שותפויות ונגזרות – הרחבת האחריות הפלילית

הכנה

בהכנה בד"כ לא מרשיעים למעט חריגים כגון: עבירות הכנה בריגול ובשימוש בחומרים מסוכנים.

המשמעות – שלא ניתן לגזור מהן גזירה נוספת כמו סיוע, שידול וכו' כי הן עצמן מהוות הרחבה של האחריות.

נסיון

נסיון = אדם שהחל לבצע נסיון פלילי ולא סיים לבצע ביצוע מושלם. רק החל לבצע, עבר את שלב ההכנה.

יש ערך מוגן שכבר היה בסכנה ממשית ולכן מוצדק מסיבה זו ומסיבות נוספות להטיל אחריות על נסיון.

יסוד עובדתי

יש כל מיני סוגים של נסיון שנבדקים באמצעות שני מאפיינים:

1. 1. טיב הנסיון – האם הנסיון מטיבו צליח או בלתי צליח?

נסיון בלתי צליח – נסיון שנדון מראש לכשלון עקב חוסר ביסוד העובדתי (בדר"כ חוסר של נסיבה המוגדרת בעבירה או שאינה מוגדרת בה אבל נחוצה לביצועה כגון: אם אין אקדח שיכול להמית).

אם היסוד העובדתי היה מושלם היתה עבירה מושלמת – דוגמא: מנסה לירות במישהו אחר באקדח צעצוע. גם אם ישלים הכל אובייקט העבירה לא יפגע כי אקדח צעצוע אינו יכול לגרום למותו של אדם.

2. 2. מידת הנסיון – האם הנסיון מושלם או לא מושלם?

יש לעשות הבחנה בין ביצוע מושלם של העבירה לבין נסיון מושלם.

בנסיון מושלם – הנאשם ביצע את כל ההתנהגות שנדרשת בעבירה ובכל זאת עדיין חסר חלק מהעבירה.

למשל: אדם שיורה ולא פוגע – חסרה תוצאה להשלמת העבירה ואולם הנסיון מושלם ביצע כל מה שנדרש ממנו.

נסיון בלתי מושלם – אדם לא מצליח לבצע את כל הפעולות שנדרשות ממנו.

למשל: אדם לוקח אקדח, טוען אותו אבל לא לוחץ על ההדק – נסיון לא מושלם.

דרך הפתרון

1. 1. בודקים האם יש ביצוע מושלם?

אם אין – מסבירים מה חסר – התנהגות, נסיבה, תוצאה וכו' ואחרי שמסבירים מה חסר – עוברים לניתוח הנסיון.

2. 2. בנסיון – בשלב הראשון מסבירים מהי ההתנהגות הרלוונטית ואז עוברים לבדיקת הטיב – צליח או לא צליח.

אם בלתי צליח – להסביר מה חסר.

3. 3. בודקים את מידת הנסיון – מושלם או בלתי מושלם.

אם הנסיון מושלם – הנאשם סיים לבצע את כל מרכיבי העבירה ואז אין בעיה ועוברים לבדוק יסוד נפשי.

אם הנסיון בלתי מושלם – אז עוברים למבחנים השונים שעוזרים להכריע בשאלה האם ההתנהגות עברה את הגבול מהכנה לנסיון.

יכול להיות נסיון מושלם בלתי צליח, או נסיון לא מושלם צליח וכו'.

המבחנים שמשתמשים בהם כדי לבדוק אם הנסיון הבלתי מושלם עבר את שלב ההכנה הם:

1. 1. הקירבה להשלמת העבירה – מסתכל על ציר הזמן של העבירה –

פעולת הכנה ------------------------------------ התחלת ביצוע העבירה ------------------------------ השלמת העבירה.

המבחן מסתכל על הנקודה הסופית (השלמת העבירה) ושואל – כמה הנאשם רחוק מנקודה זו? שם את הדגש על הפעולות שנותרו עד להשלמת העבירה מבחינת זמן, כמות הפעולות ומבחינת איכותן.

למשל: האם עדיין חסרות דווקא הפעולות המשמעותיות ביותר בביצוע?

המבחנים מאד גמישים והחשוב הוא להראות את דרך החשיבה, את יישום המבחנים ואת שיקול הדעת לגביהם.

זהו המבחן המקל ביותר מבחינת הנאשם  ולכן אם מגיעים למסקנה שניתן להרשיע לפי מבחן זה אין טעם לבדוק את המבחנים האחרים שרק יחמירו עם הנאשם.

אם יש ספק שמבחן זה מתקיים עוברים למבחן הבא.

2. 2. הקירבה לתחילת ההתנהגות - מבחן זה נלקח מהמשפט הגרמני – המבחן הזה מתחיל מתחילת העבירה ושואל עצמו כמה הנאשם רחוק מהתחלת העבירה.

לפעמים המשמעות לא גדולה – למשל: המתה בעזרת אקדח – אין כמעט הבדל בין תחילת הלחיצה על ההדק לסוף הלחיצה.

אבל יש מצבים בהם יש הבדל משמעותי בין ההתחלה לבין הסוף. למשל: הרעלה בשלבים בכמות קטנה של רעל כל פעם.

ע"מ לדעת אם אנחנו בתחילת הביצוע של העבירה יש 3 אינדיקציות:

א. א. קירבה בזמן – כמה קרוב בזמן לתחילת ההתנהגות שמפורטת בעבירה – אם התחיל את ההתנהגות הוא כבר בנסיון.

ב. ב. קירבה במקום – כמה רחוק מזירת העבירה.

למשל: אם יש נסיעה – כמה רחוק ממקום הביצוע.

אם רוצה לזרוק רימון – כמה קרוב למקום שבו רצה לזרוק את הרימון ואולם אם מדובר ברצון לשרוף מקום מסויים אזי השריפה דורשת פעולות גם במקום הארוע ולכן לא ניתן להתייחס לנסיעה לזירת האירוע כנסיון.

ג. ג. קירבה עניינית – מוסיפה את המרכיב המסבך את כל הסיפור – מוסיף מימד איכותי שפותח פתח לשיקול דעת.

מהי האיכות של הפעולות שנותרו לבצע? מה משמעותן? מה האיכות של הפעולות  שביצע לעומת אלו שלא ביצע?

למשל בדוגמא של הרימון – אפשר אולי לפי מבחן זה לומר ששום שלב בנסיעה לא מהווה קירבה עניינית כי כמה שיסע עדיין את הפעולה האיכותית לא ביצע ולכן לא משנה עד לרגע שבו ממש מרים את הרימון למרות שמבחינת המקום והזמן מאד קרוב.

ואולם ברגע ששלף את הניצרה אין דרך חזרה או אם מישהו מנסה לדרוס מישהו יש מצב שבו הוא יהיה כל כך קרוב שאפילו לחיצה על הבלם לא תעצור את הרכב או גניבת חפץ לצורך ביצוע עבירה או הוצאת כספים לרכישת אמצעים לביצוע העבירה יחשבו כקירבה עניינית איכותית.

3. 3. מבחן לפי הפסיקה – פס"ד נחושתן/לוי – בית המשפט דרש בנוסף לקירבה לתחילת ההתנהגות גם חד משמעיות של הפעולות – מה היה אומר אדם זר שהיה נקלע למקום והיה רואה מה הנאשם עושה – האם היה חושב שהנאשם כבר התחיל לבצע או לא.

יסוד נפשי

דרישה ייחודית בנסיון הבלתי צליח – אם מגיעים מבחינה עובדתית לכך שיש נסיון בלתי צליח, צריך להוכיח שמבחינה נפשית הנאשם האמין שהוא כן צליח.

למשל: ברור שאדם שבמודע מנסה להשתמש באקדח צעצוע – לא מאמין שיבצע עבירה אבל זה לא נכון לגבי אדם שמאמין שמתקיימת הנסיבה – שהיתה לנאשם טעות – שהאמין שהאקדח אמיתי.

צריך מודעות לכל מרכיבי העבירה, להתנהגות, לנסיבות וכו' ובנוסף לגבי המנסה נדרשת כוונה להשלים את העבירה.

מסייע

הרחבה נוספת מהביצוע המושלם היא הרחבה של מישהו שלא מבצע אבל עזר למישהו אחר לבצע.

מוצדק להטיל אחריות על נאשם למרות שלא פגע בערך המוגן אבל עזר לאחר לעשות זאת.

תמיד כל הנגזרות הן נגזרות מהביצוע של עבירה מושלמת או נסיון ביצוע עיקרי.

כיוון שכל ההצדקה של המסייע היא בזה שעזר למישהו אחר אז אם ההרשעה של האחר נופלת הרי שלא ניתן להרשיע את המסייע.

אם אין ביצוע עיקרי כל היתר לא רלוונטי (שידול, סיוע) אלא רק החריג של נסיון לשידול.

חשוב: בלי ביצוע עיקרי – אין שותפים

בסיוע מתעוררות שתי שאלות גבול:

1. 1. האם הנאשם שלנו כבר עבר את הפעולות שמכניסות אותו לתחום הסיוע? - טיב הסיוע (עד כמה הסיוע הזה טוב).

יסוד עובדתי

כדי לומר שאדם הוא מסייע לעבירה צריך לשאול אם יש לו תרומה ממשית לסיוע.

יש כל מיני תרומות:

הסוג השכיח – תרומה פיזית – סיפק את כלי ביצוע העבירה או אינפורמציה.

סוג נוסף – תרומה רוחנית – פחות משמעותית מבחינה פיזית. תפקידה לחזק את רוחו של הנאשם ביחס לביצוע העבירה – שיפחד פחות שיהיה בטוח במעשיו וכו'.

פס"ד פוליאקוב  בדעת רוב – הכירו גם בתרומה פוטנציאלית – מוותרים על תרומה ממשית ומסתפקים בתרומה שיכולה היתה להיות סיוע ממשי.

סיוע של שמירה בשוד למשל היא לא תרומה פוטנציאלית אלא תרומה פיזית כי יש בו הגדלה ממשית של סיכויי ההצלחה.

יסוד נפשי  

לא לשכוח – נדרשת מודעות לכל הרכיבים העובדתיים!

יש שתי גישות עיקריות:

א.            דעת המיעוט בפס"ד פוליאקוב (שזו גם דעתה של מירי גור-אריה) – כוונה תמיד. שתהיה למסייע כוונה שהמבצע העיקרי ישלים את העבירה.

ב.  דעת הרוב בפס"ד פוליאקוב וגישה מרחיבה שמסתפקת במודעות – המסייע מודע שמסייע לעבירה ויש לו מודעות/צופה שהסיוע הזה יביא להשלמת העבירה.

על גישה זו יש המון ביקורת.

2. 2. האם הנאשם כבר עבר את גבול הסיוע והוא כבר מבצע בצוותא?

יסוד עובדתי

שאלה של מידת הסיוע – האם יש כל כך הרבה סיוע שניתן כבר להגיד שהוא כבר לא שותף זוטר אלא שותף עיקרי.

איך יודעים אם שותף לעבירה הוא בגדר מבצע בצוותא?

בודקים הגמוניה המורכבת משניים:

א.            זכות וטו – האם לולא המעשים היה הביצוע משתנה באופן משמעותי (לא לגבי ההחלטה לבצע אלא לגבי הסיוע).

ב.  שליטה – מצב שבו מעבר לזה שהיה שותף לביצוע הכתיב מה קורה בביצוע. למשל: בפס"ד פלוני שוק הקצבים – מנהיג שתכנן הכל אך לא הגיע לביצוע – שליטה על הביצוע.

ישנן שתי אינדיקציות נוספות חוץ מזכות הוטו והשליטה:

א.            מעורבות בתכנון.

ב.  העמדה הסובייקטיבית של הנאשם – האם ראה עצמו כשותף זוטר שעוזר למישהו אחר לממש את האינטרס שלו או רואה עצמו כבעל אינטרס?

יסוד נפשי

כדי להגיד שמבצע צריך לדעת מה אחרים עושים – יש הבדל בין מישהו שיודע שיש 2 יורים, 2 מתצפתים וכו' לבין מי שיודע לפרטי פרטים – מחזק גם מבחינה עובדתית. יש יותר שליטה, יותר אינטרס, יותר מעורב בביצוע.

בביצוע בצוותא – אין חובה שתהיה כוונה צ"ל שמתקיים היסוד הנפשי שדורשת העבירה – אם מסתפקת במחשבה פלילית גם אנחנו נסתפק במחשבה פלילית.

שידול

הרחבה של האחריות שקיימת בשידול היא שהמשדל לא פגע בעצמו בערך המוגן אלא גרם למישהו אחר לפגוע בו ולכן מוצדק להטיל עליו אחריות.

יסוד עובדתי

יש שתי דרכים לשדל:

1. 1. לטעת במישהו את הרעיון לבצע עבירה – לוקח מישהו תמים ונוטע בו את הרעיון.

      תמיד צריך להוכיח שמתקיים פה קשר סיבתי – שלולא השידול לא היה חושב על העבירה.

2. 2. שידול מסוג הכרעת הכף – המצב בו המבצע העיקרי חשב על העבירה אבל עדיין לא החליט והמשדל גרם לו להחליט לבצע אותה – גם פה צריך להראות שיש קשר סיבתי – שלולא פעולת השידול לא היה מקבל את ההחלטה לבצע.

יסוד נפשי

לא לשכוח – מודעות לכל שלבי ההתנהגות!

בנוסף -

צריך להיות מודע לאופי פעולת השידול שלו – שיש לה כוח משכנע על המבצע העיקרי. למשל: צריך לדעת שלפני כן לא החליט.

שבהתנהגותו יש להביא את האחר לביצוע ההחלטה.

שהאחר לא מסוגל לקלוט את השידול.

למשל: סופר מפרסם ספר שיש בו תוכנית רצח מופלאה ואחד הקוראים קורא ורוצח. לא נוכל להגיד שהסופר משדל כי לא היה מודע לאופי המשדל של פעולתו.

יש גישה שדורשת שתהיה כוונה לשדל ולא מסתפקת במודעות.

שאלת מודעת השידול – האם כבר עבר את גבול השידול ואז כבר ביצוע באמצעות אחר?

מתי שידול עובר את השותפות הזוטרה והופך לביצוע באמצעות אחר?

אם מגיעים למסקנה שמבצע באמצעות אחר אזי הוא מבצע עיקרי.

יש שני מצבים כאלו:

1. 1. כופה על המבצע לבצע את העבירה – הפך את השותף לכלי בידו. למשל: איים על חייו, קטין שעושה מה שאביו אומר לו. אז למרות שהקטין נטל ונשא ולא האב האב ייחשב כמבצע.

2. 2. יתרון הבנה – שהמשדל יודע משהו קריטי לעבירה שהמבצע לא יודע ולכן למבצע אין יסוד נפשי.

למשל: מטעה אותו לגבי פרט עובדתי שגורם למבצע לעשות עבירה ללא מחשבה פלילית – אם אני מבקש ממישהו להביא את התיק שלי משם והתיק לא שלי – אני הטעיתי אותו ולכן ביצעתי באמצעותו את עבירת הגניבה.

במצב זה יכול להיות מצב שבו האחר היה רשלן – היה צריך לדעת או היה צריך לבדוק.

דוגמא: אם נותנת למישהו כוס ואומרת שמדובר במשקה ושיתן אותה לאחר לשתות ומדובר ברעל – מבחינה עובדתית הוא הגיש רעל מבלי לדעת שזה רעל ולמרות זאת יהיו נסיבות שבהן נוכל להגיד שהיה צריך לבדוק מה יש בכוס. במקרה כזה – אחד יואשם בביצוע באמצעות אחר ונותן הכוס יורשע ברשלנות.

כל היסוד הנפשי הנדרש בעבירה צריך שיתקיים אצל המבצע ובנוסף להיות מודע לכך שגורם לאחר לפעול במצב של כפייה או יתרון הבנה.

אי אפשר לגזור נגזרת מנגזרת ולכן – אין נסיון לסיוע ואין משדל לסיוע.

החריג היחיד הוא נסיון לשידול שיש לו כל מיני צורות – יכול להיות כמו כל נסיון מושלם/בלתי מושלם, צליח/בלתי צליח ואז צריך לבדוק גם איזה סוג נסיון זה.

למשל: אם מישהו החליט לבצע עבירה ואני שידלתי אותו אז זה נסיון בלתי צליח – כי האדם כבר החליט אז אין סיכוי שאני אשדל.

האם משדל יכול להיות מבצע בצוותא?

כאשר פעולת השידול שלו היא בעצם סיוע. למשל: כאשר שניים מחליטים לבצע עבירה שניתן לבצעה רק בשלישיה – א' אומר לב' שכנע את ג' לבצע עימנו. מצד אחד הוא משדל את ג' ומצד שני – מבצע בצוותא. ניתן אפילו לומר שיש כאן קשירת קשר.