ralc.co.il

true

א 8423/03 - יצחק כהן ואח' נ' מדינת ישראל – משרד האוצר

01.01.2007

בתי המשפט

 

בית משפט השלום ירושלים

א  008423/03

 

לפני:

כבוד השופטת רבקה פרידמן פלדמן ס. נשיא

תאריך:

26/02/2007

 

 

 

 

 

 

בעניין:

1 . יצחק כהן

2 . כהן אליעזר

 

 

ע"י ב"כ עו"ד סאמר זועבי

 

התובעים

 

 

נ  ג  ד

 

 

 

 

 

מדינת ישראל - משרד האוצר

 

 

ע"י פרקליטות מחוז ירושלים

 

הנתבעת

 

 

 

 

 

 

 

פסק דין

 

1.  התובעים הינם אחים, בעלי שותפות בעסק של עבודות מתכת (להלן: "השותפות").

 

בשנת 1998 התנהל בין התובעים מצד אחד, ובין מס הכנסה מצד שני, משא ומתן להסדר חובם של התובעים עד לשנת 1996 (כולל).

נכון ליום 28.4.98  עמד חובו של תובע 1 למס הכנסה על סך 624,664 ₪, כולל קרן, ריבית והצמדה, וחובו של תובע 2 עמד על סך 299,692 ₪, כולל קרן, ריבית והצמדה.

סך הכל עמד חובם של התובעים על 924,356 ₪.

חובם הכולל של שני התובעים נכון למועד זה, בתוספת קנסות פיגורים, עמד על סך 1,021,467.2 ₪.

 

המחלוקת בין הצדדים נוגעת לתוכנו של הסכם אליו הגיעו הצדדים לגבי תשלום חובם של התובעים למס הכנסה.

 

2.  התובעים טוענים כי ביום 27.5.98 התקיימה ישיבה במשרדי הנתבעת                   (להלן: "הפגישה"), בה נכחו התובע 1 בליווי יועץ המס של התובעים, שמואל רוזנטל (להלן: "יועץ המס"), ומטעם הנתבעת נכחו הרצל שאלתיאל, שהיה אז סגן הגובה הראשי של פקיד שומה מחוז ירושלים (להלן: "שאלתיאל"), ואילן שפר, מנהל תחום גביה מטעם נציבות מס הכנסה (להלן: "שפר").

לטענת התובעים, באותה פגישה הגיעו הצדדים להסכם, לפיו התובעים ישלמו ביחד סך כולל של 500,000 ₪ עד ליום 14.7.98, וזאת כנגד סגירת כל החוב עבור שני התיקים עד שנת 1996 כולל.

לגירסת התובעים, בתום הפגישה רשמו נציגי הנתבעת את עיקרי ההסדר על גבי פלט מחשב, אך לא הסכימו להעביר לידיהם את העתק המסמך.

התובעים טוענים כי עמדו בהסכם ושילמו את הסך האמור במועד שנקבע, ולשם כך אף נאלצו לקחת הלוואות. לאחר סיום התשלומים פנה יועץ המס אל נציגי הנתבעת בבקשה לעדכן במחשבי הנתבעת כי חובם של התובעים שולם, וכך הובטח לו.

באוגוסט 1999 גילו התובעים כי הנתבעת עיקלה וקיזזה יתרת זכות שעמדה לטובת התובע 2 במס רכוש, ומשפנו לנתבעת הסתבר להם להפתעתם, כי הנתבעת לא איפסה את יתרת חובם של התובעים. יועץ המס מיהר לפנות אל נציגי הנתבעת, אשר דחו את בקשתו בטענה כי ההסכם שבין הצדדים התייחס לתשלום סך של 500,000 ₪ עבור כל אחד מהתובעים.

התובעים מבקשים פסק דין הצהרתי לפיו בין הצדדים נכרת הסכם, כמפורט לעיל, לפיו עמדו בהסכם ושילמו את הסכום המוסכם, ולפיכך כל סכום שנגבה מהם לאחר שעמדו בהסכם, נגבה שלא כדין ועל הנתבעת להשיבו להם.

 

הנתבעת מודה כי התנהל משא ומתן בין הצדדים, אך לטענתה, בסופו נקבע כי כל אחד מהתובעים ישלם סך של 500,000 ₪, דהיינו: סך כולל של 1,000,000 ₪.

הנתבעת טוענת כי כל אחד מהתובעים ניהל תיק נפרד במס הכנסה ומכאן ברור כי גם הסדר החוב נעשה לגבי כל אחד מהם בנפרד.

עוד טוענת הנתבעת כי סעיף 192 לפקודת מס הכנסה מאפשר לנציגיה להקטין אך ורק את שיעור הריביות, הפרשי ההצמדה או הקנסות, אך אינו מתיר הקטנה של קרן החוב. לפיכך, לטענתה מאחר שקרן החוב הכולל של התובעים עמדה על סך של 582,311 ₪, לא יתכן שמי מנציגי הנתבעת אישר הפחתת התשלום באופן שיקטן מקרן החוב.

עוד הוסיפה הנתבעת כי אמנם נערכה בין נציגי הצדדים פגישה, אולם שכפי שנהוג אצל הנתבעת, החלטתה הסופית ניתנת לאחר ישיבות פנימיות שלה ולא בנוכחות המבקש. לפיכך לא יתכן כי מיד בתום הפגישה נתנה הנתבעת את החלטתה, כטענת התובעים.

לבסוף טוענת הנתבעת כי אף אם טענות התובעים נכונות, הרי שמדובר בהחלטה שניתנה בחוסר סמכות ועל כן היא בטלה.

3.  למעשה אין מחלוקת ממשית בין הצדדים בנוגע למשא ומתן שהתקיים ביניהם (אם כי נציגי הנתבעת טענו כי תאריך הפגישה אינו זכור להם), אלא רק בשאלה מה הוסכם בסופו של המשא ומתן.

 

מהתכתבויות שונות בתיק ניתן גם ללמוד כי טענותיהם של התובעים אינן "המצאה מאוחרת" לצורך התביעה אלא טענות אשר הועלו על ידי יועץ המס שלהם בזמן אמת.

באוגוסט 1999 גילו התובעים כי הנתבעת עיקלה וקיזזה יתרת זכות שעמדה לטובת תובע 2 במס רכוש על סך 20,954 ₪. קודם לכן, מאז מאי 1998, אז התקיימה הישיבה האמורה, ובמשך למעלה משנה, לא פנתה הנתבעת אל התובעים בדרישה לתשלום מס.

מאז אותו מועד החלה התכתבות בין יועץ המס רוזנטל לבין נציבות מס הכנסה, שראשיתה במכתבו מיום 14.9.99, שם סוקר מר רוזנטל את השתלשלות הענינים, החל בפגישה מיום 27.5.98 וההסכם לפיו התובעים ישלמו סך כולל של 500,000 ש"ח עד ליום 14.7.98, לכיסוי כל חובם בשני התיקים, בהמשך תשלום החוב בסך 446,000 ₪ ביום 14.7.98 וקיזוז         כ- 60,000 ₪ ביום 23.12.98 מיתרת המס של שנת 1997, לרבות ציון כי למרות שהתובעים שילמו את כל החוב במועד, "לא עמד פקיד השומה בהסכם ולא ביטל את היתרות כאמור".

סופם של דברים בהגשת תביעה זו ובקשה למתן צו לעיכוב הליכי הגבייה ביום 31.8.03.

 

לאור הדברים האמורים לעיל, ולאור התרשמותי במהלך ניהול התיק, ניתן לקבוע כי התובעים אכן סבורים כי הוסכם בין הצדדים כנטען על ידם.

נותרת השאלה האם אכן הוסכם כטענת התובעים, או שמא מדובר באי הבנה בין הצדדים, כאשר התובעים הבינו כי אם ישלמו 500,000 ₪ יסלקו בכך את מלוא חובם, ואכן הזדרזו לשלם בהתאם, ואילו נציגי הנתבעת התכוונו לתשלום של 500,000 ₪ על ידי כל אחד מהתובעים.

 

לאחר שמיעת ראיות הצדדים, ניתן לומר כי במקרה זה יש פנים לכאן ולכאן ויש בסיס לטענות שני הצדדים. בסופו של דבר, במאזן ההסתברויות, הכף נוטה לכוון העדפת גרסתם של התובעים, ומאחר שעליהם להוכיח תביעתם ב- 51% ולא מעבר לכך, יש מקום לקבל את התביעה במרביתה.

4.  הראיות אשר הובאו על ידי הצדדים:

 

א.  עדותו של התובע, יצחק כהן, לפיה בתאריך 27.5.98 התקיימה ישיבה במשרדי הנתבעת. באותה ישיבה נכחו מטעם מס הכנסה מר הרצל שאלתיאל, שהיה סגן הגובה הראשי של פקיד שומה מחוז ירושלים, ומר אילן שפר, מנהל תחום גבייה מטעם נציבות מס הכנסה. בנוסף נכחו התובע ויועץ המס של התובעים מר שמואל רוזנטל.

לדברי התובע, באותה ישיבה הגיעו להסכם לפיו הוא ואחיו ישלמו יחד סך 500,000 ₪ לסגירת כל החוב עבור שני התיקים, עד שנת המס 1996 (כולל).

לדברי התובע, בהתאם לכך נרשמה במקום החלטה המאשרת את תוכן ההסכם, על גבי פלט מחשב. התובע ציין כי יועץ המס שלו ביקש לקבל העתק המסמך, אך מר שאלתיאל ומר שפי סרבו והציעו לחכות עד לעדכון הנתונים במחשב.

 

ב.  עדותו של התובע נתמכת בגירסתו של יועץ המס מר שמואל רוזנטל.

 על פי עדותו של מר רוזנטל, באותה ישיבה הסכימו כאמור, ונרשמה במקום החלטה המאשרת את תוכן ההסכם. לדבריו הוא ביקש לקבל העתק המסמך, אך סורב, והוצע לו לחכות עד לעדכון הנתונים במחשב.

 

ג.  עדי הנתבעת לא סתרו את עדויות התובעים כמפורט לעיל. העדים אשר נכחו בפגישה (שפר ושאלתיאל) העידו כי אינם זוכרים את הפגישה ואת בקשות התובעים להקלה או את השיקולים אשר הנחו אותם באותה תקופה. מכאן שעדים אלה בוודאי אינם יכולים להעיד בצורה חד משמעית כי ההנחיה היתה להפריד בין התובעים בנוגע לסכום החוב.

 

ד.  ביום 14.7.98 שילמו התובעים, לטענתם בהתאם למוסכם, סך 446,000 ₪, כאשר היתרה, עד לסך 500,000 ₪, קוזזה ביום 10.12.98, באישור מס הכנסה, מיתרת זכות שהיתה אמורה להיות בתיק של התובעים לשנת 1997.

הדברים עולים בנספח א(9) לתצהירו של מר רוזנטל, וכן בקבלות שהוצגו.

תשלום מיידי זה, של סכום כל כך גדול, תומך בגירסת התובעים לפיה עמדו בהסדר ושילמו את מלוא החוב כמוסכם.

5.  מסמכי מס הכנסה היחידים הקיימים מאותה תקופה והנוגעים להסדר האמור, הינם נספחים א1 (לגבי יצחק כהן) ו- א2 (לגבי אליעזר כהן) לתצהירו של אילן שפר.

מדובר במסמכים שכותרתם "בקשה להקטנה/ ביטול ריבית והצמדה ו/או קנסות" , אשר על פי האמור בהם "החובות שבדיון משוערכים לתאריך ________ לשנים 93-96".

בפרטי הבקשה צויין "רצ"ב מכתב". המכתב המצוין לא צורף לכתבי הטענות, ומשנשאל על כך שפר, הוא ענה כי לא חשב שיש צורך לצרפו (עמ' 24 לפרוטוקול).

המסמך הושלם על ידי שאלתיאל, אשר ציין בו "להחלטת נמה" (להחלטת נציבות מס הכנסה).

"החלטת הנציבות" נכתבה על ידי העד שפר ביום 25.2.99. לאחר שסימן את המילה "לאשר", הוסיף שפר בכתב ידו:

"בעקבות דיונים רבים שהתקיימו בנושא זה ולאחר תשלום בסך כולל של 500,000 ₪ מאשר איפוס יתרות לשנים 93-96 כולל".

בהמשך, ב- "אישור מנהל תחום הגבייה", כתב המנהל אהרון סרגוסטי ביום 11.3.99 "לאשר".

 

תוכנו של מסמך זה עומד בבסיס הויכוח בין הצדדים, לצד טענות התובעים באשר לישיבה בה הגיעו להסדר הפשרה:

לטענת התובעים, המסמך מאשר כי לאחר ששולמו 500,000 ₪, אין עוד חוב לשנים האמורות.

לעומת זאת, לטענת הנתבעת, מדובר ב- 500,000 ₪ לתשלום על ידי כל אחד מהתובעים בנפרד, בהתאם למסמך שנערך לגבי כל אחד בנפרד, א1 ו- א2, דהיינו לאחר שכל אחד מהם ישלים את יתרת החוב לסכום האמור (וסך הכל 1,000,000 ₪), יאופס החוב.

מעיון במסמך נראה כי הפירוש המילולי תומך בגירסת התובעים. מדובר באישור איפוס יתרות, לאחר תשלום,  ולא באישור לאפס לאחר שתשולם יתרת החוב. יתרה מזו, במסמך עצמו אין איזכור למועד סופי לתשלום החוב, והדבר מתיישב עם טענת התובעים שבמועד בו נרשם האמור במסמכים א1 ו- א2, החוב כבר שולם.

 

בהקשר זה, ומאחר שיש מחלוקת באשר לפירוש האמור במסמכים א1, א2, ניתן להזקק גם לכלל לפיו במקרה בו לשון החוזה שנוסח ניתנת לשני פירושים סבירים, יפורש החוזה לרעת המנסח.

וכדברי פרופ' ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה עמ' 313:

"צד לחוזה שבידיו הכוח לנסח את החוזה ולהביא לידי ביטוי את רצונות הצדדים ואינו מפעיל כוח זה בצורה נאותה, אלא מנסח את החוזה בצורה לקויה, דו משמעית, הוא – ולא הצד האחר – צריך לסבול מחוסר הבהירות של החוזה".

ומכאן לעניננו - לאור המחלוקת בפרשנות האמור במסמכים, מאחר שהאמור נוסח על ידי אנשי הנתבעת, יש לפרש את האמור לרעתה.

 

יצויין כי המסמכים האמורים מתיישבים עם טענת התובעים בנוגע ללוח הזמנים, אשר הנתבעת אינה חולקת עליו: לדברי התובעים בפגישה שנערכה בחודש מאי 1998 הוסכם על תשלום כולל של 500,000 ₪, ביום 14.7.98 שילמו התובעים סך של 446,000 ₪, ולאחר שהתקבל אישור הנתבעת, קוזזה ביום 23.12.98 יתרת הזכות של התובע 1 בסך של   60,497 ₪. לוח תשלומים זה מתיישב עם המסמכים א1 ו-א2 אשר נחתמו כחודשיים לאחר מכן, ביום 25.2.99, ובו מציינת הנתבעת כי לאחר ששולמו התשלומים, מאושר איפוס היתרות.

 

גם בחינתו של סכום ההסדר מעידה על כוונת הנתבעת, שכן חובם המשותף של התובעים, כולל ריביות הפרשי הצמדה וקנסות, עמד על סך 1,021,466 ₪. הפחתת החוב המשותף של התובעים לסך של 1,000,000 ₪, כפי שטוענת הנתבעת, תמוהה, שכן למעשה מדובר בהפחתה של כ-21,500 ₪ בלבד.

אמנם לטענת הנתבעת, כאשר מדובר בנישומים שהורשעו בפלילים, כתובעים שלפנינו, נוהגת הנתבעת בחומרה ואיננה מפחיתה את סכום החוב בסכומים גדולים, אך בעניננו מדובר בשעה שהנאשמים טרם הורשעו בפלילים, ומכל מקום,  הפחתה של 21,500 ₪ בלבד נראית שולית ביותר.

 

זאת ועוד, כאמור, נכון ליום 28.4.98  עמד חובו של תובע 1 למס הכנסה על סך 624,664 ₪, כולל קרן, ריבית והצמדה, וחובו של תובע 2 עמד על סך 299,692 ₪, כולל קרן, ריבית והצמדה. היעלה על הדעת שלאחר שתובע 2 שילם ביום 14.7.98 סך 192,000 ₪ (על פי קבלות נספחים למסמך מצ/5), דהיינו את מרבית חובו, תועמד יתרת החוב על 500,000 ₪?

 

6.  פרשנות המסמכים, כמפורט לעיל, נתמכת בגירסתו של רועי מקוב, סגן נציב מס הכנסה (להלן: "מקוב"), אשר טען, אמנם, כי התובעים הגישו שתי בקשות נפרדות להקלה בחוב, מאחר שלכל אחד מהם תיק נפרד, אך מאידך אישר כי מאחר שמדובר למעשה בשותפות ומאחר שיש להם יועץ מס משותף אשר טיפל בעניינם – נדונו שתי הבקשות יחד:

"ש: בסעיף 15 לתצהירך אני רואה שאתה מתייחס ליתרת חובם של התובעים כמקשה אחת לא מפריד ביניהם, יש לך סיבה מדוע

ת: אנחנו התייחסנו לסך החוב וכך הוצג הדבר בפני כאשר היתה פניה לנציבות מס הכנסה כאשר היתה מחלוקת לגבי גובה החוב שהנישומים צריכים לשלם... הנתונים שהיו בידי התייחסו לסך החוב ולא היו בידי נתונים אחרים או הפרדה של הסכומים. כל הדיונים נסבו על סך החוב היות וכך הוצגו הדברים לפני על ידי מייצגי הנישומים" (עמ' 17 לפרוטוקול).

דהיינו, אפשרי בהחלט שהאמור במסמכים א1 ו- א2, מתייחס לחוב ששולם כבר על ידי התובעים, כסך החוב עליו הסכימו הצדדים.

 

גם העד שפר, אשר נכח בפגישה שהתקיימה בין הצדדים (אף שטען כי אינו זוכר אותה), לא הצליח להשיב בצורה חד משמעית במה שנוגע לחובם של התובעים:

"ש: האם נכון שאתם התייחסתם לשני התיקים כמקשה אחת

ת: קשה לי להשיב לך. אני רואה שתי החלטות שמתייחסות לכל אחד בנפרד, ומצד שני הסכום המצטבר הוא של שניהם ביחד" (עמ' 24 לפרוטוקול).

 

7.  אף שלטענת התובעים, בישיבה ממאי 1998 רשמו אנשי הנתבעת תרשומת באשר להסדר שנערך, ואף שסביר שנערכו סיכומי ישיבות בענינם של התובעים, לא הציגה הנתבעת כל מסמך לתמוך בגירסת עדיה באשר לתוכנן של הישיבות והסיכומים שנעשו בהן. לטענת עדי הנתבעת, ככל הנראה המסמכים אבדו בתקופה בה הנתבעת העבירה את משרדיה מבנין כלל לגבעת שאול.

מדובר בנזק ראייתי שנגרם לתובעים, אשר עמדו בגירסתם על כך שההסכם בענינם נכתב בישיבה ולא נמסר להם, והדבר מהווה נדבך נוסף לטובת גירסתם – שכן במקרים כאלה ההנחה היא שאילו היו המסמכים מוצגים, היה תוכנם תואם לגרסת התובעים.

 

8.  ההליכים הפליליים

 

א.  באוגוסט 1994 כתב תובע 1 למס הכנסה "בקשת כופר". התובע התייחס לחודשים האחרונים שלוו בחקירת מס הכנסה, על כל הכרוך בכך, התייחס למצבו המשפחתי והכלכלי ולמסמך כלשהו עליו חתם, וביקש לסיים את הפרשה, כדבריו ב"דמי כופר" (מסמך מצ/1).

 

ב.  בתאריך 19.9.96 נערכו עם התובעים הסכמים "בענין שומות מס הכנסה" לשנים 1989 עד 1994 (מסמכים מצ/4).

 

ג.  ביום 3.4.97 הוגש נגד התובעים כתב אישום, בגין עבירות מס בשנים 1989 עד 1994.  ב"כ התובעים דאז, עו"ד שיפר, השיבה בשמם לאישום, והחלה שמיעת הוכחות בתיק, לרבות ניהול משפט זוטא. אחת מישיבות ההוכחות אף התקיימה באותו יום בו נערכה הפגישה נשוא התיק הנוכחי, 27.5.98.

ביום 1.7.98 (כשבועיים לפני התשלום נשוא התיק הנוכחי) ניתנה הכרעת דין מרשיעה בענינם של התובעים.

טעונים לעונש התקיימו ביום 17.11.98, במהלכם הפנתה ב"כ הנאשמים/התובעים עו"ד שיפר למוצגים מצ/1 עד מצ/20 וטענה כי בין המסמכים "מצויים הסכמים שעשו הנאשמים בטרם הגשת כתב אישום שכן הם חשבו שלא יוגש נגדם כתב האישום, וההסכמים הולכים על בסיס הודאה של 20,000 ₪ בחודש. על בסיס זה של הסכמי השומה הם שילמו סכום של 871,000 ₪ (מפנה למס' 5) משום שחשבו שלא יהא משפט פלילי..."

בגזר הדין שניתן ביום 19.11.98  התייחס גם בית המשפט לכך ש"הנאשמים עשו מאמצים לסיים הפרשיה בלא הליך פלילי והגיעו להסדרים עם שלטונות המס בשנת 1996 ושילמו 871,000 ₪ הפרשי מס..."

ערעור שהגישו הנאשמים הסתיים בפסק דין ביום 1.2.99, כחצי שנה לפני שבוצע העיקול, בעקבותיו החלה ההתכתבות עד להגשת התביעה הנוכחית.

 

ד.  אכן, בכל ההליכים הפליליים לא מוזכר ההסדר האמור, אך נראה כי אין בכך כדי להעיד על תוכנו של ההסכם.

ראשית, אין מחלוקת כי היתה לפחות פגישה אחת בין הצדדים וכי היתה הסכמה כלשהי בין הצדדים, ולמרות זאת איש מהצדדים, הן מצד המאשימה והן מצד הסנגורית, לא הזכירו דבר באשר להגעת הצדדים להסדר.

שנית, אין מחלוקת כי קודם לטעונים לעונש שילמו הנאשמים כ- 500,000 ₪, שהוא סכום נכבד ביותר, אך איש לא דיבר בטעוניו על ביצוע תשלום במהלך ניהול ההליכים הפליליים.

במה שנוגע לעו"ד שיפר, אשר ייצגה את התובעים, מעיון בתיק נראה כי נפלה טעות בטעוניה באשר לסך 871,000 ₪ ששילמו התובעים קודם להגשת כתב האישום.

מעיון במסמך מצ/5, אליו הפנתה בטעוניה, עולה כי מדובר ב"אישור" שניתן על ידי יועץ המס של התובעים, ביום 16.11.98, דהינו יום לפני הטעונים לעונש, לפיו התובעים שילמו למס הכנסה 871,708 ₪, כמפורט להלן:

קבלות תשלום חריג בסכום של 254,000 ₪ לתובע 1 ו- 192,000 ₪ לתובע 2 (סך הכל 446,000 ₪).

תשלומים מרוכזים מדפי מחשב של מס הכנסה בסך 182,000 ₪ לתובע 1 ו- 189,708 ₪ לתובע 2 (סך הכל 371,708 ₪).

החזר ממס הכנסה שיקוזז משנת המס 1997 – 54,000 ₪.

דהיינו, מתוך סך 871,000 ₪, סכום של 500,000 ₪ הינו הסכום ששולם בשנת 1998, הסכום הנדון בתיק הנוכחי.

משייחסה ב"כ התובעים/נאשמים את הסכום האמור לתשלום שבוצע לפני הגשת כתב האישום (קודם לשנת 1997), ממילא מובן מדוע לא הזכירה את ההסדר והתשלום האמורים.

מאידך, גם המאשימה לא טענה דבר בהליכים הפליליים, לחומרה,  באשר ליתרת חוב שיש לנאשמים/לתובעים.

 

סיכומו של דבר, נראה כי לא ניתן להסיק דבר, לכאן או לכאן, מכך שאין בהליך הפלילי זכר להסדר או לתשלום משנת 1998.

 

9.  אשר על כן, לאור עדויותיהם של הצדדים ולאור האמור במסמכים השונים, אני קובעת כי התובעים הוכיחו במידת ההוכחה הנדרשת כי ביום 27.5.98 הגיעו להסדר עם אנשי מס הכנסה לפיו ישלמו סך כולל של 500,000 ₪ לסילוק מלוא חובם של התובעים יחד, וכי סכום זה שולם על ידם במלואו.

 

חריגה מסמכות

 

10. בכתבי טענותיה מוסיפה הנתבעת וטוענת כי באם ייקבע כי ניתנה הבטחה כנטען בכתב התביעה, הרי שמדובר בהבטחה שניתנה בחריגה מסמכות ובניגוד לחוק ולפיכך איננה מחייבת.

 

הנתבעת מפנה בטעוניה להוראות סעיף 192 לפקודת מס הכנסה. להלן נוסח הסעיף:

"סמכות למנהל להקטין ריבית או קנס

המנהל רשאי להקטין את שיעור הריבית או הפרשי הצמדה וריבית לפי הסעיפים 187 ,186 ו-190 ואת סכום הקנס לפי סעיפים 190 190 ,188א,    191א ו-191ג או לוותר עליהם לחלוטין, אם הוכח להנחת דעתו כי הפיגור שגרם לחובת התשלום לא נגרם על ידי מעשה או מחדל התלויים ברצונו של הנישום, ורשאי המנהל, על פי שיקול דעתו המוחלט, להקטין או לוותר כאמור אם הוכח להנחת דעתו כי הנישום לא ידע את סכום המס המדוייק המגיע ממנו בטרם הגיש את הדו"ח; ואולם המנהל לא יהא רשאי להקטין את שיעור הריבית או הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיפים 187 ,186 ו-190 בשל כך בלבד שהנישום שילם את מקדמותיו כדין או שהמס נוכה ממנו כדין, או ששילם את המס המגיע ממנו על פי הדו"ח עם הגשתו."

 

על פי האמור בסעיף, רשאי המנהל להקטין שיעורי ריבית, הפרשי הצמדה וקנס. הסעיף אינו מתייחס להפחתה בקרן החוב.

מאחר שבמועד הרלוונטי עמדה קרן החוב של התובעים למס הכנסה על סך 582,311 ₪, לא ניתן היה להפחית להם את החוב הכולל ל- 500,000 ₪.

אמנם, ב"כ התובעים מפנה לסעיף 147 לפקודת מס הכנסה כמקור סמכות להפחתה כאמור, אולם סעיף זה מתייחס לסמכות המנהל להקטנת/הגדלת השומות (כאשר בהתאם לכך, מטבע הדברים, סכום המס משתנה), ואילו בעניננו מעולם לא נטען כי היה שינוי בשומה אלא הסדר לגבי החוב בלבד, כך שסעיף זה אינו רלוונטי.

 

11. כלל הוא שרשות ציבורית חייבת לנהוג בתום לב, ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח.

 

"הבטחה שניתנה על ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה. אמינות הממשל בעיני הציבור חשובה לאין ערוך מן האפשרות שיינתן לו לחזור בו או לסגת, במקרה זה או אחר, מהבטחה שנתן או מהתחייבות שקיבל על עצמו כלפי האזרח, בגדר סמכותו החוקית ואפשרות הביצוע המעשית" (בג"צ 135/71, 321/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1), 673, 676).

 

הלכה זו סוייגה מאוחר יותר. בבג"צ 585/01, קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1),  694, 707, 711, צויינו התנאים המצטברים הנדרשים לחיובה של הרשות לקיים הבטחה שנתנה:

"(א) נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתתה;

(ב) הייתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי;

(ג) הוא בעל יכולת למלא אחריה;

(ד) אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה...

חריגה מסמכות, באשר היא, פוגעת בעקרון חוקיות המינהל. חריגה כאמור המלווה ביצירת נטל כספי על קופת המדינה, או הכרוכה בשימוש בלתי מוסמך בכספי ציבור, מבליטה את החומרה שבפגיעה כזו. כספי מדינה שייכים לקופת הציבור. רשות שלטונית המופקדת על קופת הציבור חייבת לפעול לטובת הציבור בד' אמות החוק שהסמיך אותה לעשות שימוש בכספי ציבור. היא איננה רשאית להשתמש בכספי ציבור בחריגה ממה שהותר לה לעשות..."

 

בעניננו, הצדדים הגיעו להסכם באשר להקטנת חובם של התובעים ותשלום יתרת החוב, אולם אנשי מס הכנסה חרגו מסמכותם, והפחיתו בהסכם חלק מקרן החוב של התובעים.

לאור האינטרס בדבר כיבוד הסכמים מחד, והצורך בהקפדה על פעילות בסמכות ושמירה על כספי ציבור מאידך, יש מקום לקבל את התביעה בחלקה, באופן שיוצהר כי ביום 27.5.98 נחתם בין הצדדים הסכם לסילוק החוב של התובעים בגין השנים עד 1996 (כולל), וכי התובעים עמדו בהסכם עת שילמו 500,000 ₪.

עם זאת, על התובעים להשלים את סכום התשלום עד לסך 582,311 ₪, דהיינו תוספת של 82,311 ₪ סך הכל לשני התובעים, נכון ליום בו שולם החוב, 14.7.98.

כל סכום שנגבה על ידי הנתבעת, בגין השנים האמורות, מעבר לכך, יש לזקוף על חשבון יתרת החוב.

 

לאור תוצאת ההליכים, תשלם הנתבעת לתובעים הוצאות משפט, ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪ + מע"מ.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום ח' באדר, תשס"ז (26 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים.                                                                                

רבקה פרידמן-פלדמן, סגן-נשיא

 

הוסף למועדפים
קישור למאמר: http://www.ralc.co.il/מאמר-1375-א-8423-03-יצחק-כהן-ואח-נ-מדינת-ישראל-משרד-האוצר.aspx

© כל הזכויות שמורות