משפט עברי / ד"ר מיכאל ויגודה[1][1]
תמצית הרצאות תש"ס
1. מבוא – חוקי מ"י שהושפעו מהמשפט העברי......................................................... 1
2. חלוקת התקופות בהתפתחות ההלכה העברית....................................................... 2
3. ספרי מקורות............................................................................................ 2
מקרא............................................................................................................................... 2
מדרשי הלכה.................................................................................................................... 2
מישנה.............................................................................................................................. 3
תלמוד ( 200 – 500 לספירה )........................................................................................ 3
4. חכמים..................................................................................................... 3
5. מקורות המשפט העברי.................................................................................. 5
6. סוגיות מיוחדות.......................................................................................... 6
7. עשיית דין עצמי........................................................................................ 6
8. סוגיית השומרים – שומר שמסר לשומר.............................................................. 7
1. מבוא – חוקי מ"י שהושפעו מהמשפט העברי
חוק השומרים – מהמקרא, המשנה והתלמוד.
חוק השליחות – מהמשנה והתלמוד.
חוק השבת אבדה – מהמשנה והתלמוד.
חוק עשיית עושר ולא במשפט – מספר ירמיהו "עושה עושר ולא במשפט".
חוק יסודות המשפט 1980 – ס' 1 בשעת "לקונה" : יש לפנות "לפי עקרונות הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל " – בפועל השופטים פונים למקורות אנגליים ואחרים (לדעת רובם אין לקונה – תמיד יש עקרונות יסוד של השיטה).
2. חלוקת התקופות בהתפתחות ההלכה העברית
|
שם תקופה |
מאות |
אנשי התקופה |
ספרים עיקריים |
מאפיינים |
|
מיקרא – תורה |
|
|
|
|
|
הנביאים |
מאה ה- 13 עד המאה ה- 5 לפנה"ס |
|
|
סמכות הנביא חינוכית, הנהגה בלבד |
|
תקופת הסופרים |
הקמת בית שני |
עזרא הסופר |
|
התחלת תקופת החכמים |
|
תקופת הזוגות |
שלהי בית שני |
שמאי והילל
|
מדרשי הלכה המשנה |
|
|
תנאים |
משנת 40 עד שנת 200 |
אונקלוס רבי יהודה הנשיא |
מדרשי הלכה המשנה תוספתא |
ספר הלכות |
|
אמוראים |
משנת 220 עד שנת 500 |
אביי ורבא |
תלמוד |
|
|
הגאונים |
מאה ה – 7 עד מאה 10 |
|
|
|
|
ראשוניים |
מאה 11 עד מאה 15 |
רש"י, רי"ף רמב"ם, רמב"ן רא"ש, בעל הטור |
|
|
|
אחרונים |
מאה 15 עד מאה 18 |
יוסף קארו יום-טוב, הרמ"א |
|
|
|
מודרניים |
מאות 19-20 |
פ' ליברמן, קהתי אלבק |
|
|
חומשי תורה (למעט בראשית) – שמות, במדבר, וייקרא, דברים.
לעשות "משפט" – בספר דברים.
7 מצוות בני נוח – אחת מהן להקים מערכת משפט –חובה אוניברסלית.
על ארבעת חומשי תורה (למעט בראשית) – פרוש והגדרת מצוות המקרא והתושב"ע.
שמות = מכילתא – מבית מדרשו של רבי ישמעאל.
במדבר = סיפרי.
וייקרא = ספרא , או תורת הכוהנים.
דברים = סיפרי דברים.
מדרשי אגדה – עניינם מוסר וחכמה בזיקה לפרשיות המקרא.
אונקלוס – רומאי שהתגייר
תירגם את המקרא לארמית
הנורמות של המשפט העברי מועברות בצורה ספרותית- לפי נושאים – לא בצמוד למקרא.
ש"ס = שישה סדרי משנה :
1. 1. זרעים – בין אדם לקרקע, מצוות הקרקע.
2. 2. מועד – האדם והזמן, שבתות, מועדים…
3. 3. נשים – דיני משפחה וירושה.
4. 4. נזיקין – דיני שבין אדם לחברו.
5. 5. קדושים – בין אדם לקודש. קורבנות, בית המקדש…
6. 6. טהרות – ענייני טומאה וטהרה . יחס אדם למוות.
סדר - > מסכתות - > פרקים - > מישנות
ברייתא – אוסף משניות חכמים שלא הוכללו ע"י רבי יהודה הנשיא במשנה.
תוספתא – נערכה ע"י רבי חייא ורבי אושעיה, מאחרוני התנאים – סוף המאה ה- 2 .
חלק מהברייתות שנאספו, וסודרו בשישה סדרים בהתאמה לששת הש"ס.
מקור תנאי משלים למשנה.
תלמוד ( 200 – 500 לספירה )
תלמוד בבלי – נערך בבבל. תלמוד ירושלמי – נערך בא"י. ארמית מעורבת בעברית
ההבדלים לעומת המשנה : 1. יצירה קולקטיבית ולא של אדם אחד.
2. 2. סגנון מרחיב נשען גם על המקרא, ולא רק אמירות חכמים.
3. 3. דובר ארמית , ולא עברית.
4. 4. סגנון ביקורתי וחקירתי, ולא לאקוני וקצר.
5. 5. החומר מתייחס רק לענייני השעה, אין סדר "טהרות" ובקושי "זרעים" – כי דיני א"י לא רלבנטיים, לעומת המשנה שמכסה הכל.
6. 6. כולל מדרשי אגדה ופרשנות, יותר מהמשנה.
7. 7. מסתמכת על המקרא ועל המשנה כסמכות עליונה.
סוגי פרשנויות לתלמוד ע"י ר' יהושע בועז (המאה ה- 16 )
1. מסורת ש"ס –– הפניה לתלמוד.
2. 2. תורה אור – מפנה למקרא.
3. 3. עין משפט נר מצווה – מפנה לתלמוד.
התוספות – פרושים לתלמוד , ( 1300 – 1100 ).
יצירה קולקטיבית – נתחברו בבתי המדרש של ימי הביניים.
רש"י - רבי שלמה יצחקי ( 1040-1105 )
למד באשכנז, חי בצרפת. – מפרש המקרא כפשוטו .
הרי"ף – רבי יצחק אלפסי ( מאה ה - 11 )
מראשוני תקופת הראשונים. מפס שבמרוקו, הפך לראש ישיבת לוסינה בספרד.
מחבר ספר הלכות "תלמוד קטן" – קיצור לתלמוד .
ספר הלכות על דרך התלמוד.
ניפוי התלמוד מהבלתי נחוץ, וצרוף הלכות מהתלמוד הבבלי ותקופת הגאונים.
רבי זרחיה הלוי – בעל המאור – מראשוני פרשני הרי"ף – וגם חולק עליו.
הרמב"ם - רבי משה בן מיימון ( מאה ה- 12 )
נולד בספרד, חי במצריים
ראשון מפרשי המשנה , פרוש בפשטות ובהירות לקורא.
בעל "משנה תורה לרמב"ם" (כשמו של ספר דברים).
ספר הלכות קונדיפיקטיבי – ריכוז כל ההלכות הקיימות מכל המקורות.
14 נושאי משנה (ספרים) = "הי"ד החזקה ".
מתוכם 5 בתחום המשפט : נשים, נזיקין, קניין, משפטים, שופטים.
לפני הפירוש – כתב הקדמה : הסבר הנושא ויסודותיו.
כל ספר מחולק -- > הלכות -- > פרקים --- > סעיפי הלכות. (חלוקה עקרונית דומה למשנה).
הבקורת נגד הספר : מעלים מחלוקות, מעלים מקורות.
הראב"ד - רבי אברהם בן דוד ( מאה 12 )
בן דורו של הרמב"ם – מגדולי מבקריו !
הרשב"ם - רבי שמואל בן מאיר (המאה 12-13 )
נכדו של רש"י – פירש את המקרא לא כפשוטו, אלא כמשמעות אלגורית – סמלית (טוטפות בין עינייך = המצוות בלבך ובזרועותיך ) .
רמב"ן – רבי משה בן מנחם ( מאה ה- 13 )
חי בספרד, לא הצטמצם כרש"י לפרוש הפסוקים, אלא פרש העניין כולו.
רמ"א - רבי מאיר הכהן ( מאות 13-14 )
ממבקרי הרמב"ם, טען שקודיפיקציה זרה לתרבות היהודית.
רבי משה מקוסי ( לפני הרא"ש ) --- > מצרפת
בעל "הסמ"ג – ספר מצוות גדול " . מחלק המצוות לעשה ועל תעשה.
ספר הלכות קודיפקטיבי.
רא"ש – רבי אשר בן יחיאל ( מאות 13-14 )
ברח מגרמניה -- > לספרד.
בעל "פסקי הרא"ש " ספר הלכות על דרך התלמוד
המאחד בין הלכות אשכנז לספרד.
רבי יעקב בן אשר (בנו של הרא"ש) ( מאות 13-14 )
בעל " ארבעה טורים " : 1. אורח חיים – הלכות מועדים, חגים וסדר יום.
2 . יורה דיעה - דיני איסור והיתר (כשרות).
3. אבן העזר - דיני משפחה.
4. חושן משפט - בין אדם לחברו.
ספר דינים כולל מקור הדינים ומגוון הדעות.
רבי וידאל דה טולושא ( המאה ה - 14 ) --- > מספרד
בעל "מגיד משנה" - ניסה להשלים הפניות למקורות משנה תורה לרמב"ם.
ר' עובדיה מברטנורא (מאה ה- 15 )
חי באיטליה, ועלה לא"י. מפרש משנה בהסברים קצרים וברורים.
רבי יוסף קארו ( המאה ה- 16 ) ----- > מספרד, טורקיה - > ארץ ישראל
בעל " כסף משנה " – מפרש משנה תורה לרמב"ם, תוספת וציון מקורות.
בעל " בית יוסף " - פסקי הלכה שנקבעו בדעת רוב 2 מתוך 3 : רי"ף, רמב"ם, רא"ש. בעל " שולחן ערוך " – תמצית ההלכות לפי קודקס – נספח לספר "בית יוסף".
הרמ"א - רבי משה איסרליש ( המאה ה- 16 ) --- > מפולין
בעל "דרכי משה" – חיבור על ספר הטורים.
בעל "המפה" - התאמת שולחן ערוך להלכות אשכנז.
ר' יום טוב ליפמן הלר ( מאה 16-17 )
חי בפראג. פירש המשנה . בעל "תוספות יום טוב".
פרופ' ליברמן (כיום)
ממפרשי התלמוד. בעל "תוספתא כפשוטה" – פרוש לתוספתא (המקבילה לש"ס ).
לפי הרמב"ם :
1. 1. המסורת = השמועה : תורה שבכתב (דאורייתא)+ תורה שבע"פ (דרבנן).
2. 2. פרשנות – מאפשרת סמכות יוצרת - דרבנן.
3. 3. סמכות חקיקה – (א) כסייג לתורה, (ב) לפי מה שהשעה צריכה.
הסמכות מופעלת – 1. בדרך של החמרה – להגנה על הנורמה העיקרית.
2. הקלה – להגן על המסגרת כולה.
מפרשי המקרא : רש"י – פרוש פשוטו של מקרא.
רמב"ן – פירוש העניין הנדון כולו.
מדרשי הלכה / מדרשי אגדה – פרוש והגדרת המקרא והתורה שבע"פ.
מוני המצוות:
ספר המצוות לרמב"ם – מפרט תרי"ג מצוות והסבריהם מהמקרא, המשנה והתלמוד
סמ"ד – ספר המצוות הגדול – רבי משה מקוצי – פרוט המצוות והסבריהם מכל התקופות.
מפרשי המשנה
פירוש המשניות – הרמב"ם
רבי עובדיה מברטנורא.
תוספות יום טוב – של רבי יום טוב ליפמן הלר.
תפארת ישראל – של רבי ישראל ליפשיץ
חנוך אלבק – בני דורינו.
פינחס קהתי
התלמוד הבבלי – נחתם בשנת 500 לספירה
התלמוד ירושלמי – נחתם בשנת 400 לספירה (לא נודע בשל הרדיפות ).
פרשנות התלמוד
פירוש רש"י
התוספות
מפתחות עזר – ר' יהושע בועז
עין משפט נר מצוה – הפניות לספר הרמב"ם, סמ"ג, הטור ושולחן ערוך.
תורה אור – מפנה לפסוקים רלבנטיים מהמקרא.
מסורת הש"ס – מפנה לסוגיות ואמרות מקבילות בתלמוד.
ספרות הפסיקה :
א. א. ספרות הפסיקה לפי סדר התלמוד
- - ספר הלכות הרי"ף
- - פסקי הרא"ש
ב. ב. ספרות קודיפיקטיבית – לא על דרך התלמוד
- המשנה תורה ( הי"ד החזקה ) לרמב"ם
- - ארבעה טורים – רבי יעקב בן אשר
- - שולחן ערוך – רבי יוסף קארו
- - ערוך השולחן – רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין.
פסיקה כללית
ספרי שאלות ותשובות - יש ריכוז בפרוייקט השו"ת של אוניברסיטת בר-אילן.
פסקי דין רבניים
א. א. תקנת השוק – מי שקנה נכס בתום לב, והתברר שהנכס גנוב, יחזיר הנכס לבעליו לפי דרישתו – ויקבל פיצוי על עלות הנכס. זו הקלה – לעומת דין התורה להחזיר ללא תנאי.
ב. ב. הכתובה = מוהר הבתולות – כל נכסי הבעל משועבדים לאישה בזכות קדימה, לפני נושים אחרים = > הקלה לבתולות להינשא .
ג. ג. גביה מחייב = שבועה – הפתרון לאיסור להיכנס לחצר הגנב מאורייתא - > שבועתו.
ד. ד. תקנת פרוזבול = שמיטת כספים – השמיטה לא חלה על משכון שניתן להבטחת החוב.
ה. ה. "ועשית הישר והטוב" = לגבי קרקע – קרקע שהופקעה ע"י נושה מהחייב, תוחזר ע"י הנושה אם ישלם החייב תמורתה מאוחר יותר – מלבד כאשר הנושה העביר אותה כבר במתנה או בירושה.
ו. ו. הפקדת כסף אצל שומר – שניים אומרים שהפקידו את הסכום הגדול – ייתן לכ"א הסכום הקטן, וההפרש ישמור אצלו.
רבי יוסי – כדי שהרמאי יפסיד שישמור כל הכסף אצלו.
סוגיה בתלמוד, בבא קמא, רב חסדיא שואל את רב נחמן ( אמוראים):
1. 1. אין הסמכת רבנים לדיינים אלא בארץ ישראל, לכן דיני קנסות בנזיקין אינו בסמכות דיינים בבבל ---- > אפשר לפסוק פיצויים ישירים בלבד.
2. 2. רבי נחמן – מותר לאדם להכות במעדר אדם אחר, אשר מונע ממנו מים כמוסכם.
3. 3. רש"י – מסביר א. פנייה לבהמ"ש --- > תגרור הפסד נוסף.
ב. אולי ייבש בור המים עד שהתביעה תתברר.
4. 4. רבי יהודה - מתנגד : אין אדם רשאי לעשות דין לעצמו, חייב לפנות לבהמ"ש.
5. 5. בן בג בג – אם רכושך בחצר חברך, כנס בגאון -- > וקח שלך – אפילו בכוח.
6. 6. רוב החכמים – חולקים על דעתו של בן בג בג .
7. 7. רב ינאי – מסביר כי "שבור שיניו" של בן בג בג -- > = מטאפורה למאבק משפטי.
ז. ז. שור עולה על שור (להרגו ? או אולי …. )
1. 1. כשבעל השור התחתון יזיז את העליון, והלה ימות --- > פטור (כמו דין עצמי ).
2. 2. רבי יהודה – מסקנתו לעיל ( בס' קטן 4 לעיל)-->לא לוקח בחשבון ההפסד מהוצאות המשפט . – נזקים עקיפים .
3. 3. כאשר ההתנהגות לא צפויה – מפצים בקנס של מחצית הנזק.
4. 4. כאשר ההתנהגות צפויה (שור מועד) – הקנס יהיה בגובה כל הנזק.
5. 5. רבי יהודה – כשמדובר בשור תם, ההגנה העצמית מוצדקת, כי אם יפנה לבהמ"ש יקבל רק מחצית הנזק. אבל מותר רק בתגובה ספונטנית .
לאחר ההתרחשות – אסור דין עצמי.
6. 6. הסייפא למשנה – אם משך שורו מתחת - > פטור --- נאמר ברישא למשנה.
אם דחף השור העליון - > חייב . – נאמר בסיפא .
מסקנה – גם כשמדובר בשור תם -- > יש לנהוג במינימום אלימות.
7. 7. התוספות למשנה – ניתן להבין האבחנה בין שור מועד לשור תם, כי במקרה של שור תם יקבל רק מחצית הנזק.
אולם מדוע – האבחנה בין משיכה לדחיפה ? --- > הרי יקבל רק מחצית הנזק ואין זמן לשיקול דעת.
מסקנה – מותר להשתמש בכוח סביר לנסיבות המקרה.
ח. ח. החוסם דרך בסחורתו
1. 1. רבי יהודה – אין לעשות דין עצמי, יש לפנות לבהמ"ש.
2. 2. רבי נחמן – מותר לשבור כדי פילוס הדרך -- > נקיטת האמצעי הפחות.
ט. ט. עבד עברי
1. 1. אדם הופך לעבד עברי : 1. באמצעות מכירה עצמית לעבודה.
2. כשביה"ד מוכרו לעבדות, כי גנב ואין לו להחזיר.
2. 2. זמן העבדות 6 שנים לכל היותר --- > עד שנת השמיטה.
3. 3. עבד נרצע – המסרב להשתחרר בהגיע זמנו -- > ירצע אדונו את אזנו, ויהפוך לעבד לעולמים --- > ליובל שנים (50) .
4. 4. בתום היובל חייבים לשחררו - אם אדונו דוחפו שייצא והוא מסרב ונחבל --- > פטור, כאשר בסבירות בנסיבות העניין.
י. י. ההלכה המקובלת – בדרך כלל בדיני ממונות -- > הלכה לפי רב נחמן.
מכיוון וסוגיה זו עסקינן לא רק בדיני ממונות --- > לא תיושם ההלכה אוטומטית.
יא. יא. רבנו אפריים (מתלמידי הרי"ף) – סבר שההלכה לפי רבי יהודה.
יב. יב. שולחן ערוך – פסק כמו רב נחמן.
יג. יג. רבי יוסף חבבה (מפרשני הרי"ף- מאה ה- 14 ) – עשיית דין עצמי מותרת רק לגבי "ממון בעין" – זכויות קנייניות מוחשיות.
ולא לגבי זכות תביעה כללית – זכות אובליגטורית אותה יש לממש רק בבהמ"ש (כגון החזר הלוואה).
יד. יד. הממלא חצר חברו בכדים
ישבור הכדים כדי לממש זכויותיו הקנייניות.
טו. טו. מסקנה : עשיית דין עצמי --- > קשורה בהגנה עצמית.
טז. טז. חובת ההוכחה בדבר הזכות לעשיית דין עצמי -- > על העושה דין עצמי = הרתעה.
יז. יז. אפשרות נוספת שאדם יעשה דין עצמי – כשיש לו ראיות מספיקות כדי תביעה = > צמצום ההרתעה.
יח. יח. השולחן ערוך – אדם רשאי להוציא פולש מחצרו, אך ללא גרימת חבלה -- > דין עצמי – ויש האומרים שיש לו רשות לחבול בו -- > שיטת רב נחמן.
יט. יט. הרמ"א – משרת שחוששים שגנב -- > מותר להוציאו אפילו בכוח--> כי יש חשש להפסד.
כ. כ. ספר נתיבות משפט של רבי יעקב מיסק (מאה ה- 18 ) – מפנה לסתירה בין השולחן ערוך לדברי הרמ"א – ואומר שהסתירה עוד מימי התנאים.
כא. כא. הרי"ף – פוסק לפי רב נחמן (הלכה כרב נחמן בדיני ממונות).
כב. כב. רבנו אפרים (תלמיד הרי"ף) – מדובר בדיני נפשות (אסור להכות מאורייתא) – רבי יהודה.
7. סוגיית השומרים – שומר שמסר לשומר
במקרא (שמות, כ"ב, ו' – י"ד) – סתירה בין : השור שנישבה - > השומר פטור.
השור שניגנב - > השומר חייב.
רש"י – החלק הראשון – עוסק בשומר חינם.
החלק השני – בשומר שכר.
במשנה – "השוכר פרה והשאילה לאחר" – והפרה מתה מאונס (כוח עליון).
רב אומר - יישבע השוכר – פטור. השואל שאחריותו מוחלטת – ישלם לשוכר.
רבי יוסי אומר – הכסף צריך לעבור לבעלים.
ר' עובדיה מברטנורא – מפרש המשנה : כנראה שהשוכר קיבל רשות להשאיל.
תוספות יום טוב – מפרש המשנה - מסתמך על הרא"ש, וקובע שמדובר בדיני שליחות – על כן רבי יוסי צודק.
דף בכיתה – אביי אומר – יש שומר חינם – אחראי רק כשהתרשל בשמירה.
יש שומר שכר - אחראי בגניבה ובאבדה (פטור רק באונס).
רב אומר (בבל) – אין בעיה בשומר חינם שמסר לשומר שכר (שיפר איכות השמירה ).
החיוב החוזי בין בעל הנכס לשומר :
א. א. ע"פ התוספתא אין להעביר ללא אישור הבעלים.
ב. ב. רב בבל אומר – שומר שכר שמסר לשומר חינם (אדם בר דעת) – פטור.
אך מכיוון ששומר השכר עצמו היה מתחייב – פטור מהאחריות על ההעברה, אך לא מהנזק עצמו.
סיפור הסבתא – הפועלים הפקידו דרך כלל את מעדריהם אצל הסבתא. יום אחד מסרו אותם לשמירה לאחד מחבריהם, שהלך למסיבה -- > והם נגנבו.
רב פסק – מכיוון שסמכו עליה כל הזמן, אין שינוי משפטי (שניהם שומרי חינם ) --- > פטור .
רב חיסדאי – הפטור רק למקרה הספציפי הזה ולא גורף.
רבי יוחנן – מי שמסר פיקדון ללא רשות, אחראי ברשלנות (גם אם לא נגרם נזק).
אביי אומר – בשיטת רבי יוחנן השומר הראשי תמיד חייב כי יש הסכם מכללא עם בעל הנכס שהוא ישמור, ולכן עצם ההעברה היא רשלנות, אפילו שומר חינם שהעביר לשומר שכר.
המפקיד ביער – בבא מציעא – השומר שם הכסף בבקתה ביער והייתה שריפה.
רב יוסף - תחילתו בפשיעה וסופו באונס --- > חייב ! כי הייתה התרשלות בעצם ההעברה.
רב יוחנן – לפי האמור לעיל, תומך בדעת רב יוסף. (אם התוצאה לא קשורה לרשלנות ->פטור).
המפקיד - רש"י – שומר שמסר לשומר אפילו באונסין --- > חייב !
רבא - שומר שמסר לשומר --- > חייב !
הסיבה אינה רשלנות, אלא אמון - > בעל הנכס מאמין לשומר הראשי ולא למישני .
וזאת כי הפטור מותנה בשבועה --- > אמינות !
ההבדל בין אביי לבין רבא: אביי - השומר הפר הסכם , רבא – השומר לא אמין !
2 סוגי שבועה: 1. שבועת השומרים. 2. שבועת מודה במקצת (מודה בחלק).
התוספות – המסקנה מדברי רבא :
שבמקום שהשומר ראה השוד, יכול להישבע בעצמו, ואז למרות שמסר לשומר אחר --- > פטור !
או במקום שהיו עדים שראו --- > פטור !
ואם הבהמה מתה – פטור גם אם מסר לחרש, שוטה --- > כי גם אצלו יכלה למות .
לפיכך נימוקו של רבא – בעיה ראייתית (אם יש עדים, או יכול להשבע בעצמו – פטור).
רבנו חננאל – פסק כמו אביי --- > שפסק כמו רבי יוחנן לפניהם .
המשנה תורה לרמב"ם – תחילתו בפשיעה וסופו באונס -- > חייב (אסור להעביר ) !
הרמב"ם בהתחלה מנמק כמו אביי, אך בשאלת האחריות מנמק כמו רבא -- > אמינות השבועה.
אם היו עדים – פטור ! (לא מתייחס לאפשרות השבועה).
להבדיל מאביי, הרמב"ם סבור שזו תביעה חוזית ולא נזיקית (רשלנות) – לכן רק עדים יועילו.
נימוקו של הרמב"ם – בעיה מהותית = הפרת חוזה בין הבעלים לשומר הראשון.
רבי יוחנן הוא אמורא, הכיצד סותר דעת רב (תנא) ???
רבי אמי אומר – יישוב הסתירה : השומר הראשון "שוכר", השומר השני "שואל" -לכן הראשון פטור.
בשיטת אביי עצם המסירה = רשלנות, אז למה תנא קמא פוסק שהשומר הראשי יכול לפטור עצמו בשבועה ?
רבי אמי – עונה על דרך "האוקינטה" = העמדה =( מוסיף פרטים נוספים) – כנראה כאן הבעלים נתן רשות.
אם ניתנה רשות --- > השוכר פעל כשליח ! לכן השואל ישלם לשוכר .
משנה - בבא מציעא ל"ו, א' - כיצד יש לשמור כסף בדרך נאותה ?
מצבים של שמירת כסף באופן לא נאות :
1. 1. שמר בחגורה והפשילה .
2. 2. מסר הכסף לבנו ולבתו הקטינים.
3. 3. לא נעל הדלת בפניהם.
רש"י – מצבים 2+3 הם --- > מצב אחד.
בכל אחד מהמצבים ----- > חייב !!! כי – התרשל בתפקידו.
משנה זו דנה בשמירת כסף, לכאורה לא רלבנטית לדיון שומר שמסר לאחר.
אך החכם מביאה כדי להראות הסתירה לדברי רבי יוחנן (שאמר: שומר שמסר לשומר – חייב).
רבי בן חמא – הרשלנות כי מסר לקטינים, אם היה מוסר לבגירים -- > פטור.
זו סתירה לדברי רבי יוחנן – הנובעת מכך שבגירים הם ברי דעת ! (בעוד שרבי יוחנן שעצם המסירה – חייב ! ).
רבא מסביר – כשאדם מפקיד, הוא לוקח בחשבון שגם בני ביתו (הגדולים) של השומר ישמרו.
ולא מדובר על מסירה לשומר זר !
מסקנה – יש סייג להלכת רבי יוחנן ששומר מסר לשומר -> חייב , והוא מבחן השכל הישר (הסכם מכללא).
התלמוד ממשיך – חכמי נהרדעה – הסייג רק מחזק את דעת רבי יוחנן, לגבי הכלל
(אם לא בן משפחה- חייב ).
בחוק השומרים כיום: סעיף 3 – שומר שמסר לאחר – אחריותו כשל שואל = דעת רבי יוחנן.
סעיף 7 לחוק - השומר המשני נכנס בנעלי השומר הראשי – תחול שיטת רב .
אם המשני התרשל => הראשי חייב. אם המשני איבד באונס = > הראשי פטור.
סעיף 3 לחוק – רק אם הפיקדון נמסר לשמירה אישית – שיטת רבי יוחנן.
סעיף 14 – "אם אין כוונה אחרת משתמעת" – גמישות כמו בתלמוד – מבחן השכל הישר.
למרות הכול ------ >>>>>>>>> בהצלחה בבחינה !!!!!