13 דצמבר 1999
סדר דין פלילי
תמצית פסקי דין
לעבודה מס' 1
נערך ע"י רמי אריה
בש"פ 6350/97 רוזנשטיין
"שניים הם, תנאים מוקדמים מצטברים למעצרו של אדם, קודם הגשת כתב-אישום: אחד, אותו "חשד סביר" שבסעיף 13)א( רישה לחוק, ושניים, קיומה של אחת העילות המנויות בפסקאות )1(, (2( או )3( שבסעיף 13)א(.
באשר לפירושו של צירוף התיבות "חשד סביר", מתבקשת הקבלה בינו, לבין צירוף התיבות "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" האמורות בסעיף 21)ב( לחוק, לעניין מעצרו של נאשם לאחר הגשת כתב-אישום. מה בין "חשד סביר" לבין "ראיות לכאורה להוכחת האשמה"? דומה כי שניים הם עיקרים המבדילים ומבחינים בין שתי הנוסחאות, ואלה הם:
ראשית לכל, כהוראת סעיף 15)ו( לחוק, המושג "חשד סביר" עשוי לשמש בית-קיבול גם לראיות שאינן קבילות במשפט,
ושנית, בעוד אשר "ראיות לכאורה" אמורות להביא להרשעתו של נאשם - אם אך תתקבלנה כהוכחות מהימנות - ראיות שעניינן "חשד סביר" אינן חייבות למלא תנאי נוקשה וכל-כולל זה.
"חשד סביר" יהיה ויתקיים גם אם אין הוא נתמך ב"ראיות לכאורה להוכחת האשמה", ובלבד שיש ראיות הקושרות את החשוד לעבירה בה מדובר במידת סבירות ראויה המצדיקה - במאזן האינטרסים מזה ומזה - כי תינתן למשטרה אפשרות להמשיך ולסיים את החקירה. ושוב: מידת ה"קירבה" בין הראיות שבידי המשטרה לבין החשוד, למותר לומר כי על-פי עצם טיבה אין היא ניתנת למדידה. עם זאת נוכל לומר, כי יש שראיות העשויות להצדיק תחילתו של מעצר לא בהכרח יעמוד להן כוחן להמשך המעצר.
דנ"פ 2316/95 גנימאת
1. הוחלט פה אחד:
"מכת מדינה", כשהיא לעצמה, איננה מעמידה עילת מעצר לפי סעיף21 א'(א)(1 ) לחוק סדר הדין הפלילי , אולם יכולה היא להוות שיקול בין שיקולים לעניין העמדתה של עילת מעצר.
2 . הוחלט ברוב דעות:
א. נגד העורר קמה עילת מעצר לפי סעיף21 א'(א)(1 ) לחוק סדר הדין הפלילי .
ב. בנסיבות העניין, היה מקום לשחרר את העורר בתנאים בהם שוחרר על-ידי בית משפט זה בערר. לדעת הנשיא שמגר לא היה מקום לחלופת מעצר. לדעת השופט גולדברג, נושא חלופת המעצר לא עמד כלל לדיון בדיון הנוסף. לדעת השופט חשין, לא היה מקום להחליט בשאלת חלופת המעצר, הואיל ושאלה זו לא עמדה כלל לדיון לא בערר ולא בדיון הנוסף.
ג. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נודעת לו השפעה על פרשנותם של דיני המעצר הקיימים, ובכלל זה על פרשנות יסודותיה של עילת המעצר הנדונה. לדעת השופט חשין, יש לפרש חקיקה קודמת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
בית המשפט מוטרד מזה שנים בשאלה מהי מטרת המעצר: האם היא מניעתית בלבד או שמא היא גם הרתעתית? עילת-מעצר "הרתעתית", המושתתת על חומרת העבירה כשלעצמה, מוגבלת לעבירות הפוגעות בגוף האדם, השופטים דורנר ומצא סוברים שהעילה בסעיף 21 (א) (2) היא הרתעתית ואילו השופט גולדברג סבור שבעקבות חוק הייסוד, היא אינה כזו.
בש"פ 8638/96 קורמן
בעבר הייתה דעה מקובלת בבית המשפט שניתן לעצור נאשם בעבירה חמורה למטרת הרתעה, בעיקר לשם "הבטחתו של אמון הציבור באפקטיביות של מנגנון המשפט הפלילי". אך דעה זאת איבדה הרבה מכוחה לאחרונה. בית המשפט הושפע במיוחד מחוק-יסוד: כבוד האדם חירותו , אשר העלה את החירות האישית למדרגה של זכות חוקתית, והגביר את משקלה נוכח אינטרסים אחרים.
החזקה נגד חלופת המעצר, הנובעת מן המסוכנות של הנאשם, אינה אלא חזקה, והנאשם רשאי להפריך אותה. לעתים אפילו הנסיבות של ביצוע העבירה עשויות, כשהן לעצמן, להפריך את החזקה.
עם זאת, כאשר נאשם שותק יש קושי בהפרכת המסוכנות.
בש"פ 2646/97 עודה
משקבע המחוקק כי גם בעבירות שדינן מאסר עולם חובה, יש לבחון את הסיכון הנשקף מהנאשם, ואם ניתן הדבר יש לנסות להשיג את מטרת המעצר בחלופה - הרי שלימדנו כי גם לכלל החיים יש חריגים. חריגים אלו - מעטים ונדירים ככל שיהיו - מחייבים אותנו לבחון בכל מקרה לגופו האם הנאשם בעניין בו אנו דנים אינו בא בגידרם. לכן גם במקרה זה של עוררת שסבלה בילדותה, נתונה לסביבה חברתית בעייתית, ונמצאת בהריון יש נסיבות מקלות.
בג"צ 483/78 אבו רוב
העותרים קטינים טענו כי לפי חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) תשל"א – 1971, הם זכאים להישפט בבית משפט לנוער, ובית משפט צבאי אינו בכלל זה.
נקבע כי אכן זכותם להישפט בבית משפט לנוער, ורק בנסיבות מיוחדות (כגון אם נתגלה גילו של הנאשם רק לאחר פתיחת ההליכים נגדו, או שרוב המשפט כבר נסתיים), ניתן לסטות מכלל זה
ב"ש 190/79 דורון
נדחתה טענת המדינה שדין קטין כדין הבגירים איתם עבר את ההעברה.
השופט ברק - בחוק הנוער הבחין המחוקק "בין קטין לבין בגיר, הן לעניין ההליכים שלפני המשפט, הן לעניין סדרי הדין במשפט והן לעניין העונשים ודרכי הטיפול."
לכן לעניין השיקולים שעל בית המשפט לשקול לעניין מעצר עד תום ההליכים, מצוי גם השיקול כי הנאשם קטין. עם זאת קטינות אינה יוצרת חסינות, הכל תלוי בנסיבות העניין, והשיקולים האם מצדיקים מעצר עד תום ההליכים.
ב"ש 139/80 אלמונים
העותרים קטינים שהואשמו בקשירת קשר לביצוע פשע, מכיוון שעברת הקשר אינה כלולה ברשימת העברות עליהם מוסמך לדון בית משפט השלום לנוער, הרי בדין קבע בית המשפט המחוזי שזו עברה בתחום סמכותו.
נתקבלה טענת העותרים כי מכיוון שהשופט שדן לא הוסמך כשופט נוער, לא היה בסמכותו לצוות על מעצר העותרים.
ב"ש 325/81 חאלד
טענת העותר כי אין סמכות לעצור קטין עד תום ההליכים המשפטיים, כאמור בס' 20 לחוק סדר הדין הפלילי, מאחר שלגבי קטין נקבעו בחוק הנוער בסעיף 20 הוראות ספציפיות.
השופט שמגר – האמור בסעיף 20 לחוק הנוער בא להוסיף על מגוון הסמכויות המוקנות לפי חוק סדר הדין הפלילי ולא לגרוע מהן.
בש"פ 1363/93 י. צ. קטין
, הצורך בשכנוע בית המשפט שמעצר הבית יישמר ויקוים מרובה יותר, שהרי סיכון שלום הציבור והחשש הסביר להימלטות מן הדין ולשיבוש מהלכי המשפט
הם הם הנימוקים, שעל פיהם מוצדק מעצרו של הנאשם בטרם משפט.
ההכרעה באלה תלויה היא במידה רבה באמון שבית המשפט רוחש - ויכול
לרחוש - לנאשם, שיקיים גם מרצונו את מעצרו בביתו, וככל שיגבר אמון זה, כך תגבר האפשרות להסתפק במעצר בית".