון בעתיד .

המבחן מתקן את שני הקודמים באותם מקרים שאנו מתלבטים אם זה בעבר או בעתיד .

גם אם הרופא בדק ואני לוקח סיכון שהרופא לא הצליח לגלות את אותן מחלות בבדיקה – יש סיכון בקבלת הסכום המהוון כי אני מעריך שהרופא בדק היטב , ואם הוא טעה אני אפסיד כסף כי לקחתי סיכון מסוים לגבי העתיד – לא ניתן לבטל את החוזה . אך אם הרופא הוא מטעם חברת הביטוח והוא לא אובייקטיבי , זה סיכון בעבר ועל זה אני לא לקחתי סיכון כי לא הלכתי לבדיקה ולכן אני לא יכול לבטל עסקה .

במבחן של עובדות מול ערך :

ברוב המקרים לגבי תכונה לא לקחתי סיכון שאולי היא לא נכונה , אך לגבי הערך תמיד לקחתי סיכון לגביו – תמיד איתו יש סיכון .

בדוגמה של החוב לבנק – השאלה מה הגובה של המשכנתא היא שאלה עובדתית – אם החוב היה 2 מליון ואמרת מליון זו טעות בעובדה .

אך בחוב במס רכוש תמיד עושים מו"מ על החוב – תמיד יש ספקולציה על גובה החוב .

בדוגמה של המניות – ברמה הטכנית אין הבדל בין שני המקרים . אך ברמה של הסיכון במקרה הראשון הם לקחו סיכון ולכן לא ניתן לבטל , ובמקרה השני לא לקחו סיכון והתבססו על נתון (זאת תכונה , עובדה) שגוי שמישהו אמר לשניהם ולכן כן ניתן לבטל .

לסיכום :

14 (ד) מגדיר מה זו טעות , והוא בא לפני 14 (א) ו- 14 (ב) . הוא מבחין בין טעות בעובדה לטעות שהיא טעות בכדאיות .

עד עתה היו שני מבחנים (האחד – עבר מול הווה והשני תכונה מול ערך) ולאחרונה התווסף בפסיקה מבחן נוסף – שלישי – מבחן הסיכון .

מבחן זה מתבסס על השניים הקודמים , אך משכלל אותם ופותר בעיות במקרה שהם לא נותנים תשובה חד משמעית .

עד כאן נושא הטעות .

סעיף 15 – ההטעיה :

הרכיבים של ההטעיה –

1. קיים חוזה .

2. טעות – זאת הטעות מסעיף 14 – טעות בעובדה ולא בכדאיות .( 14 (ד) חל גם על 15).

3. קשר סיבתי – לעומת סעיף 14 כאן הקשר הסביבתי הוא רק סובייקטיבי ולא אובייקטיבי כמו ב- 14 , כי הצד השני מטעה באופן אקטיבי .

4. יש הטעיה – הצד השני ידע ומטעה .

יש מספר סוגים של הטעיה :

א. הטעיה אקטיבית – זאת הרמאות – הצד השני נותן לך מידע לא נכון , שקרי .

ב. הטעיה פאסיבית – הפרת חובת הגילוי .

הפסיקה מתייחסת אחרת לשני הסוגים הנ"ל –

באקטיבית – הגישה חד משמעית . האחריות על השקרן – כי זה חמור .

בפאסיבית – כאן יש גישות שונות כי ההטעיה הנ"ל פחות חמורה .

החוק התמקד בהטעיה הפאסיבית למרות שגם האקטיבית זאת הפרה , אך זה פשוט יותר להבנה ולכן נסביר בעיקר את ההטעיה הפאסיבית .

דוגמאות להטעיה אקטיבית : השקר – שיקרתי באופן מכוון או שגרמתי לפעולה שגורמת למשהו להיות שקרי (למשל מורידים את הק"מ בספידומטר גם אם לא נאמר לקונה זה שקר) .

יש שני מקרים שהם באמצע בין פאסיבי לאקטיבי , אך בפסיקה קבעו שהם שקר – אקטיבי .

1. חצי אמת :

צריך להבחין בין המטרה לאמצעי .

גם אם מילולית אין שקר , השקר נובע מכך שממה שאמרנו הצד השני חושב על המציאות משהו אחר– מצב של חצי אמת .

פס"ד בית חשמונאים – בימ"ש עוסק במבנה שבעיני המתבונן נראה כמבנה אחד מבחינה ארכיטקטונית , אך מבחינה משפטית שניהם יושבים על שתי חלקות שונות .

אדם רוצה לשכור באחת מהחלקות מבנה ורוצה לפתוח שם סטקייה , רוצה לדעת שאין במבנה מסעדה בשרית אחרת . הוא שאל את הבעלים אם מתוכננת עוד מסעדה , והם אמרו שלא כי בבניין האחר יש תכנון למסעדה . האדם טען שהייתה הטעיה כי מבחינה ארכיטקטונית בבניין אין מסעדה , אך בשניהם יחד (כמו שזה נראה ) יש . בימ"ש אמר שיש כאן יצירה בהתנהגות של מצג שקרי .

כשאתה אומר משהו לאחר אתה צריך לדאוג שיבין את כוונתך . כאן היה שקר כי אמרו שבבניין הזה אין מסעדה , והאדם ראה את שני המבנים כבניין אחד .

2. מצג מתמשך :

פס"ד לאקי דרייב נגד הרץ - הרץ ישראל היא סוכנות של הרץ מגרמניה . חברת לאקי דרייב עשתה מו"מ עם הרץ וב- 1/1 הרץ אמרו שהם הנציגים של הרץ העולמית ואז הם קבעו שב- 1/3 הם יחתמו על חוזה סופי . ב- 1/2 הרץ גרמניה ביטלה את הזיכיון להרץ ישראל בישראל .

ב- 1/3 מתקיים טקס חתימת החוזה בין הרץ ישראל ללאקי דרייב והרץ לא סיפרו על המכתב שקיבלו וכשלאקי דרייב גילו שהרץ כבר לא נציגה של הרץ גרמניה רצתה לבטל את החוזה .

הרץ לא שיקרה בשום שלב כי אמרה אמת ב- 1/1 , אך המשיכו להתנהג כאילו הם עדיין נציגים בישראל . כל מה שאמרת במו"מ זה רלוונטי עד חתימת החוזה ואם משהו השתנה ולא אמרת זאת זה כאילו שיקרת .

לכן בימ"ש קבע שזה מעבר להפרת חובת גילוי , אלא הטעייה אקטיבית – יש כאן מצג מתמשך כאילו שהם עדיין הנציגים .

המקרה היותר מורכב – הפרת חובת גילוי :

חוק החוזים אמר שלא רק אם הטעית ע"י רמייה ולא רק אם אמרת חצי אמת , אפילו אם שתקת ולא אמרת פרטים שחשובים בעסקה וכך הנחת לו לטעות – יהיו מצבים שבהם יש חובת גילוי . עפ"י הדין, הנוהג או הנסיבות יש לספר דברים על העסקה גם אם זה נגד האינטרס שלך , ואם לא גילית – הטעית את הצד השני .

צריך לומר גם את הדברים השליליים מבחינתי .

דיני חוזים מנסים להנחיל רמה של נורמות ערכיות וכל צד צריך לשמור גם על האינטרסים של הצד השני .

מתברר שגם היום בפסיקה יש שופטים שקשה להם עם חובת הגילוי בנושאים מסחריים כי זה לא סביר שצד יראה כל הזמן את הפגמים בו ולכן הם מפרשים זאת בצורה מצומצמת מול פרשנות בצורה רחבה יותר של שופטים אחרים .

המחלוקת באה לידי ביטוי על חובת גילוי בפרטים שהצד השני יכול לראות אותם בעצמו ואני רואה שהצד השני לא עלה על הפרטים הנ"ל .

גישה אחת בפסיקה אומרת שיש גבול – "יזהר הקונה" . שהקונה ידאג לעצמו – הגישה המצמצמת . על הקונה לבדוק את הפרטים שיכול למצוא לבד .

הגישה השנייה - חובת גילוי מרחיבה , ולפיה דורשים להיות בני אדם ולכן גם אם הוא טועה צריך לתקן אותו .

2 הגישות נבחנו ב-

1. ספקטור נגד צרפתי .

2. שפילמן נגד צ'פניק .

ספקטור נגד צרפתי – קבלן לא בדק בתב"ע מה היתר הבנייה על הקרקע ומניח שזה כמו במגרשים האחרים והציע הצעת מחיר (לפי 16 דירות) . המוכר ידע שהקבלן לא ידע שמותר רק 12 דירות כי הקבלנים האחרים אחרי הבדיקה ברחו . אחרי החתימה הקבלן רצה לבטל .

חובת גילוי מצמצמת – הקבלן היה צריך לבדוק לבד .

חובת גילוי מרחיבה – הצד השני צריך להגן על הקבלן .

בימ"ש – ביטל את החוזה לפי דעת הרוב – קיבלו את חובת הגילוי הרחבה .

שפילמן נגד צ'פניק – שני שותפים בחברה עם נכס מרכזי – מוסך בת"א . במועד מסוים סללו את כביש איילון והפקיעו את הקרקע של המוסך ולכן שני הצדדים הם בבעיה – אין להם מוסך פועל . אחד מהבעלים ראה בעיתון שהתוואי המתוכנן של איילון משתנה מהתכנון המקורי ולכן ניתן לחשוב שחלק מהקרקעות יוחזרו . הוא בדק בחברת איילון ונאמר לו שהקרקע תוחזר בקרוב . הוא לא סיפר זאת והציע לשותף למכור לו את חלקו במוסך , וזה הסכים מכיוון שאין פעילות בחברה . אחרי שביצעו את העסקה הבין שהשותף עבד עליו.

חובת גילוי רחבה – אפשר לבטל .

חובת גילוי מצמצמת – לא ניתן לבטל .

במקרה שני צריך להפעיל את הגישה הרחבה , ובקודם את הגישה המצמצמת כי הקבלן אמור היה לברר בתב"ע והשותף במקרה השני לא היה אמור לדעת .

במקרה שני חובת הגילוי הייתה אמורה להיות רחבה כי :

1. היחסים בין הצדדים – בצ'פניק הם היו שותפים ולכן אמור להיות אמון בין שניהם . בקבלן אין יחסים ביניהם – הם זרים זה לזה .

2. גודל הפאשלה - הנזק הכלכלי – הקבלן אמור היה לבדוק אך בשפילמן המידע היה בעיתון ובמקרה הם קראו אותו והצד שרצה לרכוש תכנן להמשיך ולהיות מוסכניק והוא לא אמר זאת למוכר .

3. יש רצון להגן על הגוף הקטן/ האדם הפשוט – הקבלן הוא לא החלש אלא החזק .

למרות כל הדברים הנ"ל הפסיקה קבעה הפוך –

בספקטור – ביטלו את החוזה לפי דעת הרוב , כי חובת הגילוי חייבת להיות מרחיבה .

בשפילמן – לא ביטלו את החוזה כי גם השני היה אמור להגיע למידע בעיתון .

המסקנה מפס"ד – יש 2 זרמים בתוך הפסיקה :

יש 2 קולות קיצוניים בפסיקה בישראל .

______!__________________________________________!_______

הגישה הקלאסית אדם לאדם אדם

כל אחד דואג לעצמו

בשני פס"ד הגישות בסוף היו קיצוניות ומוטעות כי היו אמורות להיות באמצע .

בשפילמן – יבטלו את החוזה כי הם שותפים והמידע לא זמין ולא היה אמור לדעת .

בספקטור – הקבלן היה אמור לדעת ולדאוג לעצמו , והמוכר האדם הפשוט לא היה חייב לדאוג לקבלן ולכן אין לבטל את החוזה .

המלצה פרקטית -

אם הצד שהוטעה רוצה לקיים את החוזה ובנוסף רוצה פיצויים יטען לחוסר תום לב ויקבל פיצוי , ואם רוצה לבטל את החוזה יטען להטעיה .

בהטעיה וטעות יש רק ביטול חוזה והשבה ובנוסף ניתן לתבוע פיצויים בהליך מקביל .

פרק ב' עצמו נותן רק השבחה אך ניתן לתבוע במקביל פיצוי עקב חוסר תום לב .

בנוסף , גם אם הטעו אותנו לא נשתמש בפרק ב' ונטען חוסר תום לב ונקבל פיצוי , אך נמשיך בחוזה ולא נבקש את ביטולו .

בפרק ב' אני מבטל את החוזה באופן אוטונומי (ב- 14 א) ותובע בבימ"ש את הפיצוי .

הבעיה – האם כל טעות שהצד השני (14 א) יודע עליה נחשבת גם כהפרת חובת הגילוי .

ההבדל בין טעות להטעיה -

1. ביסודיות - 14 (א) – סובייקטיבי .

בסעיף 15 מספיק להוכיח רק קשר סיבתי סובייקטיבי ובסעיף 14 (א) זה גם סובייקטיבי וגם אובייקטיבי .

2. האפשרות לתיקון החוזה -

אם יש טעות לצד השני והוא טרם ביטל אני יכול לכפות עליו תיקון אם גיליתי את הטעות לפני שביטל (14 א , ג) . לעומת זאת ב- 15 לא ניתן לתקן אם הצד שנפגע לא מעוניין .

יש קומפלקס ?

אם הטעו לפי 15 :

1. יש הטעיה אקטיבית (לרבות הפרת חובת גילוי) . זה הכי טוב מבחינת הטועה , כי :

א. יכול לבטל אוטומטית .

ב. לא צריך קשר סיבתי אובייקטיבי ומספיק סובייקטיבי .

ג. לא ניתן לכפות עליו תיקון .

2. 14 (א) – אני טעיתי והצד השני ידע או צריך לדעת – זכות הביטול אוטונומית , צריך להוכיח , אפשר לכפות תיקון .

3. אם אני טועה לפי 14 (ב) זה הכי גרוע מבחינת המוטעה – כי הביטול הוא לא אוטונומי– דרך בימ"ש .

המשך סעיף 15 – ההטעיה :

מה צריך להטעיה –

רכיב 1 – קיומו של חוזה .

רכיב 2 – יש הטעיה . יש שני סוגים מרכזיים :

א. הטעיה אקטיבית – רמאות , שקרים , מסירת מידע שקרי . יכולה להיות גם לא בדיבור או אמירת חצי אמת , למשל - מצג מתמשך (אומר משהו שנכון לרגע מסוים במהלך המו"מ ואח"כ יש שינוי לפני חתימת החוזה ואתה לא מעדכן על השינוי) . הגישה בפסיקה בהטעיה אקטיבית – הפסיקה החמירה בכך כי זה חמור .

ב. הפרת חובת הגילוי – לא סיפרנו על דברים שאני ידעתי ומצופה ממני לומר לך . זה פחות בעייתי מהטעיה אקטיבית , כי יש מתח בין אינטרסים כלכליים (לעשות עסקאות) לבין אינטרס חברתי .

יש התלבטות מה קורה אם לא אמרתי מידע שניתן להגיע אליו באופן עצמאי – עד כמה צד א' צריך לדאוג לצד ב' – כאן יש שתי גישות –

א. גם כשהצד השני טועה ולא יודע יש לתקן אותו כי אנו בני אדם .

ב. אם הצד השני לא הגיע למידע – זו הבעיה שלו .

במשפט הישראלי – שתי הגישות מתקיימות בצורות קיצוניות –

פס"ד ספקטור נגד צרפתי – הקבלן פישל ובימ"ש אמר לבעל הקרקע שהיה צריך לתקן את הקבלן– הייתה הטעיה . למרות שהם היו צד לעסקה חד פעמית .

פס"ד שפילמן נגד צ'פניק – שותפים לאורך שנים שאחד מהם לא גילה מידע לשני – כאן בימ"ש לא קבע שהייתה כאן הטעיה .

רכיב 3 – קש"ס – קשר סיבתי – סובייקטיבי – חייב להיות מצב שההטעיה גרמה לי להתקשר בחוזה ולא בגלל דברים אחרים נכנסתי לחוזה .

ב – 14 (א) יש שני רכיבים לקשר סיבתי – סובייקטיבי ואובייקטיבי .

בניגוד לכך בהטעיה לא מעניין האדם הסביר אלא האיש עצמו – סובייקטיבי .

האדם שהוטעה התקשר בגלל זה שהוא הוטעה . במקרה הנ"ל זה היה חשוב לו , ולא סתם לאדם הסביר .

המדרג מבחינת המטעה/ הצד שלא טעה –

ב- 14 (ב) – הצד השני הכי תמים ולכן לטועה אין זכות ביטול אוטומטית ואולי יהיה זכאי לפיצויים .

ב- 14 (א) – הצד השני ידע על הטעות ולכן יש זכות ביטול אוטומטית , אך בתנאי שהטעות היא בנושא מהותי .

סעיף 15 - אם הצד השני מטעה – מי שהטעה נמצא במצב הכי פחות טוב והטועה יכול לבטל .

רכיב 4 – לא מספיק שתהיה רק הטעיה – אלא יש טעות – זאת אותה טעות . לא טעות בכדאיות העסקה כמו בסעיף 14 .

אותה מגבלה שאומרת שטעות בכדאיות לא מאפשרת לבטל חוזה קיימת גם בהטעיה .

יש שני מבחנים (כמו ב- 14) אך מעט שונים :

א. מבחן הזמן – עבר לעומת עתיד . טעות שמאפשרת לבטל חוזה זו רק טעות בעבר או בהווה , אך לא בעתיד . אם קבלן הבטיח לי שיהיה בעתיד פארק ליד הדירה ולא הקימו בסופו של דבר פארק – אין כאן הטעיה , כי זה בעתיד .

אם זה ששוכר חנות בקניון והבטיחו לו שיהיה בעתיד סופר וקולנוע – ולא היה בפועל – אין כאן הטעיה כי זה בעתיד .

יש כאן משהו דרמטי – עד עתה חשבנו שהבטחות שניתנו לי לגבי העתיד אפשר להסתמך עליהן , ואילו עתה אנו אומרים כי אין כאן הטעיה .

הפיתרון – ההתחייבות החוזית – כל מה שהבטיחו לי לגבי העבר , גם אם היא לא בתוך החוזה, יש לה תוקף – ונוכל לבטל בעילה של הטעיה .

מה שהבטיחו לי לגבי העתיד לא יוכל לשמש להטעיה , אך בניסוח החוזה ניתן להכניס זאת לחוזה .

בשלב ניסוח החוזה נכניס את כל ההבטחות בע"פ כתנאי לחוזה , ואם זה לא התקיים זאת תהיה הפרת החוזה מצידו של המפר .

מצג טרום חוזי לא יכול להיות בסיס להטעיה , אלא אם כן התייחס להווה או העבר ולא לעתיד אך הוא יהיה הבסיס אם הכנסנו אותו לתוך החוזה .

מודגש – המגבלה של עבר והווה חלה גם על טעות וגם על הטעיה .

מסקנה – כל אמירה שהיא מחוץ לחוזה וקשורה לעתיד לא תהיה בסיס לשום עילת הטעיה, אלא אם כן נכניס את העתיד לתוך החוזה .

יש פתרון נוסף – יש חריג לעניין הזמן – פס"ד בן עמי נגד בל"ל –

מקרה שבו לכאורה הייתה הטעיה לגבי העתיד , אך השופט הפך את העתיד להווה .

לאדם היה עסק כעוסק מורשה ולא חברה , ולכן הוא אחראי אישית לחובות . לאחר זמן האדם עבר לעבוד במסגרת חברה . הוא בא לבנק וביקש להעביר את הכל למסגרת החברה . הבנק אישר , אך רצה ערבות אישית לחובות . בן עמי אמר שעד הערב ייתן לבנק את הערבות האישית- אבל רצה בבוקר את העברת היתרות מהחשבון האישי לחשבון של החברה ,הבנק העביר את היתרות בגלל ההבטחה של בן עמי שייתן את הערבות בהמשך . בן עמי לא החזיר את החוב והבנק רצה לבטל את עסקת ההעברה מהאישי לחברה . הבנק טען שבן עמי הבטיח לתת ערבות אישית אך זו מבחינה פורמאלית הבטחה בע"פ בגין העתיד .

הבנק אמר שברגע שכרת את החוזה חשב שהוא ייתן את הערבות .

האירוע השקרי מתייחס לעתיד , כי בזמן החוזה לא היה משהו שהבנק חשב והתברר שהוא טעות . הבנק לא טעה ברגע כריתת החוזה .

השופט ברק – אמר שיש שני סוגים של הבטחות שלא קוימו בעתיד –

א. הבטיחו שיהיו סופר וקולנוע וחשבו שיהיה בעתיד , אך זה לא יצא לפועל – אין כאן הטעיה כי בזמן ההסכם זה מה שהיה וזה קשור לעתיד .

ב. כבר בזמן כריתת החוזה הם ידעו שזה לא יצא לפועל באמת .

אם מבטיחים משהו לגבי העתיד וניתן להוכיח שכבר באותו רגע יש פעולות שנוגדות את ההבטחות – יש לו טעות בכוונה של הצד השני .

השופט אמר שהבנק טעה בהווה בכוונות שלו לגבי העתיד – ההבטחה של בן עמי .

בוחנים את ההבטחה בהווה – הכוונה לבצע .

מודגש – אלו מקרים קיצוניים שלא יופעלו בכל מקרה רגיל של אי קיום הבטחות בעתיד , אלא רק בתרגילי עוקץ ברורים

מודגש – פיצוי לא מקבלים במקרה של הטעיה וחוסר תום לב לא ניתן ביטול .

אך פס"ד בן עמי נותן ביטול במקרה כזה אם נוכיח הטעיה .

ב. המבחן השני – תכונות לעומת ערך – הטעיה בכדאיות העסקה –היא לא הטעיה .

כלל :

ככל שהטעות מתייחסת לערך , החריג של טעות לא מתקיים כי זה לא סביר שצד א' יתקן את צד ב' ברגע שמציע לו מחיר גבוה מדי על מוצר או על שירות שאני רוצה למסור .

****יש שני מקרים בהטעיה בכדאיות העסקה (ולכן לא ניתן לבטל כי מתייחסים לערך) שיוצרים תחושה גבולית , שהיה צריך לבטל –

1. פס"ד עזר נגד עזריה – עסקה למכירת דירה בין א' ל- ב' . על הדירה יש הערת אזהרה לטובת הקונה . הקונה משלם מקדמה מסוימת . היה סכסוך בין המוכר לקונה א' , והקונה א' לא משלם למוכר את יתרת הכסף . המוכר לא יכול למכור למישהו אחר מכיוון שיש הערת אזהרה . המשפט יכול להימשך שנים . המוכר פנה לקונה א' ואמר לו שיש קונה ב' שחתם על זיכרון דברים לרכישת הדירה ב – 100,000$ בתנאי שקונה א' יסיר את הערת האזהרה , והציע לו עסק :

· ביטול ההסכם .

· המוכר ייתן לקונה א' פיצוי של 30,000$ תמורה להסרת הערת האזהרה וביטול החוזה .

מבחינה כלכלית הייתה באותה תקופה עליית מחירים ואינפלציה . נניח שהמקדמה היום לא שווה הרבה . מה שחשוב כרגע בעסקה – כמה הצדדים מעריכים את השווי של הדירה בשוק .

המוכר רצה לעשות הסכם עם קונה א' שיקבל 30,000$ ולא 30% מהתמורה . הם חתמו וביטלו את הערת האזהרה , כשהתבצעה העסקה , הבין קונה א' כי קונה ב' שילם 150,000$ ולא 100,000$ . (ולכן ה- 30% שווים יותר מה – 30,000$) .

קונה א' פונה למוכר ומבקש לבטל את ההסכם השני (הביטול של החוזה הראשון) – הייתה הטעיה – הטעיה אקטיבית לגבי מחיר הדירה .

היו כל הרכיבים של הטעיה , למעט הטעות כי הטעות מתייחסת לערך .

השופט אריאל – מרגיש שצריך לבטל את החוזה . יש הבדל בין טעות בכדאיות לבין הטעיה בכדאיות , ואם הציע 30,000$ בלי קשר לכמה שימכור זה בסדר , אך כאן אמר שזה 30,000$ מתוך 100,000$ . אך אין מה לעשות , כי זה 14 (א) ולא ניתן לבטל את ההסכם .

2. דוגמה שנייה – פס"ד דומפ נגד דומפ – בעל ואישה התגרשו ועשו הסכם שימכרו את הדירה ויחלקו את הדירה – 60% לאישה , 40% לבעל .

הבעל נסע לחו"ל והאישה טיפלה במכירת הדירה . היא הציעה לבעלה לרכוש את החלק שלו ב- 40,000$ ואמרה לו שטרם מצאה קונה לדירה (למרות שהיה לה אחד) .

הבעל מכר את חלקו לאשתו והיא מכרה את הדירה ב- 150,000% .

הבעל טוען שהייתה הטעיה . כל הרכיבים של ההטעיה התקיימו אך גם כאן הטעות היא בערך .

בימ"ש כאן – מבטל את החוזה בלי להזכיר את ההטעיה בכדאיות .

לכאורה שני פס"ד הם זהים .

יש שני לקחים חשובים לגבי חוזים מהמקרים –

1. כשמבטיחים בע"פ הבטחות לגבי הערך – יש להכניסן לחוזה וכך תדלג מעל המגבלה של טעות בכדאיות (בדיוק עמו הבטחות לגבי העתיד) . למשל -

- לי מגיע 30% ממה שתמכור את הדירה .

- לי מגיע 40% ממה שהאישה תמכור את הדירה .

2. מבחן הסיכון ב- 14 (ד) יכול לעזור להפוך הטעיה בערך להטעיה בעובדות , כי הוא אומר שמה שקדוש זה מה שהצדדים לקחו כבסיס נתונים וזה בניגוד למה שהם לקחו כערך ספקולטיבי .

אם בעזר ועזריה – הקונה א' התבסס על ערך של 100,000$ , אך הקונה לקח סיכון כי זה נתון ספקולטיבי – הערך משתנה . בגלל שאמר שיש לו זיכרון דברים עם מחיר של 100,000$ – זה הפך מערך לנתון בתוך העסקה ולכן זו כבר הטעיה .

גם בדומפ נגד דומפ – הבעל נתן לאישה לנהל את מכירת הדירה , אך בגלל שאמרה לו "לא מצאתי קונה" בעוד יש לה קונה פוטנציאלי , הבעל הסתמך על כך שאין קונים , אין שוק – זה נתון שהוא לקח בחשבון שהסכום הוא 40% מ- 100,000$ . ה- 100,000$ זה נתון שהוא לקח בחשבון ולא ערך .

כך בעצם אם הבטיחו משהו על ערך (לקח 1) – נכניס אותם מראש לחוזה ואם לא הצלחנו להכניס – נשתמש בהמשך בצורה יצירתית במבחן הסיכון – נהפוך את ההטעיה לגבי ערך (לקח 2) להטעיה לגבי נתון .

כבר לפני שני שיעורים אמרנו שיש מקרים קיצוניים שטעות בערך הופכת להיות טעות בנתון- כמו במקרה של שני אלו בבנק שעשו עסקה לגבי מניות וטעו לגבי ערך המניה .

סעיף 17 – כפייה –

הרכיבים :

1. קיומו של חוזה .

2. קיומה של כפייה – בכוח או באיום .

פעם הייתה גישה – הנטייה הייתה שכפייה זה משהו מצומצם ולכן הכפייה הייתה רק במצבים של כוח או איום (פגיעה פיזית) או איום בפגיעה פיזית .

לפי הגישה הנ"ל – כפייה כלכלית זו אינה כפייה – כאשר צד מסוים היה לחוץ מבחינה כלכלית לעשות את העסקה לא נוכל לטעון לכפייה .

הגישה הזו קשורה ושומרת על חופש החוזים . על פיה מותר לנצל יתרונות יחסיים בעת החוזה וזאת לא תהיה כפייה . אך הפסיקה אמרה גם במקרים שהייתה תחושה שיש כפייה אין כפייה .

פס"ד הרשקוביץ – אדם שקנה דירה מקבלן והקבלן מתעכב במסירת הדירה – הפר את החוזה . הקונה נפגע מהעיכוב . הקבלן שלח מכתב לקונה שהדירה מוכנה והוא היה אמור לקבל עוד תשלום בעת המסירה .

התעורר סכסוך ביניהם לגבי גובה התשלום האחרון מכיוון שהייתה אינפלציה ושינויים אחרים.

הקבלן אמר שבגלל שלא שילם את התשלום האחרון , הקונה הפר את החוזה . הלקוח אמר שהוא מוכן לתת רק את הסכום המקורי שהוא חייב בו .

הלקוח נשבר והסכים לשלם את הסכום ורצה את הדירה כי היה לחוץ לקבלה . הקבלן היה מוכן למסור את הדירה , אך רצה לעשות הסכם חדש שאומר שקבלת המפתח מסיימת את הויכוח לגבי הסכום , והקבלן יקבל את הסכום שרצה – כתב ויתור .

הם חתמו על ההסכם , והלקוח הגיש תביעה .

ניתוח המקרה – הלקוח רוצה לקבל את ההפרש בין מה ששילם לבין מה שהיה צריך לשלם עפ"י ההסכם המקורי . הקבלן אמר שמה ששילם זה מה שהיה צריך לשלם .

לקבלן יש 2 טענות חלופיות :

1. הסכום ששילמת בפועל זה הסכום המקורי לפי ההסכם המקורי .

2. גם אם אני טעיתי בחישוב הסכום , זה לא רלוונטי מכיוון שיש הסכם חדש ששינה את המקורי .

אלו טענות חלופיות – כי אם הטענה השנייה נכונה – לא רלוונטי ההסכם הראשון , ואם ההסכם השני ייפסל והחוזה הראשון נכון – גם אין בעיה מבחינתו .

מבחינת הלקוח – יש טענות מצטברות :

1. ההסכם השני פסול .

2. הפרשנות שלו לגבי ההסכם המקורי נכונה .

בימ"ש – ידון לפי הסדר . ידון בהסכם השני , ורק אם ייפסל ידון בהסכם הראשון .

ניתוח בימ"ש לגבי ההסכם השני – הלקוח טען לגבי ההסכם השני שהיה לחוץ לקבל את הדירה – כפייה .

בימ"ש אמר שכפייה זו טענה שלאדם היה פגם ברצון החופשי .

המבחן לשאלת הכפייה – האם ללקוח הייתה או לא הייתה ברירה . אם נוכיח שלא הייתה לו ברירה– נקבל את הכפייה , אך אם נצליח להראות שהייתה לו אלטרנטיבה אחרת – אין כאן כפייה .

המבחן הנ"ל מכונה מבחן ה"יש ברירה אין ברירה" .

במקרה שלנו בימ"ש אמר שיש ברירה ללקוח כי אם הייתה לו סבלנות היה מגיש תביעה בזמן שישכיר דירה אחרת ואת כל עלויות ההשכרה יכניס לתוך התביעה .

זאת ברירה קשה מבחינת הלקוח – לשלם גם משכנתא וגם שכירות וגם יתבע בבימ"ש (עלויות משפטיות) .

המבחן הזה לא סביר כי צריך לבחון לא רק אם הייתה לו אפשרות לבחור אלא אם זה סביר לבחור בברירה שיש לו .

כאן בימ"ש הקצין את הגישה הקלאסית לצמצום עילת הכפייה רק לאיומים פיזיים שהייתה מקובלת עד סוף שנות ה- 80 .

לסיכום – החוזה השני לא בוטל בסופו של דבר בבימ"ש .

פס"ד רחמים נגד אקספומדיה – חברה מסחרית שרוצה לערוך יריד ולשם כך היא שוכרת שטח מחברה בעלת קרקעות (רחמים) . חתמו הסכם להשכרת קרקעות להקמת יריד על קרקע ובתמורה

לקבלת אחוז מסוים מהרווחים ביריד .

מתברר שביום הראשון יש נפילה גדולה , כמעט ואין אנשים ביריד .

בעלי הקרקע הבינו שעשו טעות כי ביקשו אחוז מהרווחים . בעלי הקרקע כבר הוציאו הוצאות להקמת היריד . הם ניסו לשפר את מצבם .

הם שלחו מכתב לחברה המסחרית ובו מבקשים עוד הערב התחייבות לכיסוי ההוצאות בגין היריד בסכום מסוים .

החברה המסחרית סירבה במכתב שאמר שעפ"י ההסכם הם זכאים רק לאחוז מהרווחים .

חברת רחמים אמרה שאם עד מחר לא יתנו כתב התחייבות , יבוטל היריד .

החברה המסחרית התייעצה עם עו"ד האם יש אפשרות להשיג צו עשה לבימ"ש לקיום היריד .

עו"ד אמרו שזה לא דחוף מבחינת בימ"ש ולכן יש לתת מכתב התחייבות הלילה , אם רוצים להמשיך את היריד .

החברה שלחה את כתב ההתחייבות לשלם את החזר ההוצאות .

לאחר סיום היריד – חברת רחמים הגישה תביעה למימוש ההתחייבות לכסות את ההוצאות , והחברה המסחרית רצתה לחזור להסכם המקורי ולהתעלם מההסכם החדש .

רחמים רוצה לקבל את ההסכם השני (יש כאן את אותה דינאמיקה כמו בקבלן עם הקונה) . כך זה בכפייה כלכלית – בד"כ יש שני הסכמים .

בימ"ש – חוזר למבחן ה"יש ברירה/ אין ברירה" .

האם לחברה המסחרית היה סיכוי לקיים את היריד ללא החתימה על ההתחייבות – התשובה שלילית .

לכאורה הם היו חייבים לחתום . הייתה להם לכאורה ברירה אחרת – לסגור את היריד ולתבוע פיצויים את בעל הקרקע .

כאן בימ"ש קבע שלא הייתה ברירה – יש כפייה , ואפשר לבטל את החוזה השני .

בימ"ש לא הציג את המקרה כמקרה דרמטי ומהפכני , לכן בימ"ש השתמש באותו מבחן שהשתמשו בפס"ד הקודם .

אבחון העובדות המשפטיות השונות מביא בכל מקרה להחלטה אחרת של בימ"ש .

אך אם קוראים את פס"ד בין השורות :

דווקא בהרשקוביץ יש לקונה פחות ברירה מאשר אקספומדיה ולכן יש כאן שינוי מדיניות של בימ"ש . כאן לראשונה מקבלים טענה של כפייה כלכלית .

ז"א בפועל לפס"ד השלכה דרמטית ותקדימית – בימ"ש מקבל לראשונה טענה של כפייה כלכלית גם אם אין לחץ פיזי .

וזה יותר נכון מהעמדה בהרשקוביץ .

מה יקרה היום אם יהיה עוד מקרה של הרשקוביץ – נוכל לומר לו שפס"ד אקספומדיה שינה את פס"ד הרשקוביץ ולכן ניתן לבטל את החוזה , למרות שפס"ד אקספומדיה לא רצה להראות שהוא תקדימי .

ז"א הייתה התפתחות בעולם המשפט בין שני פס"ד .

אך יש מחיר למשמעות של פס"ד אקספומדיה –

הרי בכל חוזה יש מימד מסוים של אילוץ , כי כל צד רוצה להשיג הכי הרבה לעצמו , וכל אחד חושב שהיה צריך לקבל יותר ושהצד השני הלחיץ אותו .

יש 3 פס"ד המשך לתחום הנ"ל :

1. מאיה נגד פנפורד .

2. שץ נגד ביטוח לאומי .

3. דיור לעולה נגד קרן .

הם נותנים קריטריונים לזיהוי מתי יש כפייה כלכלית ומתי לא .

			קודם בוחנים מהי המטרה של הנפגע
		לבטל חוזה			לקבל פיצויים
		יש 2 דרכים			יש 2 דרכים
	הטעיה		הפרת חוזה	חוסר תום לב		הפרת חוזה
						נאמר שהפרוספקטים וההבטחות הם חלק מהחוזה
יש כאן בעיה כי נכון ליום כריתת החוזה			כנ"ל , כמו במקרה	רק אם יצליח להוכיח		כנראה שיהיה קשה להוכיח שזה היה חלק
זה היה הבניין הגבוה ביותר אך פס"ד			שרוצים פיצויים ,	שכבר בכריתת החוזה		מהחוזה (ההבטחות לדירה גבוהה
בן עמי אמר שאם יוכח שבזמן			אותם הנימוקים	הקבלן תכנן את הבניין		יותר) .
ההבטחה כבר לא התכוון לקיים				הגבוה ביותר
החריג מתקיים
						נותנת פיצויים גבוהים יותר מאשר
						חוסר תום לב

בפס"ד אקספומדיה בימ"ש התחיל המדיניות חדשה וקיבל כפיה כלכלית ככפיה , וזאת בניגוד למדיניות הקודמת שחשבה שכפיה כלכלית אינה כפיה .

למעשה , בכל חוזה מסחרי יש כפיה כלכלית ולכן צריך לתחום את המדיניות על פס"ד אקספומדיה . פס"ד שעוזר לדעת מתי כפיה כלכלית מבטלת חוזה .

פס"ד מאיה נגד פנפורד –

יהלומן מסתבך בחובות לקבוצת נושים שביניהם גופים חזקים וממוסדים . הוא בורח לחו"ל ושולח לפגישה עם נציגי הנושים שליח מטעמו עם שק קטן של יהלומים ואומר לנציגים שנכון שהשולח שלו חייב להם הרבה כסף , אבל לא ניתן לקחת ממנו כלום כי הוא וכספו בחו"ל ואמנם נכון , שבימ"ש יקבע שיש חוב. הוא הציע להם יהלומים בסך 60% מהחוב בתמורה לחתימה על אישור שהם מוותרים על יתרת החוב ובכך נגמר החוב .

לנושים היו שתי אפשרויות :

1. ללכת על הליך משפטי ולא לקבל כלום בסופו של דבר מבחינה כלכלית ( ולעמוד בעלויות משפטיות ) .

2. לקבל 60% מהחוב ולוותר על ה- 40% הנותרים ( ולחסוך את העלויות המשפטיות ) .

הנושים התייעצו עם עו"ד , שבדקו ולא מצאו נכסים על שמו בארץ ובאותו הזמן הוא שהה בחו"ל .
הם חתמו על חוזה חדש ובו ויתרו על הזכויות הקודמות וויתרו על 40% מהחוב תמורת היהלומים .

לאחר זמן מה הם רצו לבטל את החוזה ולכן רצו להחזיר את היהלומים ורצו לקבל חזרה את הויתור על ה- 40% .

מה קרה ? יש מס' אפשרויות :

1. אולי הם גילו נכסים נוספים או קיבלו מידע שיש לו נכסים בארץ או שהוא חוזר לארץ וזאת לעומת אותה פגישה עם השליח .

2. הוא ניהל איתם מו"מ בחו"ל באמצעות שליח ולכן קשה ללחוץ עליו באופן אישי וכנראה שבעקבות ההסכם הוא חזר לארץ ולכן ניתן ללחוץ עליו באמצעות הליך משפטי כדי שישלם 100% מהחוב .

כנראה האפשרות השנייה קרתה בפועל ולכן רצו לבטל את החוזה . הם החזירו את היהלומים בפועל כדי שיוכלו להמשיך ולנהל את התביעה על 100% מהחוב .

מבחינה משפטית – הם רוצים עכשיו 100% מהחוב והחייב אומר להם שהם ויתרו במסגרת הסכם חדש על 40% מהחוב והם קיבלו כבר 60% מהחוב . הם טענו שהוא אילץ אותם לעשות זאת בכפיה– הוא איים שיברח לחו"ל סופית אם הם לא היו חותמים.

גם בפס"ד הזה יש דינאמיקה של "יש ברירה" כי הם יכלו לא להסכים לפשרה ולנהל תביעה כי הם יכלו לא להסכים לפשרה ולנהל תביעה על כל החוב .

בימ"ש – לראשונה יש מחלוקת בין השופטים בדיון כי עד עכשיו כל השופטים הגיעו להחלטה פה אחד .

השופט גולדברג – מתחיל במבחן "יש ברירה אין ברירה" ( נקרא גם "עוצמת הכפייה" ) . והוא אמר בפס"ד הרשקוביץ הייתה הגישה הקלאסית . הרשקוביץ היה אדם חלש , ושם אמרו שהייתה לו ברירה ולכן אין כפייה ובאקספומדיה אמרו משהו חדשני – שלא הייתה ברירה ולכן יש כפייה . באקספומדיה הייתה הגישה המודרנית של המבחן .

השופט אמר שכאן הייתה ברירה – הנושים הם חזקים כלכלית . יש להם עו"ד טובים והיו יכולים לעשות צעדים זמניים . לכן אין כפייה והחוזה השני תקף .

לכאורה גולדברג הוא כמו בגישה בהרשקוביץ , למרות שיש הבדל מהותי בחוזק של הצד שטוען לכפייה .

השופט חשין – עושה מהלך שנקרא "לטעמך" . מה זה ?

זה ששני אמוראים חלוקים בדעה מסוימת ואחד מהם אומר שהוא חולק על הדעה וגם על התוצאה הסופית שלך , אך אני מוכן לקבל את דעתך ולהראות לך שגם לפי דעתך יש להגיע לתוצאה שונה . (חשין קובע מבחן חדש שבודק את "איכות הכפייה") . חשין אומר לגולדברג שגם אם בודקים את מבחן הכפייה מגיעים לתוצאה שונה , וזה "לטעמך" . ובנוסף מראה לו מבחן נוסף .

חשין אומר – יש לבדוק האם הלחץ הותיר לכפוי לחץ שהשאיר לו ברירה או שלא .

חשין אמר שהוא נתן משמעות רבה מדי לעובדה שהם חזקים ומיוצגים , כי ברגע הנתון , כאשר הוא בחו"ל ושאין נכסים , לקבל 60% מהחוב היא הדרך היחידה שהייתה להם לקבל את חלק מהחוב והתנאי היה לחתום על החוזה החדש .

ז"א – למעשה לא הייתה להם ברירה , (למרות שהם חזקים ומיוצגים) כי הוא והנכסים שלו כבר בחו"ל . לכן לא החוסן והייצוג המשפטי חשובים כדי לדעת אם יש ברירה או לא .

מתי זה חשוב ? אם הייתה דרך משפטית מתוחכמת להשיג את הכסף גם כאשר הוא בחו"ל , אך זה לא מתקיים במקרה הזה , ולכן אין משמעות לייצוג המשפטי העדיף .

ז"א – אם יכלו להשיג באופן משפטי את ה- 60% הנ"ל , אז יש להם ברירה , אך כאן זה לא מתקיים

חשין אומר שגם במבחן של גולדברג לא הייתה להם ברירה אלא לקבל את ההצעה , כי לא הייתה להם כל אפשרות מעשית אחרת לקבל את אותם 60% כי הוא ונכסיו בחו"ל ולא ניתן בדרך משפטית לתבוע את הכסף .

כלומר המבחן הקלאסי של גולדברג לא פשוט ליישום בכל מקרה ומקרה .

ככל שהשופט יותר מודרני הוא יסכים עם חשין ואקספומדיה וככל שהוא דוגל יותר בגישה הקלאסית הוא יסכים עם פס"ד הרשקוביץ ועם גולדברג בפס"ד מאיה נגד פנפורד .

מבחן "איכות הכפייה" של חשין –

עד עכשיו חשין בדק אם הייתה ברירה או לא . המבחן החדש לא בודק רק את הכפוי (כמו המבחן "יש ברירה אין ברירה") אלא את איכות הכפייה – האם ההתנהגות של הכופה הייתה לגיטימית .

ישנן 2 אפשרויות שבשתיהן מבחינת הכפוי יהיה אותו סוג של לחץ ובכל זאת אני אגיע בהן לתוצאות אחרות בגלל הלגיטימיות של הכופה .

לדוגמה – נניח שהחייב לא ברח לחו"ל אלא היה מגיע בעצמו למפגש עם אותם יהלומים ואומר להם או לקחת יהלומים בגובה 60% או שיתבעו את החוב והוא יכריז על עצמו פושט רגל , ובסופו של דבר הם לא יקבלו יותר מ- 10% מהחוב , כי לאשתו מגיע 50% ולילדיו מגיע מזונות מהרכוש וישנם גם הוצאות משפט וגבייה .

מנקודת המבט של הנושים אין הבדל בין המקרה האמיתי של פס"ד לבין הדוגמה שנתן חשין .

ז"א מבחינתם הדרך היחידה לקבל 60% מהחוב זה רק בהסכמה .

חשין אומר שההתנהגות של הכפייה שונה בין שני המקרים – בלגיטימיות של ההתנהגות של החייב : זה שהוא ברח לחו"ל זה שבירת כללי המשחק שאמורים להיות בעולם העסקים וככה לא מתנהגים וזה לא לגיטימי , אך אם הוא נפגש עם הנושים ואמר להם שלא יקבלו יותר מ- 10% זה לגיטימי ולכן בגלל שברח לחו"ל לא הייתה להם ברירה ומדובר בכפייה , כי החייב התנהג בצורה לא לגיטימית .

חשין אומר שיש לבדוק גם את לגיטימיות ההתנהגות של הכופה ולא רק את מצבו של זה שכפו עליו .

הבעיה עם המבחן החדש של חשין שהוא לא מופיע בחוק . המבחן של גולדברג מתיישב עם החוק שבודק את הרצון וההסכמה של הצד שנכפה עליו , וחשין בודק את נושא תום הלב של הכופה ואין את זה בחוק .

השופט שמגר – הוא אמר שהנושא החשוב כאן זה אי החוקיות בנושא של פשיטת רגל כי יש עוד נושים , וכאן הייתה העדפת נושים ולכן ההסכם השני לא חוקי – לכן בטל החוזה לפי סעיף 30 ואין כאן כפייה .

התוצאה – שמגר הולך עם דעתו של חשין למרות ששמגר אמר שגולדברג צודק בגישתו הקלאסית שהייתה להם ברירה .

גולדברג כאן במיעוט מבחינת התוצאה אך ברוב מבחינת הדעה .

שמגר אמר לגבי כפייה באוביטר (הרציו זה הנימוק שהנחה את דעת הרוב) .

כאן אין דעה מחייבת כי הרוב חלוק . זה היה לפני 3 שנים .

פס"ד חדש – שץ נגד בנק לאומי –

(חברה שרצתה מכתב אשראי מהבנק ואולצה לחתום על ערבות גם לגבי החובות הישנים) .

יש חברה שיש לה אשראי טוב מהבנק בשלב הראשון ולבנק אין בטחונות טובים מספיק והסכמים משפטיים טובים מבחינת קיזוז יתרות ומימוש נכסים .

הבנק היה לחוץ מהמצב הנ"ל . החברה הייתה בקשיים והגיעה לעסקה עם גורם חיצוני שדורש מכתב אשראי מהבנק מהסניף שבו הוא עובד .

מנהל הסניף דרש ביטחונות לחובות הקיימים ושיחתום על הסכם חדש לגבי החובות והאשראי הקיימים . זה אמור לשפר את המצב של הבנק .

החברה חתמה כי רצתה את העסקה החדשה . החברה נקלעה לקשיים והבנק רצה לממש את הביטחונות החדשים , והחברה טענה שהייתה כאן כפייה כי היו חייבים מכתב אשראי ולכן חתמו על מכתב חדש .

בימ"ש – מתחיל במבחן "עוצמת הכפייה" ומגיע למסקנה שלחברה לא הייתה ברירה כי הייתה חייבת את העסקה .

בימ"ש בוחן גם את מבחן "איכות הכפייה" .

מבחינת הבנק – מכיוון שהוא הגדיל את החשיפה שלו בעקבות מכתה האשראי , זה סביר שיחתים אותו על הסכם חדש שמקטין את הסיכון גם לגבי החובות הקיימים ומכיוון שהייתה לגיטימציה בהתנהגות הבנק – אין כאן כפייה .

בימ"ש כאן מציע מבחן שלישי חדש – "תנאי החוזה" – מה אכפת לנו אם הפעילו לחץ או לא . מה שחשוב זה ההגינות של העסקה . יש לבחון במקרים של חשד לכפייה האם מישהו נוצל והאם היה כאן חוסר צדק .

מדוע מבטלים חוזה במקרה של כפייה – כדי לעזור לזה שמנוצל .

במקרה הזה , החברה נתנה בטחונות אך קיבלה אשראי נוסף ולכן זה לגיטימי ואין מדובר בניצול .

הערה – גישת "הביקורת התהליכית פרוצדוראלית" – בימ"ש בודק אם תהליך הכריתה היה הליך תקין , ולא משנה מה מהות החוזה – האם יש כאן רצון אמיתי של הצדדים ולא משנה אם החוזה הגון .

זו הגישה שהייתה מקובלת עד 1980 . מאז יש גישה חדשה –

"ביקורת מהותית תוכנית" – לבימ"ש יש זכות להתערב גם אם החוזה לא הוגן מבחינת אחד הצדדים. אם יש מחיר שוק והמשלם שילם פי 6 מזה – זה פגם מהותי מבחינת המהות של החוזה . זו גישה רלוונטית בארה"ב מ- 1980 לבטל חוזים שהם תקינים מבחינת ההליך , אך לא הוגנים מבחינת המהות .

לאור הנאמר לעיל – ברור שסעיף 17 עוסק רק בפרוצדורה ולא במהות החוזה . תיאורטית , צריך רק להסביר לבימ"ש מה קרה עד הכריתה ולא משנה מה נקבע בחוזה .

עכשיו בימ"ש בפס"ד אומר בדיוק הפוך מכך – יש לבחון את התוכן ומהות החוזה כדי לדעת האם יש כפייה .

זו הגישה המודרנית , שבעצם בוחנת כמעט רק את מהות החוזה ולא את דרך כריתתו .

הפסיקה לקחה את סעיף 17 מגישה קלאסית לגישה מודרנית .

תכונות לעומת הערך זה מהות לעומת פרוצדורה .

החוק הוא ברובו עפ"י הגישה הקלאסית , אך השופטים חיים בתקופה מודרנית ולכן מפרשים את סעיפיו באופן מודרני וכך זה גם בארה"ב .

עד כאן הסברנו את רכיב 2 לכפייה – שיש כפייה – 3 מבחנים .

רכיב שלישי לעילה של כפייה – קיומו של קשר סיבתי –

שיש קשר בין הכפייה לפעולות שלך .

רכיב רביעי – עוסק בצד השני –

14 (א) – הצד השני יודע או היה עליו לדעת .

15 – הטעייה – הצד השני גרם לטעות .

17 – דומה בנוסח שלו לסעיף 15 – הצד השני כפה בפועל .

ז"א - לכאורה , אם צד שלישי כפה על צד ראשון לחתום על הסכם עם הצד השני שלא ידע ולא כפה , לא ניתן לבטל את החוזה .

פס"ד דיור לעולה נגד קרן –

דיור לעולה זו חברה משכנת שהורסת בתים ישנים ונותנת באותו מקום דירה חדשה – פינוי בינוי . בשכונה מסוימת יש בניין עם 4 קומות ו- 8 דירות קטנות והם הציעו פינוי בינוי – דירה תמורת דירה. כל הדיירים חתמו למעט אחד שהיו לו שתי דירות , שדרש על כל דירה שבבעלותו שתי דירות חדשות.

הדיירים כעסו על השכן הסרבן ומגיעים לסוכה שלו בחג הסוכות ולחצו עליו לחתום . השכן הלך לחברה וחתם על פשרה שיקבל רק 3 דירות במקום 4 .

מאוחר יותר הוא שלח לחברה מכתב