ע"ש 1097/04 - על רד הנדסה מעליות נגד מעמ תא 1

בתי המשפט

פסק - דין

1. נימוקי הערעור

הערעור הוגש על הודעת המשיב מיום 9.4.04, בה דחה את השגת המערערת על שומת תשומות המתייחסת לתקופה של ינואר 99' עד אוקטובר 2003.

בנימוקי הערעור נאמר כי המערערת עוסקת בתחום הנדסת המעליות. עיסוקה כולל, בין היתר, התקנת מעליות, אחזקתן, מתן שירותי חילוץ ממעליות למוסדות ציבוריים ומסחריים וכן לבתי מלון ובתי מגורים בכל הארץ.

המשיב הוציא למערערת שומה בסכום קרן של כ- 158,0000 ₪, בגין החזקת רכב מסחרי (להלן: "הטנדרים" או "הרכב המסחרי").

בהשגה נאמר כי אין מקום לאישור ניכוי תשומות בגין החזקת הטנדרים בשיעור 2/3 במקום בשיעור של 100%.

המערערת טענה כי כלי הרכב המסחריים של החברה משמשים למתן שירות למעליות 24 שעות ביממה – 7 ימים בשבוע.

לכן, אין שימוש מעורב בכלי הרכב המסחריים וכל שימושם של הטנדרים הוא למתן שירות בלבד.

לאור זאת היה מקום לאשר ניכוי תשומות בשיעור 100%.

בהחלטת המשיב בהשגה נאמר כי נשמעו על ידו טיעונים ונימוקים בנוגע לשומה, ולאחר שהקשיב להם ביטל חלק מהשומה, המתייחסת לנושאים אחרים, ואילו החיוב בגין התשומות עומד על כנו.

במסגרת הערעור נטען כי ההחלטה בהגשה אינה מנומקת ולא מפורטת.

עוד נאמר כי המחלוקת בין המשיב למערערת היא מחלוקת עובדתית הנסמכת על האמור בספרי המערערת, ולכן נטל ההוכחה מוטל על המשיב.

המערערת התיחסה לטענות השומה בענין הרכבים המסחריים.

יש לציין כי במסגרת הערעור הועלו שתי טענות נוספות אשר הוסדרו בין הצדדים במהלך הדיון.

המערערת טענה כי ניכוי המס בוצע בניגוד לתקנה 18 לתקנות מע"מ.

המערערת היא מפעל חיוני לצורך חוק שירות עבודה בשעת חירום, תשכ"ז-1967 והשירותים ניתנים על ידה כאמור 24 ביממה – 7 ימים בשבוע.

המערערת מספקת שירותים לכ- 2000 מעליות ברחבי הארץ ויש לה מספר מרכזי שירות הפזורים בארץ.

המערערת מפעילה 31 כלי רכב, מתוכם 20 כלי רכב מסחריים המיועדים לצורך עמידה בדרישות הכוננות להן היא מחוייבת.

ישנם רכבים המשמשים כרכבי חברה בלבד שהם רכבי עבודה, ויש רכבים, הטנדרים, שהם רכבי כוננות.

הפרדה זו תומכת בדרישת המערערת להכרה בניכוי מלא לרכבים המשמשים כרכבי כוננות ובניכוי חלקי לרכבי החברה.

הטנדרים, רכבי הכוננות, בנויים ומצויידים בהתאם לדרישות, והם בעלי מרחב איחסון המאפשר התקנה של פרטי חילוף וציוד לשעת חירום.

המערערת טענה כי עפ"י נהלי החברה, רכבי הכוננות מנועים מלצאת לנסיעות ארוכות טווח, ואין הם יוצאים לחופשות עם נהגיהם.

בכל יום בשבוע במהלך 24 שעות קיימת תורנות של מנהלים וטכנאים במרכזי השירות הארציים. לצורך הפעלת תורנות זו נדרשים בכל רגע נתון 11 טנדרים בכוננות מיידית.

המשיב קבע כאמור כי ניתן לנכות תשומות בגין הטנדרים בשיעור 66% בלבד.

כלומר, לעמדתו דין רכב כוננות כדין רכב חברה רגיל.

המשיב שגה בהחלטתו לאשר ניכוי תשומות לרכב כוננות באותו חלק יחסי של 66%, בו הותר הניכוי לרכב חברה.

2. כתב התשובה

המשיב הפנה להוראות תקנה 18 לתקנות מע"מ.

בשנים הרלוונטיות היו בשימוש המערערת רכבים פרטיים וטנדרים.

המשיב טען כי בא לקראת המערערת והתיר לה לנכות 2/3 מהתשומות בגין הרכבים הפרטיים ולא רק רבע מתשומות אלה, למרות שעיקר השימוש ברכבים הפרטיים, אותם כינתה החברה בערעור "רכבי חברה", היה שלא לצרכי העסק. לכן, חלה לכאורה תקנה 18(ב)(3) על פיה ניתן לנכות רבע מתשומות אלה.

באשר לטנדרים, לא קבע המנהל את החלק היחסי והמדויק של השימוש בעסק, לעומת השימוש שלא לצרכי העסק. לכן, חלה תקנה 18(ב)(2), על פיה כאשר עיקר השימוש בנכס הוא לצרכי העסק והמשיב לא קבע את היחס בין שני השימושים, רשאית המערערת לנכות 2/3 ממס התשומות.

המשיב טען כי המערערת לא הציגה בפניו כל ראיות לכך שהשימוש בטנדרים הוא לצרכי העסק בלבד ולא לצרכים פרטיים.

נטל השכנוע מוטל על המערערת, שכן השאלה מה השימוש שנעשה בטנדרים היא שאלה לבר-פנקסית ואין ספרי הנהלת החשבונות של המערערת יכולים לשפוך אור על השימוש שנעשה בטנדרים.

המשיב אינו חולק על כך כי הטנדרים שימושו בעיקר לצרכי העסק, אולם על המערערת לשכנע את המשיב כי הם שימשו רק לצרכי העסק.

התמונה שהתקבלה בפני המשיב היא שהטנדרים משמשים לא רק לצרכי העסק אלא גם לשימושים פרטיים.

הטנדרים אינם חונים בבית העסק, אלא נלקחים ע"י העובדים לבתיהם. די בשימוש זה שלא לצרכי העסק כדי להביא לדחיית הערעור.

עוד נטען כי המערערת לא ניהלה רישום של הנסיעות שביצעו בטנדרים לצרכי העסק, לעומת השימושים שלא לצרכי העסק שבוצעו בהם.

3. דיון והחלטה

באשר לנטל ההוכחה, מקובלת עלי טענת המשיב כי התשובה לשאלת השימוש אשר נעשה בפועל בטנדרים, הינה בידיעתה הבלעדית של המערערת ואין למצוא לה תשובה מתוך ספרי המערערת. זאת במיוחד לאור העובדה שהמערערת לא ניהלה כאמור רישום של הנסיעות השונות אשר בוצעו ע"י הטנדרים.

עיקר טענתה של המערערת במסגרת הסיכומים היא, כי המבחן לקביעת היחס המותר בניכוי צריך להעשות ע"י המשיב עפ"י הראיות שבפניו.

במקרה הנוכחי ניתן, לדבריה, לקבוע את היחס האמיתי של השימוש העסקי בשיעור של 100%.

בהקשר זה טענה המערערת כי אין הגיון לאפשר ניכוי 66% מההוצאות באשר לרכבים הפרטיים, מבלי שיהיה צורך להוכיח את השימוש בפועל, וכאשר ישנן ראיות המעידות על שימוש של 100% - להתיר ניכוי באותו שיעור של 66%.

טענה זו אינה מדויקת ונראה כי דרך הבחינה צריכה להיות לגופה בכל מקרה ומקרה.

תקנה 18 מאפשרת למשיב לאשר ניכוי יחסי, גם אם לא נקבע החלק היחסי בעיקר השימוש ברכב.

העובדה כי המשיב מצא לנכון לאשר ניכוי של 2/3 במקום רבע באשר לרכבים הפרטיים, יכולה להעלות אולי תמיהה באשר לעצם הקביעה לטובת המערערת, אשר נעשתה על פי עדות המשיב לפנים משורת הדין. אולם, בוודאי שאין לגזור ממנה גזירה שווה להפעלת שיקול הדעת באשר לטנדרים.

לא ניתן לומר כי הקביעה באשר לרכבים הפרטיים גורמת בהכרח לקביעה באשר לטנדרים להיות בלתי סבירה.

יש לבדוק לגופו של ענין, האם אכן היו ראיות בפני המשיב אשר יאפשרו לו לקבוע כי השימוש הוא ב- 100% לצרכי העבודה, או בשיעור אחר אשר יאפשר לו לקבוע שימוש יחסי, כאשר הנטל להוכחת טענה זו מוטל כאמור על המערערת.

הקביעה כי ניתן לאשר ניכוי של 2/3, הינה קביעה המוכתבת למעשה על ידי התקנות, בכל מקרה שבו לא קבע המנהל את החלק היחסי בעיקר השימוש לצרכי עסק. אין באותה קביעה כדי לקבוע עמדה כלשהי או ממצא באשר למידת השימוש מתחת ל- 100% אשר נעשה בפועל. לכן, נאמר על ידי קודם כי טענת המערערת בענין זה אינה מדויקת, שכן לא ניתן לומר שהמשיב הפעיל את שיקול דעתו במקרה הנוכחי, וקבע כי השימוש שלא לצרכי העסק הינו בשיעור 33%.

תוצאה זו הינה תוצאה נגזרת בכל מקרה שבו לא יוכח בפני המשיב כי השימוש בנכס הינו אך ורק לצרכי העסק, ואין אפשרות לקבוע את השימוש היחסי.

לכן, יש לחזור ולבחון את הראיות אשר היו בפני המשיב, על מנת לקבוע האם היתה הצדקה לגופו של ענין שלא לקבל את טענת המערערת, או שלא לקבוע חלק יחסי בעיקר השימוש לצרכי העסק.

נראה כי עפ"י חומר הראיות שהיה בפני המשיב, אמור היה המשיב להגיע באופן סביר למסקנה חד משמעית יותר באשר לחלק היחסי בעיקר השימוש בנכס, ולא היתה הצדקה לעשות שימוש בהוראות תקנה 18(ב)(2).

מטעם המערערת הוגש תצהירו של מנהל המערערת מר יעקב גולדמן.

בתצהיר נוסף, מעבר לתצהיר אשר הוגש בתמיכה לערעור, חזר מנהל המערערת על העובדות הרלוונטיות באשר לפעילותה של המערערת.

בתצהירו נאמר כי כל רכבי הכוננות, שהם למעשה הטנדרים נשוא הערעור, נמצאים בכוננות קריאה מדורגת עפ"י מיקום וסבב הפעלה.

רכבים אלה אף מנועים מלצאת לנסיעות ארוכות טווח ואינם יוצאים לחופשות עם נהגיהם.

כאמור, נדרשים בכל רגע נתון 11 כלי רכב בכוננות מיידית.

המערערת אף הסבירה כי משיקולים כלכליים היא בחרה שלא לחייב את הנהגים של הטנדרים להשיב את הרכבים למקום עסקה של המערערת עם סיום יום העבודה.

זאת לאור העובדה כי משרדה הראשי של המערערת ממוקם באזור התעשיה של חולון, וסניפים רבים מצויים באזורים בהם נדרשת אבטחה לרכבים. עלות אבטחה זו מסתכמת באלפי שקלים בחודש.

בסניפי המערערת אף לא קיימים הסדרי חניה, ולכן נדרשת המערערת לשכור חניון אשר עלותו מסתכמת אף היא באלפי שקלים לחודש.

מגורי העובדים אינם בסמוך לסניפי המערערת, ונסיעה למשרד הראשי או לסניף אחר תיתכן ותימשך למעלה משעה.

הזעקת כונן מביתו ובחזרה על ידי מונית למקום בו נמצא הרכב מסתכם במאות שקלים.

העובד מתחייב לחתום על טופס התחייבות לענין כללי התנהגות.

עוד העיד מר גולדמן כי עפ"י הוראתו מתחייב העובד לנהוג ברכב בעצמו והרכבים אינם מבוטחים עבור נהגים שאינם עובדי החברה.

מר שוחמי משה, סגן מנהל המערערת האחראי לקביעת הסדרי הכוננות וחלוקת העבודה, העיד בתצהירו כי הטנדרים עמוסים בציוד לצרכי התקנת מעליות, והם בעלי ארגז. קיימת אף רשת הפרדה מאחרי כסא הנהג והרכב יכול להסיע למעשה רק את הנהג והנוסע שלידו, שכן הספסל האחורי מושבת לצרכי עבודה.

הטנדרים מוצמדים אך ורק לנהג שהוא בכוננות והם עוברים מנהג כונן אחד לשני.

קיימות גם פעולות טיפול ואחזקה רבות אותם נדרשים הטנדרים לעבור, ולכן ישנם רכבים רבים שיוצאים ממעגל הכוננות לצרכי תחזוק.

מדובר ברכב עבודה והנהגים מקפידים שלא לבצע נסיעות מיותרות עם הרכבים.

כמו כן, נהג אשר יוצא לחופשת מילואים או מחלה, מחזיר את הרכב למסלול העבודה.

במסגרת החקירה הנגדית העיד אמנם רואה החשבון של המערערת מר ראובן שרמן, כי הוא עצמו אינו יודע היכן הטנדרים לאחר שעות העבודה.

אולם, בעדות זו וגם בעדות מטעם עד המשיב אלעד רונן, על פיה בדיון לפני הוצאת השומה עם המבקרת גב' סימנוביץ', אשר לא העידה במהלך הדיון, טענה המערערת שייתכנו שימושים פרטיים ברכבים, כגון הבאת ילדים מהגן ויציאות לבילויים - אין כדי לסתור את העדויות מטעם המערערת באשר לשימוש העיקרי והייעודי של הטנדרים בעסקה של המערערת.

ב"כ המשיב טען בסיכומיו כי מר שוחמי, אשר העיד בתצהירו כי העביר הנחיה לפיה אין לעשות ברכבי המערערת שימוש פרטי, לא זכר מתי התבקש להעביר את ההנחיה וכיצד הועברה.

עוד נאמר בסיכומי המשיב כי שני עדי המערערת הפנו לכללי התנהגות עליהם חותמים העובדים כראיה לאיסור על שימוש פרטי ברכבים, בהם אין הגבלה על שימוש פרטי בטנדרים.

אמנם, באותו מסמך ב' אליו הפנו עדי המערערת, עליהם חותמים הנהגים, אין הוראה מפורשת האוסרת על שימוש פרטי ברכבים.

אולם, כל יתר העובדות מביאות למסקנה כי השימוש המכריע בטנדרים הוא אכן שימוש לטובת העסק.

עדותם של מר גולדמן ושל מר שוחמי, על פיה אין ביטוח לנהגים בטנדרים לאדם אחר מלבד הנהג עובד המערערת, לא נסתרה.

כמו כן עולה ממסמכי ההתקשרות של המערערת עם מזמיני העבודה, כי המערערת אכן התחייבה לתת שירות 24 שעות – 7 ימים בשבוע.

אמנם, מתוך 20 רכבים ישנם כ- 9 כלי רכב שאינם בכוננות מיידית.

עם זאת העיד מר גולדמן, וגם עדות זו לא נסתרה, כי ישנו סבב של טיפול במוסכים, וכי חלק מהזמן לא כל הטנדרים בתוך סבב הכוננות.

לגופו של ענין, היתה עדותו של מר גולדמן על פיה קיימות הוראות כי אסור לנהוג ברכבים אחרי שעות העבודה אמינה עלי.

מר גולדמן הבהיר בהגינותו כי מדובר ביחסי אמון בינו לבין העובדים, ואין לו ידיעה מה נעשה ברכב אחרי שעות העבודה "אם ישקרו אותי אני לא יכול לדעת".

עם זאת נראה כי השימוש אשר ניתן לעשות בפועל ברכב למטרות פרטיות הינו מועט ביותר.

הן בתצהירים והן בעדותו של מר גולדמן בפני, חזרה המערערת והבהירה כי מדובר ברכבי עבודה, הרכבים מלוכלכים ויש בהם הרבה ברזלים, כי קיימת רשת הפרדה בין תא הנהג לבין החלק האחורי, וכי על הטנדרים מועמס ציוד עבודה.

גם עדות זו היתה אמינה עלי והיא אף לא נסתרה בעדותו של מר אלעד רונן מטעם המשיב, אשר העיד כי לא בדק פיזית את הטנדרים שבמחלוקת.

לכן, מסקנתו של המשיב כי קיימת אפשרות לאסוף ילדים מהגן בטנדרים, בוודאי שאינה אפשרות שסביר להניח כי היא מתקיימת באופן קבוע.

גם עדותו של עד המשיב כי "אבי היה נהג משאית ויצא עם אמי לבילוי במשאית", אין בה כדי לסתור את עדות המערערת על פיה לכל היותר יכל אדם אחד לשבת ליד הנהג, כי הטנדרים ישנים, כי הם מלאי חלקי חילוף למעליות, וכי מדובר למעשה ברכבים שאינם מתאימים לשימוש פרטי אלא במקרים יוצאי דופן.

לאור כל האמור לעיל, נראה כי המשיב יכול היה בהחלט להגיע למסקנה ממשית באשר לייחוס החלק המכריע של השימוש בטנדרים לשימוש עסקי.

גם האפשרות התאורטית לעשות שימוש בטנדרים באופן חריג לצרכים פרטיים, לא הצדיקה אי קביעת חלק יחסי.

זאת במיוחד לאור עדותו של עד המשיב, על פיה "רציתי להכיר להם ב-100% אמרתי שיעזרו לי לעזור להם".

נראה כי בנסיבות הענין, גם אם לא ניתן לקבל את טענת המערערת בדבר שימוש עסקי של 100%, ניתן לקבוע חלק יחסי של שימוש עיקרי בנכס לצרכי העסק, בשיעור של 90%, ולהתיר את הניכוי בהתאם.

לאור זאת מתקבל הערעור באופן חלקי.

לאור התוצאה אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, י"ז באלול, תשס"ו (10 בספטמבר 2006), בהעדר הצדדים.