טבת תשס"ב דצמבר 2001

סמינריון

דיני מעצר

מאסר חייבים בהוצאה לפועל

תוכן עניינים

הנושא	תת נושא	עמוד
פתח דבר		3-4
ההיסטוריה החקיקתית והפסיקתית	הצעת חוק פסקי דין (הוצאה לפועל) תשי"ח 1957 והצעת חוק ההוצאה לפועל תשכ"ה 1965	5
	המשפט העברי	5-6
	פסיקת בית המשפט העליון	6-8
	בג"צ פר"ח	8-11
	חוק ההוצאה לפועל (תיקון 15)	11-13
	חוק ההוצאה לפועל (תיקון 19)	14-19
צווי מאסר כהליך מרתיע ויעיל		20
בקורת ערכית		21
מאסר חייבים במשפט המשווה		22-24
סיכומו של דבר		25-27
ביבליוגרפיה		28

פתח דבר

ההגנה על חופש הפרט היא מערכי היסוד של כל חברה דמוקרטית ומודרנית ומדינת ישראל בכללן.

ניתן לפגוע בחופש זה רק על פי חקיקה מפורשת ובסייגים החמורים שהחוק קובע בדרך כלל. באופן כללי ניתן לומר, כי המגמה הינה בכיוון של ביצור חופש הפרט והוספת הגנות עליו[1].

קיים מתח מתמיד בין חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לבין חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, מכיוון שחלק ניכר מהרובד החקיקתי של חוק ההוצאה לפועל מתנגש באורח חזיתי בהוראות החוקתיות שנקבעו בחוק היסוד. המתח הזה בא לכלל ביטוי יומיומי בהליכים שמתנהלים בפני ראשי ההוצאה לפועל, והוא קיים היום ויתקיים גם בעתיד, מכיוון שביצוע הליכים של הוצאה לפועל, על פי דין, מביא בהכרח לפגיעה בזכויותיו החוקתיות של החייב, כאשר החובה לבצע פסק דין ניצבת במקום הראשון.

אם נוריד את חובת הביצוע של פסקי דין לרמה נמוכה יותר ממקום ראשון, אנו עלולים להביא לפגיעה בערך חברתי בסיסי, שהוא שלטון החוק, ונערער את כל הבסיס הרעיוני שמחייב, כמושכל ראשון, פרעון חובות, מילוי אחר האמור בפסקי דין וביצוע חיובים שאדם נוטל על עצמו כלפי זולתו[2].

האמור לעיל נכון במיוחד כלפי אנשים שהם בחזקת חפים מפשע, אך גם מי שהורשע בדינו עדיין ארוכה הדרך לפני שליחתו למאסר. עניינו נבדק, מושמע טיעון מפורט בנדון ומוצג חומר על עברו ונסיבות המקרה. במקרים רבים יתבקש גם תסקיר קצין מבחן, אך אם אין בחוק חובה לכך. מאסר בפועל יוטל כמוצא אחרון, לאחר שבית המשפט שקל את החומר והגיע למסקנה שכל דרכי הענישה הקלות יותר אינן מספיקות. גם משהוחלט על מאסר עדיין נשאר פתח לאפשר את ריצויו בעבודות שירות, דהיינו שלא בין כתלי בית הסוהר. כל זאת לאור המודעות לחשיבות שבהגנה על חופש הפרט וחירותו.

מכאן למערכת ההוצאה לפועל שהיא כמובן אזרחית במהותה; תפקידה לגבות חובות ולשם כך להשתמש באמצעי אכיפה נאותים, כאשר החמור שבהם הינו מאסר בשל אי תשלום. לאור עקרונות חופש הפרט והגנה על חירותו, החלים גם בתחום העונשי, ניתן יהיה לצפות שעל דרך קל וחומר, יזהרו יותר מפגיעה בחירותו של חייב, עקב הליך אזרחי, וצעד זה לא יינקט כדרך שגרה, לפני שנבדקה יכולתו לשלם או שמוצו דרכי גבייה חריפות פחות[3].

ביסודה של ההוראה המאפשרת מאסרם של חייבים בשל אי תשלום חוב מונח העיקרון של "כפיה לשם גביה ולא לשם ענישה". פרופסור מנחם אלון מביא בספרו "חירות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי" את ההשקפה כי המשפט העברי במקורו התנגד כל צורה שהיא של כפייה גופנית, אך בהתפתחותו הכיר בכפיית החייב באמצעות מאסר, ובלבד שכפייה זו לא תישא איזה שהוא אופי של ענישה אלא תהיה מיועדת לשם גבייה בלבד.

זכות היסוד של חירות האדם וכבודו וסוגיית מאסר על חוב עלו לדיון מעמיק וממצה בפסק דין של בית המשפט העליון אשר ניתן בבג"ץ 5304/92 (פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ' שר המשפטים ואח' (להלן: "בג"צ פרח")[4]. העיקרון הכללי והבסיסי הוא כי כאשר ברור שלחייב אין יכולת ואמצעים לשלם את החוב, אין אוסרים אותו על אי תשלום החוב, מכיוון שמאסר בנסיבות כאלה איננו משמש כאמצעי כפייה לתשלום החוב, אלא כענישה על אי תשלום החוב, וכזאת לא ייעשה במערכת המשפטית בישראל[5].

הסמינריון מתמקד בסוגייה של מאסר חייבים בשל אי תשלום חוב כספי. הסוגיה של מאסר חייבים על אי תשלום מזונות הוא בעל מאפיינים ייחודיים ולא נדון בסמינריון זה.

ההיסטוריה החקיקתית והפסיקתית

הצעת חוק פסקי דין (הוצאה לפועל) תשי"ח – 1957 והצעת חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ה - 1965

מתוך עיון נרחב בהיסטוריה החקיקתית של הסדר סוגיית מאסר על חוב - ודומה כי מעטים הנושאים אשר נדונו בצורה כה מפורטת הן בהצעות החוק והן בדיוני חברי הכנסת – נימצא למדים, כי שני שלבים עיקריים נדונו בהקשר להסדרה של סוגיה עקרונית זו, שזכויות יסוד של חירות האדם, פרטיותו וכבודו כרוכות ושלובות בה.

בשלב הראשון הוצע לבטל את המאסר על חוב לחלוטין ולהבטיח את גביית החוב - למקרה של חייב שהוא בעל יכולת ומשתמט מלשלם את החוב על-ידי הברחת רכושו והסתרתו – באמצעות ייעול דרכי הגבייה הנתונות למערכת ההוצאה לפועל. גישה זו לא נתקבלה על דעת הרוב המכריע של חברי הכנסת, ובשלב השני גם לא על-ידי הממשלה בהצעת החוק השנייה, שנתקבלה לבסוף. הדעה הרווחת אצל הרוב המכריע של הרשות המחוקקת הייתה שלמען קיומו של אשראי תקין, ולרגל מוסר תשלומים ירוד, אין לוותר לחלוטין על אמצעי המאסר על חוב, ובלבד שיובטח שאמצעי זה יינקט אך ורק במקרה הראוי, כאשר ברור שבא הוא לכפות את החייב שביכולתו לעמוד בהתחייבותו אך מסרב ומשתמט מלעשות כך, ולא כענישה על אי-תשלום החוב כאשר אין לו היכולת לשלם את חובו.

בשלב השני הוצע אפוא, כי אמצעי המאסר על חוב צריך שיישאר בעינו, בסייגים ובתנאים ברורים, שיהא בהם כדי להבטיח שהמאסר על חוב לא ישמש בשום מקרה ואופן, בכל צורה שהיא, כאמצעי שיש בו משום הענשת החייב על אי-תשלום החוב, אלא כאמצעי של כפיית החייב, שהוא בעל יכולת, שיש לו רכוש ואמצעים לתשלום החוב, אם כולו ואם לשיעורין, אך הוא מסתיר את רכושו ומבריחו.

המשפט העברי

בשני השלבים שימשה עמדת המשפט העברי כמקור השראה עיקרי לרשות המחוקקת.

הצעת החוק בשלב הראשון תמכה את יתדותיה בעמדתו המקורית של המשפט העברי, כפי שבאה לידי ביטוי בתורה ובספרות התלמודית והבתר-תלמודית עד למאה הארבע-עשרה, היינו שלילה מוחלטת של אפשרות השימוש במאסר על חוב. את בעיית הברחת הרכוש והעברתו הפיקטיבית לידי בעלים אחרים פתרו אותה שעה על-ידי ביטול תוקפן של עסקאות הברחה אלה.

הצעת החוק כפי שנוסחה בשלב השני, הוא חוק ההוצאה לפועל נושא דיוננו, תמכה את יתדותיה בהתפתחות שחלה בעמדת המשפט העברי מהמאה הארבע-עשרה ואילך, בעטיים של נימוקים כבדי משקל: הלכו, רבו וגדלו מעשי הברחת הרכוש והסתרתו - היינו "מפני הרמאין" ובשל "תקנת השוק" ו"שלא לנעול דלת בפני לווין", היינו למען המשך קיומו של האשראי שלו נזקקו הלווים.

השלב שני יסודו העיקרי בפסיקתו של הריב"ש, ונקבעו סייגים ברורים שיבטיחו כי המאסר לא יבוא לכל שימוש, בשום פנים ואופן, נגד חייב עני, שאין ביכולתו לשלם את החוב, אלא אך ורק לגבי חייב שהוא בעל יכולת ומסתיר את רכושו, היינו כאמצעי כפייה לגילוי הרכוש לשם תשלום החוב, כדברי הריב"ש: "בלווה שהוא מוחזק שיש לו מטלטלין ומבריחן - אפשר לבית דין לכופו ולאסרו". ובירור זה צריך שייעשה על-ידי בית הדין, בשיקול הדעת ובראיות מוכחות.

אחרון הפוסקים בסוגיה זו היה ר' חיים פאלאג'י, מגדולי חכמי טורקיה במחצית המאה התשע-עשרה, בתשובתו המקיפה בנושא המאסר על חוב "כי אין לנו לתת רשות להניחו (את הלווה) בבית האסורים, עד... שנראה לעין כל... שאינו רוצה לשלם, ואז נותנים רשות להניחו בבית האסורים, והכל צריך בהמלכה (=בהתייעצות) ובמיתון, ולפי ראות עיני הדיינים; דהיינו כשנראה לבית דין שהוא דוחה בקנה רצוץ ואומר בפירוש שאינו רוצה לשלם, ולא ציית דינא (=ולא מציית לדין שפסק בית המשפט), נותנים רשות הבית דין למלווה שיניחנו בבית האסורים". "כשיש לו ואינו רוצה לשלם... יכולים להניחו בבית האסורים של כבוד לבד ולא במטונפת". לכל אלה נקבעו תנאים מפורטים בדבר שמירה על כבוד האדם של החייב.

פסיקת בית המשפט העליון

עוד בסמוך לאחר היכנס חוק ההוצאה לפועל לתוקפו בשנת 1967, עמד בית-משפט העליון על המגמה האמורה שבחוק, ואף התריע על תקלות שנתגלעו בדרך ביצועו.

וכך נאמר מפי השופט קיסטר (בג"צ 154/71 פרג'יון נ' נציב שירות בתי-הסוהר ,בעמ' 390)[6]:

"כפי שניתן להבין מפרק ז' של חוק ההוצאה-לפועל, תשכ"ז- 1967 (סעיפים 74-67), דרך כפיה על-ידי מאסר אינה אהודה ביותר על המחוקק, אלא הוא ראה צורך להנהיג אותה, כדי לאלץ אנשים המשתמטים מתשלום חובותיהם לשלמם. אך לא יכלה להיות כוונתו של המחוקק, ואין לו כוונה, לאסור אדם בשל אי-תשלום חוב אם אינו משתמט מן התשלום אלא שאין לו יכולת לשלם. כדי לקבוע יכולתו של אדם לשלם, קבע המחוקק הוראות בדבר חקירת יכולת וקביעת תשלומים על-ידי ראש-ההוצאה לפועל".

דברים בוטים נאמרו מפי השופט ח' כהן על התופעה החמורה שהולכת ונוצרת בלשכות ההוצאה לפועל, כאשר רשמים מוציאים פקודות מאסר דרך שיגרה, אף מבלי לעיין במה שנאמר בפסק הדין, ואלה דבריו (ע"א 523/70 רכטמן נ' קורק, בעמ' 548-547)[7]:

"סעיף 70 לחוק ההוצאה-לפועל, תשכ"ז - 1967, מסמיך את ראש ההוצאה-לפועל לתת צו-מאסר נגד חייב שלא שילם חובו במועד שנקבע בפסק-דין שניתן על-פי הסכמת בעלי-הדין, אם 'אין דרך אחרת לאלץ את החייב לבצע את פסק-הדין'.

תיק ההוצאה-לפועל בו ניתן צו-המאסר נגד המשיב אינו בפנינו: האם אמנם טען עורך-דינו של המערער שם כי אין דרך אחרת לבצע את פסק-הדין זולת על-ידי מאסרו של המשיב? ואם העיז פניו לטעון כך - הטענה מופרכת מדעיקרה.

אבל הבה נעמיד את עורך-דינו של המערער בחזקת 'כשרות' ונניח שהוא לא טען כלל שאין זולת המאסר דרך אחרת לבצע את פסק-הדין, אלא הוא ביקש צו-המאסר כדבר שבשגרה, באשר החייב לא קיים במועדה את ההתחייבות שקיבל על עצמו בפסק-דין שניתן בהסכמתו. כיצד זה ניאות ראש ההוצאה-לפועל לבקשתו לתת צו-מאסר, כשפסק-הדין הנדון קובע מפורשות, הוא עצמו, דרך אחרת לגביית החוב הפסוק אם המשיב לא ישלמו! אין זאת כי אם ראש ההוצאה-לפועל לא טרח לקרוא את פסק-הדין - והוא פעל כנראה כפי שפעל על-פי תקנה 93 לתקנות ההוצאה לפועל, תשכ"ח- 1968 (-היא תקנה 114 שנדונה בבג"צ פר"ח, ראה להלן) המסמיכה לתת צו-מאסר 'אם עד ליום מתן הצו, לא הראה החייב כי קיימת דרך אחרת לביצוע פסק-הדין".

מבלי לחוות דעה סופית בדבר חוקיותה של תקנה זו המתיימרת להעביר את נטל ההוכחה בכגון דא, משכם הנושה על שכם החייב, נראה לי ברור שאין התקנה יכולה לחול מקום שפסק-הדין עצמו קובע דרך אחרת לביצועו... כל הנסיבות הללו מעוררות דאגה וחששות חמורים. חירותו של אדם (ואדם החייב כסף לרעהו בכלל זה) אינה הפקר, על-אף קיומו של סעיף 70 לחוק ההוצאה-לפועל.

בענין זה שלפנינו הוצא צו-המאסר נגד המשיב בעליל בניגוד להוראות החוק, ומבלי שהתנאים המוקדמים הקבועים לכך בחוק נתמלאו. ואם כי פנה עורך-דינו של המשיב מיד לראש ההוצאה-לפועל וביקש להפסיק את ההליכים (וכתוצאה מן הבקשה ההיא זכינו להליכים הנוכחים) - לא שמענו שהיתה בפיו טרוניה מיוחדת על צו-המאסר הבלתי-חוקי: אין זאת כי אם שיגרה רגילה היא, המובנת מאליה בעיני עורכי-הדין לא פחות מאשר בעיני ראש ההוצאה-לפועל, שצו-מאסר בא דרך הטבע בעקבות עצם פתיחת ההליכים של הוצאה-לפועל כל צו-מאסר אמצעי כפיה יעיל הוא להשגת תשלום מאת החייב - ומה לי צו-מאסר חוקי מה לי צו-מאסר בלתי-חוקי ואולם מקום שעל-אף הכפייה הזאת אין ידו של החייב משיגה לשלם, הוא ילך למאסר (ובפסק-דין שניתן בהסכמתו אין גם צורך בחקירת יכולת תחילה!) - ואף עינו הפקוחה של בית-המשפט הגבוה לצדק אינה רואה אלא את מי שהשכיל לפנות אליו במועדו וכהלכתו".

מתוך מה שראינו בתחילתם של דברים, בתיאור המצב העובדתי בכל הקשור להוצאת צווי מאסר על חוב על-ידי ראש ההוצאה לפועל עולה, כי המציאות המתוארת בדבריו של השופט ח' כהן בדבר השגרה שבה ניתנים צווי המאסר בשל אי-תשלום חוב והתוצאות הקשות הנובעות מכך, הלכו והחמירו במרוצת השנים.

בהמשכם של דבריו (שם, בעמ' 548, וכן, בע"א 501/67 [8], בעמ' 28) מביע השופט ח' כהן את דעתו שמן הראוי היה לבטל את אפשרות המאסר על חוב לחלוטין ולהביא לכלל תיקון את התופעה של חייבים מבריחי נכסים על-ידי חקיקה נאותה בדיני העונשין. הצעה זו, שעלתה - כפי שראינו לעיל - בשלב הראשון של הדיון בסוגיית המאסר על חוב, נדחתה וחזרה ונדחתה על-ידי הרוב המכריע של חברי הכנסת, על שום שהשעה עדיין לא הוכשרה לכך. אך ברור שמתן צו מאסר על חוב צריך שיבוצע בזהירות הראויה, ובסייגים הראויים, כפי שעולים הם מלשון המחוקק לאור ההיסטוריה החקיקתית שעליה עמדנו לעיל.

בדבריו האמורים הטיל השופט ח' כהן ספק בחוקיותה של התקנה המאפשרת מאסר חייבים , ואולם לא הכריע בכך סופית, שכן השאלה כלל לא עמדה לדיון. ואולם, 25 שנים לאחר מכן עולה פעם נוספת השאלה בדבר חוקיותה של התקנה המאפשרת מאסר חייבים ללא כל הבחנה, בבג"צ פר"ח.

בג"צ פר"ח

בבג"צ פר"ח עמדה שאלת חוקיות מאסרם של חייבים במרכז הדיון, וניתנה הדעת עליה מבחינת הפרשנות הנכונה והראויה של לשונו של סעיף 70 לחוק ההוצאה לפועל, הן מבחינת ההיסטוריה החקיקתית ותכליתו של סעיף זה והן מבחינת תיאור המצב העובדתי העגום והקשה בכל הקשור להוצאת צווי מאסר על חוב.

הדיון נסב סביב שאלת תוקפה של תקנה 114 לתקנות ההוצאה לפועל תש"ם – 1980 שמכוחה רשאי ראש ההוצאה לפועל לתת צו מאסר לפי סעיף 70(א) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז – 1967, אם עד ליום מתן הצו לא הראה החייב כי קיימת דרך אחרת לביצוע פסק הדין . סעיף 70(א) לחוק קובע, בין היתר, כי "אם נתברר לראש ההוצאה לפועל כי החייב לא שילם את החוב הפסוק במועדים שנקבעו, וכי אין דרך אחרת לאלץ את החייב לבצע את פסק הדין, רשאי הוא לתת צו מאסר נגד החייב לתקופה שלא תעלה על 21 ימים".

בפועל הוברר, כי משהגיש הזוכה בקשה להוצאת פקודת מאסר נגד חייב והחייב לא עשה כל מעשה שיהא בו כדי להוכיח שהוא חסר יכולת כלכלית, נענה ראש ההוצאה לפועל לבקשה, כעניין שבשגרה, והוא מוציא את פקודת המאסר מבלי שהחייב מתבקש להופיע ולטעון לפניו. מכיוון שהבקשה להוצאת פקודת מאסר נענית כעניין שבשגרה, ומכיוון שמדובר בהליך שעלויותיו לזוכה הן זולות, היה השימוש בפקודת המאסר לאמצעי זמין, שימושי ונפוץ ביותר לגביית חובות.

בעקבות כך, נוצרה מציאות שבה ראשי ההוצאה לפועל חותמים מדי יום ביומו על כמות גדולה מאוד של פקודות מאסר, בלי להפעיל כל שיקול-דעת ובלי לדעת את פרטי העניין, עד כי בשל טעויות רבות נעצרים אנשים בשל חובות שאינם חובותיהם.

השופט מנחם אלון שכתב את פסה"ד, לאחר ניתוח מקיף שחלקו הובא לעיל, הכריע בסוגיה זו, כמעט באותה הדרך אותה התוו קודמיו, השופט קיסטר והשופט חיים כהן :

1. מלשונו המפורשת של סעיף 70(א) לחוק ההוצאה לפועל עולה, כי שתי עובדות צריכות להתברר בטרם רשאי ומוסמך ראש ההוצאה לפועל לצוות על מאסרו של החייב.
האחת, כי החייב הוא בעל אמצעים וביכולתו לשלם את החוב ולכן ניתן לאלצו לבצע את פסק הדין; השנייה, כי "אין דרך אחרת" לאלצו (את החייב) לבצע את פסק הדין, כגון בדרך של עיקול רכושו, קרי - של ירידה לנכסי החייב.

2. הביטוי "נתברר לראש הוצאה לפועל" בסעיף 70(א) לחוק פירושו נתברר בדרך הרגילה שבה מתבררות עובדות לפני בית המשפט, כלומר, לאחר שהחייב הוזמן להופיע לפני ראש ההוצאה לפועל ולראש ההוצאה לפועל ניתנה הזדמנות להתרשם במו עיניו מן החייב ומטענותיו. עוד מוסיף בהקשר זה כי הדרישה להבאת החייב לפני ראש ההוצאה לפועל כתנאי להוצאת פקודת המאסר תפגע במידת מה ביעילות מערכת ההוצאה לפועל, והעלויות לזוכה תגדלנה במידה מסוימת. אך פגיעה מועטת זו באפשרות גביית החוב על-ידי הזוכה אינה שקולה כנגד הפגיעה המהותית והעקרונית הנגרמת לחייב, לחירותו ולכבודו כאדם, בשל כך שפקודת המאסר נגדו מוצאת דרך שיגרה שלא בפניו, ובלי שמתאפשר לו לטעון את אשר בפיו בטרם תישלל חירותו.

מאסרו של חייב, בלי שהוזמן להופיע לפני ראש ההוצאה לפועל ובלי שנתברר לו שביכולתו של החייב לשלם את החוב אך הוא מסרב לעשות כן, אינו עולה בקנה אחד עם הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

מכוח האמור בסעיפים 5 ו- 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו , חוק המאפשר מאסרו של חייב על אי-תשלום חוב, צריך שיתמלאו בעניינו שלושה תנאים: שהדבר הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; שהחוק נועד לתכלית ראויה; שהחוק פוגע בזכות לחירות במידה שאינה עולה על הנדרש.

האמצעי של שלילת החירות האישית אין בו, בנסיבות דנן, משום מידה העולה על הנדרש. אם נתקיימו בו כל התנאים המגבילים שבחוק, יש בו משום מידה הדרושה כדי להתגבר על ערמתו של החייב בר היכולת, שרכושו בידו, והמסרב לעמוד בהתחייבותו ולמלא אחר פסק-דינו של בית המשפט.

כליאתו של אדם, ללא הסמכה מפורשת בחוק, ולו לדקה אחת, דינה כדין שלילת חירות לכל תקופה שהיא. אין מידה ואין שיעור לערכה ולאורכה של חירות האדם. שלילת חירות כאמור עבירה פלילית היא ועוולה אזרחית היא, ולא זאת ביקש סעיף 70 לחוק ההוצאה לפועל להתיר. משמצוי היתר כזה בתקנה, הרי תקנה 114 הותקנה בלא סמכות, והיא בטלה ומבוטלת.

סיכומו של דבר, גם בדברים אלו ניתן לראות כי ישנו מצב אחד בו מוצדק לאסור חייב בשל חוב אזרחי והוא כאשר החייב הוא בעל אמצעים וביכולתו לשלם את החוב ולכן ניתן לאלצו לבצע את פסק הדין; ובסייג ש"אין דרך אחרת" לאלצו (את החייב) לבצע את פסק הדין.

בעקבות בג"צ פר"ח תוקן חוק ההוצאה לפועל. כעת, אין אוסרים עוד בגלל אי תשלום חוב אלא בשל ביזיון ההוצאה לפועל ואי מילוי ההוראות שניתנות על ידי ראש ההוצאה לפועל. ההליכים של ביזיון בית המשפט, למרות שהם נקראים "מעין עונשיים", אינם באים להעניש על הפרת הצו של בית המשפט, אלא לכפות על בעל דין את ביצוע הצו. שלא כמו בדיני עונשין, אין בהטלת מאסר לשם כפיית ביצועו של צו בית המשפט משום שימת אות קלון או משום הבעת דעה שיפוטית על הרמה הערכית או המוסרית של התנהגות המפר. השם "בזיון בית משפט" עלול להטעות משום שבית המשפט אינו חס על כבודו, ואינו "מרשיע" את ממרי פיו. הוא דואג רק, בדרכים היעילות ביותר להוצאת צוויו מן הכוח אל הפועל, כדי שמלאכתו לא תהיה לריק[9].

מבחינת אופיו המהותי, אין מאסר הכפייה לציית לצו שלטוני לא מאסר פלילי ולא מאסר אזרחי אלא מאסר מנהלי. מאסר כזה לא נקבע לשם ענישה בשל עבירה שנעברה, אך הוא גם אינו אזרחי במובן זה שתחום קיומו בתחום היחסים ה"פרטיים" שבין אדם לחברו. מאסר כפיה הוא מנהלי במובן זה שאין בו יחס "פרטי" שבין שני יחידים אלא יש בו יחס שבין השלטון לבין הפרט. צו המאסר נובע מהימנעות הפרט מלציית לצו שלטוני[10]

ראש ההוצאה לפועל רשאי לתת, לפי בקשת הזוכה, צו מאסר נגד החייב בשל ביזיון ההוצאה לפועל לתקופה שלא תעלה על 7 ימים[11].

חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 15), התשנ"ד – 1994 [12] (להלן: "תיקון 15")

ב16- בפברואר 1994 התפרסמה ברשומות הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 14) (צווי הבאה וחייבים מוגבלים באמצעים), התשנ"ד – 1994 [13] (להלן: "הצעת החוק לתיקון 15") המאמצת את ההלכות שנפסקו בבג"צ פר"ח.

תיקון זה מתייחס בעיקר לצמצום השימוש במאסר חייבים כאמצעי לאכיפת חיובים והפיכתו לסנקציה על בזיון בית המשפט. המאפיין הבולט של תיקון מס' 15 הוא העברת נקודת הכובד מהליכים נגד גופו של החייב להליכים נגד רכושו[14].

וכך מדברי המבוא להצעת החוק:

"החוק המוצע כולל תיקונים מקיפים לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, הנוגעים בעיקרם לצמצום של השימוש במאסר כאמצעי לאכיפת חיובים והפיכתו לסנקציה בשל ביזיון הליכי ההוצאה לפועל, תוך אימוץ ההלכות שנפסקו לגבי הליכי המאסר בבג"צ 5304/92 עמותת פרח נ' שר המשפטים. … תכלית פעולותיה של מערכת ההוצאה לפועל היא לסייע לזוכה לגבות את חובו במהירות וביעילות, כאשר חובתו של החייב היא למלא אחר חיובים שיוטלו עליו על פי פסק הדין או על פי כל מסמך אחר שניתן לפי חוק ההוצאה לפועל לבצעו כפסק דין, הוראות החוק המוצע משתלבות בתכלית ראויה זו."

מדברי ההסבר לפרק ז'2 שכותרתו "צווי הבאה ומאסר" עולה כי להלכה יושמו דברי השופט אלון בבג"צ פרח:

"חייב אשר ישב בחוסר מעש יוזמן לבירור אצל ראש ההוצאה לפועל… לא יינתן נגד חייב צו מאסר בשל ביזיון הליכי ההוצאה לפועל מבלי שהוא בא לפני ראש ההוצאה לפועל (סעיף 70 המוצע).."

כך גם מדברי ההסבר לשינויים המוצעים בסעיפים 70 ו- 72 :

" מוצע להחליף את סעיף 70 לחוק ההוצאה לפועל, כדי להבהיר שהמאסר הוא תגובה לביזיון ההוצאה לפועל בידי חייב שהוא בעל יכולת המשתמט מתשלום חובו, ושמתן צו מותנה בכך שאין תועלת בהליכים של ירידה לנכסי החייב כדי לאכוף את תשלום החוב.

צו המאסר יינתן לפי בקשת הזוכה, בתנאי שהחייב הובא, או בא מרצונו, לפני ראש ההוצאה לפועל לפני כן.

העילות למתן צו מאסר הן שלוש: אי מילוי אחר צו או החלטה שניתנו במעמד ההבאה, הברחת נכסים או השתמטות בדרך אחרת.

מוצע לקצר את תקופת המאסר המרבית ל- 10 ימים (בהשוואה ל- 21 ימים לפי החוק הקיים). תקופה זו מסתמכת על נתוני המשטרה על נתוני המשטרה שעל פיהם השתחררו 96% מן החייבים שנאסרו על פי הפרקטיקה הקודמת תוך 10 ימים. חייב שניתנו נגדו מספר צווי מאסר ישתחרר בכל מקרה כעבור 30 ימים ולא ייאסר שוב אלא כעבור 30 ימים נוספים. מאסר מצטבר לתקופות ממושכות שולל מן החייב את היכולת למצוא מקורות הכנסה לפירעון חובותיו.

מוצע להבהיר שהחייב ישוחרר מן המאסר בכל מקרה, אם שילם את החוב או אם הזוכה ביקש את שחרורו. הוראה זו תחול גם לגבי חייב שנעצר על פי צו הבאה…"

כאמור לעיל העילות למתן צו מאסר הן שלוש:

1. אי מילוי אחר צו או החלטה שניתנו במעמד ההבאה – עילה זו מיישמת את מסקנת בג"צ פר"ח לפיה לא יינתן נגד חייב צו מאסר בשל ביזיון הליכי ההוצאה לפועל מבלי שהוא בא לפני ראש ההוצאה לפועל.

2. הברחת נכסים – גם עילה זו מיישמת את מסקנת בג"צ פר"ח לפיה החייב הוא בעל אמצעים וביכולתו לשלם את החוב ולכן ניתן לאלצו לבצע את פסק הדין על ידי מתן צו מאסר, שכן אין תועלת הליכי עיקול כאשר הנכסים הוברחו.

3. השתמטות בדרך אחרת – עילה זו נראית בעיני כמן סעיף סל אשר לתוכו ניתן לקבץ כל טענה עולה על הדעת על מנת לקבל צו מאסר נגד חייב.
בהצעת החוק לתיקון 15 והן בתיקון 15 עצמו נקבעו חזקות בדבר יכולתו של החייב, אשר אם הן מתקיימות ניתן יהיה להוציא צו מאסר נגד החייב; חלקן סבירות יותר, כגון העברת נטל ההוכחה אל החייב להוכיח את מידת יכולתו לפרוע את החוב הפסוק ולהביא בפני ראש ההוצאה לפועל מידע ומסמכים הדרושים לשם כך, ואם לא עשה כן יראו אותו כבעל יכולת המשתמט מתשלום חוב וניתן יהיה לאוסרו; וחלקן סבירות פחות, כגון חייב שלא מילא אחר האזהרה לפי סעיף 7(א) לחוק ההוצאה לפועל ושלא הגיש בקשה לתו תשלומים לפי סעיף 7א יראו אותו כבעל יכולת המשתמט מתשלום החוב הפסוק לעניין הליכי הבאה ומאסר.
נראה לי כי בגדר חזקה זו נופלים מרבית החייבים אשר אינם יודעים מה לעשות עם ה"אזהרה" שהגיע לביתם, שכן בשלב זה של תיקון 15 אזהרה זו אינה מכילה כל אזהרה כי אם צירוף של פסה"ד וצו חיוב בתשלומים קבוע מראש על ידי לשכת ההוצאה לפועל.

תיקון 15 לחוק ההוצאה לפועל בכל הנוגע לסעיף 70 לחוק ההוצאה לפועל, מהווה גרסה שונה במעט, אך מקלה עם החייב, למה שפורסם בהצעת החוק לתיקון 15.

תקופת המאסר נגד חייב בשל ביזיון ההוצאה לפועל קוצרה מתקופה של 10 ימים לתקופה של 7 ימים, הוספה ההגבלה לפיה ".. עברו שנתיים מן המועד שבו התייצב החייב לפני ראש ההוצאה לפועל, לא יינתן צו מאסר נגדו אלא לאחר שהתייצב שנית, או לאחר שהוזמן בשנית להתייצב לפניו.

כעת נראה ברור (כמעט) לחלוטין כי אין באפשרות הזוכה לקבל צו מאסר כנגד חייב, אלא לאחר שהחייב הובא לפני ראש ההוצאה לפועל בצו הבאה או בדרך אחרת, וכי על ראש ההוצאה לפועל לשקול את התועלת שבנקיטת הליכים של עיקול נגד נכסי החייב או בהמשכתם – ובא לציון גואל, ושוב לא ייאסר חייב שאינו בעל יכולת כלכלית לשלם את החוב הפסוק.

כאמור לעיל, נראה כי אכן יישם התיקון הלכה למעשה את מסקנות בג"צ פר"ח.

ואולם לא עברו שלוש שנים והוועדה המייעצת הקבועה לעניין חוק הוצאה לפועל, בראשות השופט דוד בר אופיר, וועדת המעקב ליישום תיקון מס' 15, בראשות השופטת שרה גדות, בחנו את הלקחים והניסיון שהצטבר בחודשי ההפעלה של תיקון מס' 15. ופרי המלצותיה באו לידי ביטוי בתיקון מס' 19 לחוק ההוצאה לפועל.

חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 19), התשנ"ט –1999 [15] (להלן: "תיקון 19")

ב- 15 ביולי 1997 התפרסמה ברשומות הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 20), התשנ"ז – 1997 [16] (להלן: "הצעת החוק לתיקון 19 ").

מדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון 19 ומתיקון 19 עולים מספר שינויים מהותיים לחוק ההוצאה לפועל, אשר שוחקים את ההגנה החוקית לחייב מפני מאסר אזרחי בלתי מוצדק, ועל כך אף הוגש בג"צ 538/01 (התנועה למלחמה בעוני בישראל ואח' נ' שר המשפטים), שטרם ניתנה בו החלטה כלשהי, והדיון הראשון בו קבוע ליום 9.1.02.

ואלה הם השינויים:

תוכן האזהרה

1. סעיף 7(א1) לחוק ההוצאה לפועל - האזהרה תכלול החוק, לפי הענין, הודעה לחייב כי אם אין ביכולתו לעמוד בתשלום החוב הפסוק במלואו או בתשלומים שנקבעו לו, עליו להתייצב לחקירת יכולת בלשכת ההוצאה לפועל, בתוך 21 ימים מיום המצאת האזהרה או בתוך מועד אחר שנקבע באזהרה, ולהמציא מסמכים שיפורטו באזהרה; החייב יוזהר, בין היתר, כי אם לא ישלם את החוב הפסוק או את התשלומים ולא יתייצב לחקירת יכולת, יראו אותו כחייב המשתמט מתשלום חובותיו והוא צפוי למאסר. – משמעות הסעיף היא כי משהומצאה אזהרה לחייב, אף אם לא קיבלה או לא הבין את תוכנה, והחייב לא נקט כל צעד, הוא מוחזק כמשתמט מתשלום חובו, וצפוי להוצאת פקודת מאסר נגדו בתוך 21 יום.

המצאה לפי תקנות סד"א

2. סעיף 7 (ב) לחוק ההוצאה לפועל - המצאת האזהרה לידי החייב תהיה בדרך שממציאים כתבי בית-דין לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 הוראות סעיף 7 לחוק ההוצאה לפועל המדברות על "המצאת אזהרה ופסק דין" כפי שהן תוקנו בתיקון 15 גרמו קשיים רבים בייחוד במקרים שבהם עזבו חייבים את מקום מגוריהם בלי להשאיר כל כתובת או שעזבו את הארץ, ולכן הוצע לאחד את נוהלי מסירת אזהרה לפי חוק ההוצאה לפועל עם נוהל המסירה לפי תקנות סד"א .

המצאה מלאה

3. סעיף 7 (ג) לחוק ההוצאה לפועל - לא יינקטו נגד החייב הליכי הבאה או מאסר לפי פרק ז'2, אלא אם כן התייצב החייב בפני יושב ראש ההוצאה לפועל, או שהומצאה לו אזהרה בדרך של המצאה מלאה; בסעיף קטן זה, "המצאה מלאה" - כל אחת מאלה:

3.1 המצאה באחת הדרכים המפורטות בפרק ל"ב סימנים א', ב' ו-ג' לתקנות סדר הדין, למעט המצאה בדרכים המפורטות בתקנות 475(4) – בפקסימיליה; 480 – לפי הליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי דין; 482 – המצאה למורשה בהנהלת עסקים; ו- 489 – בהדבקה על דלת;

3.2 המצאה במהלך עיקול מיטלטלין לפי סעיף 21(א)(1).

דרכי המצאה אלו היו קיימות גם לפני תיקון 19, ואולם כעת, תיקון 19 מקנה להמצאה השלכות מרחיקות לכת. בעקבות תיקון 19 די בהמצאה "מלאה" של אזהרה לצורך הוצאת צו מאסר. המצאה לבן משפחה הגר במען הרשום אינה מבטיחה בהכרח כי האזהרה הגיעה לידי החייב, וייתכן כי חייב אשר בן משפחתו חתם על האזהרה (והוא "נראה" בן 18), לא קיבל את האזהרה, לא התייצב לחקירת יכולת, ובכל זאת ניתן יהיה להוציא נגדו פקודת מאסר על יסוד חזקת השתמטות.

חזקות נוספות לפיהן החייב הוא בעל יכולת המשתמט מתשלום

4. סעיפים 67(ד) ו- 69 יא(ד) לחוק ההוצאה לפועל - הוסיפו חזקות נוספות לפיהן החייב הוא בעל יכולת המשתמט מתשלום ולכן ניתן להוציא צו מאסר בשל ביזיון הוצאה לפועל נגדו, ובעצם למעשה רוקנו מתוכן את ההגנה שניתנה לחייב בתיקון 15. אחת מן החזקות היא כאשר חייב מתייצב בפני ראש ההוצאה לפועל ואין בידו כל המסמכים הדרושים לשם הוכחת יכולתו יש לראש ההוצאה לפועל שיקול דעת[17] לקבוע כי החייב הוא בעל יכולת המשתמט מתשלום חובותיו, ונראה לי, בעיקר מהיתקלויות לא מעטות עם חייבים במסדרונות ההוצאה לפועל, כי ברוב המקרים החוסר במסמכים נובע אך ורק מבורות ולא מתוך כוונה תחילה להעלים מידע, ולכן חזקה זו יוצרת בסיס רחב למדי למתן צווי מאסר . מעבר לכך, מנוכחותי במספר חקירות יכולת התרשמתי כי ראש ההוצאה לפועל כלל אינו מפעיל את שיקול דעת זה וכי הוא באופן אוטומטי מפעיל את חזקת ההשתמטות על החייב.
במקביל הוסף סעיף 70(ה) ולפיו לחייב שהוצא נגדו צו מאסר לפי סעיפים אלה תישלח התראה ובה יצוין כי "ראש ההוצאה לפועל הורה על מאסרו וכי צו המאסר יבוצע במועד שלא יקדם מ- 14 ימים מיום משלוח ההתראה, אלא אם כן ייפרע החוב או תינתן החלטה אחרת על ידי ראש הוצאה לפועל". לדעתי יש מקום ליתן התראה כזו לכל חייב אשר עומד בפני מאסר, ואולם אסור שהתראה כזו תהווה תחליף לצו הבאה לפני פקודת מאסר.

הברחת נכסים אינה עילה למאסר

5. בוטל סעיף 70(א)(4) שלפיו ניתן לתת צו מאסר נגד חייב המבריח את נכסיו – לדעתי, אין מקום לבטל סעיף זה, שכן בדיוק נגד חייב כזה, המבריח את נכסיו, התגמשה עמדת המשפט העברי והגיעה למסקנה שעל אף האיסור במאסר חייבים יש להכיר במציאות הקיימת ובנחיצות של קיום אשראי תקין והסכימה להכיר במאסר של חייבים והתנאי שיוכח כי הם בעלי יכולת.
ד. בר אופיר בספרו[18] אומר כי הביטול נועד כדי למנוע מצב משפטי שבו המאסר בא כתגובה עונשית למעשיו של החייב, שכן תכליתו של המאסר האזרחי היא לאכוף על החייב מעשה או פעולה שעדיין לא נעשו, ואי ביצועם בא בגדרו של ביזיון ההוצאה לפועל.

ביטול הצורך בבחינת התועלת בהליכי עיקול לפני מתן צו מאסר

6. בוטל סעיף 70(ב) לפיו "ראש הוצאה לפועל לא ייתן צו מאסר נגד חייב אלא לאחר ששקל את התועלת שבנקיטת הליכים של עיקול נגד נכסי החייב או בהמשכתם" – ביטול סעיף זה משמעותו העיקרית היא בעצם שתיקון 19 לחוק ההוצאה לפועל אינו עונה על עיקרון המידתיות שנקבע בפסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולכן דינו להתבטל . אף בלא הוראה מפורשת בחוק ומכוח האמור בפסקת ההגבלה חובה על ראש ההוצאה לפועל לבחון קודם כל את האפשרות להפעיל אמצעי גבייה חלופיים למאסר, בטרם הוצאת צו מאסר !
לדעת ד.בר אופיר[19] "אין צורך בהוראה זו, שכן אם החייב הוא בעל יכולת המשתמט מתשלום חובותיו שוב אין מקום לכך שיונח מכשול בדרכו של הזוכה להפעיל צו מאסר כדי לכפות על הזוכה למלא את הצווים שניתנו על ידי ראש הוצאה לפועל. הבחינה הנוספת, לפני מתן צו המאסר, בדבר התועלת של הליכי עיקול נגד נכסי החייב גורמת לעיכוב הליכי האכיפה; מונעת מהזוכים לממש את זכויותיהם; מאפשרת לחייבים לחמוק מתשלום חובותיהם, ופוגעת באפקטיביות של הליכי ההוצאה לפועל".

לעניות דעתי, בקביעתו זו של ד.בר אופיר הוא נתפס לכלל טעות מכמה סיבות: ראשית, גם אם החייב מוחזק כמשתמט, וניתן להוציא נגדו צו מאסר, עדיין אין זה אומר שאין תועלת בהליכי עיקול – שלב הוצאת פקודת המאסר, מבחינת הזמן, הוא באותו שלב בו ניתן לנקוט בהליכי עיקול, ועל כן קודם כל יש למצות הליכים אלו; שנית – הבחינה הנוספת לפני מתן צו מאסר אינה גורמת לעיכוב הליכי האכיפה, וזאת משום שדווקא צו המאסר הוא הגורם לעיכוב, שכן חייב שנאסר אינו יכול ליצור הכנסה, וכן משום שגם כך בין ההחלטה המאפשרת הוצאת צו מאסר ועד לביצועו בפועל על ידי המשטרה ישנו מרווח זמן של עד 90 יום לביצוע הצו[20], כך שה"עיכוב" של בחינה נוספת הוא זניח.

שלישית – לגבי טענתו כי "בחינה נוספת" מונעת מהזוכים לממש את זכויותיהם, נראה לי כי זכותו היחידה של הזוכה היא לגבות את חובו וכעת משצו המאסר הוא כתגובה לביזיון ההוצאה לפועל, הרי שלזוכה עצמו אין זכות חוקית לדרוש את צו המאסר, כיוון שצו זה הוא במהותו מנהלי.

צמצום ההגנה לחייבים

7. צומצמה ההגנה שניתנה לחייב בסעיף 70(ג), ולפיה "אם עברו שנתיים מן המועד שבו התייצב החייב לפני ראש ההוצאה לפועל, לא יינתן צו מאסר נגדו אלא לאחר שהתייצב שנית, או לאחר שהוזמן בשנית להתייצב לפניו", באופן זה שכעת הגנה זו לא חלה על חייבים שהוחלה עליהם אחת מן החזקות שלפיהן הן בעלי יכולת המשתמטים מתשלום חובותיהם, וכן היא לא חלה נגד חייב שלא קיים הוראות צו תשלומים שניתן לגביו לפי הצעתו או לפי הסדר בכתב עם הזוכה. – נראה לי כי ביטול ההגנה לגבי החייבים שמוחלות עליהם החזקות היא בבחינת להכות חטא על פשע, לא די בכך שלא היתה לחייב הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו בפני ראש ההוצאה לפועל בפעם הראשונה, אם באשמתו ואם לאו, כעת לא נותנים לו הזדמנות לתקן את טעותו על ידי כך שכביכול מניחים שאם בפעם הראשונה הוא לא התייצב, אז כנראה זה יהיה כך גם בפעם השניה ולכן אפשר לוותר מראש על חקירת יכולת לאחר שנתיים ואפשר שוב להוציא נגדו צו מאסר מבלי ליתן לו הזדמנות לטעון את טענותיו.
מעבר לכך, חייב כזה שנכלל בקטגוריה לפיה אין צורך בצו הבאה לפני מאסר, צפוי למאסר של עד 48 שעות בטרם יובא בפני ראש ההוצאה לפועל, זוהי תקופה ארוכה יותר מהקבוע בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996, שם התקופה הקבועה לשם הבאת עצור בפני שופט היא 24 שעות.
לפי סעיף 69יב(ג) לחוק ההוצאה לפועל "..חייב שנעצר על פי צו ההבאה יובא לפני ראש ההוצאה לפועל בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתום 24 שעות משעה שנעצר על פי הצו.." ואילו לפי סעיף 70(ד) לחוק ההוצאה לפועל "..חייב שנאסר יובא שוב לפני ראש ההוצאה לפועל, בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתום 48 שעות ממועד מאסרו.."

דרך נוספת למתן צו מאסר אף שלא ב"המצאה מלאה"

8. לפי ד. בר אופיר[21] דרך נוספת להוצאת צו מאסר, גם אם ההמצאה לא בוצעה בדרך של המצאה מלאה, היא אם החייב כבר התייצב בפני ראש ההוצאה לפועל באותו תיק, כגון כאשר ביקש לבטל עיקול שהוטל על רכושו לפני המצאת אזהרה או כאשר ביקש לשנות צו חיוב בתשלומים, וזאת בהנחה שבהתייצבותו זו יודע החייב על ההליכים המתנהלים נגדו.

מטיוליי במסדרונות ההוצאה לפועל, למדתי כי כאשר חייב רוצה לשנות צו חיוב בתשלומים אין הוא נזקק לשם כך לראש הוצאה לפועל, כי אם לפקידה אשר שואלת אותו כמה הוא רוצה לשלם ובאיזה תאריך בחודש, ואז היא מנפיקה לו שוברים לתשלום. שוברים כאלה ניתן לקבל גם בבקשה טלפונית ממרכז המידע של לשכת ההוצאה לפועל. בכל מקרה, רק במצב בו חייב מגיש בקשה כי אז הוא מחויב להגיש עמה צילום של תעודת הזהות והספח הנלווה לה, אולם בכל שאלה אחרת, פקידי ההוצאה לפועל לא מעדכנים בתיק ההוצאה לפועל כי החייב "מודע" להליכים המתנהלים נגדו. כך שבמקרה זה נראה לי כי יש משום חוסר איזון כלפי הזוכה.

הוראות כלליות

9. חייב שנאסר ישוחרר ממאסרו אם שילם את החוב או את השיעור שבגלל אי תשלומו ניתן הצו או שהזוכה ביקש בכתב את שחרור של החייב. ברור שאם החייב שילם את החוב או שיעור משיעוריו לפני שנאסר, אין לאוסרו; ואם ניתן נגדו צו מאסר הצו יבוטל[22]. צו המאסר לא יבוצע גם כאשר שיעור החוב שבגינו הוצא צו המאסר שולם לזוכה בדרך של עיקול.
משיחות שקיימתי עם שוטרי יחידת ההוצאה לפועל שהם הממונים על ביצוע צווי הבאה וצווי מאסר נאמר לי על ידי מספר לא מועט של שוטרים, שלא חלה עליהם חובה לבדוק האם עד ליום ביצוע הצו הוגשה בקשה לעיכוב הליכים על ידי החייב או הזוכה ו/או האם שולם החוב או שיעורו ושאלו כאמור עילות לביטול צר המאסר, מצב זה יכול לגרום להבאתם של חייבים לראש ההוצאה לפועל בליווי משטרתי ו/או למאסרם של חייבים אלה למרות שנקטו צעדים למניעת המאסר.
ידוע לי, שבהליכים של עיקול ברישום, יש חובה על הקבלן ו/או פקיד ההוצאה לפועל לבדוק ביום המיועד לביצוע ההליך האם יש עיכוב הליכים בתיק ההוצאה לפועל, וזאת על מנת למנוע מצב של עגמת נפש לחייב שמגיעים לביתו מעקלים כאשר יש בידו עיכוב הליכים. נראה לי כי בנסיבות העניין, כאשר נדרשת בדיקה כזו בנוגע לקניין, הרי שהיא נדרשת על אחת כמה וכמה כאשר המדובר בחירותו של אדם.

10. סעיף 72א' לחוק ההוצאה לפועל מאפשר הוצאת מספר צווי מאסר אזרחיים נגד אותו חייב, אולם בכל מקרה, ישוחרר החייב ממאסרו לאחר שלושים ימים. הוא לא ייאסר שוב לשם ריצוי יתרת תקופת המאסר על פי הצווים האמורים או לפי צווים נוספים אלא כעבור 30 ימים מיום שחרורו.

11. חייב שכבר נאסר בשל אי תשלום חוב פסוק או שיעור כלשהו משיעוריו, והשלים את תקופת המאסר הקבועה בצו המאסר שניתן נגדו – לא ייאסר שנית בשל אותו חוב או שיעור. החוב הפסוק מוסיף לעמוד בעינו, ואין החייב מופטר מפירעונו רק מכיוון שריצה תקופת מאסר אזרחית בשל ביזיון ההוצאה לפועל. מיצוי הליך מאסר אינו מונע ירידה לנכסי החייב, עיקולם ומכירתם לשם תשלום החוב הפסוק[23].

הפסקה האחרונה לקוחה מספרו של ד. בר אופיר – לדעתי היא מעוררת תמיהות רבות בכל הנוגע לצורך בהליך המאסר.

ראשית – אם צו המאסר הוא בשל ביזיון ולא בשל אי תשלום, הרי שלכאורה אין הצדקה לכך שבשל שיעור חוב מסויים ניתן להוציא רק צו מאסר אחד. שכן אם החייב מתמיד בסירובו לשלם את אותו שיעור חוב הרי ששוב הוא מפר את צווי ההוצאה לפועל, ואם המאסר הוא כתגובה לביזיון, הרי שבמצב כזה "אין לו שיניים"; שנית - אם "מיצוי הליך מאסר אינו מונע ירידה לנכסי החייב.." מדוע אם לא מיצו הליכים אלה לפני שנקטו בהליך המאסר, פוגעים כך ביודעין בעקרון המידתיות; שלישית – אם צו המאסר הוא בשל ביזיון ההוצאה לפועל לא ברור לי מדוע מוענק לזוכה מעמד לבקש הוצאת צו כזה, הרי לכאורה זה לא צו אזרחי, כי אם מנהלי.

צווי מאסר כהליך מרתיע ויעיל

שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, דוד בר אופיר, הנחשב כאוטוריטה בתחום דיני ההוצאה לפועל ואף שימש (ואולי עוד משמש) כיו"ר הוועדה המייעצת הקבועה לעניין חוק הוצאה לפועל כתב מאמר בנושא מאסר חייבים וגביית חובות בהוצאה לפועל כהערה לבג"צ פר"ח[24]. במאמר זה ניתן להבחין כי הוא תומך בקיומו של הליך המאסר. לשיטתו הוצאת צווי מאסר רק לאחר שהחייב הובא בפני ראש ההוצאה לפועל תגרום לקשיים שייערמו בדרכם של הזוכים למימוש זכויותיהם כלפי החייבים במהירות ובדר יעילה. לטענתו, מאז תיקון 15 הולכת ונרשמת ירידה תלולה בתזרים המזומנים שנכנסים לקופות ההוצאה לפועל, ומתגלות תופעות צפויות מראש של חייבים שאינם מורתעים עוד מהליכי מאסר, ולכן אינם עומדים בהסדרי תשלום, ובכלל זה הסדרים שנעשו בהסכמתם ועל פי בקשתם. לטענתו מצב דברים זה מעיד כמאה עדים על כך כי רק הליך של מאסר יש בו כדי להרתיע חייבים סרבנים ובעלי יכולת בפני אי פירעון חובות. ברור לטענתו כי אין להפוך הליך זה לעונש שיוטל על חייב שבאמת אין לו לפרוע את חובותיו, ונכון יהיה להפעילו רק כלפי חייבים סרבנים ובעלי יכולת תשלום.

לשיטתו מערכת הוצאה לפועל שלא יהיה בה הליך נגיש של מאסר – לא תוכל לתפקד ולמלא את היעדים שנקבעו לה בחוק. הליך המאסר הוא אמנם קשה ופוגע, אולם אין יעיל ממנו במסכת ההליכים שהעמיד המחוקק בחוק ההוצאה לפועל הליך זה נושא עמו כוח הרתעתי רב ועצם קיומו עם היכולת החוקית לממשו, מקדם את תהליך גביית החובות ומזרז תשלומים.

והוא מסכם בכך שחובות פסוקים שלא נפרעו – אין להשקיף עליהם מהיבט כלכלי וכספי בלבד, אלא מזווית ראייה רחבה וכוללת של פגיעה בשלטון החוק. כל פסק דין וכל מסמך שניתן לביצוע בהוצאה לפועל כפסק דין יש לכבד ולבצע כביטוי מעשי ונחרץ של שלטון החוק בכל מערכות החיים; ואם לא יהיו בידי מנגנון ההוצאה לפועל כלים מתאימים למלא את ייעודיו החוקיים, ובראשם הליך הרתעתי ונגיש של מאסר, יגבר התסכול הציבורי ויתערער האמון ביכולתם של המוסדות הלגיטימיים לסייע לאזרח לגבות חובות המגיעים לו על פי דין. הסיסמוגרף החברתי ירשום התדרדרות נוספת במוסר התשלומים, והתוצאה הבלתי נמנעת תביא לשימוש גובר והולך בשירותי גבייה פרטיים. שירותים אלה ישיגו, בדרכים המקובלות עליהם, את מה שיקשה על הזוכים להשיג בדרך המלך של פנייה אל המערכת החוקית.

ביקורת ערכית

המצב הקיים אינו מניח את הדעת. אלה המנסים להצדיקו נתלים במוסר תשלומים ירוד ובטענה, כוללנית ולא מוכחת, שהחייבים מתוחכמים ורק מתחמקים מלפרוע את חובם. יש הכרח לאומי לשפר את מוסר התשלומים ולאפשר לנושה לגבות את חובו בדרכים חוקיות, כי אחרת אין ערך לפסק הדין בו זכה. חשש נוסף הוא שהנושה עלול להידחף לגבייה בדרכים פסולות. המאסר הוא כלי האפקטיבי ביותר להמריץ חייב לפרוע את חובו ומדובר בהכרח שלא יגונה כדי להלחם בתופעה שהפכה מכת מדינה.

אין חולק שהמאסר יעיל מאוד להמריץ חייב לסלק חובו. ידוע גם שמוסר תשלומים ירוד הוא עובדת חיים עצובה והמחאות רבות חוזרות ללא כיסוי. ברור גם שמדינה חייבת לספק לאזרחיה דרך חוקית ויעילה לגבות את המגיע להם מכוח פסיקה שיפוטית.

כל האמור אינו נתון במחלוקת עקרונית. לכל היותר הוויכוח הוא לגבי כמות ולא מהות. עדיין נותרה בעינה השאלה הבסיסית של קביעת נקודת האיזון שבין שאיפות חברתיות לגיטימיות ונוגדות. השאלה היא עד כמה מוכנים לסגת מעקרון ההגנה על חירות הפרט לבל ייפגע ללא עילה מספקת, לטובת העיקרון של אפקטיביות הגבייה והחשתה[25].

מצפייה בדיונים של חייבים שהוצאו נגדם פקודות מאסר והובאו בפני רשמי הוצאה לפועל, אין ספק כי זוהי דרך מרתיעה ומוצלחת מבחינת נתונים סטטיסטיים לגביית חובות, ואכן החייב יעשה ככל אשר לעיל ידו להשיג את סכום הכסף הדרוש כדי להימנע מן המאסר. אולם במדינה מתוקנת אין להשתמש, כדרך של שגרה לשם גביית חובות, בדרך של הפעלת לחץ נפשי מתון ע"י איום המאסר על חייבים להשיג כסף ולא משנה באיזו דרך, ולאחר הפעלת הלחץ לטעון כי זוהי דרך יעילה. בהנחה שהחייב אינו בעל יכולת כלכלית, תוצאה אפשרית במועד מאוחר יותר, ולאו דווקא ביחס לנושה שפתח את ההליך, היא שהחייב ינסה לגייס את הכספים מכל מקור וקרוב לוודאי בהלוואות בתנאים קשים, וברור שאם לא היה ביכולתו לפרוע את החוב המקורי, הרי שיתקשה עוד יותר לפרוע את החובות החלופיים שתפחו וגדלו בינתיים. ולכן לכאורה, בתיק ההוצאה לפועל שבו הוצאה פקודת המאסר נגבה החוב ביעילות, ואולם בדיקה יסודית עלולה להצביע על כך שמזרע התיק המקורי נבטו כמה תיקי הוצאה לפועל. כך עלול להיווצר מעגל שוטה שבו החובות מתרבים וגדלים והחייב שוקע עמוק יותר בבוץ כלכלי.

מאסר חייב ללא בדיקה מקדמית של יכולתו, פוגע בחברה בכלל ובחייב ומשפחתו בפרט. העלות החברתית של המאסר אינה מכוסה על ידי האגרה, ישנה פגיעה ישירה ביכולת הפירעון העתידית שלו, כשלא עבד עקב מאסרו, פגיעות עקיפות במשק עקב אי מילוי התחייבויות בזמן המאסר, והוא צפוי אף לפיטורים. מעבר לכך ישנה הפגיעה בכבוד האדם כאשר החייב מובל כבול באזיקים לשבת בבית מאסר עם עבריינים, וישנה הפגיעה במעמדו החברתי כלפי שכניו ומשפחתו[26].

מאסר חייבים במשפט המשווה

בתהליך שנמשך כמה מאות שנים, בין שלהי ימי הביניים למאה התשע עשרה, הוגבל ולבסוף בוטל השימוש במאסר חייבים במדינות העיקריות של היבשת האירופית.

צרפת

חוק שנחקק בשנת 1867 ביטל כליל את מאסר החייבים, למעט במקרים בהם נבע החוב בגינו נתבע החייב מעבירה פלילית שביצע. מצב זה עומד בעינו גם היום, ומעוגן בקוד הפרוצדורה האזרחית החדש מ- 1975. לפיכך, ככלל, אין חוב אזרחי יכול להוליך בצרפת למאסר אזרחי או לסנקציות פליליות, למעט כאשר החוב הוא בגין תשלומי תמיכה בבן זוג או בילדים[27].

גרמניה

מאסר החייבים בגרמניה, להבדיל מצרפת, נתפס כאמצעי כפייה המועל על ידי המדינה ולא על ידי הנושה, ועל כן הושבו האסורים בכלא הציבורי, ולא בכלא נפרד של חייבים אזרחיים. בשנת 1868 בוטל המאסר בשל חוב בחוק פדרלי, ובשנת 1877 הוא בוטל על ידי קוד הפרוצדורה האזרחית האימפריאלית בכלל מדינות גרמניה המאוחדת. ככלל, אין הקוד מ- 1877 המצוי עדיין בתוקף בשינויים מסוימים, מכיר במאסר כאמצעי הוצאה לפועל, למעט במקרים החריגים בהם נעשה ניסיון להבריח נכסים, החייב סירב לבצע פעולה שרק הוא אישית יכול לבצעה או עקף חיוב לא להימנע מעשיית מעשה מסויים[28].

אנגליה

מאסר חייבים במסגרת המשפט המקובל היה יכול להיעשות כחלק מהליך ביניים ובטרם ניתן פסק דין ! השימוש בהליך זה היה כה נפוץ עד שהשופט Hyde , אשר דבריו צוטטו גם בבג"צ פר"ח, אמר כי כי אין חובה לא על הזוכה ולא על הרשויות אשר הביאו את החייב למאסר לדאוג לו, ואם הוא לא יכול להתקיים, שימות בשם האלוהים. זמן לא רב לאחר אמרה זו החלו דיונים ראשונים בהגבלה על מאסר חייבים ואולם הרפורמה האמיתית באה לידי ביטוי עם חקיקת ה- Debtores Act בשנת 1869, שביטל באופן הצהרתי מאסר חייבים, למעט בכמה מקרים חריגים.

לפי חוק זה, לעניין חוב שיסודו בצו או פסק דין של בית המשפט, רשאי בית המשפט להורות על מאסרו של החייב בכפוף לשתי הגבלות אלה: א. על הנושה להוכיח, לשביעות רצון בית המשפט, שיש ביכולת החייב, או שהיה ביכולתו מאז ניתן פסק הדין, לשלם את החוב אך הוא מסרב ומתרשל לעשות כן. ב. תקופת המאסר מוגבלת לששה שבועות ובלבד שסך כל תקופת המאסר לא תעלה על שנה אחת. בהמשך, בשנת 1969 התפרסם באנגליה דו"ח -Debts report of the comittee on the enforcement of judgment, אשר בו המליצה הועדה, והמלצתה נתקבלה, לצמצם את המאסר על חוב לשני חריגים בלבד: אי תשלום דמי מזונות ואי תשלום חובות לכתר. פרט לשני חריגים אלה, במקום המאסר, ינוכה החוב, בשיעורין, ממשכורתו של החייב, הכל לפי גודל המשכורת, מספר בני המשפחה התלויים בחייב והסכום שהוא זקוק לצרכי מחייתו וקיומו. המגמה הניכרת היא, אפוא, להביא לביטול מלא של מוסד המאסר על חוב אזרחי [29]

ארצות הברית

למן ראשית המאה התשע עשרה, החלו מדינות שונות לחוקק חוקים שהגבילו ולבסוף ביטלו את מאסר החייבים. מרבית המדינות בארצות הברית קבעו בחוקתן הוראה האוסרת כליל מאסר על חוב. במדינות אחרות מצומצם השימוש במאסר על חוב כנגד חייבים משתמטים בלבד. הנטיה היא לאפשר מאסר על חוב רק כאשר מהתנהגותו של החייב עולה כוונת מרמה (Fraud) או השתמטות, ולהגן על חייבים תמי לב מפני התעמרות הנושים. סעיפים מבטלים או מגבילים מצויים כיום בחוקות של לא פחות מארבעים ואחת ממדינות ארה"ב[30].

אוסטרליה

באוסטרליה ניכרת מגמה של בתי המשפט להתייחס אל המאסר על חוב כאל עונש בשל מעשה מרמה של החייב. מאסר חייב אפשרי רק כאשר שוכנע השופט שאכן החייב עבר "עבירה" ("OFFENCE") המגלה כוונה לרמות או להשתמט.

אמנות בינלאומיות

סעיף 11 לאמנה הבינלאומית על זכויות אזרחיות ופוליטיות, המיישמת את ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות אדם, קובע במפורש:

“ No one shell be imprisoned merely on the ground of inability to fulfil a contractual obligation” אמנה זו נכנסה לתוקף ב- 1976, והצטרפו אליה עד עתה יותר ממאה מדינות. מדינת ישראל שנמנעה במשך תקופה ארוכה מלאשרר את האמנה, אשררה אותה לבסוף בשנת 1992.

למרות זאת, בישראל הוסיפו לאסור חייבים שלא מילאו את התחייבויותיהם החוזית אף לאחר החתימה על האמנה. האמנה, כשלעצמה, אינה מחייבת פוזיטיבית בדין הישראלי, אך החתימה עליה מלמדת על תפיסה נורמטיבית השואפת להגביל מאסר חייבים, שאינה מתיישבת עם ההסדר החקיקתי הקיים.

העולה מן האמור. בחלק ניכר של העולם הדמוקרטי בוטל אמצעי המאסר על חוב, כשהמגמה היא לקבוע את ההשתמטות מתשלום חוב כעבירה פלילית, ולטפל בחייבים משתמטים כבעבריינים על פי הכללים המחמירים של המשפט הפלילי על כל המשתמע מכך. בחלק מהמדינות שבהן קיים המאסר על חוב אין הוא מבוצע אלא לאחר קיום דיון בנוכחות החייב, בו יתברר לבית המשפט כי החייב הוא בר-יכולת לשלם את החוב אך משתמט מלעשות כך[31].

המגמה הכללית במדינות המערב העיקריות כמו גם בהסדרים הבינלאומיים, ברורה: אמצעי הוצאה לפועל נגד רכוש מחליפים את האמצעים המופנים כלפי גוף החייב. מאסר אדם בשל אי יכולתו לעמוד בהתחייבויותיו החוזיות מהווה פגיעה בזכויות היסוד שלו. המאסר האזרחי בשל חוב נדחק לפינה בשל נורמות אלה ומתקשה לשמור על מרחב מחיה בו ייחשב עדיין ללגיטימי. לנוכח מגמות אלה ההסדרים בישראל מצטיירים כחריגים[32].

סיכומו של דבר

כפי העולה מן ההיסטוריה החקיקתית והפסיקתית ולמרות דבריו הברורים לחלוטין של השופט אלון בבג"צ פר"ח, שאינם מותירים כל צל של ספק באשר לסוגיית מאסר חייבים, המציאות היא שונה – מהתיאוריה, אך אינה שונה כמעט ולא כלום מן המציאות אשר הביאה להגשת בג"צ פר"ח.

אמצעי המאסר בהוצאה לפועל, אף שעל פניו הינו שוויוני, פועל בעיקר כנגד חייבים חסרי אמצעים וחסרי ידע. מבין מסלולי אכיפת החיובים – הוצאה לפועל, פשיטת רגל ופירוק חברה – רק הליך ההוצאה לפועל כולל אמצעי של מאסר למימוש החוב.

לפי סעיף 7 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש),תש"ם - 1980 עילת נושה להכרזה על חייב כפושט רגל מחייבת שגובה הנשייה לא יהיה פחות מ- 50,000 ש"ח, ולפי סעיף 17 לאותה הפקודה רק חייב שחובו עולה על 10,000 ש"ח יכול להגיש בקשה להכרזה כפושט רגל. הליך זה נגיש לחייבים שיש ביכולתם את הידע ואת היכולת לממן הוצאות עו"ד ושחובותיהם גדולים, ואולם רוב החייבים בהוצאה לפועל חובם קטן מ- 10,000 ש"ח ונוצר מצב על חוב זעום הם צפויים למאסר, בעוד שאילו היו בעלי חוב גבוה, לא היה להם ממה לחשוש.

כמו כן, אדם בעל עסקים המנהל את עסקיו באמצעות חברה בע"מ, אינו צפוי למאסר שכן חובות החברה אינם מיוחסים לבעליה (פרט במקרים חריגים של הרמת מסך) וכך גם בהליך של פירוק חברה.

העומס הקיים בלשכות ההוצאה לפועל מביא לידי כך שצווי מאסר, המופנים כלפי חייבים שלגביהם קיימת חזקת השתמטות, ניתנים על ידי ראשי ההוצאה לפועל המשמשים כ"חותמת גומי" מבלי שהם בוחנים כל מקרה לגופו של עניין ומבלי שנמצאת בפנים מסכת הנסיבות השלמה, התנאי המספיק להוצאת פקודה זו הוא "מסירה מלאה" וחלוף 21 ימים, וכאמור לעיל המצאה מלאה אינה מבטיחה כי החייב קיבל את האזהרה או הבין את תוכנה כראוי.

מנוכחותי בחקירות יכולת נוכחתי לדעת כי החקירות הן קצרות, בשל העומס, כמו כן התרשמתי כי ראש ההוצאה לפועל יוצא מנקודת הנחה שהחייב חייב לשלם משהו על חשבון פקודת המאסר, שאם לא כן הוא "מאוים" בפקודת המאסר, וזאת בלי קשר לצו התשלומים שייקבע. מצב זה בעצם סותר את ההנחה "שלא ייאסר חייב שאינו בעל יכולת".

בבג"ץ 6055/95 שגיא צמח נ' שר הבטחון[33] קובע השופט י' זמיר כי :

"החירות האישית היא, מכוח סעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, זכות חוקתית. יתירה מזאת. החירות האישית היא זכות חוקתית מן המדרגה הראשונה, והיא גם, מבחינה מעשית, תנאי למימוש זכויות יסוד אחרות. הפגיעה בחירות האישית, כמו פגיעת אבן במים, יוצרת מעגל מתרחב של פגיעה בזכויות יסוד נוספות: לא רק בחופש התנועה, אלא גם בחופש הביטוי, בצנעת הפרט, בזכות הקנין ובזכויות נוספות. … כפי שנאמר בסעיף 1 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין". רק בן-חורין יכול לממש באופן מלא וראוי את זכויות היסוד שלו. והחירות האישית, יותר מכל זכות אחרת, היא העושה את האדם בן -חורין. משום כך שלילת החירות האישית היא פגיעה קשה במיוחד. אכן, שלילת החירות האישית, בדרך של מאסר, היא העונש הכבד ביותר שמדינה מתוקנת מטילה על עבריינים.

מעצר בידי רשות מנהלית, כגון שוטר, הוא הצורה הקשה ביותר של פגיעה בחירות האישית. מעצר כזה, להבדיל ממאסר, אינו מוטל על ידי בית המשפט, לאחר הליך שיפוטי, כעונש על ביצוע עבירה. הוא מוטל על ידי רשות מינהלית, על אדם שהוא עדיין בחזקת חף מפשע, על יסוד חשד בלבד. … מבחינה עקרונית, רמת ההגנה על זכות יסוד צריכה לעמוד ביחס ישר לדרגת החשיבות של הזכות ולעוצמת הפגיעה בזכות. בהתאם לכך, יכול להיות הבדל, לדוגמה, בין רמת ההגנה על החירות האישית לבין רמת ההגנה על זכות הקנין, …

יפים הם הדברים בנוגע למעצר פלילי, ויפים הם שבעתיים בנוגע למאסר אזרחי, כל שכן למצב בו מובא החייב למאסר על בסיס חזקת השתמטות, ובלא שהובא לפני כן בפני ראש ההוצאה לפועל.

תיקון 19 לחוק הוצאה לפועל אינו עומד בתנאיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שלפיו אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל - תיקון זה אינו הולם את ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, כך לפי פס"ד פר"ח והן לפי שיטות משפט שונות שברובן נהוג מאסר מעין זה בצמצום רב, אם בכלל; שנועד לתכלית ראויה – תכליתו של החוק היא ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש - כאמור לעיל, תיקון 19 אינו עומד במבחן השימוש באמצעי שפגיעתו פחותה.

באופן עקרוני, לדעתי האישית, ומניסיוני במערכת ההוצאה לפועל, אמצעי זה יעיל לשם יצירת לחץ על החייב, ואולם ייתכן כי אמצעי זה הוא גורם ללקיחת הלוואות נוספות, ממשפחה מחברים ולפעמים אף מהשוק האפור, דבר שמוביל לדעתי ליצירת "תיקי משנה" לתיק המקורי בשל חוסר יכולתו של החייב ופחדו מן המאסר. נראה לי כי יש מקום לבחון את הנושא מחדש, בתקווה שבג"צ 538/01 שהוגש על ידי עמותות אשר מטרתן להילחם בעוני ולהעלות את נושא זכויות האדם על סדר היום, יגרום לשינוי המצב.

אני מוכרחה לציין כי באופן אישי, ובתור מי שאחראית על תיקי ההוצאה לפועל במשרד בו אני עובדת, למעט פעם אחת בה הגשתי בקשה לצו מאסר נגד חייבת, על מנת לראות כיצד מתבצע ההליך ולאחר שקיבלתי "כמבוקש" לא המשכתי בנקיטת פעולות לשם הוצאתו אל הפועל, אינני נוהגת להשתמש בהליך זה, ובדרך כלל אני מסתפקת בהליכי העיקול.

כולי תקווה, שצלחה ידי בכתיבת סמינריון זה, שכן לפחות מבחינה אישית אני מרגישה שלמדתי את החומר לעומקו, על כל השלכותיו.

ביבליוגרפיה

לפי סדר אלפביתי

1. איתן מגן, חירות הפרט וחייבים בהוצאה לפועל, הפרקליט מ, חוברת ג' עמ' 384 (1992)

2. בג"צ 154/71 פרג'יון נ' נציב שירות בתי הסוהר, פ"ד כה(2) 382

3. בג"ץ 6055/95 - שגיא צמח נ' שר הבטחון .תק-על 99(3), 1400.

4. דוד בר אופיר, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ודיני ההוצאה לפועל, המשפט ג' (תשנ"ו) עמ' 167

5. דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, הוצאת פרלשטיין גינוסר

6. דוד בר אופיר מאסר חייבים וגביית חובות בהוצאה לפועל, הערות לבג"צ 5304/92 פר"ח 1992 נ' שר המשפטים ואח' המשפט ב' 327-334, 1994

7. הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 14) (צווי הבאה וחייבים מוגבלים באמצעים), התשנ"ד - 1994 פורסם בה"ח 2251 מיום ה' באדר תשנ"ד (16 בפברואר 1994) עמ' 292

8. הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 20), התשנ"ז – 1997 פורסם בה"ח 2635 מיום י' בתמוז התשנ"ז 15 ביולי 1997) עמ' 423

9. חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 15) התשנ"ד – 1994, ס"ח 1479 מיום ח' באלול תשנ"ד (15 באוגוסט 1994) עמ' 284

10. חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 19) התשנ"ט – 1999 פורסם בס"ח 1708 מיום יג' באדר תשנ"ט (29 באפריל 1999) עמ' 138

11. חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 פורסם בס"ח תשכ"ז 116

12. ע"א 501/67 כונס הנכסים הרשמי נ' ולנסי ואח' , פ"ד כב(1) 23

13. ע"א 523/70 רכטמן נ' קורק פ"ד כה (2) 542

14. ע"א 422/77 בתיה בן ארי נ' שרה שפירא . פ"ד לב(2), 309

15. רון חריס, נפילתו ועלייתו של מאסר החייבים, עיוני משפט כ' (תשנ"ז) עמ' 439

16. שמואל דורנר, מאסר חייבים בהוצאה לפועל, הפרקליט מא' (1994) עמ' 470

---

[1] ראה: למשל את החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991, ס"ח 58, סעיף 15(ג9 וסעיף 18; כן ראה תיקון מספר 9 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ב – 1965 (ס"ח התשמ"ח 184), הכולל חובה למינוי סניגור וכן חובה לבדוק אם אין די באמצעים חלופיים, חמורים פחות, ממעצר עד תום ההליכים.

[2] ד. בר אופיר, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ודיני ההוצאה לפועל, המשפט ג' (תשנ"ו) עמ' 71, 73

[3] איתן מגן, חירות הפרט וחייבים בהוצאה לפועל, הפרקליט מ, חוברת ג' עמ' 384 (1992)

[4] עוד על סוגיה זו, מנקודת מבט התומכת בעמדת הזוכים, ראה: ד. בר אופיר, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ודיני ההוצאה לפועל, המשפט ג' (תשנ"ו) עמ' 71

[5] דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, עמ' 192

[6] בג"צ 154/71 פרג'יון נ' נציב שירות בתי הסוהר, פ"ד כה(2) 382

[7] ע"א 523/70 רכטמן נ' קורק פ"ד כה (2) 542

[8] ע"א 501/67 כונס הנכסים הרשמי נ' ולנסי ואח' , פ"ד כב(1) 23

[9] ע"א 422/77 בתיה בן ארי נ' שרה שפירא . פ"ד לב(2), 309 ,עמ' 316-317.

[10] שמואל דורנר, מאסר חייבים בהוצאה לפועל, הפרקליט מא' (1994) עמ' 470, 471

[11] דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, עמ' 200, הוצאת פרלשטיין גינוסר

[12] פורסם בספר החוקים 1479 מיום ח' באלול תשנ"ד (15 באוגוסט 1994) עמ' 284

[13] פורסם בהצעות חוק 2251 מיום ה' באדר תשנ"ד (16 בפברואר 1994) עמ' 292

[14] דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, עמ' 195, הוצאת פרלשטיין גינוסר

[15] פורסם בספר החוקים 1708 מיום יג' באדר תשנ"ט (29 באפריל 1999) עמ' 138

[16] פורסם בהצעות חוק 2635 מיום י' בתמוז התשנ"ז 15 ביולי 1997) עמ' 423

[17] דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, עמ' 197

[18] דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, עמ' 204

[19] דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, עמ' 204, הוצאת פרלשטיין גינוסר

[20] סעיף 74טז(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967

[21]דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, עמ' 196, הוצאת פרלשטיין גינוסר

[22] דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, עמ' 204ג'

[23] דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, עמ' 204ד', הוצאת פרלשטיין גינוסר

[24] דוד בר אופיר מאסר חייבים וגביית חובות בהוצאה לפועל, הערות לבג"צ 5304/92 פר"ח 1992 נ' שר המשפטים ואח' המשפט ב' 327-334, 1994

[25] איתן מגן, חירות הפרט וחייבים בהוצאה לפועל הפרקליט מ' חוברת ג' (1992) עמ' 384, 386

[26] איתן מגן, חירות הפרט וחייבים בהוצאה לפועל הפרקליט מ' חוברת ג' (1992) עמ' 384, 387-388

[27] רון חריס, נפילתו ועלייתו של מאסר החייבים, עיוני משפט כ' (תשנ"ז) עמ' 439, 444-445

[28] רון חריס, נפילתו ועלייתו של מאסר החייבים, עיוני משפט כ' (תשנ"ז) עמ' 439, 445

[29] רון חריס, נפילתו ועלייתו של מאסר החייבים, עיוני משפט כ' (תשנ"ז) עמ' 439, 445-446; בג"צ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים נ' שר המשפטים . פ"ד מז(4), 715 ,עמ' 762-763.

[30] רון חריס, נפילתו ועלייתו של מאסר החייבים, עיוני משפט כ' (תשנ"ז) עמ' 439, 446-448; בג"צ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים נ' שר המשפטים . פ"ד מז(4), 715 ,עמ' 763-764.

[31] בג"צ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים נ' שר המשפטים . פ"ד מז(4), 715 ,עמ' 763-764.

[32] רון חריס, נפילתו ועלייתו של מאסר החייבים, עיוני משפט כ' (תשנ"ז) עמ' 439, 448-449

[33] בג"ץ 6055/95 - שגיא צמח נ' שר הבטחון .תק-על 99(3), 1400 ,עמ' 1409.