אילן להב – תיכנון פיננסי וביטוח
המכללה האקדמית למשפטים- ר"ג
מחברת בחינה בתורת המוסר- שנה א', 2002- 2003
המרצה: ד"ר יואב המר סוכם ונערך ע"י אילן להב
Meta-Ethics אתיקה ומטה – אתיקה
כיצד מתמודדים עם שוני תרבותי זה?
רלטיביזם נורמטיבי וריאליזם מוסרי – המשך
למה להיות מוסרי - (דיאלוג בין אפלטון לסופיסט גורגיאס)
מה בין אריסטו להוגים המודרניים
הוכחתו של Mill לתיזה התועלתנית, במובנה דלהלן
תועלתנות של פעולות למול תועלתנות של כללים
תועלתנות פעולות למול תועלתנות של כללים – המשך
הבעיות בתועלתנות של פעולות - חזרה
תועלתנות הכללים – כמענה לבעיות אלה
מושג ה"זכות" של דבורקין בהקשר ההעדפות החיצוניות
ביקורת על התועלתנות מכיוון ה"שמאל"
"פעולה מוסרית" ו"פעולה מתוך חובה מוסרית"
דוגמת ההתאבדות כסיבה לקיומה של חובה מוחלטת
נוסחת האנושיות של הציווי המוחלט
נוסחת האוטונומיות - נוסחת נוספת של הציווי המוחלט
ערכו של הציווי המוחלט כקריטריון
צדק מתקן - עקרונות פורמליים למול מהותיים
נוזיק - רכישה מקורית צודקת של אחזקה קניינית
נוזיק - ביקורתו על תפיסות הצדק החלוקתי
מסך הבערות כחלק מהצדק הפרוצדורלי הטהור
נעלם נוסף - מהן תפיסות הטוב ולמה מעניקים הצדדים ערך.
ניסוח עקרונות הצדק ע"י אנשים הנמצאים מאחורי מסך הבערות
Meta-Ethics אתיקה ומטה – אתיקה
תורות מוסר, האם הן אוניברסליות, או תלויות תרבות וחברה. האם ייתכן שהמוסר משרת רק מטרות אגואיסטיות, למרות שנדמה כי הוא מבקש הקרבה. דיון אתי דן במה ראוי. דיון מטה –אתי דן מה מעמדן של השאלות הללו.
שני מאפיינים של טענות מוסריות, (למשל: "הפלות אינן מוסריות"):
א. אובייקטיביות
ב. פרקטיות
טענות נורמטיביות – כיצד ראוי לנהוג
טענות דסקרפטיביות – תיאוריות – כיצד נוהג
טענה של "משהו אינו צודק" אינה טענה תיאורית, כיוון שמובלעת בה טענה נורמטיבית.
המוסר – נורמטיבי ומפנה דרישות לאנשים, שבחלק מהמקרים אינם נעימות לאנשים ודורשות מהם קורבן, מתעוררת השאלה המטה-אתית – מה מעמדה של טענה: כן ראוי", או "לא ראוי".
מה עומד מאחורי טענות מוסריות ? אם כל מה שעומד מאחוריהן הוא השגת שקט ושלווה לחברה, הרי שזו בעייה, כיוון שייתכן שהמוסר משרת רק אליטות, המבקשות אי מרידה מצד שכבות נמוכות יותר.
טוען למשל, כי מוסר הוא המצאה של החלשים. הם המציאו מערכת רעיונית, הטוענת שטוב להיות מרוסן ורע מוסרית לממש כוח קיים. זוהי טענת החלשים על פי ניטשה. בתיזה זו, האריה בטבע, הוא הטורף. במוסר האנושי, נהפכים הערכים על פניהם. ישנה סתירה בין החוק הטבעי לאנושי.
אם אסור לממש כוח עדיף ומערכת זו משרתת רק את החלשים בהתמודדותם מול החזקים, הרי שאז, ההתייחסות למוסר תהיה שונה, מאשר תיזה , שתאמר שהדבר נכון לכולם ולא רק לחלשים.
האם אכן מייצגות תורות המוסר אמת כלשהי ? אלו השאלות המטה – אתיות. אם בחברות שונות, שונות גם הנורמות המוסריות, יש בזה בעייה. (אסקימוסים).
הבדלי הנורמות בין התרבויות והחברות מעוררים שאלה, אם נורמה מוסרית אינה מבטאת אמת אובייקטיבית כלשהי, אלא משקפת תנאי חיים מסויימים, הרלוונטיים לאותה חברה בלבד.
מאפייני הטענות – אובייקטיביות ופרקטיות – עצם הויכוח על בעיות מוסריות מוכיח, כי ביסוד הויכוח מונחת ההנחה שנושא הויכוח מחייב תשובה נכונה, או שגוייה, שכן אם לא זה המצב, אין טעם לויכוח.
בויכוחים בעלי אופי מדעי, קיים הגיון, כיוון שישנה תשובה אחת, הרלוונטית למציאות, שבמסגרתה נערך הויכוח. הרצון – להשוות ויכוח מוסרי למדעי, בבחינת קיומה של מציאות, שלאורה מתקיים חיפוש אחרי תשובה נכונה.
אלו הן ההשלכות הפרקטיות של הויכוח המוסרי – אם משהו ראוי מבחינה מוסרית, נצפה שישליך על ההתנהגות באותה חברה. כך למשל, אם מוסרי לתת צדקה, הרי שנשפוט באופן שלילי אדם, שאינו תורם לעולם לצדקה.
ל - David Hume – תיאוריה ביחס לנפש האדם – לאדם שני סוגי מצבים מנטליים:
אמונות – משפטים המנסים לתאר את העולם כמות שהוא. לגביהם שאלת נכון / לא נכון – רלוונטית.
תשוקות Passions - כיצד היינו רוצים שהעולם יהיה – שאלות נכון / לא נכון, אינן רלוונטיות. טענות בדבר היעדר רציונליות, אינן רלוונטיות. Hume עצמו מבחין בין שתי המצבים בדוגמה: האם היית מוכן להציל את העולם כולו, במחיר של הימנעות מגירוד רגעי באצבעו. האם ניתן לומר על אדם כזה שאינו רציונלי? לא – כיוון שרצונו בגירוד – רציונלי למרות המחיר.
דוגמה נוספת – סלידה מעכבישים – האם היא "אינה רציונלית" ? לא. אך אם הסלידה מבוססת על האמונה, כי עכבישים מסריחים, הרי שהאמונה אינה נכונה, כי העכבישים אינם מסריחים.
בנוסף טוען Hume שמה שמניע את ההתנהגות האנושית, היא התשוקות. האמונות = התבונה = מכשיר העוזר לממש תשוקות אלה בלבד.
Reason is a slave of the passion.
כוונתו לכך שהתבונה משמשת רק אמצעי להשיג את אשר התשוקה דורשת.
קיים מתח בין האובייקטיביות והפרקטיות – הפרקטיות – יש תשובה נכונה חד משמעית. אך מתפיסתו של Hume נובע, שגם אם יש לאדם אמונה מוסרית מסויימת, אין זה מחייב, שתהיה לו תשוקה לנהוג באותה הדרך, דהיינו בדרך שתואמת את אותה האמונה. במילים אחרות, אין התשוקה קובעת מה ראוי. זה סותר את הפרקטיות, הטוענת, שאם לאדם ישנה עמדה מוסרית מסויימת, תהיה לו מוטיבציה לנהוג בהתאם.
הנעת ההתנהגות ע"י תשוקה, בלבד, שאינה מתיישבת תמיד עם מוסר, האמור להיגזר אובייקטיבית, מתפיסת האדם ומרצונו לפעול על פי תפיסתו.
מכאן שהעמדות המוסריות = תשוקות.
Hume טוען שרגש הוא העומד מאחורי עמדות מוסריות. לכל אדם יש תכונה: יש לו רגש – סימפטיה (אולי אמפתיה במינוחה כיום – הזדהות רגשית עם האחר) וזהו בסיס המוסר.
טענות מוסריות הן טענות היכולות להיות נכונות או לא נכונות ומתייחסות למציאות מסויימת.
Moore - טוב מוסרי הינו "טוב" וזה סוף העניין, דהיינו עובדות מוסריות אינן ניתנות לרדוקציה (הסבר במונחי עובדות אחרות).
גישה נוספת - טענות מוסריות אינן מתייחסות לעובדות מוסריות, אלא עובדות מובנות יותר, דהיינו נעשית רדוקציה. כך למשל, נעשית רדוקציה להדוניזם – טוב – אם הוא מהנה. רדוקציה נוספת: אריסטו טוען שדברים מוסריים, כיוון שתואמים את הטבע האנושי. חיי רציונליות טובים, כי האדם מטבעו רציונלי.
סובייקטיביזם, אמוטיביזם - עמדה מוסרית מבטאת גישה סובייקטיבית, אינטואיטיבית, רגשית, אך אין מציאות מסויימת אליה מתייחסת הטענה המוסרית.
דוגמה נוספת של Hume – צורת מעגל גורם לאדם הנאה אסטטית. הנאה זו, תלוייה בקיומם של מאפייני ם מסויימים של המעגל – שלמות המעגל למשל. אך יופיו אינו תכונה שלו. תכונותיו הינן הנדסיות אך אינן יפות. גם המוסר מקורו ברגש סובייקטיבי מסויים. המוסריות אצל יום נמצאת בתגובותיהם הרגשיות של בני האדם הנחמדים והנעימים, שבחייהם ובמותם לא נפרדו, כמו דוד ויהונתן.
לריאליסט – אין בעיה עם האובייקטיביות אך יש בעייה עם הפרקטיות.
יום – אנטי ריאליזם- אין לשאול אמת או שקר אלא ביטוי רגש בעת ביטוי טענות מוסריות. ישנם שני מאפיינים של המוסר:
מרבים להתווכח ולכן מוצאים בכך טעם ומכאן שהם מניחים שיש נכון ולא – וזוהי האובייקטיביזם של המוסר.
יש מימד של פרקטיות. אם מישהו מצדד בעמדה מוסרית כלשהי הרי שהיא צריכה להניעו לפעול בהתאם לעמדתו.
קיים מתח בין שני מאפיינים אלה של המוסר וקיימת סתירה ביניהם. תיאוריה פסיכו. של יום – 1. רגשות. 2. אמונות ומחשבות לגבי הקורה בעולם (מים רותחים ב 100 מעלות). יום טוען שמה שמניע העולם הן התשוקות ולא האמונות. מאחורי פעולת האדם עומדות התשוקות והשכל רק מכשיר העוזר לממש תשוקות אלה.
חיבור הכל נותן את המתח בין האובייקטיביות לבין הפרקטיות של המוסר.
העמדות המוסריות מכאן מבטאות רגשות ולא את ההבנות שהם שכן ההבנות לא יכלו לגרום להם לפעול כי על פי יום, לא ייתכן שהתבונה והשכל גורמים לכך, אלא רק התשוקות. על פי יום מה שמניע את הנותן לצדקה הוא לא הבנתו , אלא איזה שהוא רגש. מכאן שהעמדה המוסרית היא תוצר של רגש ואז אין זה עולה בקנה אחד עם האובייקטיביות של המוסר, עמדה הטוענת שיש אמת מוסרית.
הסתכלו על עמדות מוסריות – יש ויכוח ומכאן שיש לכך טעם והדבר מבטא אמונה בקיומה של אמת אובייקטיביות. מאידך – יש אלמנט של פרקטיות, דהיינו עמדות האנשים תובלנה אותם לפעול בכיוון מה שהם מאמינים בו. אך תיאוריית יום, אינה מסתדרת עם כך.
יש כוח מוטיבציוני לתבונה – אם אני מבין משהו, הדבר יכול לגרום לי לפעול.
אפלטון חושב, שמה שקורה בנפש הוא מאבק בין הרגש-יצר, לבין המרכיב התבוני והאדם מסוגל להכניע בעזרת התבונה את הרגש והיצר. הוא מחלק את האוכלוסיה לשתי קבוצות – האחת התבונה שולטת בה והשניה – היצר. מכאן ראוי שהשלטון יהיה בידי התבוניים.
קאנט –המין האנושי ראציונלי ויש לו יכולת להתעלות מעל ליצרים, בניגוד לחיות.
יום – אפלטון וקאנט מנסים לטענתו לעשות את הבלתי אפשרי.
טענה האומרת שמה שנכון מוסרית הינו יחסי. כך רלטיביזם תרבותי אומר, שמה שנכון מוסרית, הוא מה שראוי באותה חברה בה הוא נמצא. בתרבויות שונות יש אמונות והבנות שונות. כך למשל דוגמת האסקימוסים.
ניתן לטעון שהיחסיות – אישית. דהיינו ייחוס לאדם כפרט ולא לתרבות. כך למשל באופן ההתייחסות להפלות. השאלה – בעד ונגד עמדה כזו.
בעד – קיימות עובדות המראות שיש שוני ומגוון עצום של השקפות מוסריות ושוני זה צריך ללמד על כך. כנראה שהמוסר אינו אובייקטיבי.
עמדה זו קיימת עוד מהמאה החמישית לפנה"ס . גם באתונה, הסופיסטים שביקשו ללמד רטוריקה. אם ידעו ילדי העשירים לנאום באופן משכנע, הרי שיצליחו בחייהם. גם ציבורית – אתונה הדמוקרטית גם היא היוותה כר לרטוריקה טובה. על הסופיסטים, ידוע מאוייבם – מאפלטון. לטענתו – הם היו שליליים ומה שעניין אותם הוא ההצלחה הסופית. לא התעניינו אם הטיעון אמיתי או שקרי.
פיתגורס
אומר Man is the measure of all things, for those who are and for those who are not… זוהי תיזה מטאפיסית – כל אחד קובע מה שיש ומה שאין. האדם הוא מידת הכל והוא הקריטריון לאמיתות טענה. אם ניקח זאת לרלטיביזם, הרי שטיעון זה משרת את הגישה.
הארכיבישוף Berkley – אידיאליזם – הכל בעיני המסתכל.
התמקד בטיעון שישנם נורמות מוסריות שונות עקב קיומם של הבדלים בתרבויות שונות. הוא מצטט את הרודוטוס, אבי ההיסטוריונים, המזכיר את הניסוי של גאיוס – הוא שאל כמה כסף צריך לשלם לכם, ע"מ שתאכלו את הוריכם שנפטרו. התשובה היתה – שלילית – בשום הון שבעולם. אח"כ שאל קבוצת הודים שנהגו לאכול גופות הוריהם ושאלם כמה יש לשלם להם ע"מ שישרפו גופות הוריהם – never !
הרלטיביסטים מסיקים, שיש מוסר שונה לכל תרבות. בדיאלוג של קריטון, אומר סוקרטס שיש להקשיב רק לחכם, דהיינו יש אמת אחת.
ההבדל בין מחלוקות במדע ובמוסר - במדע – השוני פחות גדול וישנה פרוצדורה מוסכמת, שבעזרתה נבדקת מחלוקת נקבעת האמת. בשאלות מוסריות, אין בעצם סוף. זה מה שיאמר הרלטיביסט, דהיינו אין נכון או לא.
ההבדל בין מדע למוסר, נובע מכך שתחום המוסר מורכב יותר וקשור בטיבעם של אנשים ויש לדעת מידע רב יותר מאשר מה שנדרש בהכרעת שאלה פיסיקלית. אריסטו בספרו "על האתיקה" אומר, שרק טיפש חושב, שמידת הדיוק שניתן להשיג בחקירה בתחומים שונים של חקירה, צ"ל זהה. מכאן יש שוני, אך אין זו סיבה שאין אמת אחת.
עמדות מוסריות מושפעות מאינטרסים שלהם. מכאן שמחלוקת לגבי חלוקת משאבים בחברה למשל, תושפע מתפיסה סוציאליסטית, או גישה קפיטליסטית. יש הבדל וייתכן שהוא קשור באינטרסים של אומרם. רולס אומר שבהימצאם מאחורי מסך הבערות, אנשים יסכימו על הסדרים מסויימים. מאחורי המסך – כולם יחשבו באופן זהה, כיוון שמאחורי מסך הבערות הם מנותקים מהאינטרסים שלהם ומכאן שדי לשים אדם אחד מאחוריו, מה שיחשוב הוא, יחשבו כולם.
אמונות מוסריות הנראות מוזרות, מתקשרות ונובעות מתפיסות מטא-פיסיות או דתיות מסויימות. בדוגמת אכילת ההורים – כולם מכבדים את ההורים מצוות ה"עשה" – שונות.
תפיסות שונות של המציאות. אין הבדלי מוסר, אך יישום אותם ערכים מוסריים, מיושמים בדרכים שונות בחברות שונות, עקב תנאי חיים שונים.
אחד ההבדלים הבסיסים הוא ההבדל בין השקפת חברה מערבית מודרנית למסורתית. הדגש על הפרט ולכל אדם ערך אינהרנטי – טבוע מעצם היותו אדם, ללא הבחנה במידת תרומתו, אלא עצם היותו אדם מקנה לו זכויות. בחברה מסורתית - תפיסה קהילתית יותר – הפרט חלק מקהילה ונמדד על פי תרומתו לקהילה.
כיצד מתמודדים עם שוני תרבותי זה?
רלטיביזם חזק יאמר – אין אמת בכל מקום המוסר שונה.
רלטיביזם חלש יאמר – יש שוני, אך המסקנות ממנו – בכל מקום דברים נכונים, אך ההבדל קשור לתנאי חיים שונים ונדרשת מנטליות שונה, המשפיעה גם על מיקומו של מרכז הכובד מהפרט לקהילה.
יש להבחין בין רלטיביזם הטוען שאין כלל אמת בענייני מוסר, כיוון שכל טענה נכונה ומותאמת לאומרה, לבין רלטיביזם מתון יותר, בו ניתן להבחין בין דברים שניתן לפסלם כבלתי ראויים ונכונים וכאלה שלא ניתן. יש גרעין מוסרי המתקיים אצל כולם, אך מעבר לו, ישנם הבדלים הקשורים בתנאי חיים. מכאן שישנם דברים הנוגדים את הגרעין הקשה. כך למשל, האם מילת גברים מוסרית? אין בעיה, כיוון שלא נפגע גרעין המוסריות.
רלטיביזם נורמטיבי וריאליזם מוסרי – המשך
בגירסתו החזקה – אין לבקר אמונות מוסריות של האחר, שכן המוסר שונה מתרבות לתרבות.
בגירסתו המטא-אתית המתונה יותר – מותר לבקר, ברגע שהמעשה מנוגד לגרעין מסויים, המחייב אוניברסלית, כמו איסור על פגיעה פיסית באחר.
ריאליסט מוסרי – יש נכון / לא נכון בענייני מוסר ומכאן יש בוודאי מקום לביקורת.
בגירסתו החזקה – ניתן לטעון כנגדו שעצם ביקורתו על האחר, המבקר מוסריות של אחרים, הרי שיש בכך סתירה פנימית, שכן אם ביקורת אינה קבילה, הרי שגם אדם שאינו רלטיביסט, רשאי להחזיק בדעתו ואין לבקרו. ואם אין הוא מבקר את המבקר, הרי שהדבר מנוגד לתפיסה הרלטיביסטית עצמה. זהו סוג של טענת "תחולה עצמית".
מוסר – נסיון לגלות המציאות אל מול טענה – שבעצם אנו יוצרים אותו. יום טוען שהמקור ברגש מסויים, הטבוע באדם. הרלטיביסט, מוצא את מקור המוסר בתנאי חיים-תרבות-אקלים-מקום ומכאן, שהוא נוצר ופחות מתגלה.
המוסר הפנית דרישה להתנהגות שאינה אגואיסטית - למען הזולת. הטוען כי אנשים מטבעם אגואיסטים ומטרתם קידום אינטרס עצמי בלבד, יוצר בעיה עם עצם המוסר, שכן אלו טענות סותרות. הדרישה ought מותנית בכך שהאדם can לעשות זאת ואם האדם אגואיסטי מעצם טיבעו, הרי שאינו can.
אגואיזם פסיכולוגי - אנשים אגואיסטים – טענה תיאורית במהותה.
אגואיזם אתי (נורמטיבי) - ראוי שאדם ינהג באופן אגואיסטי. כך למשל, מיקסום תועלת כלכלית אישית, תיתן תועלת חברתית מצרפית גדולה ביותר.
אגואיזם פסיכולוגי יכול להיות מוגדר באמצעות שלוש הגדרות:
א. אגואיזם תוכני – התנהגות המכוונת השגת משהו עבור עצמו – אגואיזם. ואילו התנהגות המכוונת להשגת משהו עבור אחרים, היא תוגדר כאלטרואיזם.
ב. אגואיזם סיבתי אנשים לעולם אגואיסטים, באשר פעילותם מוכוונת עפ"י הפרסים שקיבלו בעבר בעבור התנהגותם. כך הפועל עבור האחר, עושה זאת למען השבח המקבל מאחרים, או הסיפוק הנגרם לו עצמו. זהו חלק מהאגואיזם הפסיכולוגי.
ג. אגואיזם טאוטולוגי - אנשים פועלים לספק רצון החבוי בם ואין נפקא מינא מה תוכנו של הרצון – בין להיטיב עם הזולת ובין אם לאו, אך תמיד הרצון מהווה את המניע ומכאן האגואיזם.
טוען שאמפתיה לאחרים עשוייה לגרום לחריגה מאגואיזם, ע"מ לעזור לזולת. הסיבה קשורה ברגש ולא בתבונה מאמין באגואיזם (מלחמת כל בכל).
פחדו של האדם שהרע, הקורה לאחר כרגע, יקרה גם לו, הוא המניע לעזור לאחרים, אליבא דהובס, בתשובתו לטיעונו של יום. כל אלה נסיונות המאמינים באגואיזם להפריך דוגמאות המתנגדים לאגואיזם.
ניתן לטעון, שעזרה לאחרים, הוא בעצם עניין גנטי, עקב קירבתם של אנשים גנטית – אבולוציונית, אך ההסבר - נראה מופרך – לאללה. רק אלוהים יודע עבור מה הוא טוב, חוץ מאשר לאנשי הוצאת הספרים המפרסמים אותו.
מצדד באגואיזם פסיכולוגי. אך הוא מוסיף לאנשים רציונליזם ומכאן, שאינם אגואיסטיים עד הסוף ועליהם לכרות אמנה, תוך ויתור על חלק מהחירויות – מהאגואיזם.
בהקשר זה – תורת המשחקים – תחום העוסק בהחלטות איסטרטגיות – מה כדאי לעשות, כפונקציה של מה שיעשו אחרים. דילמת האסיר, הינו אחד המשחקים הידועים (שני חשודים שנתפסו, ללא הוכחות כשרוצה המשטרה להגיע להלשנה ולכן הם מושמים בתאים נפרדים). אם לא ישתפו פעולה, יקבלו שניהם שנתיים מאסר. אם לעומת זאת שניהם יפלילו האחד את השני, יקבלו 10 שנים כל אחד. אם אחד שותק והשני מפליל את חברו, הרי שהמופלל יקבל 15 שנה וזה שהלשין, יוצא לחופשי.
בהנחה שאנשים רציונלים ואגואיסטים, הרי שהם צריכים לשתוק. אך כיוון שהם בתאים נפרדים, הרי שכל אחד ידבר כיוון ש – 10 שנים עדיפות על 15 או כלום.
הובס טוען שיבינו שיש לוותר ויחתמו על אמנה. עכשיו הם ב"דילמת האסיר". כולם יודעים שצריך לשתף פעולה, אך כולם חושדים. לכן אין לסמוך על כך יש לפעול על סמך אי שיתוף פעולה. לכן יש צורך בגורם חופשי שיבטיח כי כולם יצייתו ולא יוותרו Free Riders ומכאן נוצר הריבון – המדינה.
דהינו – גם על פי הובס אי אפשר ללכת עם אגואיזם עד הסוף – מסקנתו האופרציונלית הינה שראוי לוותר, על מנת לקדם אינטרסים אגואיסטיים. זהו השגת האינטרס העצמי באופן מושכל.
א' צריך לעשות מעשה אם המעשה מקדם את טובתו וב' צריך לבצע את אותו מעשה, אם המעשה מקדם את טובתו של א'. מכאן הסתירה, שכן מנקודת המבט של ב', הרי שהדבר הפוך. בהנחה שמעשה מסויים מקדם את אינטרס של א' אך פוגע בב', הרי שמנקודת הראות של ב', אין הוא צריך לבצעו.
מכאן, שיש לנסח אגואיזם בצורה שונה:
כל אחד צריך לבצע את שמקדם את אינטרסיו הוא. א' צריך לבצע מעשה אם הדבר מקדם את טובתו וב' צריך לבצע מעשה אם הדבר מקדם את טובתו של ב'.
גישה זו מאפיינת את החזקים והעשירים.
חסר נימוק מדוע מתייחס אדם טוב יותר לעצמו מאשר לאחרים. מכאן, שצריך להיות הבדל רלוונטי ביניהם, ע"מ שהעדפת העצמי תוצדק. התשובה – נקודת המבט האישית של אדם ביחס לעצמו, אינה יכולה להתייחס לעצמו כמו אל האחרים, שכן כאב אישי למשל, שונה מכאבו של האחר. ההבדל לפיכך, קשור בחוויה הסובייקטיבית.
למה להיות מוסרי - (דיאלוג בין אפלטון לסופיסט גורגיאס)
גורגיאס – פולוס – קליקלס – שלושת ה – Rivals כנגד סוקרטס.
סוקרטס – הרטוריקה היא חנופה והשיח הרציונלי – פילוסופי , הוא אומנות Craft . הבדל דומה לזה שבין רפואה לקוסמטיקה.
טענת פולוס – בחיים מצליחים הרטוריקנים, ההופכים רודנים, בזכות הרטוריקה יכולים לעשות כאוות נפשם ומכאן, שטוב להם יותר מאשר לאחרים.
תשובתו של סוקרטס – הרודנים אינם עושים את מה שהם רוצים, אלא רק את מה שנראה להם הכי טוב. אם טועה האדם בחושבו שלעשות דבר מה הוא הפעולה הטובה ביותר, הרי שניתן לטעון שהפעולה לא נעשתה מרצון. הענשת אדם, שלא ראוי להענישו, הם עושים דבר שנראה להם טוב, אך אין הם עושים טוב באמת ודומים הם לאדיפוס, שעשה מה שנראה לו כטוב ורק בדיעבד, הסתבר שהתחתן עם אמו ומכאן, שבמובן מסויים, לא עשה את מה שבאמת רצה לעשות.
אם הטענה, כי הוצאה להורג, רעה לרודן ההורג, שכן יום אחד, מישהו יפרע גם ממנו, הרי שטענה זו נסתרת, בכך שישנם רודנים המתים בשיבה טובה.
צורה אחרת להבין זאת, כי ההמתה רעה עבור הרודן, כיוון שהפעולה מהווה אי צדק. אדם הפועל מוסרית נכון, אמור להיות במצב טוב, שכן לא יאונה לו כל רע.
פולוס – הדבר אבסורדי, כיוון שההמתה, רעה קודם כל למומת ולא לממית. סוקרטס – רע יותר לעשות עוול מאשר לסבול עוול. או במילים אחרות, מי שעשה עוול ונענש על כך, מסכן פחות ממי שעשה עוול ולא נענש על כך.
תשובת פולוס - רע יותר לסבול עוול מלעשות עוול.
סוקרטס – באסתטיקה – משהו "נאה" יכול להיות מועיל, או מהנה ואם הוא "מגונה" הרי שהוא מזיק או מצער.
פולוס מסכים עם סוקרטס, כי לעשות עוול, מגונה יותר מלסבול עוול. המילה מגונה, ניתנת הרי לפירוש "מצער – מכאיב". ברור שפירוש זה אינו קביל, כיוון שהסובל אינו העוול. מכאן שנשאר הפירוש השני – שמזיק יותר לעשות עוול מלסבול עוול ובעצם רע יותר לעשות עוול מלסבול עוול.
סוקרטס טוען שהנענש לאחר שביצע עוול, מצבו טוב יותר לאחר שנענש, שכן הוא מתקן את נשמתו. דומה הדבר למצבו של אדם שטיפל בגופו, גם אם הטיפול כואב, מצב עדיף על אי טיפול במחלה, עקב הכאב הכרוך בטיפול.
קליקלס – פולוס אמר שרע יותר לסבול עוול מאשר לעשות עוול. אמירה זו הינה על פי הטבע (אומר קליקלס), דהיינו תואמת את טבע האדם שלגביו כאב מזוהה עם משהו רע. אך סוקרטס מביא את פולוס למסקנה שלעשות עוול הוא מגונה, מסקנה שהיא "טענה על פי החוק", דהיינו מייצגת את החוק המוסרי, או חוק המדינה – משהו שנוצר ע"י בני אדם. המחוקקים - הם החלשים והמרודים ומפחידים את החסונים...
מוסר הומצא ע"י חלשים, ע"מ למנוע מהחזקים לממש אינסטינקטים שלהם ולנצל את כוחם.
תלמידו של אפלטון. לאריסטו נטיה להיות אמפירי יותר ומעוניין להגיע למסקנות ע"ס חקירה אמפירית, לעומת אפלטון, הבודק את הדברים באופן פילוסופי יותר. אפלטון מדבר על "התגלמות קונקרטית של אידיאות מסוימות", משהו כעין "קונספט", שאפלטון מעניק להן ממשות כלשהי.
אריסטו, כאמור, אמפירי יותר. אין הוא מדבר על תיאוריה, אותה הוא מנסה להחיל על המציאות, אלא על אינטואיציות מוסריות, הקיימות אצל האדם הממוצע, עליהן אין הוא חולק, (כגון הדעה שהיתה רווחת, בדבר קיומן של חוכמה, מתינות וחוכמה, כמידות טובות מקובלות) והוא מנסה להסבירן. תפקיד התיאוריה, למצוא את ההסבר לאינטואיציה ואת המכנה המשותף להן, מבלי לנסות לסתור אותן. גישתו טלאולוגית ולא דאונטולוגית. (Telos – תכלית – מטרה להגיע למקום כלשהו וזהו המניע לפעילותנו).
אומרת שיש תכלית מסויימת, אותה יש להשיג. כך התועלתנות למשל, הטוענת, כי הרווחה המצרפית, היא המטרה אליה יש לשאוף ומוסריות הפעולות, תיקבע על פי מידת הגשמת הפעולות את המטרה האמורה. גישתו של אריסטו, הינה אכן טלאולוגית שכזו.
(Deon – חובה) – קאנט למשל, מייצג גישה כזו. לשיטתו, ניתן להצביע על חובות מסויימות (לא לגנוב, לשקר וכו.) – גם אם פעולה תוביל למטרה חיובית, הרי שאין הפעולה מוסרית, בניגוד לשיטה הטלאולוגית, שתגרוס מוסריות כנגזרת ממידת ההתקרבות להשגת המטרה. עפ"י גישה זו, המעשים עצמם נמדדם כראויים מוסרית, ללא קשר למטרה, שלשמה הם מבוצעים.
מה בין אריסטו להוגים המודרניים
השוואתם של הוגים מודרניים לאריסטו מראה, שהמודרניים מודעים לרלטיביזם מוסרי, על כל הבעייתיות שבנושא, אך אריסטו, אינו מוטרד מכך. חייו באתונה משפיעים על תורתו, עקב קיומה של תמימות דעים בתקופה ובמקום זה, לגבי מהותן של נורמות מוסריות.
הבדל נוסף בין אריסטו להוגים מודרניים, מתייחס למה שכלול במושג מוסר. כיום – ההתיחסות קצרה יותר – מיקודה בשאלה מה מותר לאדם לעשות, או להימנע ממנו, ביחס לאנשים אחרים. הקדמונים ואריסטו ביניהם, מרחיב את ההגדרה גם ל"מהן התכונות הטובות, שראוי להן שתהיינה באדם", דהיינו לא רק בין אדם לחברו, אלא שאלות של חיים ראויים, מהן תכונות רצויות לאדם וכו.
ספר המוסר של אריסטו. חשיבתו בהירה וקולחת. בספר 10 חלקים. בתחילת הספר הראשון, מסביר אריסטו, שהמעשה האנושי תמיד תכליתי ומיועד להשיג משהו. עפ"י אריסטו – כל דבר הוא תכליתי, קל וחומר הפעולה האנושית. פירזול הסוסים, ע"מ לרכב היטב, ע"מ לנהל מלחמה טוב יותר, ע"מ להגן על המדינה – שרשרת תכליות, שכל אחת מהן מהווה אמצעי להגעה לתכלית גבוהה הימנה. בפרק ב', הוא אומר, שיש תכלית סופית כלשהי, שאם לא כן, התהליך, חסר טעם. התכלית ה"סופית" – האחרונה, היא עצמה אינה אמצעי להגעה לתכלית נוספת, היא "הטוב העליון". בניסוח מודרני יותר, מדובר על:
א. ערך אינטרינזי – טוב כשלעצמו
ב. ערך אינסטרומנטלי – מכשיר להשגת ערך אחר.
הטוב העליון – הינו רק אחד, על פי אריסטו והוא אובייקטיבי – לעיתים, טועים אנשים לחשוב על מהותו.
לפיכך קיים פער בין הטוב האובייקטיבי הנכון ומחשבותיהם של אנשים עליו. בנוסף, חולקים עליו הוגים שונים, כגון מקייאבלי, שאינם מסכימים לכך שקיים רק טוב אחד בלבד, אלא קיימים "טובים" מספר = פלורליזם הטענה – מספר "טובים" אינם ניתנים לרדוקציה ל"טוב אחד".
מהו הטוב העליון? Eudaimonia – שיגשוג – חיים משגשגים . לטענת אריסטו, זהו הטוב העליון, אליו מכוונים כל בני האדם. אך מהם חיים משגשגים? בזאת חלוקות הדעות, בין הנאה, עושר, כבוד וכו. אריסטו דוחה את כל הדעות הללו. הוא מנסה להתמודד עם סברות אלה. שיטה זו, הינה ייחודית לאריסטו – הוא בודק מה חושבים אנשים מן השורה, מה אמרו ההוגים לפניו, מקבל חלק מהדברים, מפריך אחרים ומגיע למסקנות. התהליך נקרא – דיאלקטיקה.
כך למשל, מדוע אין "כבוד" מהווה "שיגשוג" ? כיוון שהכבוד מהווה רק אינדיקציה לאדם לכך שהוא ראוי לו ולפיכך, מהווה הכבוד רק אמצעי להשגת משהו אחר, או שהוא מעיד על משהו אחר, שבגינו ניתן לאדם הכבוד.
על פי אריסטו, חיים טובים הם חיים של המידה הטובה, דהיינו, חיים בהם פועל האדם מתוך רציונליות. אלו הם חיים של: א. הגות. ב. רציונליות. ההוכחה – "כשם שלגבי חלילן, פסל, או אומן כלשהו, נראה שטובתם והצלחתם יישקלו בתוך פועלם זה, הרי שאם גם לאדם נועד פועל מה, הרי שגם דינו כך", דהיינו, כשם שפועלו המוצלח של חלילן נמדד על פי המידה בה הוא ממלא את ייעודו כחלילן, הרי שבמידה בה ממלא כל אדם, באשר הוא אדם, את ייעודו. חייהם של אנשים כאלה – משגשגים.
שימור החיים, למשל, אינה יכולה להיחשב כייעוד, כיוון שכמו תחושה, אין היא ייחודית לאדם. רק רציונלייות ייחודית לאדם. מכאן שרק פעילות הפועלת מתוך רציונליות, תיחשב כיייעוד האדם.
שיגשוג הוא פעילות של נפש שבה יש :א. ציות לעיקרון רציונלי. ב. הבנה של עיקרון רציונלי, או במינוח אחר, א. פעילות אינטלקטואלית טובה. (מידה טובה אינטלקטואלית) ב. פעילות פרקטית (מוסרית) טובה. (מידה טובה מוסרית)
נפש
חלק רציונלי חלק
לא רציונלי
עשוי לציות ממש לא רציונלי
לרציונליות (פעילות של שימור החיים)
(תשוקות, רגשות)
שיגשוג
פעילות
אינטלקטואלית טובה פעילות פרקטית (מוסרית) טובה
מידה טובה אינטלקטואלית מידה טובה מוסרית
כיצד הופך אדם להיות בעל מידות טובות? הבעייה כיצד לחנך אנשים לעשות את מה שצריך לעשות. המידות המוסריות הטובות נרכשות בדרך של התנהגות. אין האדם נולד עם תכונות טובות ואין אלה ערכים נרכשים באמצעות לימוד, אלא : כשם שמתוך שנגינה בכינור הופכת את האדם לנגן ובניית בית בפועל, הופכת את האדם לבנאי, הרי שעצם עשיית המעשים המוסריים, הופכת את האדם למוסרי. זהו כעין תהליך התנייה, הגורם להפנמת ערכים, שנרכשו באמצעות התנהגות נכונה שתורגלה פעמים רבות.
המידה הטובה של האדם באה לידי ביטוי, כשתשוקותיו ורגשותיו מצייתים לצו הרציונליות שלו. כשבוחר האדם בדרך אמצעית, הנמצאת בין שני קצוות (שביל הזהב של הרמב"ם, בנוי על עיקרון זהה), כמו השביל שבין אומץ הלב לפחד – המידה האמצעית חלה על רגשות, כמו גם על פעולות ותשוקות – שהוא במקרה זה הפחד "כשראוי לפחד". האדם הפוחד מהדברים הנכונים, כמו מביקורת על התנהגותו, בעת שהיא אינה ראוייה, הינו פחד "נכון", אך אין לחשוש ממחלות ומעוני, שכן אין מה לעשות כנגדם.
כשמגלה חיל אומץ בשדה הקרב וחושף עצמו לסכנה, הרי שהגדרת ה"אומץ" תהיה כזו רק אם נבעה ממניעים נכונים. פחד מעונשם של מפקדיו, לחץ חברתי מצד חבריו, או פעולת תעוזה בעת שיכרות, אם הסיכון נובע מתשוקה, או יצר חזק, כל אלה מניעים שגויים ולא יוגדרו כפעולות אמיצות.
המניע הנכון הינו רק מניע המשרת את מטרת הקרב וההגנה על המולדת.
כעס למשל, על פי אריסטו, גם בו קיים "אמצע" – חוסר צדק משווע הנגלה לידי אדם ואינו גורם לו לכעס, הרי שהוא שגוי, זאת בניגוד לאדם, שכועס בגין כל דבר.
ה"מתינות היצרית", היתה אחת המידות הטובות, עליה הסכימו היוונים. גם כאן רואה אריסטו "אמצע ראוי" מסויים. האמצע – סובייקטיבי ומשתנה מאדם לאדם.
פזרנות, למול קמצנות ובאמצע – נדיבות.
אריסטו מודע לכך שלא בכל דבר האמצע קיים, כמו ברגש הקינאה למשל, או ניאוף ("אי אפשר לנאוף עם האשה הנכונה, בזמן הנכון ובמידה הנכונה", כדבריו).
כיצד ניתן למדוד את דרך האמצע? באמצעות עיקרון רציונלי, שהוא העיקרון על פיו היה פועל האדם הניחן בתבונה מעשית.
מיהו האדם הניחן בתבונה המעשית? האדם היודע לבחור היטב את האמצעים שיקדמו היטב את מטרותיו וכן הוא יודע לזהות את מטרותיו הראויות.
אריסטו מבחין בין שני סוגי חשיבה:
א. עיונית.
ב. מעשית - מכוונת למציאות ולהחלטות ההתנהגות האמפיריות.
אריסטו מנסה לספק קריטריון להתנהגות ראוייה (זיהוי דרך האמצע), אך הדרך לזיהויה של דרך זו, הינה בעייתית, בין השאר עקב היותה נגועה במעגליות חשיבתית. אין הוא מודע לאפשרות שתרבויות אחרות יחשבו בדרך שונה (רלטיביזם מוסרי).
עניינו העיקרי אינו הכוונת התנהגות, אלא הבנת המניע להתנהגות הראויה.
מושג ה – Akrasia:
מצב בו יודע אדם לכאורה מה טוב לעשות ופועל אחרת למרות זאת. כך למשל אין זה בריא לאכול אוכל מתוק ושמן אך בכל זאת עושה זאת. ברמה הכללית – פעילות הברוקרים בניו יורק. הפער יוסבר ע"י מספר אפשרויות:
חולשת הרצון (אכילת מתוק, שמן, מלא כולסטרול וטעים...לאללה...)
סוקרטס - אין אדם יכול לעשות רע אם הוא אכן יודע שהדבר רע ואם הוא עושה רע סימן שאינו מודע לכך שמעשהו – רע. חוסר הידיעה, על פי סוקרטס, או שאינו יודע כלל, או שאינו יודע רק במובן מסויים, דהיינו חסרה מודעות, או שאין מוענק משקל מספיק למהותה של הפעולה, למול תוצאותיה, כפי שיתבטאו בעתיד – כך למשל, הזנחה המתבטאת באי טיפול בשיניים בזמן. בכלכלה – פקטור המיופיה – השיכחה, מכמת מרכיב זה, כמו למשל בעת עשיית ביטוח כנגד מקרה עתידי.
אריסטו מסביר באופן שונה והדבר מתקשר לדרך שבה נרכשת המידה הטובה (באמצעות התנהגות, המשפיעה גם על הצאצאים). אריסטו מתייחס להנאה ולסבל כאל גורמים מוטיבציוניים. אריסטו מקבל גם חלק מהעמדה ההדוניסטית, הטוענת כי חיים משגשגים הם חיי הנאה. אדם שקיבל חינוך ראוי, עושה טוב מתוך הרמוניה פנימית מסויימת, שהוקנתה לו בתוקף חינוכו. אריסטו, מנוגד בגישתו זו לקאנט, כשהאחרון מעלה על נס את מעשהו הראוי של האדם, העושה אותו חרף קשייו ובכך, הוא משיג את הערכתו (של קאנט לפחות).
אריסטו טוען, שאדם שלא עבר היטב את תהליך החינוך וההפנמה, הוא האדם מגיע למצב ה – Akrasia. אדם שעבר חינוך "טוב", לא יחוש כלל בניגוד.
ביקורת נוספת על אריסטו: לגישתו המטאפיסית, לכל דבר בעולם – תכלית, בין חי, צומח ובין דומם, קל וחומר למין האנושי. האם יש תכלית המין האנושי היא חיים רציונליים? האם אין הבדל בין אנשים באופן שלא ניתן להגדיר כך – כללית – את כל חברי המין האנושי? אצל חלקם – דווקא החלק הרגשי חזק יותר והרציונליות אינה מאפיינת כל אדם באשר הוא אדם. ההסבר האבולוציוני, יסביר את הרציונליות, ככלי שרידות, שפיתח המין האנושי ואין זו תכלית. רציונליות – מקורה בגישה הדתית, הרואה את האדם בצלם האלוהים, שרציונליות, הינה תכונתו העיקרית, אך אין זו תפיסה חילונית.
גישה תועלתנית הינה טאוטולוגית. היא רואה ערך רק במה שיש בו תועלת, המוגדרת כאושר, הנאה, סיפוק רצונות וכו. כאשר התועלת הכללית גדלה, קורה משהו טוב וזה הקו המנחה את התשובה לשאלה כיצד לנהוג. ראוי לעשות מעשים המביאים אושר וסיפוק רצונות לבני האדם.
התועלתנות מופיעה במאה ה – 19, כשמבטאיה העיקריים הינם בנטהאם ומיל. בראשיתה, היא מסתמנת כראדיקאלית, בבקשה לשנות דברים מיסודם. התועלתנות יצאה כנגד דרך ניהול החברה באנגליה, בחושבם שהמערכת מתנהלת בגלל מסורות, ללא גורם מאחד מסורות אלה. בהיותם חילונים, ביקשו להשתית מדיניות חברתית על עקרון גרימת אושר ל(רוב) האנשים.
התפיסה מושכת באיפיונה זה. אינטואיטיבית – ברור שזו דרך ניהול הדברים וקבלת ההחלטות הציבורית הראוייה. החלטת רוב, למשל, אם לסלול כביש אם לאו, תואמת גישה זו.
מתחילה עם Bentham 1748-1832 ועם J.S.Mill 1806-1875. התנועה ראדיקאלית, דהיינו מטרתה לשַרֵש את כל שהיה לפניה. הדבר שהפריע – הקריטריונים, על פיהם נחקקו חוקים, היו כעין ערב רב, נאמן למסורת, מושפע מדת וכו., אך לא דוקטרינה שיטתית ואחידה. לגישתם – יש לקבוע הכל עפ"י עיקרון אחיד, לגבי דידם, התועלת, שהיא האושר המצרפי של בני האדם.
הקריטריון – ציבורי ואישי – מעשה הפרט צריך שיגרום תועלת ואושר לבני האדם. ההתייחסות לפעולות, אינה מנותקת מתוצאותיהן. הגישה מכאן – תוצאנית Consequentialism. פעולת השקר למשל, לא תימדד רק אם היא ראוייה אם לא, אלא גם על פי תוצאותיה, בניגוד לגישתו של קאנט למשל. הויכוח בין גישת התועלתנות (הגישה מקדשת את האמצעים), לעומת גישה אחרת, הפוסלת פעולות מעצם היותן בלתי ראויות.
גישה תוצאתית, אינה בהכרח תועלתנית, כמו גישה פאשיסטית, שמטרתה, תפארת המדינה ופעולות אנשים, תימדדנה על פי תרומתן למטרה הנ"ל, שאינה תועלת החברה דווקא. כך גם חברה, הפועלת על פי אידיאל דתי.
מאפיין שני של התועלתנות – רווחתנות Wellfarism.
מגדיר -מצב מנטאלי של הנאה, או היעדר כאב. הדבר מזכיר תפיסות יווניות קדומות, הדוניסטיות במהותן, כמו האסכולה הקירנית, שגרסה, כי על האדם לחיות כך שימכסם את הנאותיו הגופניות. המדובר בגישה אגואיסטית לחלוטין, בניגוד לתועלתנות, המדברת על תועלת מצרפית לכל בני האדם. האסכולה הקירנית טענה, שההנאות הגופניות הן האינטנסיביות ביותר, כשהאסכולה האפיקורית תטען מאוחר יותר כנגדה, שלמרות היותן אינטנסיביות, מישכן של הנאות הגוף – קצר. בנוסף לכך טענה האסכולה, שמיכסום כזה, יגרום לחולי (אכילה מרובה, למשל). לגבי דידם של האפיקורים, יש לשלב הנאות גופניות עם פעולות שכליות, באופן שהשילוב, ישיג את אותה המטרה – מיכסום הנאות, שכן הנאות שכליות, מישכן ארוך יותר , אין הן גורמות לחולי ואינן מחייבות הינזרות.
בנטהאם מגדיר מדדים, להשגת כמות מכסימלית של הנאה. כך למשל טוען בנטהם ש: Pushpin is as good as Poetry, דהיינו משחק ה Pushpin הפשוט, טוב בדיוק כמו שירה. אין לגביו הירארכיה של הנאות, הכל סובייקטיבית לאדם, כפי שהוא נהנה מפעילותו.
על הגדרת התועלת של בנטהאם – מצב מנטלי של הנאה – יש למיל השגות לא מעטות. מיל מחלק להנאות גופניות ורוחניות, כשהאחרונות טובות, איכותיות יותר. כמות ההנאות, אינה הכל, אלא יש חשיבות גם למהות ההנאות. ההוכחה על פי מיל – שאל שניים שהתנסו כל אחד בהנאה אחרת, הרי שהתשובה שתקבל, שההנאות הרוחניות עדיפות.
בסיפרו – התועלתיות - Utilitarianism. בעמ' 21: "אלה המכירים את שני מיני ההנאה, מעדיפים באופן בולט מאד, את דרך החיים המעסיקה את כוחות נפשם . מעטים היו מסכימים להפוך אחת מן החיות הנמוכות, לו הובטח להם שיהנו במידה היותר שלמה מן ההנאות של הבהמה". כך לדבריו, לא יסכים איש ליהפך חזיר, גם בעבור הבטחת מלוא סיפוק צרכיו.
דוגמת החזיר אינה סתמית, כמובן. ייתכן ששורש הסירוב, נובע מגאווה, המתפתחת בחברה, בה ניתן משקל יתר להנאות רוחניות אך מיל חושב שלא הגאווה, אלא הכבוד העצמי Dignity, הוא המניע האמיתי לסירוב. הטענה דומה לדברי אריסטו, הגורס שייחודו של האדם, הוא בתבונה – הרציונליות. צרכים שונים, נובעים מכך. מיל טוען שמוטב להיות אדם לא מרוצה מחזיר מרוצה ועדיף להיות סוקרטס בלתי מרוצה, מכסיל מרוצה.
קביעתו של מיל, אינה מתיישבת בהכרח עם תיאוריות אחרות, כמו פירמידת הצרכים של מסלאו, או עם מציאות בכל מקום, שכן התשובה, תלויית הֵקְשֵר.
מחקרם של Old & Milner – עכברים המפעילים זרם חשמלי המדמה הנאתם מאוכל, מתו מאפיסת כוחות, לאחר שלמדו להפעיל המתג ובו עסקו כל הזמן, בלא שאכלו. לא בטוח שאנשים יסכימו ל"סידור" שכזה.
אריסטו היה בבירור אומר, שאין חיים אלה מוגדרים כחיים משגשגים ואנשים לא ראוי שישאפו להם ובמציאות, אכן לא היו רוצים בם.
הגרת התועלת המודרנית, הינה של הכלכלנים, המגדירים תועלת, כמצב בו מגיעים אנשים לידי סיפוק רצונותיהם והעדפותיהם. הסיבה – הדרים ניתנים לרישום, לכימות, לסידור הירארכי וכו.
מרכיב שלישי של התועלת – אגרגציה - מצרף Aggregation . מעשה האדם צריך שיגדיל את סכום התועלות של הפרטים. חישובי התועלת נעים לכיוון האינסוף במרחב ובזמן ומכאן שהיישום קשה בהקשר לפעולת הפרט. לעומת זאת במישור הציבורי (סלילת כביש, כן או לא), הדברים ישימים יותר. יש צורך בסיכום כל תועלות האנשים והסכום צ"ל גדול מאפס.
יש בגישה כמובן בעייה , בהשוואה לגישה הגורסת שישנן פעולות שאין לבצען בשום מקרה, שכן אין הן מוסריות, בהתעלם מהתוצאה. יציאה למלחמה – חישוב תועלתני מקובל, לעומת הריגת אדם בריא, ע"מ לקחת את אֵבריו לטובת ארבעה חולים, שגם אז סכומה של התועלת המצרפית – חיובי גם כן.
לעניין הרווחתיות והתועלת – ע"מ למכסם בתועלת הכללית, יש לדעת מהי התועלת וכאן נכנסת בעיית המדידה.
א. א. בכלכלה במשפט, הדבר נעשה ע"י מידת הנכונות לשלם. בעצם – שיטה אחת, הינה כימות –
מתן ערך מספרי לכל דבר והשוואת הערכים ודירוגם, הם היוצרים את המדידה. זוהי שיטת הסולם הקארדינאלי. (או סולם אינטרוואלי).
ב. שיטה שניה – אינה מכמתת, אלא רק קובעת הירארכיה, ללא מתן ערכים מספריים לדברים השונים – זהו סולם אורדינאלי.
פרדוכס Arrow
נניח שלשוה אורחים - אין בידי משקה ועלי לרכוש משקה, בידי כסף רק לאחד.
ראובן שמעון לוי
עדיפות1 קפה תה שוקו
עדיפות2 תה שוקו קפה
עדיפות3 שוקו קפה תה
בתחרות בין קפה ותה, יש עדיפות לתה, כיוון שיותר אנשים מעדיפים אותו. כעת נבדוק קפה מול שוקו, אך שם שוקו עדיף על קפה. בתחרות בין שוקו מול תה תה עדיף. מכאן, שיש פרדוכס על שם Arrow. ניתן לפתור חלקית ע"י כימות.
מתן סכום זהה לחולה ולבריא, מייצגים תועלות שונות, שכן שימושו של חולה בכסף, מותיר לו פחות לצרכי פנאי למשל, שכן מחלתו מחייבת אותו להשתמש בחלק מהסכום לשיפור מצב בריאותו. הסיבה – חלק מהסכום, מטרתו להביא את החולה למצב דומה לזה של הבריא.
"מפלצות תועלת" - ע"מ להשיג את אותה מידת הנאה, אצל פרטים שונים, יש לספק להם מוצרים שונים, שמחירם שונה.
הוכחתו של Mill לתיזה התועלתנית, במובנה דלהלן
בהנחה שהאושר וההנאה – הינם היחידים בעלי ערך אינטריזי (בפני עצמו) ולא אינסטרומנטלי (מכשיר להשגת יעדים אחרים),בעמ' 84-85 בספרו "על התועלתיות", טוען Mill, שההוכחה היחידה לכך הינה שבני אדם אכן רואים אותה למעשה, כפי שההוכחה היחידה לקיומו של צליל, הוא בשמיעתם של בני האדם אותו. ההוכחה שהאושר הכללי הוא רצוי היא בכך שכל אדם אכן רוצה באושרו שלו. מכאן, שהאושר הוא דבר טוב.
מכאן מסיק Mill, שאם האושר טוב לכל אדם, הרי שהאושר הכללי, טוב לקבוצה כולה.
ביקורת על Mill
למילה "רצוי" משמעות תיאורית (רוצים אותו) ומשמעות נורמטיבית (ראוי). כך באנגלית desirable, גם לה שתי משמעויות ו – Mill קופץ בין שתי המשמעויות ומבצע בניתוחו כשל נטורליסטי, על פי Hume. המעבר בין שתי המשמעויות, אסור, על פי Hume, כהסבר וכהוכחה לעובדת היותו של האושר רצוי, במובן הנורמטיבי של המילה.
הביקורת השניה – גם אם אושר טוב לפרט, האם ניתן לצרף את כל ה"אושרים" הפרטים ולצרפם ל"אושר כללי"? האם קיים בכלל גוף כזה, שלגביו "אושר כללי" הוא אכן טוב? ההנחה בבסיס מסקנה כזו, שכל האנשים בעלי מוסר מסויים.
אצל בנטהאם, תוגדר התועלת כסוג של תחושת היעדר כאב והנאה. הנאה, אינה רק תחושה, אלא סיפוק רצון וצורך מסויימים. שתועלת תוגדר כסיפוק רצונות של האדם. הגדרה כזו, בורוה הדמוקרטיות של התועלתנות., שכן התועלת – סובייקטיבית.
יש להתחקות על מקור הרצונות. ייתכן שהרצונות הינם תוצר של מניפולציה, או מבנה חברתי, בו גדל האדם. בחברה מסויימת, תגדיר אשה את "רצונה" כלידה וטיפול במשפחתה, דבר הנובע מהתרבות בו גדלה. דהיינו "העדפות" עלולות להיווצר כתוצאה ממניפולציה שעברו אנשים במהלך החינוך במסגרת התרבותית, בה הם חיים.
לא כל רצון, נרצה לספק, גם אם תוגדר תועלת כסיפוק רצונות. Ronald Dvorkin מדבר על העדפות חיצוניות ואישיות Personal & External Preferences. העדפה פנימית – מה שארצה אני. חיצונית – העדפתי שלי לְמָה שיקבל אדם אחר. תיתכן גם העדפה שלילית חיצונית והיא פסולה (כך הגזען ביחס לאנשים שאינם מגזעו). לתרבות אסור לקבל העדפות חיצוניות לחשבון התועלת החשבון צריך לכלול רק העדפות אישיות, שכן התועלתנות מחוייבת לשיוויון. כל אדם ייחשב פעם אחת בלבד ולא ייחשב כיותר מאחד (בנטהאם). גם מסיבה זו, אם תתחשב התועלת בהעדפה האישית וכן בהעדפה החיצונית, הרי שיש כפילות, המעוותת את חשבון התועלת.
תועלתנות של פעולות למול תועלתנות של כללים
חסרונות גישת הפעולות, בה דנו עד כה, מחייבת חישובים מתמידים של תועלות ובכך ישנם כאמור קשיים רבים.
מורכבות החישוב, תוביל כנראה להחלטות מוטות לטובת המחליט עצמו. (העלמת מס בגובה X, מה התועלת (לאדם כפרט – תועלת גדולה, אך לחברה ההפסד, לכאורה, מזערי, שכן הסכום נחלק בין מספר רב של אנשים)
בנוסף, חסר מידע לגבי מה עושים אחרים והמידע החסר, אינו מאפשר חישוב. כשמסיקים אנשים ביתם בעץ והאפר הנוצר, מצטבר על הגגות. אם כמות האפר קטנה, היא נשטפת בגשם, אך אם כמות האפר גדולה, הוא אינו נשטף ואז הגג ניזוק.
עקב הבעיות נחליף לתועלתנות כללים – ניצור כללים לגבי סוגי פעולות. בודקים מה הכלל שצריך להיות תקף לגבי פעולות מסויימות ורק אז בודקים תועלת. כך למשל, האם ראוי מוסרית לקיים הבטחות, או להפירן? נישקלים שיקולי תועלת ויוצרים כלל. ברגע שנוצרת הזדמנות, בה על הפרט להחליט אם להפר הבטחה אם לאו, הרי ששיקולי התועלת לא יופעלו על הפעולה הספציפית, אלא נפעל על פי הכלל שנקבע, כיוון ששיקולי התועלת, כבר חושבו בזמנו לגבי הכלל.
תועלתנות פעולות למול תועלתנות של כללים – המשך
הבעיות בתועלתנות של פעולות - חזרה
הצורך לחשב התועלת הכללית של כל פעולה, בעייתית. קיימת גם בעייה של השוואת תועלות, או מהי הכמות הסובייקטיבית של התועלת. יתירה מזאת – יש לנבא מה תהיה ההשפעה העתידית – מכל האמור נוצרה תועלת הכללים – המדידה נעשית פעם אחת והפרט פועל על פי כללים, בהנחה שהתועלת נמדדה בעבר באופן מקצועי ולא ספורדית לכל מקרה.
בתועלתנות של פעולות, קיים תמיד גם החשש מפני ביצוע חישוב מוטה לכיוון הפרט המְחַשֵב, שיפעל למיכסום תועלתו הפרטית, עם משקל יתר לתועלתו הוא ומשקל חסר לתועלת המצטברת של החברה כולה.
בעייה נוספת – חסר מידע הקשור לְמָה יעשו האחרים – דוגמת הסקת הבתים והאפר המצטבר על הגגות.
בנוסף – יש תוצאות מסויימות, הנוגדות את האינטואיציה Counter Intuitive. – דוגמת אונס אשה ע"י בן גזע מסויים ומפלילים חף מפשע, ע"מ למנוע מהומות מצד גזעה של הנאנסת, או הריגת אדם אחד ע"מ להשתמש באבריו להצלת עשרה חולים אחרים.
תועלתנות הכללים – כמענה לבעיות אלה
תועלתנות הכללים, אמורה לענות על בעיות אלה. כך למשל, כלל האוסר על הרשעת חפים מפשע, או כלל המתיר הפללה כזו בתנאים מסויימים. הבחירה בין הכללים תראה, כי עדיין תקבל התועלת הכללית שירות טוב יותר, ע"י בחירת הכלל המוסרי מבין השניים.
לעניין הרשעת החף מפשע, ניתן לומר שלא רק שיקולי תועלת עומדים בבסיס הטיעון, אלא שיקולים מוסריים נוספים.
תועלת – סיפוק רצונות, או העדפות. כלכלנים מגדירים אותה כמצב בו סופקו העדפותיו של הפרט ועבור הכלכלן, העדפות אלה אין מהרהרים אחריהן, ללא שיפוט ערכי שלהן. פרקטית, ניתן גם לכמת העדפות כאלה.
אך את העדפותיו של הסדיסט, או הגזען, אין להביא בחשבון – אינטואיטיבית, כך זה נראה.
רונלד דבורקין מבחין בין העדפות אישיות (העדפה אישית בה רוצה הפרט דבר לעצמו), לבין העדפות חיצוניות (העדפה שמישהו אחר יקבל משהו) וטוען שיש להחשיב רק את הפנימיות, שכן אחרת, נספר כל פרט פעמיים ובכך נפגע עיקרון השיוויון, העומד בבסיס תורת התועלתנות, דהיינו, אין לספור מישהו פעמיים.
מושג ה"זכות" של דבורקין בהקשר ההעדפות החיצוניות
בחשיבה גזענית למשל, בא נושא ההעדפה החיצונית (השלילית) לידי ביטוי ואין להתחשב בה על פי דבורקין. מכאן נובע מושג הזכות – מצב בו נדחים שיקולי תועלת על פי דבורקין – אין להשתיק מישהו, השייך למיעוט מרגיז, רק משום שהתועלת הכללית תגדל. כיוון שיש חשד שיש לאנשים, עקב דעות קדומות למשל, העדפות חיצוניות, ושאותן – אין להביא בחשבון – כך לגבי מיעוטים, הומוסכסואלים, מאמיני דת שונה וכו. האדם אינו מבטא רק העדפות אישיות, אלא גם חיצוניות. מאחר שהן משבשות את השיוויון ובכך את חשבון התועלת ה"נכון", הרי שיש לקבוע פי "זכויות" ולא לפעול על פי התועלת הכללית.
ההתחקות אחרי היסטורית הרצונות מוכיחה, שיש להקשר החברתי ולתרבות השפעה על ההעדפות (אשה בחברה מסורתית, הרואה עתידה בגידול ילדיה) והשאלה, אם אין היא קורבן לתרבות זו. דהיינו רצונו של אדם, אינו מהווה הוכחה לכך שרצונה משקף את ה – Best Iinterest שלה.
פרסומות עובדות על החלק הרגשי ולא הקוגניטיבי. מכאן ניתן לטעון, שרצונות רבים נובעים מעצם קיומה של הפרסומת ומרצונו של הספק למכור. העדפות אלה הינן אקסוגניות ולא אנדוגניות.
גישת ה Welfare Utalitarianism
אמורה לפתור חלקית בעייה זו. ניתן לייחס אובייקטיבית אינטרסים מסויימים כמו בריאות, מזון ודיור ברמה מסויימת ומכאן, רמת הכנסה מספקת לסיפוק צרכים אלה. בריאות, מהווה אולי דוגמה טובה לכך. הפתרון מוגבל כמובן.
ביקורת על התועלתנות מכיוון ה"שמאל"
אין מחוייבות לשיוויון - אקומולציה פשוטה של תועלות הפרטים, על מנת להגיע לתועלת הכללית, משמעה שאין בעצם שום מחוייבות לשיוויון. לעיתים פעולה מסויימת, אינה מסבה נזק לאיש, אך מיטיבה עם אחרים (שיפור פארטו). אך מה לגבי מצב בו הטבה עם אחד, מרעה עם האחר ? התועלתן, יחשב את הדבר (סמי) מתמטית. אומר השמאלן – אין מחוייבות לשיוויון, כיוון שהחישוב מחשב תועלות בלבד. בחברה של 10 אנשים, מתוכם 2 עשירים בלבד, הרי שההכנסה הכללית כביכול גבוהה.
תגובת התועלתן – עקרון התועלת השולית הפוחתת פותר זאת, שכן תוספת תועלת לבעל תועלות רבות, תביא בשוליים לתועלת שולית אפסית. מכאן שהחברה לא תהיה שיוויונית, אך העיקרון יוביל יותר לשיוויון. נטילה מעשיר, משמעה הפחתה מזערית (שולית) של תועלתו, אך נתינה לעני, משמעה, העלאה רבה של התועלת, שהוא מפיק ממה שהוא מקבל.
מיכסום התועלת הכללית, באמצעות העברת אמצעים מהעשיר לעני פוגעת בזכות הקניין. תשובת התועלתן – השיוויון שמנסה התועלתן ליצור אינו מוחלט. לכן אסור לתועלתן לנהוג בשיוויון מוגזם. הוא מעוניין ביציבות.
קאנט עמנואל Kant
פילוסוף שהושפע מרוסו, כתב מספר ספרים, עסק במטה פיסיקה ובספרו "ביקורת התבונה הטהורה", הוא טוען בין היתר:
אין דבר על דברים שהם מעבר לתחום החושי, כגון מספר הכנפיים שיש למלאכים, רצונו של האל וכו. קאנט מעיד על עצמו שתורתו מהפכנית, כשל קופרניקוס ("מהפיכה קופרניקאית"). כוונתו, שמחשבתנו היא שכיוון הדברים מהעולם – אלינו. קורים דברים בעולם וחושי האדם קולטים זאת בעזרת החושים. אך הכיווניות, היא גם הפוכה – מהאדם החוצה. דהיינו, איננו יכולים לראות את הדברים כפי שהם, שכן איננו רואים את התמונה השלימה. כך למשל, שומע כלב צלילים בתדרים, שאוזן אנושית לא קולטת. כך גם לגבי אור. הדבר נכון גם מחשבתית – אנו כופים סדר מסויים על העולם, מבחינה מחשבתית. הכיווניות לפיכך – כפולה. אנו רואים דברים באמצעות מערכות קוגניטיביות וקונספטואליות, שתיווכן אינו מאפשר ראייה / הבנה של הדברים כפי שהם.
ישנה זהות באופן החשיבה האנושית וכוונתו אינה להבדל בין אדם לאדם, אלא להשפעתה של המערכת המתווכת, הרואה / שומעת / מבינה את העולם.
בספרו "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות", אומר קאנט שלא יצוייר דבר בעולם, (ואף לא מחוץ לעולם), שיוכל להיחשב לטוב ללא הגבלה, אלא הרצון הטוב בלבד. קאנט מסביר, כל דבר הוא טוב מותנה, שכן בנסיבות מסויימות, הוא עלול להפוך רע. כך אומץ לב, מתינות רגשית וכו – הן תכונות טובות, אך אם הן נלוות לרצון שאינו טוב, הן הופכות שליליות.
מהו הרצון הטוב? אין הטוב מתקשר לערך מסויים, או תכלית מסויימת (Telos מסויים). הרצון הטוב אינו כזה עקב היותו מביא תוצאות טובות כלשהן, אלא עקב היותו מפתח חשיבה עקרונית - הבודקת עקרונות - מסויימת, שמהותה - נסיון לגלות כללים, אותם יכול היה כל אדם לאמץ.
הוא מבחין בקריטריון, ממנו יכול אדם לגזור מהן החובות המוסריות החלות עליו, קריטריון הנקרא: "הציווי המוחלט" ("האימפרטיב הקטגורי"). זהו הסטנדרט, על פיו נשפטות מוסריותן של פעולות. לסטנדרט זה מספר ניסוחים:
לעולם אין לנהוג, אלא כך שהכלל המעשי שבידי, יהיה לחוק כללי. כך למשל, האם מותר להבטיח, מבלי שהאדם המבטיח בטוח שיוכל לקיים? אומר קאנט, שנוסחה זו תאמר, האם ירצה האדם שכולם ינהגו לפי הכלל, שניתן להבטיח בעת מצוקה, גם אם האדם אינו בטוח שיוכל לקיים וברור שהתשובה שלילית, שכן יש בכך סתירה פנימית. העצה, מתאימה כמובן לאדם הרוצה להיות מוסרי וטוב ולא לזה שאינו מעוניין בכך.
הרצון הטוב בא לידי ביטוי בעת שהאדם מציית לחובה המוסרית. ביטוי זה, מעורר קונוטציות של "ציות", למול "חובה". מחד - הנטיות הטבעיות, היצרים וכו. מאידך גיסא - כיצור רציונלי, מסוגל האדם לבצע חשיבה, יכול לציית לתכתיב המוסרי ולפעול לאורו.
"פעולה מוסרית" ו"פעולה מתוך חובה מוסרית"
נוצרת בעיה אפיסטומולוגית - בעיית ידיעה - איננו יכולים לדעת מה מניע את האדם. אם מגיעים ילדים לחנווני, אין הוא נוהג לרמותם. האם החנווני מוסרי? קאנט אומר, שההתנהגות הזו, היא בהתאם לחובה המוסרית, אך לא ניתן לומר עליה שהיא מתוך תחושת החובה המוסרית, שכן איננו יודעים מה מניעי החנווני: או שהוא אכן אדם מוסרי, או שטעמיו אגואיסטיים, כיוון שהוא חושש שעסקיו ייפגעו, אם ירמה ורמאותו תתגלה.
יש, שאדם נולד "נחמד" וזהו המניע לפעילותו מחובה מוסרית, דהיינו אופן פעילותו - טבעי. התנהגותו, אינה "מוסרית", אלא "בהתאם למוסר". זאת בניגוד לשני, הרע מטבעו, החייב להתאמץ ולעשות מעשה ע"מ לפעול מוסרית. אצל הראשון - אין להתנהגותו ערך מוסרי. דווקא לזה שהוא רע מטבעו ועקב מאמציו מצליח לנהוג מוסרית, דווקא אצלו, יש להתנהגות ערך מוסרי גבוה יותר.
במילים אחרות, למניע יש משקל, במתן "ערך" להתנהגות המוסרית, שכן לא ניתן לשפוט התנהגות per se, אלא לבדוק את מידת ה"מאמץ", שמשקיע האדם בביצוע התנהגות זו.
התנהגות התואמת את המוסר, יש לה ערך מוסרי, רק אם המניע לה, הינו מוסרי, דהיינו אם הוא מתגבר על נטייתו הטבעית לנהוג אחרת. אדם טוב, שהתנהגותו טבעית ותואמת את אופיו, אין להתנהגותו "ערך מוסרי". האבסורד - גם אם כתוצאה מנוסחת האוניברסליות, פועל האדם, הרי שיש לפעולותיו "ערך מוסרי".
הפרדוכס - אדם טוב מטבעו, אינו מוסרי לפי גישה זו. אילו דרש קאנט מאנשים להרבות בפעולות מוסריות, הרי שהיה הגיון בטיעונו של שילר, שטען, כי אצל קאנט ישנה בעייה, שכן על פיו על האדם להפוך עצמו ללא מוסרי, על מנת שיוכל להתגבר על נטיותיו, לפעול מוסרית ולזכות ב"ערך מוסרי" בגין פעולותיו.
קאנט מבחין בין חובות מוחלטות (מושלמות) לבין כאלו שאינן מוחלטות, כמו בין חובות כלפי אחרים לבין חובות האדם כלפי עצמו.
לאדם, אסור להתאבד, על פי קאנט - זו חובה מוסרית של אדם כלפי עצמו.
חובה מושלמת - חלה על כל אדם, ביחס לכל פעולה מסוג מסויים וביחס לכל אדם. כך למשל אסור לאף אחד לרצוח אף אדם. כך גם, אין להבטיח הבטחת שווא - אסור לאף אחד להבטיח הבטחה כזו ואסור לעשות זאת לאף אחד.
חובה בלתי מושלמת - חובה לעזור לאחרים הנמצאים במצוקה, למשל, או חובה האדם כלפי עצמו, לממש את הפוטנציאל הטמון בו ולפתח את כישוריו. החובות אינן מוחלטות (או מושלמות), כיוון שלא ניתן להגדיר כמותית, עד מתי / כמה / עד איזה גבול יש לבצען. לכן אין חובות אלה מקימות זכות נגדית, שכן לו זה היה המצב, היה האדם עסוק בעשייתן, ללא הרף.
חובות מוחלטות, הינן ברובן חובות מסוג "אל תעשה".
לעיתים הן מנוסחות כ"חוק הטבע" : "עשה מעשיך כאילו יהיה הכלל המעשי של פעולותיך, על ידי רצונך, לחוק טבע כללי".
דוגמת ההתאבדות כסיבה לקיומה של חובה מוחלטת
איסור להתאבד, למשל, נחשב כחובה מוחלטת על פי קאנט. זו חובת האדם כלפי עצמו. אם יש אדם שצרותיו הביאוהו לכך שקץ בחייו, האם מוסרית, מותר לו להתאבד? חייב האדם לשאול עצמו, אם כלל, שעל פיו לגיטימי לסיים חיים, יכול להיות חוק טבע. תשובת קאנט - שלילית: "כי טבע כזה, שבו יהיה הדבר לחוק, כי אותה ההרגשה, שתפקידה המיוחד, לדחוף להתפתחות החיים, היא עצמה תאבד את החיים, הוא סותר את עצמו". במילים אחרות, לאדם יצר שרידות, הוא נרתע מכאב, רעב וכו, הכל נטיות הדוחפות להתפתחות החיים. תיווצר סתירה, אם אותן יכולות עצמן, הדוחפות להתפתחות החיים, תהפוכנה לגורם, בגינו יסיים אדם את חייו. גם לכאב, ערך חיובי לקיום האדם, כך שלא ייתכן, שאותו כאב עצמו, ידחוף לסיום החיים.
את חובתו של אדם לפתח כישוריו למשל, מסביר קאנט בכך, שאם היה האדם רוצה שכולם לא יפתחו כישוריהם, הרי שעולם כזה היה אמנם אפשרי, אך העולם שיווצר,סותר את הווייתו של האדם כיצור תבוני, "שלשם כך ניתנו לאדם יכולותיו".
הציווי המוחלט אמור לשמש כנוסחה על פי קאנט. אך האם כך פועלים הדברים? האוניברסליזציה, הינה פורמלית בלבד ואמפירית, אין היא קיימת. כך למשל, כשנמצא אדם בבית קברות באזכרה ומתחיל לאכול לפתע. האם פעולתו מוסרית?
על פי האוניברסליזציה - על מה נחיל אותה? על כך שהעליב אחרים והכלל יהא שמותר להעליב אחרים, או שהפעולה תסווג כ"אכילה" ואז יאמר הכלל האוניברסלי, שמותר לכל אדם לאכול מתי שירצה. במילים אחריו, סיווג הפעולה, יקבע במידה רבה את התוצאה וסיווג זה, מותנה גם בתרבות, בה הוא מבוצע.
הציווי המוחלט לפיכך, אינו ישים לבדיקת מוסריותן של פעולות, שכן הקונטכסט התרבותי של אותה התרבות הוא הקובע במידה רבה, כיצד תיתפס הפעולה הספציפית ע"י בני אותה התרבות.
דוגמה נוספת ניתנה ע"י Sartre - תלמידו שאל בעצתו בעת מלחה"ע השניה. אביו של התלמיד מת, אחיו ששיתף פעולה עם הנאצים מת ודאגתו לאימו מובילה לדילמה, האם להישאר עם אימו או להצטרף לכוחות באנגליה. מחד - חובת בן לאימו, שבעטייה עליו להישאר בצרפת. מאידך חובתו הרחבה יותר, כלפי עמו, היא לצאת למלחמה. כיצד מחליטים? אין בציווי המוחלט, או בתיאוריה מוסרית כלשהי, קריטריון, העשוי לסייע בהכרעה בשאלה.
הכלל היהודי "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" או הנוצרי: "פעל כפי שהיית רוצה שיפעלו כלפיך" דומים למשנת קאנט, שכן אדם נדרש לחרוג מנקודת המבט האישית, לעשות הכללה כלשהי.
נוסחת האנושיות של הציווי המוחלט
עשה כך שהאנושיות שבך ובאחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד. אנושיות = הטבע הרציונלי של האדם. משמעות עכשווית - אין להשתמש באחרים, אסור לעשות מניפולציות באנשים אחרים. קאנט אינו טוען שאין להשתמש באחרים, אך אסור להשתמש בהם רק כאמצעי. שימוש אינסטרומנטלי - הכרחי. הפסול - שימוש באחרים כאמצעי בלבד.
קאנט מבחין בין יצורים רציונליים, לבין כל השאר, כשהחובה הנ"ל חלה כמובן רק לגבי יצורים רציונליים. החשוב - היות היצורים רציונליים ולא דווקא היותם אנושיים. יצורים רציונליים, יש להם Dignity ולכן זכאים ליחס מְכַבֵּד. יש לה שני צדדים. היא מזכה ביחס מכבד, אך גם מטילה חובות, שכן חובות מוסריות, חלות רק על יצורים רציונליים.
ליצור רציונלי מחשבות משל עצמו, הוא מסוגל לגבש לעצמו מטרות , רעיונות, אידיאולוגיה וכו. ולכן יש להתייחס אליו כך, שיוכל להגשים את התכליות, שקבע לעצמו בכוח שכלו. מכאן, שאסור להשתמש בו רק כאמצעי למימוש תכליותיו של האחר.
אין להשתמש באחר גם לשם קידום מטרות החברה - גישת התועלתנות - זהו הניגוד בין גישה תועלתנית לגישה דאונטולוגית. - זו משמעותה של נוסחת האנושיות.
קאנט מבחין בין Persons לבין Things ובין משהו בעל ערך פנימי, לבין משהו שיש לו מחיר. כל דבר, שיש לו מחיר, הינו בר המרה, אך אם יש לו ערך פנימי - הוא חד פעמי ואין לו תחליף. קאנט מתנגד בעניין זה לגישה הכלכלית, הגורסת, כי כל דבר הוא בר המרה.ליצורים רציונליים - ערך אינסופי ולא ניתן להמירם בשווה - כסף. יש לראותם כתכלית לעצמה ולא כאמצעי.
חובות מוסריות, אינן חלות על חיות, או על יצורים אחרים שאינם רציונליים וגם לאדם אין חובות מוסריות כלפיהן. לפיכך, ניתן להשתמש בהן כאמצעי בלבד - מותר לאכלן, להשתמש בן לניסויים רפואיים וכו.
התועלתנות, לעומת זאת, תאמר (Peter Singer), שיש למכסם התועלת הכללית (של בני אדם!). אך למה לא להתייחס גם לתועלת החיות, שכן אם נגדיר תועלת כהנאה, היעדר סבל, או היות רצונות האדם מסופקים, הרי שגם חיות יכולות לחוש בכך. זהו Spiciesim - על משקל Racism - אמנם, אין החיות רציונליות, אך אין הדבר רלוונטי לדעת הפילוסוף האוסטרלי, הקנגורו המקפץ בינות לדובוני הקואלה השעירים. אם (אחת) מהגדרות התועלת הינה "היעדר סבל" ו"הנאה" הרי חיות, מסוגלות לכך, למרות שאינן תבוניות. כל נסיון להבחין בין חשיבות אינטרסי החיות והאנשים, אינו עקבי, שכן לגבי התועלתן, אין דבר רלוונטי כהבדל.
קאנט מבלבל את עניין הרציונליות, מבחינת הדרישות, אותן ניתן להפנות ליצורים רציונליים / שאינם רציונליים. אך "זכאיות" לקבלת יחס בלתי פוגע מצד בני אדם, אינה תלויה ברציונליות, כיוון שחיות מסוגלות לסבול וליהנות, בדיוק כמו האדם הרציונלי. ההבדל - רק במידת החובות המוסריות, שלא ניתן לחייב את החיות בקיומן.
נוסחת האוטונומיות - נוסחת נוספת של הציווי המוחלט
יש לפסול כל כלל מעשי, שאינו מתקיים, עם חקיקת עצמו הכללית של הרצון. הרי שהרצון אינו משועבד סתם לחוק, אלא בשיעבודו זה, עליו להיחשב גם כרצון המחוקק חוקים לעצמו ודווקא מפני זה, הוא משועבד לחוק (אשר יוכל לראות עצמו, כמחוללו).
דהיינו - יש לפסול כללים, שאינם עולים בקנה אחד עם כלל האוניברסליות. אך קאנט מדגיש - הציווי המוחלט - הקטגורי, לא רק מצווה לנהוג על פי החוק האוניברסלי, אלא אנו עצמנו יוצרים את אותו החוק, שכן הדבר מהווה ביטוי לחופש ולאוטונומיות שלנו. החוק המוסרי, שלא כנורמה חברתית, או חוק משפטי, אינו בא מבחוץ, אלא בא מבפנים, בהיותו נוצר ע"י האדם עצמו, החייב לפעול לפיו. אדם רציונלי, כפוף רק לחוקים מוסריים, שהוא עצמו יצרם, בעזרת הרציונליות שלו. ברצותו - לא יצור אותם ואז לא יהא חייב בציות להם. אך משיצרם - הוא חייב בציות להם.
אדם המגביל עצמו לציות לחוק זר אינו אוטונומי, אלא הטרונומי. אפשרות שניה - פעילות אימפולסיבית - יצרית - האדם מופעל אז כביכול ע"י גורם זר לכאורה. מכאן, שכשאדם חושב, מונע ופועל עלפי מה שרוצה הוא ולא אחר ולא יצרו, הרי שהוא אוטונומי.
ערכו של הציווי המוחלט כקריטריון
קריטריון הציווי המוחלט, בעייתי, אם נקבל תשובות שונות מאנשים שונים, בבואנו לבחון מוסריותן של פעולות, או כשנבקש מאנשים שונים להגדיר את הכלל האוניברסלי, על פיו יש לפעול. התשובות השונות, נובעות ממצבם השונה של האנשים. תשובותיהם מושפעות ממאפייניהם האישיים. לכן ערכו של הציווי המוחלט כקריטריון - בעייתי.
קאנט עונה על כך, שהכלל שכל יצור תבוני חייב לראות עצמו כמחוקק חוקים מוסריים, ע"מ שיוכל להעריך עצמו ופעולותיו. רעיון זה מוליך לידי מושג פורה מאד, המשיג ממלכה של תכליות. כממלכה - מבין קאנט את האיחוד השיטתי של יצורים תבוניים שונים, ע"י חוקים משותפים. כשנפשיט מעל היצורים התבוניים, את ההבדלים האישיים שביניהם וכן את תוכן תכליותיהם הפרטיות, נוכל ליצור את המושג על דבר אגודה שיטתית אחת של כל התכליות. נוכל ליצור ע"י כך איפוא את מושג "הממלכה של התכליות".
רולס, הוא ניאו קאנטיאני - ממשיכו של קאנט - מסך הבערות. אם קיים מסך בערות, נקבל מצב, בו רוצים כולם את אותו הדבר. למעשה, די באדם אחד, כי כולם חושבים באופן זהה.
הרצון אינו משועבד לחוק, אלא צריך להחשב כאוטונומי בעל חופש. העובדה שהאדם הוא מקור החוקים ויוצר המגבלות, הוא הביסוס לחופש.
האדם - חלק מהטבע וחלים עליו החוקים הטבעיים. כיוון שבטבע ישנה סיבתיות, ויש דטרמיניזם מסויים - כיצד אדם אוטונומי ומחוקק חוקים מוסריים, תוך התגברות על נטיות טבעיות, הנובעות מסיבתיות שבטבע.
קאנט רואה סתירה זו ובאחד מספריו הוא נותן פתרון שאינו נחשב לטוב כיום והפתרון מתקשר לאבחנה בין מופעים של דבר והדבר עצמו. בדבר עצמו, לעומת תפיסתנו החושית את הדבר, כשיש הבדלים בין השניים. האדם, על פי קאנט, משתייך לעולם התופעות וחלים עליו חוקי הסיבתיות, אך הוא גם שייך לדבר עצמו ולכן הוא יכול להיות אוטונומי.
אריסטו מבחין בין:
א. צדק מתקן
ב. צדק חלוקתי
עניינו - כשלוקח אחד יותר מהמגיע - כיצד מתקנים זאת. בענישה - הבעייה קיימת.
כיצד לחלק באופן צודק מוצר בין כל המשתתפים. ניתן לחלק עוגה, כשהפרוסות זהות, או על פי מידת הרעב, או הגודל של הילדים וכו. לענייננו - כיצד צריכה מדינה לחלק משאביה (חומריים, זכויות, כספים וכו.) בין האזרחים, כך שהחלוקה תהיה צודקת.
צדק מתקן - עקרונות פורמליים למול מהותיים
אריסטו - עקרון פורמלי (ולא מהותי) - התאמת חלקו של המקבל לזכות שבידו.
יחס שווה לשווים ויחס שונה לשונים. - גם עקרון זה פורמלי, כיוון שאינו מגדיר מיהם השונים (האם צבע עור רלוונטי?). מימוש העקרון מחייב הסבר מהו שוני רלוונטי.
אך עקרון כמו: "יש לתת לכל אדם עפ"י צרכיו" - זהו עיקרון מהותי.
בספרו Anarchy State and Eutopia אומר נוזיק הליברטאריאן (להבדיל מליברל),
Liberalism - מעמיד לצד החירות ערכים נוספים כמו שיויון.
Libertarianism - מעניק לחירות מעמד עליון.
נוזיק אומר, שרק למדינה מינימלית, הצדקה מוסרית, בהתערבה באופן מינימלי בחיי אזרחיה ותפקידה - "שומר לילה" המבטיח חייהם, שלמות גופם קניינם וחירותם מפני אנשים אחרים.
נוזיק אינו מצדיק לפיכך תשלומי רווחה למיניהם, שכן היא מתערבת מוסרית בחיי אזרחיה ואין זה מתפקידה.
נוזיק שולל את מושג הצדק החלוקתי - המושג מוטה לכיוון תפיסה מסויימת, שאין הוא מסכים לה אפרירורי, שכן לגישתו, אין למדינה כלל משאבים וכל שיש לה, נמצא בידי אזרחיה ולא בידי המדינה. לכן אין לדבר על צדק חלוקתי, אלא צדק ביחס לאחזקות - אנשים שונים מחזיקים ברכוש והשאלה - האם האחזקות עצמן צודקות.
נוזיק - רכישה מקורית צודקת של אחזקה קניינית
יש לקבוע מתי יש צדק ברכישה מקורית - משהו שאינו שייך לאיש, הופך להיות בבעלותו של אדם מסויים. על פי נוזיק, רכישת זכות קניינית של דבר שאינו שייך לאיש צודקת, כאשר אדם עובד, מערב עבודתו במשאב טבע. כך למשל, מעבד אדם שדה שלא היה שייך לאיש - עצם עירוב העבודה במשאב טבעי - הופך את השדה לקניינו. (כך גם לוק - עבודת אדם נעשית בעזרת גופו, שהוא קניינו).
בעת מכירה, הרי שאם ההעברה נעשתה עפ"י כללים ראויים, הרי שגם רכישה זו היא צודקת.
תפיסתו של נוזיק - תועלתנית - ללא זכויות קנייניות, לא יסכים איש להשקיע את העבודה הנדרשת לשם ניצול המשאבים הטבעיים. נוזיק מסביר שהתיאוריה שלו היסטורית ומסביר מה קרה בפועל, דהיינו כיצד הגיעו אנשים למצב, בו הם מחזיקים בפועל נכסים מסויימים. לפיכך, כלל רכישת אחזקה מקורית וכלל העברת נכסים צודקת, היא ההופכת את הבעלות על משאבים ללגיטימית. מוצע בעצם דפוס חלוקה צודק מסויים.
נוזיק - ביקורתו על תפיסות הצדק החלוקתי
נוזיק משתמש בדוגמת ויל צ'מברליין, שחקן הכדורסל של הבוסטון סלטיקס - הקהל הגיע למגרש ע"מ לראותו. נניח שלפני העונה, מחלקים את הדברים על פי תיאוריה כלשהי (נניח - כל אחד לפי צרכיו). צ'מברליין יאמר למנהליו לשים שתי קופסאות ומתוך מחיר הכרטיס, יחלקו האנשים חלק בקופסת "הקבוצה" וחלק ב"קופסת" "צ'מברליין". בתום העונה, יהיה לצ'מברליין הרבה כסף והרי לפני תחילת העונה, מצב חלוקת הנכסים היה צודק. אם המצב השתנה, הרי שלא ניתן לטעון כנגד שחקן הכדורסל. המעבר ממצב ראשון צודק למצב השני, אומר שיש לקחת מצ'מברליין את כספו, ולתיתו לקופת המדינה.
הסיפור מדגים, כי יישום דפוס חלוקה מסויים, מחייב פגיעה אנושה בחירות האנשים, משום שבכל פעם שנעשה צעד המפר דפוס החלוקתי שאדם מאמין בו, יהיה צורך בביצוע צעדים מתקנים, שישאירו את החלוקה הישנה על כנה ובכך ישנה פגיעה בחירות.
יתירה מזאת - תיאוריות המציעות דפוס מסויים, מצריכות תמיד חלוקה מחדש, הנובעת מפעולת ניסוי, שהיא כשלעצמה בלתי מוסרית, שכן היא נוגדת את הנוסחה השניה של הציווי המוחלט של קאנט (יצורים אינם רק אמצעי אלא יש להם תכלית בפני עצמה).
נוזיק מתנגד עקב כך לתועלתנות, בהיותה לוקחת קריטריון הגיוני ברמה האישית (השקעה כרגע, למען קבלת תועלת גבוהה יותר בעתיד) ומנסה להחיל עיקרון זה על החברה כולה. אך אין ישות המקריבה היום, ע"מ לקבל עבור הישות כולה תועלת גבוהה יותר, אלא רק הקרבה מצד פרטים, על מנת לקדם תועלת של החברה כולה והדבר אינו מוסרי.
הדוגמה - תשלום מס ע"י עשירים, לשם הגדלת תועלתם של העניים, משמעותו כפייה על האחד לעבוד עבור השני. הכפייה לעבוד ללא תמורה, הינה להחליט עבורו, איזו מטרה צריכה עבודתו לשרת והדבר שקול להענקת זכות קניינית באותו אדם, ממי שלוקח ממנו את זכות ההחלטה.
קאנט שואל אם יש חובה מוסרית לעזור לאחרים ועונה בחיוב, דבר הנובע מהציווי המוחלט. נוזיק עונה למעשה בשלילה, בהסתמכו על אותו ציווי מוחלט. החובה לעזור לאחרים, אינה מוחלטת. ונוזיק יכול היה לטעון שהמדינה חורגת מתחום המוסר, אך אין הוא מתייחס כלל לעניין זה.
רולס Rawls
בספרו A Theory of Justice, שפורסם בשנת 1971, מדבר הליברל, המעניק גם חשיבות לערך השיוויון, על "צדק פרוצדורלי".
קיימם שלושה סוגים:
כאשר מוסכם על כולם איזה דפוס חלוקה ייחשב כצודק. בנוסף, יש פרוצדורה אפקטיבית למימוש דפוס זה.
ישנה הסכמה מהי החלוקה הצודקת אך אין פרוצדורה אפקטיבית להשגת תוצאה זו. כך למשל, ישנה הסכמה שחפים מפשע יהיו חופשיים אך האשמים - יכלאו. אך כלי הפרוצדורה אינו מושלם, כידוע.
ישנן פרוצדורות לחלוקה בין אנשים שאנו חושבים שהן צודקות. מכאן שכל תוצאה שלהן, היא בהכרח צודקת. כך למשל, הגרלה, מכרז.
אם הפרוצדורה צודקת, כל תוצאה המתקבלת הימנה - צודקת אומר רולס - אם ארצה לקבוע עקרונות צדק כלשהם, המגדירים את המבנה הבסיסי של החברה ומהווים אבן בוחן, שלאורה יש לכתוב חוקה ולחוקק חוקים, הרי שאם נאמר שהעקרונות הם מסויימים, תישאל השאלה כיצד ניתן להוכיח ורולס מתקשה בהוכחה. לפיכך הוא מנסה רק לשכנע בכך שיש פרוצדורה מסויימת, שהיא צודקת ומכאן - הגדרתית - כל תוצאה תהיה צודקת. זו פרוצדורה המשמשת לקביעת עקרונות הצדק ומכאן שהעקרונות אוטומטית - צודקים.
מסך הבערות כחלק מהצדק הפרוצדורלי הטהור
מה שיסכימו הצדדים מאחורי מסך הבערות - הוא צודק אוטומטית.
רולס רואה עצמו כניאו - קאנטייני. נוסחת הציווי המוחלט של קאנט אומרת, שיש לבחור כללי פעולה שהיינו רוצים שכולם יפעלו על פיהם והם יהיו אוניברסליים. אין לבחור בקווי פעולה שאינם הוגנים, שיש בם משוא פנים ואשר פועלים לטובת הבוחר.
מסך הבערות - הוא רעיון זהה - מאחורי מסך בערות, הנוגע לפרטים המזהים את הצדדים וקביעת כללים, בהתעלמות מפרטים מזהים אלה, הרי שהכללים יהיו הוגנים. אם לא יהיו הפרטים חסויים, יש סיכון ביצירת כללים מוטים לטובת קובע הכללים, גם אם אין הדבר נעשה בזדון. הפרוצדורה היא מסך הבערות.
כך למשל, אין הצדדים הנמצאים מאחורי מסך הבערות והאמורים להגיע להסכם לגבי מהות כללי הצדק על פיהם תתנהל המדינה, יודעים כמה כישרוניים הם הצדדים עצמם, ביחס לאנשים אחרים.
כל המידע החסר והעלמתו - המשמעות - המידע אינו רלוונטי (מבחינה מוסרית) לקביעת הכללים. אם איני יודע מה צבע העור הרי כאילו אמרתי שצבע העור אינו רלוונטי לכללים אלה.
אך העולם - אינו מתנהל כך - דווקא כישרון, למשל, כן קובע את הכללים וחלוקת המשאבים, כך שלא ניתן לומר שהמידע לגבי כשרונות טבעיים אינו רלוונטי. רולס אינו מסכים לכך. אמנם, אין לגבי דידו זכאות לקבלת טובים רק עקב קיום כשרונות, אך בהיותו מודע למצב האמפירי, הוא מוכן לאפשר אי שיוויון כתוצאה מכישורים שונים.
הנימוק היעדרם של כשרונות טבעיים, הוא עניין של מזל ולא של מאמץ ולכן אין אדם זכאי לפירותיהם של כשרונות אלה. לכן אין הכשרונות רלוונטיים להחלטה כמה יקבל האדם.
נוזיק, מתנגד לטענה זו של רולס. אמנם לא התאמץ האדם ולכן לא ראוי לפרי הכשרון בגין המאמץ (שלא) הושקע, אך בהיותם של הכשרונות של האדם ובבעלותו, הרי שהוא כן זכאי לפרי שהם נותנים.
נעלם נוסף - מהן תפיסות הטוב ולמה מעניקים הצדדים ערך.
התיאוריות הטלאולוגיות אמרו, שהטוב קודם לצודק . יש תכלית, למשל תועלת. לכן הטוב מגדיר מהו הצודק.
התיאוריות הדאונטולוגיות אמרו שהצודק קודם לטוב. המוסר - חשיבה עקרונית וייתכן שהפעולות הצודקות אינן גורמות לתוצאות טובות, אך עדיין הן מחוייבות. לכן הצודק אינו בהכרח מביא לטוב.
רולס דאונטולוג - האנשים אינם יודעים מהן תפיסות הטוב שלהם וגם מידע זה נעלם מאחורי מסך הבערות. הצדק בלתי תלוי בשאלה מה נחשב טוב אצל בני אדם. אך גם אצל רולס יש טוב מסויים מאחורי מסך הבערות ואלו הם "טובים ראשוניים", שניתן להניח, שהם טובים עבור כל אדם. תהא תפיסת הטוב שלו אשר תהא - יהיו מטרותיו וערכיו אשר יהיו, יהיו דברים המסייעים לו להשיג ערכים ומטרות אלה ואלו הם אותם הטובים הראשוניים.
מכאן - בין שתהא המטרה רכישת בית, או לחילופין טיול בחו"ל - כסף מהווה טובים ראשונים העוזר לשניהם. כך הזכות להצביע, הינה טובים ראשונים, ללא קשר למהות המטרה או הערך המושג בעזרתם.
הכנסה כספית, זכויות, חירויות, הזדמנויות לקבלת משרות ותפקידים - כל אלה מהווים טוב מסויים, הנמצא מאחורי מסך הבערות.
דבר נוסף הידוע מאחורי מסך הבערות - ידע כללי. אין מידע המזהה אותנו כאינדיבידואלים, אך כן ידועות אמיתות בסיסיות בכלכלה, פסיכולוגיה וכו. הצדדים יכולים להשתמש בעקרונות אלו לפתרון השאלה מהם עקרונות הצדק, על פיהם יש לפעול.
במצב הראשוני ישנם צדדים, האמורים להגיע להסכמה מהם עקרונות הצדק - ראשית, יש כאן צורך בהסכמה - ישנה מסורת כזו גם אצל הובס, לוק ורוסו - המדינה צודקת, כיוון שהיא תוצר של אמנה חברתית - הסכמה. הסכמה יכולה להיות מפורשת, משתמעת (אי עזיבת המדינה מהווה הסכמה), או הסכמה היפוטטית.
ההסכמה עליה מדבר רולס, הינה הסכמה היפוטטית כזו, דהיינו אם היו צריכים אנשים להסכים על עקרונות הצדק עליהם תושתת החברה שלהם והם נמצאים מאחורי מסך בערות, הרי שהיו מסכימים על עקרונות כאלה ואחרים. זו משמעותה של הסכמה היפוטטית.
קיים אי דיוק מסויים בכך, שכן ברגע שהצדדים מאחורי מסך הבערות, כולם חושבים באופן זהה ולכן, אין בעצם צורך בצדדים שונים, אלא די לנו באדם אחד, שמחשבותיו זהות לאחר, שכן מסך הבערות מנטרל את ההבדלים האישיים שבין בני האדם, הבדלים שמצידם משפיעים על דעותיהם.
עקרון ה - Maximin
מסך הבערות מאופיין באי ידיעה. רולס מדבר על תורת קבלת החלטות בתנאי אי וודאות. לכן יש לנקוט באיסטרטגיה של Maximin, דהיינו - נקיטת פעולה, שתוצאתה הגרועה ביותר, עדיפה על תוצאותיה הגרועות ביותר של כל אחת מהפעולות האחרות. העקרון - מיזעור נזקים. יש להשוות בין התוצאות הגרועות ביותר של כל אחת מחלופות.
ניסוח עקרונות הצדק ע"י אנשים הנמצאים מאחורי מסך הבערות
א. עקרון החירות - כל אדם זכאי למכלול הרחב ביותר של חירויות היסוד, כאשר רמת החירות של אנשים שונים תהיה שווה. חופשים מכסימליים, אך שווים בין אדם לאדם. העקרון נובע מהפעלת כלל ה - Maximin. כך למשל, חופש דת - מאחור מסך הבערות - הבחירה תהיה בין - כל אדם רשאי להאמין במה שירצה - או - הרוב יכול לכפות דת על המיעוט - כיוון שמאחורי מסך הבערות אין הצדדים יודעים אם הם נמנים על הרוב או המיעוט, הרי שע"מ למזער נזקים ייבחר הכלל של כל אחד יהיה רשאי לשמור על דתו.
ב. אי שיוויון בתחום החברתי והכלכלי לגיטימי ויוסדר כך:
1) עקרון ההפרשיות - יהיה לטובתם המירבית של המקופחים ביותר. הצדדים מאחורי מסך הבערות יסכמו עליו, עקב הידע הכללי שיש להם, האומר שתגמול שווה לכולם, הורג את המוטיבציה של החרוצים והכשרוניים לעבוד. זו אמת פסיכולוגית, המחייבת תיגמול דיפרנציאלי, אמת שהיא נחלת הידע הכללי שיש לצדדים. רולס אומר: "עקרון ההפרשיות מבטא למעשה הסכמה לראות את כלל הכשרונות הטבעיים כנכס משותף ןלהתחלק בטובות ההנאה הנובעות מכשרונות אלה, יהא אשר יהא, אופן פיזורם של הכשרונות בין בני החברה".
2) עקרון ההזדמנות השווה - הוא יוצמד למשרות ותפקידים הפתוחים לכולם, בתנאים של שיוויון הזדמנויות הוגן. אין שיוויון בתוצאות, אך צ"ל שיוויון בהזדמנויות - המדינה חייבת לאפשר לכל מי שרוצה ויכול ללמוד למשל, לממש זכותו, גם אם אינו יכול לשלם בעד הלימוד. הצדדים יבחרו בכך, משום שאינם יודעים את מידת כישרונם יחסית לאחרים וכן אין הם יודעים מאיזו שכבה סוציו - אקונומית הם באים ואין הם יודעים אם שייכים הם לאליטה ותהיה להם פרוטקציה למשל.