הגבלות על עיקולים המוטלים על ידי רשויות המס
תקציר פסק דין/רמי אריה עו"ד רו"ח
בע"א 3470/06, בעניין עו"ד דורון רז נגד מס הכנסה, אשר ניתן ביום 10.7.2007, קובע בהמ"ש הגבלות על אפשרויות העיקול של נכסים עסקיים של חייבי מס. נקבע כי עיקולים של נכסים עסקיים בעלי שווי שוק נמוך, מהווים הטרדה והתעמרות בחייב בלבד וסותרים את מטרת פקודת המיסים גבייה לגבות את החוב. שהרי ברור כי מעיקול של נכסים עסקיים בעלי שווי שוק נמוך והמשמשים את בעל העסק לפרנסתו, לא יכוסה החוב שהוא חייב לרשות המס ואין כל טעם בעיקולים כאלו מלבד הטרדת החייב לשווא.
המערער שהוא עו"ד בעל משרד לעריכת דין שבו ציוד, פריטי ריהוט ומכשירים להם הוא נזקק בעבודתו, כגון מחשבים, מדפסות, וכד', היה חייב למס הכנסה סכומים ניכרים שהגיעו לכדי 1.6 מיליון ₪ שנצברו בשל אי תשלום מיסים במשך מספר שנים. לשם גביית החוב הוטלו עיקולים על הציוד שבמשרדו, על פי הסמכויות המסורות לפקיד השומה לפי פקודת המסים (גביה).
המערער פנה לבית משפט בבקשה כי ייקבע שהציוד של משרדו אינו ניתן לעיקול שכן הפריטים שעוקלו נחוצים לפרנסתו ולפרנסת בני משפחתו ועובדי משרדו ולתפקוד הולם של משרדו.
טענותיו של המערער נסמכו על ההוראות שבסעיף 22(א)(4) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967, בו נקבעה הגנה מפני עיקול לגבי חפצים הנחוצים לחייב למחייתו ובהם "כלים, מכשירים, מכונות ומיטלטלין אחרים, ..., שבלעדיהם אין החייב יכול לקיים מקצועו, מלאכתו, משלח ידו או עבודתו שהם מקור פרנסתו ופרנסת בני משפחתו, ובלבד ששוויים אינו עולה על סכום שנקבע בתקנות, ואם היו מכונות - בתנאי שהחייב עובד בהן בעצמו או בעזרת שני עובדים לכל היותר".
הוראת הסעיף הנ"ל מפנה לתקנה 50 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם - 1979 הקובעת כי "שווי המיטלטלין הפטורים מעיקול לפי סעיף 22(א)(4) לחוק הוא בסך של 200 שקלים חדשים, ואם היו מכונות, בסך כולל של 500 שקלים חדשים".
פרקליטות המדינה אישרה כי מקובל עליה כי את הליכי העיקול הננקטים בדרך של גבייה מנהלית, כגון על פי הוראות פקודת המסים (גביה), יש לבצע תוך התאמה להוראות חוק ההוצל"פ, כך שההגנה מכוח האמור בס' 22 הנ"ל בחוק ההוצל"פ, חלה גם על הליכי העיקול שבענייננו.
עמדת המערער הייתה כי ראוי ומוצדק להגן על חופש העיסוק שלו ופרנסתו, אם על סמך הוראות הדין דלעיל, או על סמך עקרונות כלליים החלים בשיטתנו המשפטית, ובאופן שיש להתעלם מן הסכומים הבלתי סבירים המפורטים בתקנה הנ"ל, תוך התאמה למציאות החיים המשתנה מאז שתוקנה התקנה האמורה.
בהמ"ש קובע כי אמנם הנטל להוכיח כי נתקיימו תנאי ס' 22 לחוק ההוצל"פ מוטל על מי שמבקש ליהנות מן ההגנה הכלולה בו. יחד עם זה, במקרים רבים נטל זה אינו כבד, כך שעה שמדובר בפריטים מיושנים אשר על פני הדברים נראה שאין להם ערך כלכלי ממשי. השווי בו מדובר, כך נראה, אינו צריך להתייחס דווקא לסכום שעשוי להתקבל במכירה מאולצת, אלא כפי השווי ממוכר מרצון לקונה מרצון, בשוק החופשי. בהעדר חוות דעת או הערכה סותרת, סבר בהמ"ש כי יש לקבל כנכונה את הערכתו של מומחה המערער בכל הקשור לשווי הפריטים אליהם מתייחסת חוות דעתו.
בנוסף, קובע בהמ"ש כי יש לפרש את הסכומים האמורים בתקנה, כסכום השווי של כל פריט ופריט בפני עצמו ואם שוויו נמוך מן הקבוע בתקנה, כל עוד הוא משמש לנישום לעבודתו ומקצועו, אין לעקלו. למשל, סוחר בחנות המחזיק מלאי למכירה כשפריטי המלאי, כל אחד כשלעצמו, ערכו שקלים בודדים, לא ייהנה מן ההגנה, אך נגר המחזיק בנגריה ומשתמש בעבודתו בכמה עשרות כלי עבודה ששווי כל אחד מהם נמוך מ 200 ש"ח, ייהנה מן ההגנה לגבי כל הפריטים כולם. אם לא נאמר כך, ההגנה עליו תרוקן מתוכן.
פעולת הגביה המנהלית, היא הליך הננקט על ידי הרשות, מחוץ למסגרת הקבועה בחוק ההוצאה לפועל, אך בכפיפות לדין המנהלי. עליו לעמוד באמות המידה המחייבות רשות ציבורית בפעולותיה. ההגנה שבס' 22 הנ"ל, אינה אלא ביטוי לאיזון הנדרש בין האינטרס שבהגנה על החייב, כבודו וקנינו המינימלי לו הוא זקוק לשם חיים בכבוד, אף אם בעוני, לבין זכותו של הנושה לרדת לנכסי החייב על מנת לגבות את החוב. יש לאפשר נקיטת הליכים, באופן הוגן ויעיל, לשם גבית החוב. אסור שפעולות הגביה תעלינה לכדי התעמרות בחייב או שתבאנה לפגיעה בלתי מידתית בו.
על כן, בכל מקרה בו תחזור המשיבה לעקל שוב חפצים וציוד במשרדו של המערער, עליה לשקול היטב קודם לכן, כי עליה להימנע מפגיעה בלתי מידתית בו, ובכל מקרה יש להימנע מהליכים שיש עמם התעמרות גרידא בחייב, ותועלתם מסופקת או חסרת משקל יחסית לחוב בו מדובר.
בנוסף, בכל הנוגע לעיקול המחשבים, יש לעשות זאת במגבלות הקבועות בתקנה 41א לתקנות ההוצל"פ ולאפשר מחיקת החומר מהם בהודעה מראש.
לסיכום: קובע בהמ"ש כי אומנם, הלחץ שמפעיל הנושה על החייב בהליכי עיקול, הוא לגיטימי, אך אין להפוך את הליכי העיקול לכלי ענישה או נקם בידי הנושה, שהרי מטרת העיקול אינה להותיר את בעל החוב חסר כל, אלא לגבות ממנו את החוב. המחוקק קבע אפוא, שיש להשאיר בידי החייב נכסים בסיסיים כדי למנוע מצב שהחייב ייעשה חסר אמצעים ויהפוך לנטל על החברה. כאשר ברור שהליכי ההוצאה לפועל אינם מביאים שום תועלת לנושה, העיקול ומימושו ייחשבו כשימוש לרעה בזכות.
אשר על כן, קובע בהמ"ש כי פקיד השומה מנוע מלעקל את המחשבים ואת הציוד העסקי המצויים במשרד עריכת הדין של המערער.