ע"א 2801/06 - עטרה מואטי נ' פקיד שומה תל אביב 4

השופט ס' ג'ובראן:

           לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד הרשם ש' ברוך), בגדרה הוחלט לדחות על הסף תובענה על דרך של המרצת פתיחה שהגישה המערערת, בה נתבקש בית המשפט ליתן סעד הצהרתי אשר יקבע כי אימה המנוחה זכאית לפטור ממס הכנסה בשנים 2002-2000.

1.        ואלו הן העובדות הצריכות לעניין: המערערת הינה בתם של בני הזוג רומן ורות גלברד ז"ל (להלן: המנוחים). בבעלותם של השניים היו מספר נכסי מקרקעין הנמצאים בשטח העיר תל-אביב ואשר הושכרו לשוכרים שונים. מדי שנה בשנה, הגישו המנוחים דו"חות על הכנסותיהם מדמי השכירות, ושילמו את המס כמתחייב מכך. בחודש דצמבר 2002, כחצי שנה לאחר פטירתה, הוכרה רות גלברד (להלן: המנוחה) כנכה לצמיתות בשיעור של 100%. הכרה זו נעשתה באופן רטרואקטיבי החל מיום 1.1.00 ועד למועד פטירתה – 14.6.02. בעקבות זאת, פנתה המערערת לפקיד השומה (להלן: המשיב) בבקשה לקבלת החזר מס עבור השנים 2001-2000, זאת בטענה כי נכותה של המנוחה מזכה אותה בפטור מלא ממס על הכנסות מיגיעה אישית, כאמור בסעיף9(5)(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה). זמן מה לאחר מכן, פנתה המערערת בשנית אל המשיב בבקשה לאישור הדו"ח לשנת 2002 שהוגש על ידה ביום 2.4.03 ובבקשה זהה לקבלת החזר מס אף בגין שנה זו. המשיב סרב לבקשות אלו, בטענה כי הכנסות המנוחה אינן הכנסות מ"יגיעה אישית", ולכן הפטור הקבוע בסעיף 9(5)(א) אינו חל על עניינה, כי אם זה הקבוע בסעיף 9(5)(ב).

2.        נוכח האמור, הגישה המערערת ביום 30.5.04 תובענה בדרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בגדרה עתרה היא למתן שני סעדים הצהרתיים עיקריים: האחד, כי ייקבע שהמנוחה זכאית לפטור ממס הכנסה המגיע לנכה מכוח האמור בסעיף 9(5)(א) לפקודה, וזאת ביחס להכנסותיה בין השנים 2002-2000. הסעד ההצהרתי השני לו עתרה המערערת הוא לתיקון שומותיה של המנוחה, כך שישקפו את הפטור לו היא זכאית. להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי בשלב בו הוגשה המרצת הפתיחה המשיב טרם הוציא למנוחה שומה לפי מיטב השפיטה לשנת המס 2002, ולכן שנה זו נותרה באותה עת "פתוחה". בשלב מאוחר יותר, דחה פקיד השומה את הדו"ח שהוגש לו ועשה שימוש בסמכות הנתונה לו מכוח סעיף 145 לפקודה בעורכו למנוחה שומה, בגדרה קבע כי היא זכאית לפטור חלקי ממס בהתאם להוראות סעיף 9(5)(ב) לפקודה. על שומה זו המערערת לא הגישה השגה עד עצם היום הזה.

3.        בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד הרשם ש' ברוך) דחה על הסף את תובענת המערערת בקובעו, כי ככל שהדבר נוגע לשנות המס ה"סגורות", דהיינו השנים 2001-2000, שומה היה על המערערת לצעוד בדרך המוסדרת בחוק לצורך השבת הכספים המגיעים לה מן המשיב. הוא הדבר אף באשר לשנת המס 2002, שהשומה בעניינה הוצאה במהלך התנהלות התובענה. בהקשר זה אף נפסק, כי המחלוקת בין הצדדים, באשר לגובה החזרי המס הינה מחלוקת מהותית, שמן הראוי ללבנה תחילה בפני המשיב. המערערת, כך נפסק, תהא רשאית לפנות לבית המשפט אך לאחר שתמצה את כל ההליכים בפני המשיב, וזאת בהתאם לדרך הקבועה בפקודה.

4.        מכאן הערעור שבפנינו, בגדרו מעלה המערערת ארבע טענות מרכזיות. האחת, כי השומה לשנת 2002 הייתה שומה "פתוחה" בעת הגשת התובענה, ולכן הסמכות העניינית לדון בהשגה על החלטה שלא להשיב סכום מס נתונה במקרה כזה לבית המשפט האזרחי, ולו בלבד. זאת, בהתחשב בכך שהפקודה אינה מתווה כל הליך פרוצדוראלי אחר לעניין זה. באשר לשנים 2001-2000, טוענת המערערת כי כל שהיא ביקשה הוא ליישם באורח טכני את אישור הנכות הרטרואקטיבי לשנים אלו מבלי לפתוח מחדש את השומות. הטענה השנייה אשר בפיה היא, כי דחיית המרצת הפתיחה תוביל לעיכובים נוספים ומיותרים, להשחתת זמן לריק ולבזבוז משאבים כספיים, כאשר בסופו של יום ברי כי היא זכאית להחזר מס לפי הפטור הקבוע בסעיף 9(5)(א) לפקודה. בהקשר זה עומדת המערערת על כך שחלפו כבר כשלוש שנים מיום שהגישה פנייתה לקבלת החזר מס, וכי אם היא תחויב לילך בהתאם להליכים המנויים בפקודה, יתעכב החזר המס בשנים רבות נוספות. טענתה השלישית של המערערת היא כי אין זה מתקבל על הדעת שבפני פקיד השומה תידון שאלה הנוגעת להיקף סמכותו שלו ליישם באורח טכני את אישור קביעת הנכות של המנוחה. לבסוף, טוענת המערערת, כי סיווג הכנסת המנוחה כהכנסה מיגיעה אישית, נסמכת בעיקרה על כך שלצורך חיוב המנוחים במס בין השנים 1999-1982 סווגה הכנסתם באותו אופן. בהקשר זה, מבהירה המערערת כי השומות לאותן שנים התיישנו, וכי ממילא הסמכות לדון בסוגיות כלליות אלו של התיישנות וסופיות הדיון נתונה לבית המשפט המחוזי.

5.        המשיב מנגד סומך ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי, בסוברו כי הדרך הראויה לבירור השאלה המתעוררת בענייננו הינה זו שהיתווה המחוקק בפקודת המסים. דהיינו, בדרך של עריכת בירור תחילה באמצעות הגשת השגה שתידון בפניו, ולאחר מכן במקרה הצורך ניתן יהיה להגיש ערעור על החלטתו לבית המשפט המחוזי, בהתאם לאמור בסעיפים 160(ג) ו-153 לפקודה. המשיב סבור, כי המערערת אינה יכולה לעקוף את הליכי ההשגה והערעור הקבועים בחוקי המס באמצעות הגשת המרצת פתיחה, ולעניין זה נסמך הוא על שורה של פסקי דין הקובעים מפורשות, כי כאשר קיימים הליכים מיוחדים וממצים לבירור מחלוקות בתחום דיני המס, אזי הסדרים אלו אינם מאפשרים לנישום, להוציא מקרים חריגים, לצעוד בדרך חלופית אחרת שמקורה בדין הכללי (ראו למשל, רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נז(4) 481). עוד מבהיר המשיב, כי המחלוקת הניטשת בין הצדדים הינה בעלת אופי שומתי מובהק ודורשת עריכת בירור עובדתי. לכן לשיטתו הליך של המרצת פתיחה אינו ההליך המתאים לבירור מחלוקת אלו, כי אם מן הראוי שהן תידונה תחילה בפניו. לבסוף טוען המשיב, כי הסעד ההצהרתי המבוקש על ידי המערערת הינו במהותו סעד כספי, ולכן אין מקום לתיתו במסגרת המרצת פתיחה. בהקשר זה, הוא אף מבהיר כי לבית המשפט ממילא נתון שיקול דעת לבחון את השאלה האם ניהול התביעה בדרך של המרצת פתיחה היא הדרך היעילה והצודקת בנסיבות העניין.

6.        דעתי היא, כי דין הערעור להידחות.

           השאלה המונחת לפתחנו במקרה זה הינה שאלה מקדמית בעיקרה, והיא: מהו ההליך המתאים לבירור בקשת המערערת לקבלת החזר מס עבור השנים 2002-2000? דהיינו, האם הדרך המתאימה להעלאת טענות המערערת הינה באמצעות הגשת תובענה על דרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי או שומה היה עליה לצעוד בנתיב שמתווה הפקודה, ולהגיש תחילה השגה לפקיד השומה, ואך לאחר מכן לפנות לבית המשפט המחוזי, באם כמובן יהיה בכך צורך, על דרך של ערעור.

           תחילה אפנה לדון בשאלה הסמכות העניינית באשר לשנות המס 2001-2000. בעת הגשת התובענה לבית המשפט המחוזי, פקיד השומה כבר ערך את השומות עבור השנים 2001-2000, ולכן הן נחשבות כשומות "סגורות". לפי סעיף 160(א) לפקודה, אדם אשר שילם מס לשנת מס פלונית יתר על הסכום שהוא חייב בו, יהא זכאי, בהתקיים תנאים מסוימים, שיוחזר לו הסכום ששולם ביתר תוך שנה מיום שנערכה השומה או תוך שנתיים לאחר תום שנת המס שבה שולם המס. ס"ק(ג) מורנו, כי:

"כל הרואה עצמו מקופח בהחלטתו של פקיד השומה בדבר הסכום שיש להחזירו לפי סעיף זה, תהיה לו אותה זכות לערעור על ההחלטה שהיתה לו אילו היה רואה עצמו מקופח בשומה שנעשתה לו".

           ואילו, בסעיף 153(א) לפקודה מצוינת הדרך בה יכול נישום להשיג על שומה שנעשתה לו:

"מי שרואה עצמו מקופח על ידי החלטת פקיד השומה על פי סעיף 152(ב), רשאי לערער לפני בית המשפט המחוזי, שבאזור שיפוטו פעל פקיד השומה".  

7.        עיננו הרואות, כי הפקודה מתווה מסלול ברור להעלאת טענות באשר למס ששולם ביתר. תחילה, נדרש הנישום לפנות בדרך של השגה לפקיד השומה בבקשה לקבלת החזר מס. ובהמשך, נישום הרואה עצמו מקופח על ידי החלטת פקיד השומה רשאי להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. בשורה של פסקי דין עמד בית משפט זה על העקרון הכללי לפיו כאשר המחוקק מתווה מסלול ברור לבחינת קביעת חבותו של נישום בדמות הליכי השגה ייחודיים בפני גופי ערר, אין הוא יכול להיזקק עוד להליכי התביעה הרגילים (ראו ע"א 175/77 מדינת ישראל נ' רמאדאן, פ"ד לב(2) 673, 675-674; ע"א 306/78 קרוליק נ' עזבון המנוח פנחס, פ"ג לג(1) 496, 499; ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 778, 782; רע"א 1327/93 מנהל מס שבח ירושלים נ' עו"ד בסט (לא פורסם); רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 492 (להלן: פרשת עיריית רעננה)). במקרים רבים פסעו בתי המשפט לאורו של עקרון זה ונמנעו מלדון באותם נושאים שבמחלוקת, אף אם הם היו עשויים להיכלל במסגרת סמכותם הכללית. זאת, בטענה כי לבעל הדין נמצא סעד חלופי בדרך של הגשת השגה וערר בפני הגופים שהחוק הפקיד בידם את הסמכות ללבן סוגיות אלו (ע"א 367/85 מנהל מס שבח נ' קיטאי, פ"ד מא(3) 398; ע"א 512/87 בן דרור נ' פקיד שומה נתניה (לא פורסם); פרשת עיריית רעננה, עמ' 492 והאסמכתאות המופיעות שם). יחד עם זאת, במקרים חריגים המעוררים שאלות בעלות חשיבות עקרונית, נשמרה לנישום האפשרות לפנות ישירות לבית המשפט הרגיל או לבג"ץ, גם כאשר הנושאים נתונים להליך של השגה וערר. עמד על כך בית משפט זה בציינו:

"גם כאשר פתוחה בפני נישום דרך ההשגה יש שלא תיסגר בפניו דרך הפנייה לבית המשפט. לבית המשפט נתונה הסמכות לדון בתובענה גם כאשר המחוקק קבע מסלול אחר לטפל בעניין, אלא שבית המשפט לא יפעיל סמכות זו כדבר שבשגרה, כאשר פתוחה בפני התובע דרך אחרת. לא בהכרח מוציאה דרך ההשגה את האפשרות לפנות לבית המשפט במיוחד כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות עקרונית או בהבטחה שלטונית נטענת, כפי המקרה שלפנינו" (ע"א 6971/93 עיריית רמת גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478, 481).

           ואילו בפרשת עיריית רעננה צוין:

"ברי, כי היזקקות בתי המשפט להכרעה בענין כזה חורגת מדרך השגרה ושמורה למקרים חריגים בלבד, ובכפוף לסייג זה אין לערב את בתי המשפט בהכרעות ראשוניות במחלוקות הנתונות להשגה וערר, אלא על דרך הבקורת הערעורית או במסגרת עתירה לבג"צ שעניינן העמדת החלטתו של גוף הערר במבחן הביקורת השיפוטית" (שם).

8.        האם המקרה שלפנינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים, המעוררים שאלה בעלת חשיבות עקרונית? בית המשפט המחוזי השיב על שאלה זו בשלילה. מסקנה זו מקובלת היא אף עליי. מעיון בסיכומי המערערת שהוגשו לבית משפט זה עולה, כי היא עצמה הגדירה את בקשתה כבקשה טכנית קצרה לקביעת אישור הנכות הרטרואקטיבית של אמה המנוחה וכפועל יוצא מכך לקבלת החזר מס (ראו עמוד 6 לסיכומים בכתב מטעם המערערת, וכן עמ' 5 להחלטתו של בית המשפט המחוזי). בקשה שכזו מעצם טבעה אינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית. זאת ועוד, מההתחקות אחר השתלשלות האירועים עולה, כי מאחר והמערערת הגישה למשיב בקשה להחזר מס עבור השנים 2001-2000, נדרש הוא לערוך למנוחה שומות מתוקנות לשנים אלו. לצורך קביעת אותן שומות מתוקנות התקיים דיון בפני המשיב. לאחר מכן, הוזמנה המערערת לדיון נוסף, אולם זו נמנעה מלהתייצב אליו. עיננו הרואות, כי המערערת פתחה בהליך לתיקון השומות, אלא שהיא נמנעה מלהתמיד ולצעוד בערוץ זה, שעה שלא השכילה להתייצב לדיונים בפני פקיד השומה, ובחרה להעלות את טענותיה ישירות בפני בית המשפט המחוזי בדרך של הגשת המרצת פתיחה. בנסיבות אלו, איני סבור כי יש לאפשר למערערת לפעול בערוץ מקביל, שלא על פי הדרך המקובלת בפקודה, תוך עקיפת המשיב ושעה שהיא נמנעה מלמצות את ההליכים בהם החלה בפניו. לבסוף, נתתי דעתי לכך שלגופו של עניין המחלוקת הניטשת בין הצדדים באשר לשאלה האם הכנסות המנוחה הינן הכנסות מ"יגיעה אישית" ועל כן הינה זכאית לפטור ממס הקבוע בסעיף 9(5)(א) לפקודה, הינה מחלוקת סביב עניין שומתי מובהק, המצריך בירורים עובדתיים, ושמטבעו מתאים לידון בפני המשיב. עוד אעיר, כי לעניינו אין זה מעלה ואין זה מוריד אם בקשתה של המערערת להחזר מס הייתה טכנית בלבד. שכן, על מנת להיעתר לבקשה זו נדרש המשיב לפעול בדרך של פתיחת השומות מחדש לשנים אלו, ולכן הדרך היחידה בה ניתן לנקוט במקרה זה היא בהתאם לאמור בסעיף 160(א) לחוק. הנה כי כן, ככל שהדברים נוגעים לבקשת המערערת להחזר מס עבור השנים 2001-2000, הרי שהדרך הנכונה להעלותה היתה באמצעות הגשת השגה וערר לפקיד השומה, ולא במסלול של המרצת פתיחה.

9.        אלא שבכך לא תם מסענו. המערערת אף מבקשת החזר מס עבור שנת 2002. אין חולק, כי בעת הגשת התובענה טרם הוצאה שומת מס לשנה זו. במקרה שכזה, בקשה לקבלת החזר מס זמני עד להוצאת השומה הסופית, מוגשת בהתאם לאמור בסעיף 159א(ב) לפקודה. סעיף זה מזכה נישום, בהתקיים תנאים מסוימים, בהחזר מס במקרה בו הוא שילם מס ביתר בהתאם לסכום בו הוא חייב על פי דו"ח שהוגש על ידו. החזר יתרת המס ייעשה תוך 90 יום מעת הגשת הדו"ח, או ביום 31 ביולי בשנת המס שלאחר שנת המס שלגביה הוגש הדו"ח. תכליתו העיקרית של הסעיף, כפי שעמד על כך בית משפט זה במקום אחר, היא למנוע עיכובים מיותרים בהחזרי המס הזמניים בשל התמשכות הליך הוצאת השומה (ע"א 3708/97 הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי נ' פקיד שומה ת"א (לא פורסם) פיסקה 6).

           לטענת המשיב, מאחר והוצאה למערערת שומה במהלך התנהלות התובענה, הרי שמאותה עת ואילך חלה על עניינה הוראת סעיף 160 לפקודה, ולכן היא נדרשת תחילה לפנות לפקיד השומה בהליך של השגה. בית המשפט המחוזי אימץ בהחלטתו את טענתו של המשיב בקובעו, כי היה על המערערת לפעול בהתאם לדרך הקבועה בפקודה ושאוזכרה לעיל, אף ביחס לשנת 2002. עוד הובהר על ידו כי עניינה של המערערת נמצא בבדיקה אצל המשיב, וכי ההליכים בעניין ההשגה טרם מוצו. מסקנה זו של בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם האמור בע"א 3708/97 הנ"ל. באותו מקרה, הבהיר בית משפט זה כי עצם הוצאת השומה על ידי פקיד המס אינה שוללת את תחולת סעיף 159א(ב) ואינה יכולה להוות עילה לאי החזרת מס על פי דו"ח (שם). שכן, אין הדבר מתיישב עם העיקרון הכללי לפיו מס השנוי במחלוקת לגיטימית יוחזק בידי הנישום. מכאן, עולה שבחינת זכאות המערערת להחזר מס זמני צריכה להיעשות במסגרת סעיף 159א(ב) לפקודה, ולא על פי סעיף 160 לפקודה. מה גם, שהוצאת השומה לשנה האמורה ממילא התבצעה על ידי המשיב כשבעה חודשים לאחר הגשת המרצת הפתיחה.

10.      מאחר והפקודה אינה מתווה כל הליך פרוצדוראלי לבקשה להחזר מס לפי סעיף 159א(ב), הרי שלטענת המערערת עומדת לרשותה האפשרות לפנות לבית המשפט האזרחי הרגיל בדרך של המרצת הפתיחה. המשיב, מאידך, סבור כי הליך של המרצת פתיחה אינה הדרך המתאימה לבירור המחלוקות העובדתיות והמשפטיות שבין הצדדים. עמדתו זו של המשיב מקובלת אף עליי. כידוע לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב האם לדון בתובענה במסגרת המרצת פתיחה, והתערבות ערכאת הערעור בהחלטה מן הסוג האמור תיעשה רק בהתקיים טעמים כבדי משקל המצדיקים זאת (רע"א 5936/04 NGC-israel 'limited partnership נ' די.בי.אס שירותי לוויין בע"מ (לא פורסם, 13.7.04) המבחן העיקרי על פיו קובעים אם תביעה פלונית ראויה לבוא בתחום המרצות הפתיחה אם לאו, הוא האם צעידה במסלול זה מהווה הדרך היעילה והנוחה להגיע להכרעה מבלי שדרישות הצדק תקופחנה (ר"ע 207/87 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה נ' לוטקר, פ"ד מא(2) 304; ע"א 393/82 חיים נ' אביוב, פ"ד מא(1) 716). מספר נימוקים הובילוני אל המסקנה כי אף סוגיית החזר המס בעבור שנת 2002 מן הראוי שתידונה תחילה בפני המשיב. ראשית, מאחר ובשלושת השנים האמורות מתעוררת אותה סוגיה משפטית, איני רואה מקום להפריד בטיפול ביניהם. מה גם, שהשאלה האם המערערת עומדת בתנאים לקבלת החזר מס זמני לפי סעיף 159א(ב) ראוי שתיבחן תחילה על ידי המשיב. הוא הדבר אף באשר למחלוקת המהותית המתעוררת בין הצדדים - האם הכנסות המנוחה הינן הכנסות מיגיעה אישית. המדובר, במחלוקת שומתית טהורה, המצריכה בירור עובדתי ומשפטי שמן הראוי לבצעו תחילה בפני המשיב. כך, במסגרת אותו בירור יהיה על המשיב לבחון האם ניתן לראות בשומות המס העצמאיות שהוצאו למנוחים בין השנים 1999-1989 משום קביעות מחייבות אף לשנות המס שבמחלוקת או שמא ניתן לטעון כי כל שנת מס עומדת בפני עצמה ולא ניתן להעלות טענת מעשה בית דין בעניינים פיסקאליים. בהקשר זה מבקש המשיב להתחשב אף בכך שעד שנת 1994 נהנו המנוחים מטעות בסיווג הכנסותיהם כהכנסה מ"יגיעה אישית". דומה, כי שאלות אלו מן הראוי שילובנו תחילה מול המשיב. שנית, עיון בהמרצת הפתיחה מעלה כי חבויה בין דפיה תביעה כספית. שכן, הסעד השני המבוקש על ידי המערערת הוא כי בית המשפט יורה למשיב לתקן את שומותיה של המנוחה באופן שישקפו את הפטור ממס לו היא זכאית, כך לטענתה. בהמשך מתבקש בית המשפט להורות למשיב לעשות כל המתבקש מן התיקון האמור. משמע, המערערת מבקשת למעשה מבית המשפט כי יורה למשיב על השבת סכומי המס ששולמו ביתר. אלא, שכידוע המרצת פתיחה אינה מיועדת לקבלת סעד כספי. יפים לעניין זה דברים שנאמרו במקרה אחר:

"העיריה מבקשת לבטל את חיובה להחזיר את הארנונה ששולמה ביתר אותה חויבה להחזיר לשנת 99' ואילו בזק מבקשת בערעור שכנגד לחייב את העיריה להחזיר לה את הארנונה ששולמה ביתר גם לשנת 98'. נראה לי כי הדין בעניין זה עם העיריה מהטעמים הבאים: בזק הגישה תובענה בדרך של המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי המצהיר על בטלותו של סיווגה לפי צו הארנונה כ"חברה ממשלתית" וכל סעד אחר שיראה לבית המשפט. המרצת פתיחה אינה מיועדת לקבלת סעד כספי ולא נראה לי שיש מקום לתיתו במסגרת תובענה זו" (ע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(3) 337).

           לבסוף, יש לזכור כי כאשר מדובר בבקשה למתן סעד הצהרתי, שהוא סעד הלקוח מדיני היושר, שומה על המבקש סעד זה לבוא לבית המשפט נקי כפיים. ובענייננו, ביום 10.5.04 הגיעה המערערת לדיון במשרדי המשיב שנגע לבקשתה לפתיחת השומות הסגורות. לאחר מכן, פנה המשיב למערערת ביום 23.5.04 וזימן אותה לדיון נוסף. אולם מכתב זה נותר ללא מענה והמערערת ניתקה את מגעיה עימו. תחת זאת, אצה לה הדרך לפנות לבית המשפט, ולהגיש כשבוע לאחר מכן, ביום 30.5.04, תובענה בדרך של המרצת פתיחה, וזאת מבלי שניתן הסבר מניח את הדעת לכך. משהחלה המערערת בהליך של בירור מול המשיב דומה כי היה עליה למצותו עד תום, עובר לבואה בשערי בית המשפט. כל הנימוקים הללו גם יחד מטים את הכף אל עבר הקביעה כי טענות המבקש באשר לשנת המס 2002 אין מקומן להתברר בדרך של המרצת פתיחה.

           נוכח כל האמור לעיל, דעתי היא כי יש לדחות את הערעור.

           המערערת תשלם למשיב שכ"ט עורך דין בסך 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

                                                                                      ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין:      

אני מסכים.

                                                                                  המשנה לנשיאה

השופטת ד' ברלינר:

אני מסכימה.

                                                                                                                                      ש ו פ ט ת

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

           ניתן היום, ז' בתשרי תשס"ח (19.9.2007).

המשנה לנשיאה                           ש ו פ ט                            ש ו פ ט ת