תקצירי פסקי דין – דיון פלילי  -  הכנה לבחינה

מכללת רמת גן, מסלול אחה"צ   1999/2000

מבוא: מהות ההליך הפלילי והיבטיו החוקתיים

דנ"פ 2316/95  גנימאת

1. הוחלט פה אחד:

 "מכת מדינה", לכשעצמה, איננה מעמידה עילת מעצר לפי סעיף 21א'(א)1) לחוק סדר הדין הפלילי , אולם יכולה היא להוות שיקול בין שיקולים לעניין העמדתה של עילת מעצר.

 2. הוחלט ברוב דעות:

 א. נגד העורר קמה עילת מעצר לפי סעיף21  א'(א)(1 )  לחסד"פ.

 בּ. בנסיבות העניין, היה מקום לשחרר את העורר בתנאים בהם שוחרר ע"י בית משפט זה בערר. לדעת הנשיא שמגר לא היה מקום לחלופת מעצר. לדעת השופט גולדברג, נושא חלופת המעצר לא עמד כלל לדיון בדיון הנוסף. לדעת השופט חשין, לא היה מקום להחליט בשאלת חלופת המעצר, מפני ששאלה זו לא עמדה כלל לדיון לא בערר ולא בדיון הנוסף.

 ג. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נודעת לו השפעה על פרשנותם של דיני המעצר הקיימים, ובכלל זה על פרשנות יסודותיה של עילת המעצר הנדונה. לדעת השופט חשין, יש לפרש חקיקה קודמת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בית המשפט מוטרד מזה שנים בשאלה מהי מטרת המעצר: האם היא מניעתית בלבד או שמא היא גם הרתעתית?.

 בג"צ 6055/95 שגיא צמח ואח' נ' שר הבטחון.  עתירות שביקשו כי בית המשפט הצבאי יבטל סעיפים שבחש"צ שמסמיכים קצין או שוטר צבאי לעצור חייל, בנימוק שהם נוגדים את חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.  מעצר בדרך זו אינו מעצר שיפוטי, ונהוג בצבא בכמות של כ 10000 מקרים בשנה. כמו כן עלתה שאלת העילות למעצר בצבא. הדיון בבגצ התמקד בסוגיית סמכות המעצר של קצין שיפוט צבאי מול קצין שיפוט שהוא שוטר צבאי. ודן במעצר על בסיס משמעתי מול מעצר על בסיס פלילי.  סעיף 237א בחש"צ היה קיים לפני חוק היסוד, ובמשך השנים נעשו בו תיקונים מיטיבים. השאלה האם חוק מתקן עומד בפיסקת ההגבלה שבחוק היסוד, והאם חוק חדש מיטיב שלא עומד בפיסקת ההגבלה- ייחשב כעומד בה.

הדיון התמקד בשאלה אם החוק הצבאי החדש, המסמיך שוטר צבאי לעצור חייל ל 96 שעות (במקום 35 ימים בעבר) עומד בפיסקת ההגבלה של חוק היסוד ובמבחן הערכים של מדינת ישראל.

סוגיית נטל ההוכחה נותרה "בצריך עיון". סוגיית מבחן המידתיות ובמיוחד האמצעי שפגיעתו פחותה. האם מעצר חייל ל 96 שעות פוגעת בחרות האישית במידה העולה על הנדרש משרותו הצבאי? (כשאין מכשיר למדוד את הנזק)  צריך לחפש את האיזון בין זכות האדם לבין האינטרס הציבורי. 

לסיכום  הוצהר כי הוראת החוק המתקן הקובעת תקופת מעצר 96 שעות- סותרת את ח"י כבוד האדם  ועל כן היא בטלה.    ביהמש המליץ כי תקופת המעצר תקוצר ל 48 שעות.  

מעצר ושחרור

בש"פ 3838/90 שילון.  עצור 15 חודשים. בקשה להאריך בעוד 3 ח'. על בסיס ס' 53 לחסדפ. + ס' 54.  נפסק כי יש להפריד בין "עד שנה", ל"אחרי שנה" למעצר.  יש קו גבול על בסיס זכות האדם לחופש,  באיזון מול שלום הציבור. יש יוצאים מן הכלל-  חומרת העברות (אונס רצח וכיו"ב) או אם המשיב גורם לעיכוב בעצמו.  במקרה דנן הוארך המעצר  כי העיכובים נבעו מהמשיב עצמו.

ב"ש 475/85 ליבני.  עצורים עד תום ההליכים בשל חומרת העברות. בקשת המדינה להאריך מעבר לשנה. יש שקו"ד  לביהמש לפי ס' 54.  המעצר הוארך בחודשיים לאחר התלבטות. (ש. נתניהו)

בג"צ 3668/93 קדרון. עצור על עברות מין. בקשה להאריך מעבר לשנה שהוא עצור. שיקולים של חומרת העברה והסכנה הצפויה לציבור. הארכה על בסיס ס' 54 תינתן משיקולים במקרים חריגים. המבחן להפעלת סמכות הארכת מעצר הוא גמיש והשיקולים יהיו כמו במקרה מעצר עד תום ההליכים.  המעצר הוארך.

בש"פ 7721/95. יעקב כהן.  הוחזק במעצר מעבר ל 60 יום. אושר שחרור נגד הפקדת מזומנים. אח"כ בוטל התנאי למזומנים. למעשה המעצר הפך להיות בלתי חוקי.  דנו בשאלת האיזון בין זכות האדם לחרות - לבין שלום הציבור.  נקבע כי יש לראות מי שעצור שלא כחוק-  כאילו שוחרר. העברה של גניבה איננה חמורה דיה כדי להשאירו במעצר. הוחלט לשחררו בתנאים מסוימים.

בש"פ 6616/95 סמיח שאהין.  עצורים כבר שנתיים באשמת שוד. נפסק כי מעצר של שנתיים חורג מן המידה הראויה לגבי העבירות המיוחסות לעצורים. איזון האינטרסים בין זכות האדם לבין שלום הציבור נוטה לכיוון זכות האדם ככל שמתארכת תקופת המעצר. הבקשה להארכת מעצר נדחתה .  נפסק כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר. העציר שוחרר.

 בש"פ 196/97 מרטינז.  בקשה  לשחרור ממעצר כי חלפו 60 יום והמשפט לא החל. ביהמ"ש לא רשם את כל הנדרש בפרוטוקול.  הוגשה בקשה לתיקון הפרוטוקול אך שכחו לבקש את תגובת הסנגור למרות שנכחו באולם, וכשדנו בהארכה אמר הסנגור כי הדבר לקוי וכי תיקון הפרוטוקול נעשה שלא כדין.  לדעת בייניש חלוף התקופה הקבועה בחוק- לא משחררת אוטומטית ממעצר. על ביהמ"ש להפעיל שקו"ד.                           

עיכוב לעומת מעצר

המ' 44/72   שמשי.  הפריע לשוטר לעצור בחורה שנחשדה כפרוצה- (בתוך רכב בו נסעו)   הורשע בעברת הכשלת שוטר במילוי תפקידו. חויב בקנס או מאסר 50 יום + הארכת מעצר ע"ת בשנתיים. ערער והפסיד, וגם המדינה ערערה למחוזי  וזכתה.   ערער לעליון. ערעורו נתקבל והחלטת המחוזי בוטלה.  נפסק כי מעצר הבחורה היה לא חוקי. על כן הוא לא הפריע לשוטר "במילוי תפקידו". נדונה פה סוגיית זכות הפרט לחופש ממעצר לא חוקי.  ביהמש העלה פה את סוגיית עקרון זכות יסוד של שמירת חופש הפרט.

איסור יציאה מן הארץ

בש"פ 6654/93 בינקין.  עברות על חוק ני"ע והפרת אמונים.  שוחרר בערבות וביקש להתיר באופן כללי את יציאתו מן הארץ ונידחה. לכן ערר.  נפסק כי :" יש זכות עליונה ליציאה מן הארץ".  פגיעה בה רק לפי ס' 44 לחסדפ לפי שקול דעת ביהמש.  זו זכות יחסית. נוחות מינהלית איננה מצדיקה פגיעה בזכות יסוד.   הערר התקבל.

בש"פ 1986/94 אלברט עמר.  המשיב נתפס על סמים.  המדינה עררה על החלטת המחוזי לבטל צו עיכוב יציאה נגד עמר  מסיבה שאין תשתית ראייתית להרשעתו בדין. העליון דן באינטרסים מנוגדים:  חופש התנועה מול אינטרס הכלל לאפקטיביות המשפט.  נדונו מבחני:  אפשרות סבירה, יסוד סביר לחשש, קירבה לודאות.  יש לפרש את ס' 40 "שחרור עצור בערובה" באופן הולם.  לא בצמצום.  הערר התקבל בשל חומרת העברות.

החלטות העמדה לדין.   עיכוב הליכים.

בג"צ 57/64  כהן נ' שר המשפטים.  הוגשה תלונה נ' העותר על ביצוע פשע.  הוחלט שלא להעמידו לדין.  המתלונן ערער ליועמש ונידחה לפי ס' 4 לחוק תיקון סד"פ.  פנה שוב ליועמש החדש שהחליף את קודמו, והפעם ההחלטה בוטלה והוגש כתב אישום נגד העותר.  הוא ערער בטענה שהחלטה על סמך ס' 4  היא "מעין שיפוטית" וסופית.  נפסק כי החלטת היועמש על סמך ס' 4  איננה שיפוטית. יש לעשות כן כשטובת הכלל ושלום הציבור שקולים נגד טובת הנאשם וזכויותיו. העתירה נדחתה.

בג"צ 844/86  דותן נ' היועמש.  סמכות התביעה לחזור בה מהחלטה שלא להגיש כתב אישום. העותר טען כי לא הוגש ערר כדין לפי ס' 64 לחסדפ.  המדינה טענה כי אי הגשת ערר אין בה לשלול החלטה על הגשת כתב אישום. דיון בסעיפים 63-64-65.  נפסק כי סמכות התובע היא להתיחס לחומר באופן ענייני  וזכותו לפתוח בחקירה מחדש ולהגיש כתב אישום ואין צורך בערר.  לנאשם עצמו אין מעמד.  העתירה נדחתה.

בג"צ 223/88 שפטל נ' היועמש.  העותר התלונן במשטרה נגד המשיבים-  עיתונאים שתקפו את דמיאניוק בכתבותיהם במהלך המשפט. נטען כי הם הפרו את עקרון הסוב יודיצה.   המשטרה לא חקרה, והמשיב 1  סגר את תיק החקירה.  מכאן הבגצ:  נגד סגירת החקירה. נפסק כי על היועמש להורות למשטרה לחדש את החקירה.

בג"צ 935/89. גנור נ' היועמש.   המשיב החליט שלא להעמיד לדין את מנהלי הבנקים בפרשת המשבר ב 1983. טען שיש לו שיקול דעת רחב.  הבגצ דן בהיקף שקול הדעת שלו. נקבע כי שקול דעת שאין עניין לציבור הוא לא נכון ולא עומד במבחן הסבירות.  העתירה התקבלה .  הענין הוחזר ליועמש  כדי להראות שהמדינה נותנת דעתה להגנת הפרט  קרבן העברה.

בש"פ 3503/91. שוברט נ' צפריר.  שאלת סמכות ביהמ"ש לצוות על מעצר נאשם עד תום ההליכים בעילה של שיבוש הליכי משפט.  המשיב הגיש קובלנה פרטית בגין לשון הרע והמבקש הטריד אותו.  דיון בסוגית זכות קובלנה פרטית.  יש סמכות לתביעה ליהפך לכתב אישום ע"י פרקליט של המדינה.  יש ליועמש   סמכות עיכוב קובלנה.  קובלנה פרטית מורידה מהעומס על המדינה.  האחריות היא על הקובל.  מטרת המעצר היא להבטיח הליך משפטי תקין.  אי הפעלת לחץ על עדים.   יש לביהמש סמכות מעצר בקובלנה פרטית.  אך חייב הוא לדון בכך באחריות רבה ולוודא שיש לתביעה  ראיות.  הערעור נדחה, והמערער נשאר במעצר.

ע"פ 2124/91. רון נ' כור תעשיות.  ביהמש מחק קובלנה פרטית של המערער. מכאן הערעור. מסכת העובדות שהמערער טען הן רחבות, ומצביעות על עברה חמורה יותר-  בגינה אי אפשר להגיש קובלנה פרטית. קובלנה פרטית משלבת אינטרס פרטי עם אינטרס ציבורי. סמכות לפי ס' 184 לחסדפ.  לא מתקבל על הדעת שבשל החשש שנעשתה עברה חמורה יותר-  יימנע מהקובל להגיש קובלנה פרטית.  הערעור התקבל.

בג"צ 6781/96. אולמרט נ' היועמ"ש.   עתירה נגד החלטת היועמש להעמיד לדין את אולמרט על גיוס כספי תרומות שלא כדין, וזאת לאחר סיום משפט נגד נאשמים אחרים שהורשעו.   העותר טען שאין בעדויות נ' נאשמים אחרים כדי להרשיע אותו. נקבע כי סמכות היועמש להעמיד לדין מותנית בהתקיים 2 תנאים מצטברים: חיובי (יש מספיק ראיות), ושלילי (אין עניין לציבור). כשהוא משנה החלטה קודמת שלו ומחליט כן להעמיד לדין-  חובה שתהיה נסיבה חדשה בעלת פוטנציאל ראייתי,  מטעני אמון הפרט בשלטון.  מותרת בקורת שיפוטית על החלטות היועמש.  הוחלט כי ניתן להתיחס לעדויות נאשמים אחרים במשפט קודם כאל "תוספת ראייתית" לצורך תביעה נגד אולמרט.  העתירה נדחתה.

בג"צ 2534/97.  ח"כ יהב נגד היועמש וראה"מ .  בקשה לאלץ את היועמש להעמיד לדין את "ראש הממשלה" הדפוק נתניהו בפרשת בר-און לפי המלצת המשטרה.  נפסק כי יש לבחון לפי סוגיית "האפשרות הסבירה להרשעה".  יש להעמיד לדין רק אם יש הסתברות גבוהה להרשעה.  פה היו ראיות נסיבתיות ולא תשתית ראייתית,  כי דובר ב "הפרת אמונים".  החלטת היועמש והפרקליטות מצויה ב"תחום האפור" אבל לא היו מספיק ראיות נסיבתיות להגיש הרשעה. העתירות נדחו.       לצערנו.

בג"צ 4723/96 עטיה נ' היועמש.  הוגש כתב אישום נגד חיילת שהואשמה בעישון סמים. ערערה -  לטענתה היה חיסיון רפואי על דברים שאמרה לצוות הרפואי במרפאה שטיפלו בה (אמרה שלקחה סמים).  פנתה ליועמש וזה טען כי אין לו סמכות לעכב הליכים המתנהלים  בבי"ד צבאי (סעיף 231 לחסדפ) אלא רק לבתימש שדנים בפלילים.  ביהמש אמר כי היו תקדימים שבימש צבאי נחשב כ"בית משפט" אולם קיימים נימוקים כבדים נגד פרשנות זו.  טעמים ראייתיים שניתן להעלותם בבימ"ש-  לא יהוו נימוק לעיכוב הליכים.  נקבע כי סמכות לחזרה מהאישום מביאה להפסקת ההליך הפלילי.  סמכות עיכוב הליכים היא אחד הכלים של היועמש.  במקרה זה יש דיון בסעיף 308 לחוק השפוט הצבאי: סמכויות הפצ"ר.  הוא יכול לבטל כתב אישום בבי"ד צבאי.  ביהמש נמנע מלהחיל את הדין הפלילי על המשפט הצבאי.    מוסד עיכוב הליכים לא נכלל בחש"צ.  נפסק כי היועמש רשאי להתערב ולהורות לפצ"ר כיצד לנהוג במקרים שונים. במיוחד במקרים שלא בנורמות המקובלות.  על הפצ"ר לפעול ולהביא בשיקוליו את הצורך באחידות של רשויות התביעה השונות. התערבות היועמש תהיה נדירה. העתירה נדחתה. נקבע כי החלטת היועמש אינה חורגת משקול דעת סביר.

ייצוג חשודים ונאשמים -  הזכות לסנגור.

ע"פ 307/72. עמיאל.  הועמד לדין פלילי וסרב שימנו לו סנגור. נאמר כי ס' 13(א)(1) לחסדפ אינו כופה ייצוג משפטי למי שמסרב, ואם ימנו לו סנגור-  יכול הוא לסרב לשתף אתו פעולה, ואז יהיה המינוי  מינוי  סרק. היו גם טיעונים בעד אכיפת סנגור לפי סעיף 13, ורק אם אז יסרב לשתף פעולה-  לדון לפי סעיף 16.  הוא גם נהנה בעקיפין מהסנגור שייצג את הנאשם השני.  לגופו של עניין:  לא נגרם עיוות דין  כי הוא עצמו ניהל את ההגנה היטב.

ע"פ 859/78. זיידה.   הורשע בעברת סחיטה באיומים. ערער על ההרשעה בנימוק שחובה היתה למנות לו סנגור לפי ס' 13(א). המדינה הסכימה אך דרשה פיצול, כי הוא הורשע בכמה עברות,  בהן כאלו שאין חובת מינוי סנגור.  הוחלט לאחר מחלוקת  כי אין לפצל את ההאשמות ויש להחזיר את המצב לקדמותו לשמיעה מחדש של כל התיק- לאחר שימונה לו סנגור.  התיק הוחזר למחוזי.

ע"פ 533/82  זכאי.  טענה שהופרה זכות יסוד של המערער להתייעץ עם עו"ד לפני תחילת החקירה במשטרה.  בהמשך בוצעו הקלטות של שיחתו עם שותף לעברה שהוא עד מדינה.  יש זכות יסוד של עצור להיפגש עם עו"ד  אולם אין צורך למשטרה להפסיק חקירה עד שייפגש עם העו"ד ומותר לה גם לעכב את הפגישה בכמה שעות. הערר נדחה.

ע"פ 383/87  חג'ג'.  הורשע על עברות תכנון וביצוע שוד מזויין. דרש פסילה כי לא יוצג ע"י סנגור למרות החוק.  בחוק יש חובה אבסולוטית למינוי סנגור לעברות כאלו, אלא אם הפסיק לשתף פעולה עם סנגור שמונה לו.  הבעת רצון מצדו שלא ייוצג-  אין די בה.  על ביהמש להשתדל שהוא ייוצג  גם אם יחליף את הסנגור.  הערעור התקבל.

ע"פ 134/89 אברג'ל נגד מ"י.  הורשע במחוזי בעברות  ונדון למאסר. ביקש להיות מיוצג  ולא התיחסו לבקשתו.  בערעור נקבע כי זכות להיות מיוצג היא זכות יסודית, כי אדם עלול לאבד את חרותו במאסר. סעיף 15(ג).  חשוב שביהמש יעשה את המירב וישתמש בסמכותו למנות סנגור.  על ביהמש לשקול בכובד ראש.  הערעור התקבל. התיק הוחזר למחוזי.

בג"צ 3412/91.  סופיאן נגד מפקד כוחות צהל.  ערעור על החלטת המשיבים למנוע מהעותר להיפגש עם עו"ד. נפסק כי הזכות היא זכות יסוד,  אבל יחסית ולא מוחלטת.  יש שיקולים בעברות בטחוניות לטובת החקירה.   [78ג'(ג)(1)] דבר שהתקיים במקרה דנן,  אולם הוא רשאי להיפגש עם עו"ד בגמר החקירה.  החקירה טרם הסתיימה לכן העתירה נדחתה.

ע"פ 5731/91 סוקולובסקיה נ' מ"י.  הורשעה ברצח. ערערה וטענה כי נשללה ממנה הגנה ראויה בשל דרך ניהול הסנגוריה ע"י עו"ד שהתמנה לה.  נפסק כי לכל עו"ד סגנון משלו.  לא די בטענה שההגנה לקויה כדי להסיק שכל הדיון פגום.  ב"כ המערערת טען שהיה מנהל את ההגנה אחרת אילו היה מייצג אותה במחוזי.  נפסק כי זה לא מספיק כדי לפתוח מחדש את הדיון.  הערעור נדחה.

חשוד \ נאשם  חולה נפש

בג"צ 603/76  רוט נגד מ"י.   העותר הואשם באיומים. התביעה דרשה צו בדיקת חולי נפש.  העותר התנגד. אך שופט השלום הסכים לתביעה.  מיד השיג העותר בבג"צ צו ע"ת לביטול צו הבדיקה.  הערעור התקבל והצו נעשה מוחלט. נפסק כי שיקוליו של שופט השלום שהשתמש אכן בסמכותו שבחוק לבקש הסתכלות-  ניתנים לעיון נוסף בבגצ.  יש להימנע מכפיית בדיקה כדי לא להדביק לאדם סטיגמה של לא שפוי.  מוכן להיות מורשע בפלילים אך לא להיחשב כלא שפוי.  יש להפריד בין עברות חמורות לעברות קלות.  התיק הוחזר לשופט השלום לשיקול דעת מחדש.

ע"פ 559/85 קיסלר.  הואשם ברצח בכוונה תחילה. נקבע כי יכול לעמוד לדין (למרות מחלת נפש)  אך סנגורו ביקש להמשיך בדיון כדי להבהיר שהנאשם אינו אשם.  לאחר הצגת הראיות נדחתה טענת הסנגור שאין לחייב את מרשו להשיב.  נפסק כי חזקת החפות עדיין איננה גוררת זיכוי.  היו כאן ראיות נסיבתיות חזקות.  המחוזי החליט להפסיק את ההליכים.  התביעה נדחתה.

ע"פ  129/87 מצרי.   הועמד לדין על רצח אביו. לפני הדיון הומצאה חוות דעת של אי שפיות. ביהמש הורה על אשפוזו. בהמשך הגיש בקשה לברר את אשמתו. טען לאשמת הריגה ולא רצח. המחוזי דחה את הבקשה. לכן הערעור.  נדון סעיף 170 לחסדפ. נקבע כי 2 הפיסקאות בו קשורות זו לזו.  העותר רצה רק להשיג הקלת תנאי האשפוז ורצה זיכוי פורמלי מאשמת "רצח" מבלי לדון באשמת הריגה. העליון לא הסכים ל- 2 החלופות ודחה את הערעור.

ע"פ 460/89 ועקנין.  הועמד לדין באשמת רצח והודה,  אך חוו"ד רפואית קבעה כי הוא חולה נפש ולא אחראי למעשיו. אושפז לפי ס' 6(א) (נאשם שלא מסוגל לעמוד לדין) והסנגור דרש לפי 6(ב) = קביעה שלא היה אחראי למעשיו בזמן המעשה כדי למנוע העמדה לדין אם ישוחרר מבית החולים. מכאן הערעור.  נפסק כי אם נאשם חולה נפש – יש להפסיק את הדיון כי הוא חסר כושר להשתתף בדיון  וראוי כי ביהמש יאשפזו לפי 6(א).  הערעור נדחה כדי שאם יבריא הנאשם-  תוכל המדינה לשקול העמדתו לדין. (ס' 170 לחסדפ) לפיו ניתן אף לזכות את הנאשם. נפסק כי מי שביצע עברה בזמן שהיה חולה במחלת נפש-  איננו בגדר מי שזוכה בדין. איננו מזוכה לפי 170ב'.

רע"פ 2111/93 אבנרי.  הורשע בעברות מס.  השלום קבע כי איננו כשיר לעמוד לדין. והמחוזי קבע כי לא הרים את נטל ההוכחה למחלת נפש , לכן המחוזי החזיר את הדיון לשלום. מכאן הערעור. העליון פסק כי פה שאלת השפיות היא במישור הדיוני. יש בדין מבחני שפיות: 1) כללית  2) בזמן ביצוע העברה.   המסקנה המשפטית היא על סמך מכלול הראיות.  הגדרה מדויקת ל"מחלת נפש" היא קשה. יש גם דרגות בתוך המחלה. נאשם שנמצא ב"תחום הביניים" לא יכול לזכות בהפסקת ההליכים.  ביהמש מתייחס לנושא על דרך הצמצום. הערעור נדחה והתיק הוחזר לבימש השלום.

רע"פ 2060/97 וילנצ'יק.  נאשם עבר עברה בהיותו חולה נפש. ביהמש ציווה על טיפול מרפאתי. הפסיכיאטר הורה על אשפוז כפוי.  נשאלות שאלות: מה היקף סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי?  האם יש זכות טיעון לנאשם עצמו? ועוד.   ועדה פסיכיאטרית התכנסה רק כעבור שנה מיום האשפוז וקבעה כי האשפוז הכפוי- מוצדק.   הסנגור טען כי אין לתת הוראה לפי 15(ה) בלי נוכחות של הסנגור, וכי הועדה הפסיכיאטרית היתה אמורה להתכנס פעם ב- 6 חודשים.  המחוזי דחה את הערעור ולכן עתרו לעליון.   

דילמת חולה הנפש יש לו זכות כמו לכל אזרח. אשפוז כפוי פוגע בחרותו.  מול זה עומד אינטרס שלום הציבור-  הגנה מפני מעשים פליליים של חולי נפש.  מטרת אשפוז כפוי היא טיפול בחולה וגם הגנה על הציבור. ביהמ"ש מסכים כי הוראת הפסיכיאטר צריכה להינתן בנוכחות הסנגור (ס' 18) כי יש זכות טיעון לחולה הנפש.  צריכה להיות לטווח קצר ולא אשפוז ארוך. הפרת מועד דיוני הועדה אינה מבטלת את הצו השיפוטי.   הערעור התקבל

הזכות לקבל מידע מן הצד שכנגד

בג"צ 233/85 אל הוזייל.  לא התאפשר לעותרים לעיין בתיק חקירה שנפתח נגד עד מדינה אשר עתיד להעיד במשפטים. טענו שלחומר החקירה נגדו אין קשר אליהם.  (סעיף 74 לחסדפ).  נפסק: אין להחיל את המונח "חומר חקירה" לפי ס' 74 -  על חומר שולי ורחוק, לכן צדק המחוזי שלא איפשר לעותרים לעיין בחומר זה-  שאינו קשור לעניינם. אינו חומר ראיה קביל או רלוונטי.

ע"פ 400/84 אנג'ל.  ביהמש זיכה אותה והרשיע אותו. הוא טען לאי גילוי חומר מודיעיני של המשטרה. נפסק כי אין לגלות חומר שכזה אלא בנסיבות ראויות. מדובר בהקלטות ודוחות על מעקבים שניהלה המשטרה. אם לא נגרם להגנה נזק-  יימנע ביהמש  מלבטל את פסק הדין. הערעורים נדחו.

ע"פ 173/88 אסרף נ' מ"י.  הורשע בעברות סמים למרות סתירות בעדויות של בלדרית ששימשה עדת מדינה.  בערעור שקל ביהמ"ש אם נגרם עיוות דין כתוצאה מאי מסירת חומר של התביעה במועד.  הערעור התקבל בשל החשש שקופחה יכולת הגנתו עקב היעדר אפשרות לחקור עדת מדינה על דברם שאמרה לחוקריה והוא לא ידע אודותם עקב היעדר רישום. וזה למרות חשדות כבדים העומדים נגדו.

בג"צ 1885/91 צוברי נ' פרקליטות מחוז ת"א. חסד"פ 43,74,77. הואשם בעברות שעניינן האזנות סתר. הוגש לשופטים חומר חסוי מפניו. ביקש לעיין בחומר אך קיבל רק חלק ממנו.  חלק מסוים נמנע ממנו ומכאן העתירה. נטען כי מסמכים אלו אינם מהווים חלק מחומר החקירה. גם לא הוצא לגביהם חיסיון. הסנגוריה חייבת להראות תשתית עובדתית שמבססת את חשדה כי יש לה שימוש בחומר שנמנע ממנה.  במקרה זה לא הצליחה להוכיח,  על כן נדחתה העתירה.

ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מ"י. שאלת עיון בחומר החקירה וסוגיית החיסיון- קודם לפתיחת הדיון המשפטי.  חיסיון על עדות של אדם שנילווה לסוכן הסמוי בעיסקאות סמים.  יש זכות עיון בכל "חומר חקירה" לפי סעיף 74  גם אם לא הועלה על הכתב.  אי גילוי חומר חקירה עשוי להביא לזיכויו של הנאשם.  הפרדה בין עיון בחומר הראיות לפני ההליכים -  לבין חומר ראיות במהלך המשפט.  התביעה לא נתנה תשובה מדוע לא נתנה לעיין בחומר החקירה שמתייחס ל"אדם האחר" (לא היה כל חומר בכתב). במקרה זה נשללה מהעותרים הזכות לעיין ב"חומר החקירה" וגם לא הוצא לגביו חיסיון. החיסיון הוא נגד חשיפת זהותו של האדם האחר. ביהמש פסק כי אין להטיל חיסיון על חומר חקירה לא כתוב (שנמצא בזיכרון האדם). יש חובה להעלות על הכתב את העדות כדי שביהמש יוכל לעיין בה.  הערעור התקבל.

בש"פ 1372/96 דרעי ואיינברג.  המחוזי דחה את בקשתם לקבל לעיון זכ"ד של קצין משטרה שתיעד מפגשים עם צוות חוקרים ועיתונאי. טענו שזה "חומר חקירה" לפי סעיף 74.  ביהמש דן בשאלת המבחן אם החומר נחשב בגדר "חומר חקירה". המבחן הוא מידת הרלוונטיות של תוכן הדברים-  להגנת העוררים.  סקרנות לשמה- איננה מספיקה להשמטת הבסיס מדרישת העותרים. העתירה נתקבלה והוחזר לעיון נוסף למחוזי.

בג"צ 4765/98 אבו סעדה נ' מ"י.   עציר שני העיד במשפטו כי ראה אותו רוצח עציר שלישי. במשפט במחוזי עיינו השופטים במסמכים שהיו חסויים מהמערער וסנגורו. היה במסמכים מידע שהיה עשוי לעזור להגנת הנאשם.  היה הבדל בין גירסאות העד הראשי במשטרה בשלב המוקדם- ולאחר מכן.  הזיכוי הוא מוחלט ולא "מחמת הספק",  כי העלמת המידע לא נתנה לנאשם זכות הגנה כנדרש.  התביעה הותירה את מלאכת ההוכחה בידי ההגנה. היה כשל של מערכת הבקורת על ראיות חסויות.   הבג"צ זיכה את המערער ושחרר אותו מהכלא.

חקירת סיבות המוות

בג"צ 54/62 שאמא.  ביקשו לחקור סיבת המוות של אחֵיהֵם ליד רצועת עזה- ע"י כוחות צה"ל. על בסיס ס' 19 לחוק הסד"פ  טענו כי אח של הנפטר נחשב כ"אדם מעוניין". המדינה טענה כי אין "צדדים" לחקירה כזו וכי יש שיקול בטחוני לחקירה בדלתיים סגורות.  העליון דן בסוגיית סמכות של השופט החוקר.  השוואה לדין האנגלי.  העתירה נדחתה.  לא הוצא צו ע"ת לניתוח הגופות.

בג"צ 159/68 יוסף רפאל. העותר דחף אדם, שנפל ומת. מונה שופט חוקר שקבע כי אין להעמידו לדין לפי סעיף גרימת מוות ברשלנות  אלא לכל היותר גרימת מוות ללא רשלנות.  בני משפחת המנוח ערערו על ההחלטה.  פרקליט המדינה הורה להעמיד את העותר לדין פלילי לפי גרימת מוות  ברשלנות. מכאן העתירה.  העתירה נדחתה מן הטעם שאין להצר את צעדיו של היועמש בשיקוליו להאשים אדם בעברה כלשהי.

בג"צ 66/81 המפכ"ל נ' שופט ביהמש ברמלה. (בייזר). צוות חקירה משטרתי שבדק נסיבות מותה של אשה (היה חשד שנרצחה) ביקש ניתוח שלאחר המוות ונידחה ע"י השופט בייזר. נתיחה כזו עשויה היתה לגלות אם מדובר במוות כתוצאה מעברה. המשפחה התנגדה לנתיחה משיקולים דתיים.  בסמכותו של שופט חוקר-  להורות על ניתוח הגופה. יש לו סמכות לשיקול דעת. במקרה זה מכלול העובדות מקים יסוד סביר לחשש שהמוות נגרם בעברה.  נקבע כי החלטתו של השופט החוקר- שלא הגיע למסקנה זו-  יש בה טעות משפטית.       קיימים 2 תנאים:  1) חשש שהמוות נגרם בעברה.  2) שניתוח הגופה חיוני לבירור סיבת המוות.  צויין כי תפקיד השופט החוקר אינו רק משפטי אלא גם מינהלי. ברק קבע כי אין להחיל את עקרון הסופיות על החלטת השופט. התיק הוחזר לשופט החוקר כדי לדון שוב בשיקול דעתו.

בג"צ 535/89 ריצ'וול נ' שופט השלום חיפה.  העותרת טענה לרשלנות רפואית. השופט קבע שמותה של אֵם העותרת נגרם כתוצאה מארוע קרדיולוגי וקבע כי סיים את תפקידו כחוקר סיבת המוות. מכאן העתירה.   נפסק כי אם יש ראיות על זהות הממית ויש אשמה לכאורה-  אין צורך בהמשך חקירת השופט.  העתירה נדחתה.

רע"פ 3542/93 אזוב נ' מ"י . סמכות שופט חוקר:  טוענת שאמה נפטרה כתוצאה מרשלנות רפואית. שופט חוקר דחה את הטענות וקבע: אין לראות בהחלטת שופט חוקר משום "פסק דין".  שופט חוקר זה הליך חקירתי ולא שיפוטי.  יש לו סמכות ליתן צו שיחייב את הפרקליטות להגיש כתב אישום. אין ערעור על החלטתו אלא בפניה לבג"צ.  דעת מיעוט: שתפקיד שופט חוקר הוא "מעין שיפוטי"  והחלטתו היא "פסק דין".   הערעור נדחה.

פסלות שופט

ב"ש 48/75 ידיד.  נהג אוטובוס שעקף ואילץ רכב שנסע אחריו לסטות שמאלה ולפגוע בעמוד חשמל. הוגשה תביעה נגד נהג הרכב הפרטי-  שזוכה ע"י השופט דינור. מאוחר יותר הוגשה תביעה נגד נהג האוטובוס שנקבעה לדיון אצל אותו שופט והוא ביקש פסילת השופט מסיבת דעה מוקדמת פרי מימצאיו של השופט בדיון הקודם, שתמנע ממנו מלהגיע למסקנות שונות אליהן עשוי להגיע שופט אחר.  ביהמ"ש דן במבחני "החשד הסביר" מול "האפשרות הממשית".    במקרה ספציפי זה יש חשש שהשופט לא יעשה דין צדק מכח השפעת הדעה שהביע במשפטו הקודם.  כי בארוע זה  רק אחד מהשניים יכול להיות אשם, והשופט כבר פסק מי לא אשם . . . לכן לא יוכל לשפוט באובייקטיביות.  הערעור התקבל ונקבע כי יידון בפני שופט אחר.

ע"פ 5/82 אבו חצירא.  פליטת פה של שופטת גרמה למערער לבקש לפסול עצמה מלשבת בדין.  הבקשה נדחתה והוגש ערעור.  היא כינתה אותו "הטיפוס הזה" בעת שיחת חולין עם  הסנגור. הערעור נדחה. ביהמש לא מצא עילה לדעה קדומה של השופטת. ניתן לבקר את סגנונה האישי ותו לא.

ע"פ 1988/94 בראון.  ערעור על החלטת שופט שלא לפסול עצמו לאחר עימותים קשים במהלך הדיונים,  שיצרו חשש למשוא פנים.  ביהמש דן בסוג מקרים של עניין אישי של שופט: קירבה משפחתית, או דעה קדומה.  גם ניהול משפט עשוי להצמיח טענת פסול במקרים מסוימים.  יש נטיה שלא לפסול שופט מסיבת החלטות שקיבל במהלך המשפט.  אינטרס עשיית צדק מול אינטרס ניהול שפיטה תקינה.  נוצר "אזור דמדומים" ורק במקרים יוצאי דופן ימליץ ביהמש לערעורים על פסילה.  הערעור נדחה.

ע"פ 1179/94. אשכנזי נ' מ"י.  ערער על החלטת שופט שלום שלא לפסול עצמו . בקשת הפסילה מאחר והשופט קבע "מימצאים מרשיעים" לגביו- כבר במשפטו של מי שהיה אשם במתן השוחד למערער.  נדונה גם סוגיית מועד הבקשה לפסלות. התשובה לכך היא מועד "היכולת לדעת".  בענין הפסלות צריך להתקיים מבחן "החשש הממשי". נפסק כי אי אפשר לבצע "מידור טוטאלי".    הערעור נדחה.

ע"פ 2/95 זינאתי.  ערעור המדינה על הסכמת השופט לפסול את עצמו.  הוא פסל עצמו בגלל האוירה שנוצרה בניהול המשפט.  החשש של הסנגור שהשופט כבר חרץ דין מראש באמרו שניתן יהיה לערער על ההחלטה העתידית.  העליון קבע כי השופט יכול להמשיך בדיון עד תומו.

התיישנות

בג"צ 162/80 פלוני נ' ביה"ד הצבאי.  לפי חש"צ סעיף 6(ב) החוק חדל לחול על מי שלא הוגש נגדו כתב אישום תוך 180  יום משחרורו.  תיקון 11 קובע סייג למקרה של עברה עם אחרים.  התיקון לחוק נכנס לפני תום 180 יום מהיום בו חדל העותר להיות חייל.    השאלה המשפטית: האם ניתן להחיל תיקון לחוק על העותר בקשר לעברה שנעברה לפני כניסת התיקון לתוקף?  נפסק כי העותר לא רכש לו זכות מוקנית בשל התיקון בחוק  והתיקון לא קבע עונש חמור יותר.  העתירה נדחתה.

בג"צ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועמש.  חקירה נגד השר שאקי בחשד של מעשים פליליים, שנגנזה ולא הוגש כתב אישום. היועמש סבר כי יש ביסוס לעברות אבל לא העמיד לדין מחוסר ענין לציבור. עברו כ- 3 שנים מהחקירה עד שנגנז התיק.  הוגשו עתירות, ובג"צ קבע שהחלטת היועמש לגנוז -  מתבטלת.  אולם היועמש קבע כי עוד לפני מתן פסק הדין עברה תקופת ההתישנות  לכן יש לגנוז את התיק. מניעת העמדה לדין היתה מכח שקול דעת של התביעה הכללית ולא עפ"י ס' 6 לחוק חסינות חברי הכנסת.  ביהמ"ש דן בסוגיית "מרוץ ההתישנות".  זה נקטע לפי 9(ג),  לפי המאוחר מבין ההליכים המנויים בחוק, כלומר: עשויות לחלוף שנים רבות יותר כי יש מירווחים בין הליך להליך.  סלע המחלוקת פה היה "חקירה לפי חיקוק". מרוץ ההתישנות עשוי להיקטע מפעם לפעם.  כאן דנו בשאלה מהי חקירה. נפסק כי אכן חלפה תקופת ההתישנות כקביעתו של היועמש  והעתירה נדחתה.

נוכחות בעלי הדין

ר"ע 418/85 רוקנשטיין. התקיים משפט תעבורה בהעדרו כי שכח להגיע ונפסקו לו קנס + פסילה. ערעורו נדחה.  מבקש בזה מתן רשות ערעור.  נדחה כי אין לו להלין אלא על עצמו. זאת כדי שלא להעמיס על קופת הציבור במשפט נוסף.

ע"פ 417/87 אלבז. זוכה מאשמת גרימת חבלה כי לא הופיע נציג המדינה (המערערת)  למשפט.  המדינה בקשה לבטל את הזיכוי ונדחתה.  מכאן הערעור. ביהמש עשה איזון אינטרסים בין זכויות הפרט לבין טובת הכלל.  דעת הרוב: בהתחשב בחומרת העברה- טובת הכלל עדיפה על זכות הפרט.

דעת מיעוט: גובר האינטרס שלא לבזבז את זמנו של ביהמש וזכות הפרט.  הערעור התקבל.  התיק הוחזר למחוזי לשמיעת הוכחות.

ע"פ 353/88 וילנר. עובדת הסוכנות היהודית שהורשעה בלקיחת שוחד. נדון פגם של סגירת דלתות המשפט לפי בקשת המדינה מבלי לשמוע את המערערת.  העליון פסק בעד כיבוד זכות הנאשם לנוכחות.  צריכה להיות עילה לסגירת דלתיים. אך סעיף 74 לחוק בתיהמש חוסם סמכות ביהמש לערעור-  לבטל צו סגירת דלתיים בבימ"ש שבדיון.  העליון יתערב רק אם נפגעה זכות הגנת הנאשם.  הערעור נדחה. 

ע"פ 1632/95 משולם.  התנהלו דיונים במחוזי בשלב מסוים ללא נוכחות הנאשמים וסנגוריהם כשהשופט עצמו חוקר את עדי התביעה.  נדחתה בקשת הסנגורים לחקור את עדי התביעה.  נטען כי אין מקום לערוך דיון בעברות פשע ללא נוכחות הנאשמים.  העליון פסק כי זכות נאשם להיות נוכח במשפטו היא זכות יסוד,  ואף חובה, לצורך שמירת פני הצדק מעוגן בסעיף 126 לחסדפ.  יש אפשרות שהנאשם עצמו יוותר על נוכחות או כשמפריע לדיונים ומורחק.  במקרה דנן הורו המערערים לסנגוריהם לא להתערב בדיונים, והם עצמם סרבו להיכנס לדיונים.  ביהמש עצמו מסר להם פרוטוקולים אחרי כל דיון שנערך בהעדרם.  כשניסו להכניסם לדיון עשו פרובוקציות  לכן המשפט התנהל בהעדרם. נדונה גם סוגיית שיבוש הליכי משפט במעשיהם, אך זוכו מעברה זו.

בגצ 7357/95 ברקי פטה המפריס.  ביקשו פטור מחובת התיצבות לדיונים 3 פעמים בשבוע  וביקשו שרק סנגוריהם יופיעו - ונדחו. מכאן העתירה.  הבגצ פסק כי נוכחות בעל דין היא זכות וגם אינטרס ציבורי. יש סמכות לביהמש לצוות על נאשם להתיצב. הנוכחות היא "ערך ציבורי" לקיים את "הצדק בהדרו" ומראית פני הצדק ביחד. יש סמכות לביהמש להורות לנאשם להתיצב. אולם העתירות התקבלו.  התיק הוחזר לבימש השלום להמשך דיון. הסיבה: אינטרס חופש העיסוק-  מתן אפשרות לנאשמים להציל כלכלית את עסקיהם. כמו כן נאמר שכשיש הרבה נאשמים-  חלק מהדיונים לא מיועדים לכללם,  ולכן אלו שזה לא נוגע להם- נמצאים שם סתם.

עיסקות טיעון

188/84 מאיה. קיבל 7 שנים על עברת סמים בעוד הנאשם המרכזי בפרשה עשה עסקת טיעון וקיבל שנתיים.  נפסק כי על התביעה להביא בחשבון מה מקומו של העברין במסכת הפלילית -  ופער מהותי בעונש עברין ראשי למול עברין מישני-  מצריך בחינה חוזרת של העונש.  הערעור התקבל.

בגצ 218/85 ארביב.  שאלה האם רשאי הנאשם לאכוף את עיסקת הטיעון על התביעה במידה וזו חזרה בה לאחר מספר ימים- כי התבררו נסיבות חדשות.   התשובה: לא.  הערעור נדחה.  נפסק כי עיסקת טיעון אינה מחייבת את ביהמש.  השופט איננו צד לה.  נערך דיון מה מעמדה של עיסקת טיעון:  1) מודל חוזי.  2) מודל מינהלי. (כי זו עסקה עם גוף שלטוני של המדינה).  גישה חוזית – מחייבת את המדינה.  מודל מינהלי מאפשר למדינה להשתחרר מחובתה, בנימוק של טובת הציבור   ( בעיקר כשמדובר במשפט פלילי ).    נפגע רק אינטרס הציפיה של העותרת, לכן העתירה נדחתה.

ר"ע 486/86 בן ציון קשת.  הורשע בבימש השלום בעברות זיוף, מירמה וסמים,  בעקבות עיסקת טיעון בכתב שהתביעה התחיבה שלא לדרוש מאסר בפועל.  ביהמש הודיע שאינו מסכים והשית מאסר כפול.  ערער למחוזי ונדחה. מכאן הערעור לעליון.  נפסק כי ביהמש אינו קשור להסדר  גם אם נוצר מבחינת הנאשם מצב של חוסר ודאות.  ביהמש הוא בלתי תלוי.

ע"פ 3971/90 אסיס נגד השופטת. מטפלת שהואשמה בגניבה מקשישים בהם טיפלה.  הגיעה לעיסקת טיעון תמורת שינוי סעיף האישום לקל יותר. נפסק כי ביהמש אינו כבול לעיסקה ואי אפשר להכתיב לו את התוצאה העונשית של ההליך. במיוחד כשלא נתבקש תיקון כתב האישום.  במקרה דנן נאמרו ע"י ביהמש אמירות שהשתמע מהן כי חרץ דין עוד לפני שמיעת עדים וכי נכנס לנעלי התביעה. כדי למנוע ספק-  הערעור התקבל, בשל יחס העוינות של ביהמש.  רצוי למנוע   של"משקיף מן הצד" תהיה תחושה כי יש לביהמש דעה מוקדמת.

ע"פ 442/91 אסיס נ' מ"י. מיודעתנו אסיס שטיפלה בקשישים וגנבה מהם. עשתה הסדר טיעון ל- 3 שנות מאסר. אבל ביהמש קבע לה 4 שנים.  נפסק כי ביהמש מעצב מדיניות ענישה ואינו כפוף לעיסקות טיעון, וכי מרכז הכובד בשקילת העונש זו ההגנה על קשישים. לכן הערעור נדחה.

ע"פ 4722/92 מרקוביץ'. העברה: שוחד. עשו עיסקת טיעון למאסר+ עבודות שרות אך ביהמש גזר מאסר בפועל + על תנאי. ערערו. ביהמש קבע: עיסקת טיעון היא חיובית כי מקצרת הליכים ומביאה להרשעת נאשמים, אך ביהמש אינו כבול.  ביהמש בודק אם שיקולי התביעה להגיע לעיסקת טיעון היו ראויים ועניניים.  התביעה מיצגת את הציבור. יש לראות בהסכם "כלים שלובים" שיש זיקת גומלין בין האינטרסים של 2 הצדדים.   הערעור נדחה.

בג"צ 5319/97 קוגן. נחתם הסכם בין עצורים שהתמרדו לבין נציגי הצבא. התחייבו שלא להעמידם לדין אך הוחלט בהמשך כן להעמידם לדין. עתרו לבגצ.  נקבע כי יש לרשויות כח להשתחרר מהתקשרות אם האינטרס הציבורי מחייב זאת.  האינטרסים הם: אמינות השלטון, אכיפת המשפט הפלילי, ואינטרס הציפיה \ הסתמכות של הנאשם.  החשש העיקרי- ייצור חוסר אמינות למקרים דומים בעתיד.  יש פגיעה באינטרס הציפיה-  אך אינטרס אכיפת המשפט הפלילי גובר. לכן העתירה נדחתה.

סיכום מאמר של הרנון על עיסקת טיעון: (ע"ט)

ע"ט היא סופו של תהליך מו"מ בין התובע לנאשם. התובע מוותר על אישום, והנאשם מודה באשמה.  לתובע יש כח השפעה על כתב האישום. חובה עליו להראות לנאשם את כל חומר התביעה והחקירה.  כבר בעניין בחמוצקי משנת  1972 נפסק כי אין ביהמש צד לעיסקת טיעון ואיננו כבול לה. האם רשאים לחזור בהם מהעיסקה?  הנאשם- כן, עד שימסור הודאה בביהמש.  התביעה-  כן, אם טובת הציבור דורשת (ארביב).    תפקיד ביהמש: בעקיפין מעודדים עיסקאות טיעון.  לא חייב לכבד ע"ט (במיוחד כשכתב התביעה לא   תוקן- אסיס) בע"ט משתדלים לסכם על תקופת מאסר מדויקת.  יש מחלוקת בין השופטים , כשהשופט מצא נוטה לאשר ע"ט.   משנות ה 90  אין לביהמש עמדה אחידה.  הצ"ח נוטה לגישתו של מצא כי ביהמש ינחה עצמו לכיוון הע"ט.  ע"ט מתאימה לשיטה האדברסרית.  ע"ט היא הסדר של ויתורים הדדיים.  נקודה בעייתית היא אפשרות של זיכוי בשל קשיים ראייתיים.  מומלץ שזה יהיה רק אחד השיקולים.  הרנון מציע מעמד גם לקרבן העברה. לתת לו מעורבות אקטיבית בעיסקה.  מצא גורס שע"ט היא הידברות לצמצום המחלוקת. הרנון מציע הגברת מעורבות הקרבן.

לסיכום: עיסקת טיעון זו התקשרות מחייבת.  ביהמש אינו צד ואינו מחויב לה.  יש להכניס מעמד לקרבן העברה ולשמוע את תגובתו. 

זיכוי בשל היעדר הוכחה לכאורה \ חזרה מן האישום \ התליית הליכים

ע"פ 732/76 כחלון.  בקטטה בה השתתפו המשיבים  נהרג אדם.  הואשמו בהריגה אך נפסק כי לא הובאו ראיות לכאורה לביסוס אשם זה, לכן הורשעו בעברות אחרות- קטטה וחבלה גופנית.   המדינה ערערה.  נפסק כי נטל ההוכחה במשפט פלילי הוא על התובע.  עליו להביא ראיות כבר בפתיחת המשפט.  רק בדרגה 2  עוברת חובת ההוכחה לנאשם.  פה היתה בכתב האישום עברה בניגוד ל 212  לחוק הפלילי אך הובאו ראיות רק לכאורה.  נפסק כי ביהמש לא יטה את האישום.

ע"פ 623/79 אבוטבול.  התובעת אמרה במהלך המשפט דברים שהשתמע מהם כחזרה מכתב האישום.  הם הורשעו – ערערו למחוזי  וערעורם התקבל והם זוכו. נקבע כי דבריה של התובעת כמוהם כחזרה מהאישום. כאן ערערה המדינה לעליון. הערעור התקבל. חזרה מאישום אינה יוצרת זכות קנויה לזיכוי.

ע"פ 116/78 מלכה נגד מ"י.  הורשע במחוזי על עברות זנות-  וערער. הרשעתו התבססה על הודעה במשטרה.  הזונה עצמה לא העידה בגלל מחלת נפש. הסנגור טען שההודעה במשטרה לא נתמכה על "דבר מה" הנחוץ כדי לבסס הרשעה. המערער שתק.  נקבע כי שתיקה אינה מהווה עילה להרשעה. מספיק מכלול הראיות שהובאו.  הערעור התקבל והוא זוכה.

ע"פ 638/95 מ"י נגד בוטרוס.  בימ"ש קמא קבע כי אין על המשיבים להשיב על האשמה.  המדינה ערערה. התבצע שוד בדירה והיתה מחלוקת סביב זהותם של השודדים. בעדות יחידה של בעלת הדירה  היא חזרה בה מהודעתה הקודמת.  השופט במחוזי דרש סיוע לעדות.  נפסק כי גם אם יש עדות יחידה-  חובה על הנאשם להשיב על האשמה.  העדה היחידה היתה אחת המשתתפות בשוד  אשר נידונה בנפרד.  נקבע כי משהוכיחה התביעה את התנאים להכשרת הודעותיה של העדה היחידה- היה על השופט לחייב את הנאשמים להשיב על האשמה.  הערעור התקבל.  החלטת ביהמש בוטלה.  נקבע כי על המשיבים להשיב על האשמה, והתיק הוחזר למחוזי להמשיך בדיון.

  חיוב בהוצאות.  פיצוי על מעצר או מאסר.  חיוב בהוצאות משפט.

ע"פ 292/78 גבאי נ' מ"י. נעצר כחשוד בגנבה ולאחר כמה חודשים הגיעה התביעה למסקנה שאין לה ביסוס ו\או פגמים טכניים בגביית עדויות, ואז זיכה ביהמש את החשוד.  אח"כ עתר למחוזי לבקש פיצוי. נדחה- ועתר בערעור לעליון.  העליון קבע כי יש הבדל בין דין אזרחי לדין פלילי.  בפלילי יש לתת פיצוי אם "אין יסוד לאשמה". לא כך במקרה הזה-  פה היה יסוד לאשמה.  האדם יצא זכאי בגלל פגם טכני. נפסק כי לא כל מי שיצא זכאי במשפט-  זכאי לקבל פיצויים.  לא הוכח שהמדינה הזניחה את התביעה עד יום הזיכוי.  התביעה לא אשמה שהמשפט לא התנהל ברציפות.  חיוב המדינה בפיצוי ייצור "תמריץ" לתביעה לא לחזור בה מאישום פלילי לפני תום המשפט.  הערעור נדחה.

ע"פ 52/89 מ"י נגד סבאח.  נאשם אשר ישב במעצר 8 חודשים וזוכה, המדינה חויבה בפיצויים עבור תקופת ישיבתו במעצר  על בסיס סעיף 80(ג) לחה"ע וערערה. העליון פסק כי ישנם 2 טעמים בסעיף לפסיקת פיצוי:

1) אין יסוד לאשמה. 2) נסיבות אחרות.     פה הושתת הזיכוי על היעדר ראיות מספיקות. כלומר: היה יסוד להאשמה. הפיצוי נפסק בגלל מחדלים של המשטרה.  העליון בדק את הפרוטוקולים של הדיונים.  הערעור התקבל כי הזיכוי לא היה ברור ומוחלט. רק זיכוי מוחלט עשוי לזכות בפיצויים.

ע"פ 3583/94 לעדן נגד מ"י.  הואשם בנהיגה מופרזת וזוכה, כי לא הוגשה תעודת תקינות מכשיר הרדאר. ביקש תשלום הוצאות ונדחה- גם במחוזי. מכאן הערעור. נפסק כי אם מגישים כתב אישום ואין בתיק התביעה חומר ראיות החיוני להרשעה-  על התביעה להימנע מהגשת אישום.  במקרה ויש זיכוי-  מגיע לנאשם פיצוי והחזר הוצאותיו. פה התקבל הערעור על בסיס 80א' לחה"ע וצויין במפורש כי לא בכל מקרה  מחזירים הוצאות.

ע"פ 7826/96 רייש נ' מ"י.  פרשנות של סעיף 80א' לחה"ע לפיו רשאי ביהמש לפסוק לנאשם הוצאות ופיצוי בנסיבות המצדיקות זאת.  לא בכל מקרה בו נאשם יצא זכאי.  כל פגיעה שלא היתה חיונית- תיכנס לגדר נסיבות אחרות ותזכה בהוצאות (80(א)). במקרה דנן הזיכוי לא היה מוחלט. הערעור נדחה, פרט להחזר הוצאות הקלטה בהן השתתף המערער כדי להקל על ההליך.

ערעור

פיקוח בג"צ:

בג"צ 6009/94 שפרן נ' התצ"ר.  בני משפחת הנספים באסון צאלים ב' עתרו לבגצ נגד ההחלטה שלא להגיש ערעור על פס"ד ביה"ד הצבאי אשר דן את המשיבים 4 ו- 5 (הקצינים) .  נפסק כי: סמכות ערעור אכן נתונה לתובע הצבאי.  הוא מקביל בצבא ליועמש האזרחי בשינויים מסויימים.  יש בעייתיות בצו של בגצ לחייב תובע להגיש ערעור על פס"ד  וזה גורם לנאשם אי-צדק.  העתירה נדחתה.

סמכויות של ערכאת הערעור:

ע"פ 464/65 עוזר ולב נ' היועמש.  האם מוסמך ביהמש לאחר שהטיל עונש מאסר-  לשנות את פסה"ד כך שימי המעצר יבואו במנין תקופת העונש, בהתחשב בעובדה שזה לא הובא לתשומת לבו של ביהמש בדיון?    באותה תקופה – לפי החוק תיחשב תקופת מאסר-  מיום גזר הדין, אבל יש שקול דעת לביהמש  להורות שהתקופה תתחיל מיום המעצר.  ביהמש קבע כי נדרש פה שינוי מהותי ולא טכני בפסקי דין של העליון.  ביהמש מחפש מקור משפטי לבצע פעולה כזו. משלא נמצא-  נדחו הבקשות ונאמר כי יש בסמכות נשיא המדינה לתת חנינה חלקית. זה  הפתרון המשפטי לטעות.

ע"פ 510/75 ליפשיץ ושלום נגד מ"י.  הסוגיה אם כשהוגש ערעור על קולת העונש מבחינת מרכיב המאסר (ע"ת)  האם מוסמך ביהמש לערעור להחמיר במרכיבים אחרים? (כמו קנס, פסילת רשיון).  נפסק כי בערעור-  רשאי ביהמש להחליט כפי שנראה לו לגבי העונש כולו והוא רשאי לשנות גם מרכיב אחר בעונש.  הערעור נדחה.

ד"נ 30/75 קובי נגד מ"י.  הורשע ב 5  עברות מס.  ערער על שתיים מהן. ערעורו התקבל לגבי אחת מהעברות,  אבל גזר הדין נותר בעינו  והיה עליו לשלם קנס כספי.  מכאן הערעור לעליון.  ברוב דעות הוחלט לשנות את פסה"ד מהדיון הקודם ולבטל את החיוב של הקנס ו\או להחזיר לו את הכסף אם כבר שילם אותו.

ערעור על החלטה שאיננה פסק דין:

בש"פ 658/88 חסן.  הוא נמנע מלהשיב על שאלות התביעה במשפט של אחרים  והמחוזי השית עליו עונש של בזיון ביהמש – נדון למאסר.  הוא מבקש להצטרף כצד לערעור של אותם נאשמים.  נקבע כי זכות הערעור צריכה להידון לפי 41(א)  52(א) לחוק בתיהמש.  ההחלטה היא בגדר "פסק דין".  "צד" לא חייב להיות בעל דין.  הוא יכול להיות גם מי שהתקיים בענינו הליך שהכריע בדבר "זכות" הופלדיאנית לכן הוא רשאי לערער, כי יש לו זכות שנפגעה.  נעשה פה "הליך" אשר ניתן להשגה בערעור.  הבעיה היא  שסעיף 5 לפקודת בזיון ביהמש  אינו נותן זכות ערעור.  הערכאה הנכונה היא בג"צ.  הבקשה נדחתה.

משפט חוזר והעמדת שאלה

מ"ח 6148/95 עזריה.  הורשע ברצח ילד. ערער לעליון ונדחה. מבקש משפט חוזר.   בחקירתו במשטרה הודה במעשה.  במשפט- הכחיש. טען כי הוכה בחקירתו.  אולם נמצאו בעדותו מחוץ לכתלי ביהמש ראיות המשמשות כ"דבר מה" כמו פרטים מהותיים= סיבת מותו של הנער,  3 האבנים שהונחו, ועוד.  כמו כן נעשה שחזור והוא הדריך בו את חוקריו.   הבקשה למשפט חוזר טענה שנתגלו ראיות חדשות ושקיים ספק בנכונות פסה"ד.   ראיות חדשות הן מקרי רצח נוספים דומים אשר העלו חשד לקיומו של רוצח סדרתי.  נטען שההודעה במשטרה "נתפרה" ושהמשטרה העלימה את התמליל.  היו דוחות משטרתיים פנימיים ובהם הערכות של קצינים שהנאשם איננו הרוצח.      עילות לעריכת משפט חוזר מצויות בסעיף 31 לחוק בתיהמש.  היתה ועדה שהמליצה להכניס שינויים בעילות למשפט חוזר.  המליצה להוסיף "עילת סל" למקרה שביהמש חושש שנגרם עיוות דין, כלומר-  הרחבת שקול דעת של ביהמש (עם זה יש חשש לפגיעה במוסד "סופיות הדיון").  עילת סל מאפשרת לבימ"ש להביט "מבט על" על כל התהליך המשפטי.  במקרה דנן:  הבקשה נדחית.

מ"ח 6731/96 ברנס נגד מ"י.  הורשע ברצח רחל הלר וערעורו נדחה.  השתחרר מוקדם בגלל חנינה.  הצטברו עדויות על פגמים בחקירה המשטרתית וברנס ביקש משפט חוזר.  ב 02/1996 שונה החוק בענין משפט חוזר.  במסגרת נורמטיבית דנים בסוגיית סופיות הדיון  מול תיקון טעות אשר הביאה להרשעתו של אדם.  לצורך זה יש להמציא ראיות נוספות בעלות אותו משקל סגולי.  הכוונה למנוע שהליך של משפט חוזר יהיה ערעור למעשה.  הבקשה נדחתה כי לא הובאה תשתית עובדתית של ממש.

מ"ח 7929/96 כוזלי נגד מ"י.  בקשה למשפט חוזר.  הורשעו במחוזי ברצח הילד דני כץ. ערעורם לעליון נדחה. בקשת דיון נוסף נדחתה אף היא. מבקשים משפט חוזר. ערכאת הערעור סרבה לקבל ראיות חדשות. ב 1995 מונתה ועדת קרפ לדון בנושא ונתגלה חומר חקירה חדש-  תמלילי הקלטות של השב"כ שחקר אחרי ההרשעה  מניע לאומני, והחקירה העלתה סימני שאלה לגבי ביצוע העברה עצמה.  הדו"ח מצא מספר אינדיקציות לחפותם של המבקשים (כולל הודאה בפרטים שהוכחו כלא נכונים9) המסקנה: היה כשל בייצוג שלהם בערכאה הראשונה (מונו עו"ד לא מתאימים והנאשמים גם הכינו הגנות לבד).  המלצת דו"ח קרפ: לערוך משפט חוזר,  נוכח חומר החקירה החדש וסוגיית כשל הייצוג.  בהסתמך על דו"ח קרפ (בענין הפעלת אלימות ע"י המשטרה + העלמת ראיות) פנה ב"כ המבקשים ליועמש בבקשה למשפט חוזר.  היועמש ענה כי אין מקום למשפט חוזר על בסיס קו הגנה וייצוג לקוי, אלא אם יש חשש ממשי שנגרם עיוות דין.(לדעתו אין חשש שנגרם עיוות דין)  אולם אם יש רצף של הצטברות תקלות – איננו מוצא מקום להתנגד למשפט חוזר.      הפרקליטות התנגדה.

הסנגוריה הציבורית ביקשה להצטרף להליך כ" ידיד בית המשפט ", מושג של סיוע לביהמ"ש ע"י מי שאיננו צד ישיר לסכסוך, אבל מייצג מומחיות בתחום הדיון. לבקשתה היא תעסוק בסוגיית "ייצוג בלתי הולם". השופט ברק קבע כי זה אפשרי ויש לבחון את תרומתו הפוטנציאלית של גורם כזה להליך,  וקיבל את הבקשה.

ברק בוחן את כל הסוגיות לפי העילות שבסעיף 31(א) לחוק בתיהמש. לדבריו יש לעשות איזון בין 2 ערכים: 1) תיקון טעות שנפלה בהרשעת אדם. 2) עקרון סופיות הדיון.   הסמכות לעריכת משפט חוזר קיימת אם התקיימה אחת מ 4 העילות שבסעיף 31(א)(1), 31(א)(4) לחוק.

מסקנתו: הטענות המצטברות מקימות עילה לקיום משפט חוזר. הכלל הוא: בקיום משפט חוזר יש לדון כאילו לא הורשע הנאשם במשפט הראשון (אין מניעה להרשיע אותו שוב). המשפט ייערך במחוזי בת"א.