משפט עברי / מיכאל ויגודה
פיתרון מועד א' 27.7.99[1][1]
חלק א' : המקורות הרישומיים של המשפט העברי
1. א. מאפיינים משותפים למשנה ולמדרשי הלכה:
1. 1. שניהם מפרשים את מצוות התורה ודינה.
2. 2. שניהם משלימים מסורת שבע"פ (תושב"ע) למיקרא.
ב. ב. מאפיינים המבדילים בין המשנה ולמדרשי הלכה :
1. 1. מדרשי הלכה מסודרים לפי סדר ספרי החומש (למעט בראשית).
2. 2. המשנה נערכה ונחתמה ע"י אדם אחד – רבי יהודה הנשיא, מדרשי הלכה נערכו ע"י בתי מדרש שונים ( רבי ישמעאל).
3. 3. המשנה ערוכה על דרך של וכחנות וחילוקי דעות, לפעמים ללא הכרעה. מדרשי ההלכה ערוכי בצורת הלכות פסוקות .
4. 4. שניהם נערכו על בסיס תקופת התנאים – החכמים.
2. ברייתא – אוסף משניות / מסורות חכמים שלא הוכללו על ידי רבי יהודה הנשיא במשנה.
תוספתא – אוסף של ברייתות שקובצו, וסודרו בשישה סדרים במקביל למשנה.
המשותף – שתיהם מסורות שלא נכללו במשנה, תוספתא היא חלק מכל הברייתות.
3. הצד השווה בין ספר המצוות לרמב"ם, לבין סמ"ג , לבין ספר החינוך :
כולם מוני מצוות – מתמקדים בהגדרה, מהות ופרוש תרי"ג מצוות מהמקרא בלבד.
שונה – שני הראשונים מחולקים לפי מצוות עשה וחלק של מצוות אל תעשה, ספר החינוך מסודר לפי סדר המצוות במקרא.
4. תקופת המשנה בין 40 ל- 200 לספירה. היו חמש דורות (עמ' 30 למורה דרך).
כינויים היה תנאים : ר' יוחנן בן זכאי, רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי עקיבא, רבי טרפון
רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה הנשיא.
( באמוראים 8 דורות – רבי חנינא, רבי יוחנן, אביי, רבא, רב אשי , רבי יוסי ).
5. הבדלים מהותיים בין המשנה לתלמוד :
|
משנה |
תלמוד |
|
תנאים |
אמוראים |
|
עברית |
ארמית |
|
משנה מקיפה כל הנושאים |
התלמוד לא מקיף כל הנושאים (אין זרעים וקודשים) – רק ענייני השעה |
|
סגנון לקוני ללא ציון המקור |
סגנון פולמוסי וביקורתי |
|
לקוני ומצומצם |
הרבה סיפורי אגדה |
|
עריכה של אדם אחד |
יצירה קולקטיבית |
6. ספרים לפי סדר תלמוד :
1. תלמוד קטן – של הלכות הרי"ף (רבי יצחק אלפסי) - מאה - 11 – תקופת הראשונים.
2. פסקי הרא"ש – של רבי אשר בן יחיאל (רא"ש) – מאה ה – 13 - תקופת הראשונים.
ספרים מסודרים לפי נושאים :
1. משנה תורה – הרמב"ם רבי משה בן מיימון - מאה 12 - תקופת הראשונים.
2. ארבעה טורים – רבי יעקב בן אשר - מאות 13-14 - תקופת הראשונים.
3. שולחן ערוך – רבי יוסף קארו - מאה 16 - תקופת אחרונים.
4. ערוך שולחן - רבי יחיאל אפשטיין - מאה 19 - תקופת האחרונים –( מודרנים).
7. משנה תורה חובר ע"י הרמב"ם – רבי משה בן מיימון, מאה 12 . (עמ' 32 למורה דרך).
מאפיינים עקריים : א. מהווה קודיפיקציה לפי נושאים .
ב. ב. מקיף את כל ההלכות, לזמנו ולזמן שבית המקדש .
ג. ג. סגנון הלכה פסוקה, ללא הפולמוס והמקורות.
8. 8. הצד השווה ל"מגיד משנה", "כסף משנה", "לחם משנה", "הגהות מימוניות" – כולם מפרשים את משנה תורה של הרמב"ם ( עמ' 34 למורה דרך).
9. 9. רבי יעקב בן אשר חיבר את " ארבעה טורים " , שמות הספרים הם :
אורח חיים, יורה דעה, אבן עזר, חושן המשפט. (עמ' 37 למורה דרך).
החידושים : א. ציון שמות הפוסקים והמקורות.
ב. עוסק רק בהלכות עכשוויות (ולא כל ההלכות מא"י)
10. 10. בית יוסף – רבי יוסף קארו, דרכי משה – רבי משה איסרליש, ( עמ' 39 למורה דרך).
שניהם מהווים פרושים לספר ארבעה טורים.
חשיבותם בכך שהם מתאימים את ארבעת טורים לזמנם, על ידי ליקוט כל ההלכות והמקורות שמאז חיבור ספר הטורים ועד זמנם ( דרכי משה – מתאים לאשכנז).
חלק ב' – המקורות המשפטיים של המשפט העברי
1. 1. הרמב"ם לגבי "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" :
הרמב"ם מתייחס לשאלה של מקור הסמכות, היקף הסמכות וחובת הציות המוחלטת למשפט החכמים.
מקור הסמכות - הפסוק מורה כי יש לנהוג לפי התורה – הנחיות המקרא, ולפי "המשפט אשר יורוך" – הלכות החכמים, ובכך מסמיך המקרא בפסוק זה את החכמים להורות משפט .
היקף הסמכות – נובעת 1. מהמסורת (תושב"ע) – "כל הדברים שיגידו לך"
2. פרשנות 3. סמכות חקיקה.
ובלבד שסמכות החקיקה תופעל כסייג לתורה , ולפי צורכי השעה.
חובת הציות היא מוחלטת – אסור לסטות מהוראות המקרא ו/או הוראות החכמים "ימין ושמאל".
היות והסמכת החכמים היא ישירות מאותו פסוק בספר דברים הנ"ל, סובר הרמב"ם כי ההלכות נקבעות לפי דרבנן, אלא אם נאמר במפורש שהם מאורייתא,
זאת בניגוד לדעת הרמב"ן שכל ההלכות הינם מאורייתא – אלא אם נאמר במפורש שהם מדרבנן. ההבדל בגדול הינו רק לגבי היקף חובת הציות – לדעת הרמב"ם גדולה יותר .
2. ההבדל בין מדרש יוצר -
לבין מדרש מקיים -
3. הטעויות הנורמטיביות בקטע הם :
א. א. רב נחמן עוסק בעשיית דין עצמי – ואילו רב יוחנן מטפל בסוגיית השומרים.
ב. ב. רש"י לא יכול להתייחס לרמב"ם שחי כמה מאות שנים אחריו.
ג. ג. מדרש רבה הינו קובץ של מדרשי אגדה על חמשת חומשי תורה ולא רלבנטי (עמ' 14 ).
4. סוגיית ה- 200 זוז : מהתלמוד,
כי היא מובאת בצורת מחלוקת סיפורית, ורבי יוסי היה אמוראי.
מקורה הנורמטיבי "שלא ייצא החוטא נשכר" – מהמקרא – הרתעה לשקרן שאם ישקר לא יקבל גם את כספו שלו.
5. במשפט העברי אין את נורמת "התקדים המחייב" כמו שמקובל בשיטה האנגלית וישראלית. אמנם נקבע כי יש להסתמך על פוסקים מוקדמים יותר, למשל אמורא יסמוך על דברי תנא. כלומר בדרך כלל כן יש להסתמך על דברי החכמים הקודמים. אולם , מכיוון שההלכות נקבעות על בסיס קזואיסטי – הלכה למקרה קונקרטי, יש להתייחס למקרה הספציפי העומד לפני הפוסק באותה שעה. ולכן יש מהפוסקים המסתמכים על דברי החכמים שלפניהם אך מתאימים אותם לצרכי השעה ולמקרה הספיצפי .
6. תנורו של עכנאי – המקורות הנורמטיביים של הסיפור :
א. א. גם סיפור אגדה יכול להוות נורמה מחייבת כי – סיפורי האגדה הם דבר אלוהים.
ב. ב. מאידך, אין לקחת דבר האלוהים כפשוטו, ויש לעמוד על כוונת המחוקק – החכמים יכולים לפסוק הלכה גם כשיש קול אלוהים.
"תנורו של עכנאי": עקרון הסמכות המוחלטת של החכמים מול העדר כל השפעה מגורם אלוהי מתבטאת באגדה על מחלוקת בין רבי אלעזר ור' יהושע בדבר טומאת תנורו של עכנאי. החרוב כותלי המקדש ובת קול לא רשאים להתערב בקביעת הלכה כי שניתנה תורה שוב "לא בשמים היא". אפילו הקב"ה אמר שאלעזר כיוון לאמיתה של תורה אך ההלכה עפ"י דעת הרוב.
הדעה המקובלת: כר' יהושע "אין משגיחין בבת קול. רמבם: אם יעמוד איש, יעשה אותות ומופתים ויאמר שה' שלחו להוסיף או לגרוע מצווה או לציין שההלכה כפלוני – זה נביא שקר. מעמדו של הנביא כחכם ולא כממלא פונקציה שלטונית.
7. 7. ראיה שאין תקדים מחייב – סיפור הסבתא :
בדרך כלל שומר שמסר לשומר -- > חייב .
אולם, במקרה הקונקרטי שלפנינו – הפועלים נהגו למסור מעדריהם תמיד לסבתא, ולכן ממילא היו רגילים וסומכים על שמירתה, ואין רלבנטיות לכך שהפעם מסרו לאחד מחבריהם שמסר לסבתא.
8. 8. התמודדות עם נורמות עברייניות :
1. 1. החמרה של הכלל "ימין ושמאל" – אסור לסטות בכלל, לעומת דינים אחרים שמותרת סטיה יחסית.
2. 2. אין עונשין אלא אם מזהירים תחילה.
3. 3. הדין הפלילי הוא הנורמות שקובעות איסורים "מה אסור לעשות" ובד"כ בצידן גם עונש. בדין האזרחי אין איסורים, שום דבר בו לא מהווה עבירה ולכן גם אין עונש (פיצוי אינו עונש).
חלק ג' : סוגיות