ע"ש 1283/05 - סלמאן אבו רקייק נ' מחלקה משפטית מכס ת"א

בתי המשפט

 

 

 

פסק דין

1. נימוקי הערעור:

המערער מנהל עסק בשם א.ר.ס. עבודות שיפוץ כללי.

המשיב ערך ביקורת בעסקו של המערער לתקופה שבין ינואר 2003 עד דצמ' 2004 ומצא כי נוכה על ידו מס תשומות מבלי שהיו על ידו מסמכים המתירים לנכות מס תשומות או כל מסמך אחר כנדרש בסעיף 38 לחוק מע"מ תשל"ו-1975 (להלן: "החוק").

בהודעה לעוסק נאמר כי בהודעות שנגבו מהמערער נמסר על ידו כי ספרי הנהלת החשבונות נגנבו. המערער נדרש לשחזר את התשומות שניכה. אולם, עד למועד הוצאת השומה לא נמסרו ספרי הנהלת החשבונות של המערער והמערער לא הצליח לשחזר את המסמכים. לאור זאת, החליט המשיב לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 77 לחוק ולשום לפי מיטב השפיטה את המע"מ המגיע מהמערער.

הסכום לתשלום נכון ליום 26.6.05 היה בסך 1.769,720 ₪.

כמו כן, בגין ניהול פנקסים בסטייה מהותית מהוראות החוק, הטיל המשיב על המערער קנס בשיעור 1% מסך עסקאותיו. זאת בהתאם להוראות סעיף 95 לחוק.

בנספח נימוקים לעניין הטלת הקנס, פורטו הסטיות מניהול ספר הקופה, אי ניהול ספר כניסת טובין, אי ניהול ספר הזמנות, אי ניהול או שמירת שוברי קבלות, ניהול פנקס חשבוניות בסטייה מהותית מהחוק, אי שמירת רשימת מלאי לסוף שנת מס ואי ניהול יומן עבודה.

השגתו של המערער נדחתה.

בשלב ראשון של הערעור העלה המערער טענות באשר לפסילת הספרים והקנס בלבד ולא הועלו טענות באשר לשומת מס התשומות.

רק לאחר ישיבת קדם משפט, הוגשו נימוקים משלימים מטעם המערער אשר התייחסו לשומת התשומות בגין חשבוניות אשר ניתנו לו על ידי קבלנים שונים.

באשר לפסילת הספרים נטען כי רוב הכנסותיו של המערער הם דמי תיווך על מסירת עבודות מקבלן ראשי לקבלן משני. לכן, הוא מחוייב על פי תוספת י"א סעיף 2(א) לחוק למלא אחר 3 סעיפי משנה בלבד: ספר הזמנות, שוברי קבלה וחשבוניות מס.

לדברי המערער, הוא ניהל בשנים 2003-2004 ספר הזמנות ושוברי קבלה על כל שיק שקיבל לידו. בגין כל הכנסה רשם חשבונית מס.

המערער טען כי אין הוא עוסק בקניות ולכן לא היה לו מלאי. עובדה זו פוטרת אותו גם מספר כניסת טובין.

סוג העבודה שלו פוטר אותו מהפעלת קופה רושמת או סרט קומה רושמת. אין הוא מחוייב בהחזקת ספר קופה מאחר והוא פרע את השיקים על ידי הפקדתם באופן מיידי בחשבון הבנק שלו.

אחרי הוצאת השומות ופסילת הספרים, אישר המשיב את המשך פעילותו העסקית.

המערער אף טען כנגד עיקול אשר הוטל על נכסיו.

בהשלמת הנימוקים נטען כי קבלני המשנה אשר הוציאו למערער חשבוניות, נבדקו על ידי הנהלת החשבונות שלו ואושר שהם בעלי תיקים בשלטונות המס ומחזיקים באישור ניכוי במקור וניהול ספרים. קבלני המשנה ביצעו את העבודות ורק לאחר סיום העבודה שולמה להם התמורה. המערער ניסה לשחזר את העסקאות שבוצעו ולבקש העתקי חשבוניות, אולם לא הצליח לאתר את אותם קבלני משנה.

כל החשבוניות של קבלני המשנה נמסרו בפועל למשרד הנהלת החשבונות של המערער. להשגה צורפה גם כרטסת הנהלת חשבונות בה מפורטים מספרי החשבוניות, הסכום והתאריך.

 

2. תשובת המשיב:

המשיב ציין כי המערער הינו בעל עסק לשירותי ניקיון, ריצוף, שיפוצים, אספקת כ"א ועבודות אחרות.

המשיב טען כי המערער חב בניהול מערכת חשבונות בהתאם לסעיף 2 בתוספת י"א להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) תשל"ג - 1973 (להלן: "תוספת י"א).

לכן, חייב המערער לנהל מערכת חשבונות לפי שיטת החשבונאות הכפולה, לרבות ספר קופה, ספר כניסת טובין, ספר הזמנות, סרט קופה רושמת, שוברי קבלה לגבי תקבולים שלא נכללו בסרט קופה רושמת, חשבוניות לגבי שירות בסכום של 165 ₪ או יותר ורשימת מלאי לסוף שנת המס.

המערער לא המציא את ספריו לשנים 2003-2004 בטענה כי נגנבו ואף לא הצליח לשחזר את הספרים.

המשיב טען כי מהודעותיו של המערער עולה כי בכל מקרה המערער לא ניהל את ספריו כחוק. המערער מסר במסגרת הודעותיו למשיב כי לא ניהל ספר קופה או תקבולים ותשלומים, כי לא רשם הזמנות עבודה בספר הזמנות, אין לו קבלות ואין הוא יכול לשחזר את הקבלות או את הספרים.

מכרטיסיות חלקיות לשנות המס הרלוונטיות אשר נמצאו אצל יועץ המס של המערער, נמצאה אי התאמה בינן לבין דיווחי המערער למשיב. לכן, הוחלט כי ספריו של המערער כדין ספרים שלא נוהלו או נוהלו בסטייה מהותית ולכן דינם כספרים פסולים.

עוד עלה מאותן כרטיסיות חלקיות, כי המערער ניכה תשומות בעקבות עסקאות לכאורה עם חברות ואנשים המוכרים למשיב כעוסקים בהפצת חשבוניות הנחזות לחשבוניות מס. שמות מוציאי החשבוניות נמסרו על ידי המערער בתצהירו מיום 11.5.06.

המערער כלל לא הציג חשבוניות ואף לא הצליח להעמיד תשתית עובדתית לטענה כי ניכה מס תשומות כדין.

המערער לא הציג הסכמים עם מבצעי העבודה הנטענים, ניירות עבודה או התחשבנויות.

כמו כן, אישר המערער בהודעתו בפני המשיב כי על החשבוניות היה כתוב שם של חברה ולא של הקבלן שביצע את העבודה. המערער לא זכר את שמות הקבלנים איתם עבד.

עוד העיד המערער בפני המשיב כי הוא לא בדק אם מי שביצע את העבודה הוא זה ששמו מופיע על החשבונית.

מכאן, עולה כי המערער ניכה את התשומות שלא כדין. לכן, חוייב המערער במס תשומות בגין השנים 2003-2004.

כמו כן, לאור פסילת הספרים, הוטל על המערער קנס לפי הוראות סעיף 95 לחוק.

אין בהגשת הערעור כדי לעכב את תשלום הקנס בגין פסילת הספרים.

 

3. דיון והחלטה:

יש לציין כי במסגרת סיכומי המערערת חזרה המערערת למעשה על האמור בנימוקי הערעור.

כמו כן, טענה המערערת כי המערער ביקש להעזר במשיב על מנת להפעיל את סמכותה, ולחייב את קבלני המשנה למסור העתקי חשבוניות ואף לדרוש מהם להתייצב בבימ"ש, אך בקשה זו נדחתה ללא כל סיבה. זאת למרות שברור למערער כי למשיב יש את הכלים והאמצעים לחייב באמצעות המשטרה כל אדם להתייצב בפניה.

המערער עשה את המוטל עליו ומסר את פרטי קבלני המשנה ועל המשיב היה לעשות שימוש בסמכותו.

נראה כי המערער לא עמד בדרך כלשהי בנטל הראייה המוטל עליו להוכיח את טענותיו. זאת הן לעניין קבילות הספרים והן לעניין ניכוי החשבוניות.

אתייחס לשני נושאים אלה בנפרד:-

 

א. פסילת הספרים:

על המערער מוטל נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע להוכיח כי לא היה מקום לפסול את ספריו.

ברע"א 4483/02 מובילי מים (1994) דבוריה בע"מ נ' מנהל מע"מ טבריה, מסים י"ט/5 (אוק' 2005) ה-1 בעמ' 64, פס"ד אליו הפנה המשיב, קבע בימ"ש כי כאשר נפסלים ספרי הנישום מחמת אי ניהול כדין, מוטלים על הנישום, המבקש לערער על הפסילה, הן נטל השכנוע והן נטל הבאת הראיות.

תקנה 1 לתקנות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) תשל"ג- 1973, יחד עם תקנות מס ערך מוסף (ניהול פנקסי חשבונות) תשל"ו - 1976 (להלן:"הוראות ניהול פנקסים"), קובעת כי עוסק חייב לנהל פנקסי חשבונות ותיעוד נלווה אליהם בהתאם למפורט בהוראות ניהול פנקסים.

המערער חב בניהול מערכת חשבונות בהתאם להוראות סעיף 2(א) לתוספת י"א.

אין לכן מקום לטענתו של המערער כי הוא חייב אך ורק בספר הזמנות, שוברי קבלה וחשבוניות מס.

יש לקבל את טענת המשיב, על פיה חייב המערער לנהל מערכת חשבונות לפי שיטת החשבונאות הכפולה באחת השיטות הנהוגות, לרבות ספר קופה , ספר כניסת טובין, ספר הזמנות וכל יתר סעיפי המשנה אשר צויינו על ידי המשיב בהחלטתו בדבר פסילת ספרים.

אין גם מחלוקת כי לא היו בידי המערער מלוא ספרי החשבונות של עסקו. המערער לא המציא את ספריו בטענה כי הם נגנבו.

טענה זו הועלתה על ידי המערער לגבי כל מסמך אותו התבקש להמציא.

המערער טען בהודעתו מיום 15.11.04, (נספח ד' לתצהיר המשיב), כי הקבלות נגנבו בפריצה וכי הוא לא יכול לשחזר אותן. גם פנקסי החשבוניות היו לטענתו בכספת שנגנבה וגם אותן הוא לא יכול לשחזר.

בהמשך הודעתו טען המערער כי החשבוניות אותן קיבל מהקבלנים שעבד איתם, היו גם הן בתוך הכספת יחד עם כל הניירת שהיתה בתיק הנהלת חשבונות והכל נגנב.

לדבריו: " הכל נגנב, פרצו את הבית והכל נגנב מהכספת".

המערער חזר ואמר כי אין הוא יכול לשחזר מסמך כלשהו שכן הוא לא זוכר למי מסר חשבוניות, למי נתן קבלה, הוא לא יכול לשחזר את החשבוניות של הקבלנים, "לא יכול לזכור כלום, לא יכול לשחזר".

בעדותו בבימ"ש, טען המערער כי היו לו אמנם חוזי עבודה עם אותם קבלני משנה איתם עבד, אבל גם אלה נגנבו יחד עם הכספת.

את אותם חוזים, אותם טען שהיו לו עם חברות כגון דניה סיבוס, מאליבו וסולל בונה, לא ניסה לשחזר: "אם אתה רוצה ללכת אתה יכול להביא, לא ניסיתי".

המערער טען כי לא היה לו משרד שבו יכול היה לשמור את כל הניירות הרלוונטיים, והוא שמר אותם בבית בכפר ג'ועריש ושם יש עבריינים ומסוממים.

כאשר נשאל המערער מדוע החשבוניות שהוציא המערער ואלה שקיבל, יומני העבודה והקבלות היו בכספת ולא אצל רוה"ח אמר : "יצאתי ממנו וחיפשתי אחר".

עדותו של המערער בדבר החזקת כספת בביתו אשר כללה את כל ניירות העבודה אשר מטבעם אמורים היו להיות אצל מנהל החשבונות, לגביו טען בערעור כי הניירות הועברו אליו, איננה אמינה עלי לחלוטין.

יש לחזור ולציין כי ניתנה למערער האפשרות לשחזר את מסמכיו או את ספריו, אולם הדבר לא נעשה על ידו בטענה כי אין הוא יכול לשחזר מסמך כלשהו.

ההלכה היא כי ספרים שאין המערער מסוגל להמציאם, כאילו לא נוהלו ולכן דינם כדין ספרים פסולים.

ראה לעניין זה  את פסק דינו של כב' הנשיא שמגר, בע"א 718/86 אנואר בוטרוס אשכר נ' פקיד שומה נצרת, מסים ג/5 (ספט' 89') עמ' ה- 101.

"...אולם, כאשר אין בנמצא ספרי חשבונות - בין מחמת שלא נוהלו כלל ובין מחמת שהנישום נמנע מלהציגם באופן חוזר ונשנה - הרי שבוודאי אין לומר שאלו ספרים קבילים. בענייננו קבע בית המשפט, כאמור, כי המערער התחמק מלהציג את ספריו בפני פקיד השומה ואף בבית המשפט המחוזי לא נשמע מפיו כי הוא מוכן לעשות כן בשלב הערעור. בנסיבות אלה בוודאי אין לומר, כי המערער ניהל ספרים קבילים והמסקנה המתבקשת היא, כי לא ניהל ספרים כלל".

כך גם במקרה שבפניי, שבו גניבה נטענת של כספת ביתית גרמה להעלמות כל ספרי הנהלת חשבונות של המערער.

לגופו של עניין, מקובלת עלי טענת המשיב כי בכל מקרה, עולה במפורש מהודעותיו של המערער כי המערער לא ניהל את ספריו בהתאם להוראות הדין.

בהודעתו מיום 15.11.04, (נספח ד' לתצהיר המשיב), העיד המערער כי לא ניהל ספר קופה או תקבולים ותשלומים. לדבריו, הוא היה מקבל שיק מהחברה, פורט אותו ומשלם לקבלן של הפועלים במזומן ולא רשם את השיק בשום ספר. עוד העיד המערער כי לא רשם הזמנות בספר הזמנות וכי אמנם היו לו שוברי קבלות, אבל אין לו את הקבלות ואלה נגנבו ואין הוא יכול לשחזר אותן.

סעיף 11 להוראות ניהול ספרים קובע כי ספר קופה יהיה ספר כרוך או חשבון קופה, כאשר בספר הקופה יירשם כל תקבול וכל תשלום תוך ציון תאריך, בדרך שניתן יהיה לקבוע את היתרה ולתאם את היתרה עם הקופה. אם כללו התקבולים שיקים יש לציין פרטים לזיהויים.

המערער הודה כאמור כי לא ניהל ספר קופה ותקבוליו לא נרשמו בספר אחר.

המערער גם טען כי שילם במזומן ולכן ברור כי להוצאות אלה לא היה תיעוד בפנקסיו.

מכאן, עולה בבירור כי גם היו קיימים ספרים של המערער ולו נמצאו, לא ניתן היה לקבוע על פיהם את נכונות היתרה המצויה בקופה בעין.

אין גם לקבל את טענתו של המערער בסיכומים, כי הוא אינו מחוייב בהחזקת ספר קופה שכן פרע את השיקים במזומן על ידי הפקדתם בחשבון הבנק, כך שאותה הפקדה מהווה מעקב ורישום הכנסה.

טיעון זה המופיע בסיכומים, נטען כאמור על ידי המערער גם במסגרת נימוקי הערעור.

מקובלת עלי הפנייתו של המשיב לעובדה כי טענה זו איננה עולה בקנה אחד עם טענתו האחרת של המערער, על פיה שולמו מרבית הכספים ישירות לקבלני המשנה. אם אכן גירסה זו נכונה, הרי בוודאי שאין בנמצא הפקדה המהווה מעקב ורישום הכנסה.

המערער מסר בהודעתו מיום 5.6.05 (נספח ז' לתצהיר המשיב) כי הוא מפקיד בבנק שיקים אבל לא את כל השיקים וכי הוא פורט אותם כי הוא מוגבל חריג: "אז מה שאני לא מפקיד , אני פורט בשוק ומשלם במזומן".

בנסיבות אלה, אין מקום לטענה כי קיימת הפקדה בבנק שיש בה משום מעקב ורישום הכנסה.

כמו כן, סעיף 11(ב) (3) להוראות ניהול פנקסים קובע כי נישום המפקיד בבנק את כל תקבוליו ביום קבלתם או למחרת, איננו חייב לרשום תקבולים אלה בספר קופה. זאת בתנאי ששמר כחלק ממערכת החשבונות את העתקי החשבונות שקיבל מהבנק, ובתנאי שהנישום קיים שיטה לתיאום תיעוד התקבולים שהופקדו עם שוברי ההפקדה. סעיף זה אינו פוטר נישום מניהול ספר קופה, אלא מרישום ספר בקופה של תקבולים שהופקדו בבנק בתנאים מסויימים. לכן, גם אם היה מקום לקבל את טענתו של המערער כי הפקיד את מלוא תקבוליו בבנק, הרי שלא שמר או הציג העתקי חשבונות שקיבל מהבנק ואף לא הציג שיטה לתיאום תיעוד תקבולים אלה. באשר למסמכים אלה בוודאי שאין המערער יכול להעלות טענה כלשהי, על פיה לא יכול היה לקבל מסמכים מהבנק בו התנהל חשבונו.

גם באשר לספר ההזמנות, לגביו אישר המערער כי הוא חייב לנהלו, עלתה סתירה בגירסתו. המערער הודה כי לא ניהל ספר הזמנות אלא שהסתפק בחוזים עם ספקים שנגנבו. בהודעה מאוחרת יותר טען כי ספר ההזמנות נוהל אך נגנב.

העדר של ספר הזמנות הוא ליקוי מהותי בניהול פנקסיו של עסק, אשר מצדיק כשלעצמו פסילת ספרים לתקופה שבה לא נוהל. ספר הזמנות נדרש כדי שניתן יהיה לעקוב ולהשוות תקבולים לעומת הזמנות. ספר הזמנות הוא כלי עזר חשוב על מנת לבדוק אם נרשמו כל התקבולים. העדרו של ספר הזמנות ממערכת החשבונות פוגמת ביכולת מבקרי חשבונות לעשות את עבודתם נאמנה. מכאן, עולה כי אי ניהול ספר הזמנות מהווה כשלעצמו הצדקה לפסילת ספריו על ידי המשיב.

לאור כל האמור לעיל, הצדיקו הליקויים המשמעותיים אשר התגלו בדרך ניהול ספרי המערער ואי שמירתם, קביעה בדבר סטייה מהותית מהוראות ניהול פנקסים.

המערער לא עשה דבר על מנת לשחזר ספרים אלה. לכן, נפסלו ספריו כדין ואף הושת עליו קנס כדין מכוח הוראות סעיף 95 לחוק.

 

ב. שומת התשומות:

סעיף 38(א) לחוק מס ערך מוסף קובע: "עוסק זכאי לנכות מהמס שהוא חייב בו את מס תשומות הכלול בחשבוניות מס אשר הוצאה לו כדין".

סעיף 41 קובע: "אין לנכות מס על תשומות אלא אם כן הן בשימוש בעסקה החייבת במס". 

מהוראות החוק לעיל, עולה העקרון הבסיסי לפיו זכאי נישום בניכוי המס בתנאי כי מוציא החשבונית נתן שרות לעוסק מקבל החשבונית, וכי מי שנתן את השירות הוא זה אשר הוציא את החשבונית.

 

יתרה מזאת, סעיף 47 לחוק קובע כי חשבונית אמורה להיות מוצאת על ידי עוסק מורשה לגבי עסקה החייבת במס, וכי חשבונית המס תכלול פרטים שקבע שר האוצר.

מכוח הוראות סעיף זה, התקין שר האוצר את הוראות ניהול הפנקסים וקבע בסעיף 9 א' מהם הפרטים שיכללו בחשבונית מס, כאשר בין היתר חשבונית חייבת לכלול את מחיר היחידה, תיאור הטובין המאפשר את זיהוי סוג הטובין, היחידה לפיה נמדדת הכמות ואת הכמות.

 

בע"א 4069/03 מ.א.ל.ר.ז שיווק ומתכות בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ, מסים   יט'/2 עמ' ה - 86, חזר והבהיר כב' הנשיא ברק כי סעיף 38(א) כולל את עקרון הבסיס המתיר ניכוי בגין תשומות שהוציא העוסק.

המס הוא מס תשומות המוגדר בסעיף 1 לחוק. מדובר במס "הכלול בחשבונית שהוצאה לו (לעוסק) כדין".

המחלוקת אשר התעוררה באותו מקרה, כפי שהיא מתעוררת גם במקרה שבפניי, התייחסה לפרשנות אותו ביטוי, כלומר מהי חשבונית שהוצאה כדין.

כב' הנשיא ברק הסביר כי בשלב ראשון על החשבונית למלא אחר דרישות טכניות כגון פרטים אשר נקבעו על ידי שר האוצר.

לדבריו, "הדרישה כי החשבונית תוצא כדין, אינה אך דרישה טכנית, כי אם גם מהותית. על החשבונית לשקף עסקה אמיתית בין הצדדים הנכונים והאמיתיים לעסקה".

 

הנטל להוכיח כי החשבונית אכן הוצאה כדין, מוטל לאורך כל הדרך על כתפי העוסק.

ברע"א 3646/98 - כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891, עמ' 909-910, נקבע:

"בערעור מס ערך מוסף לעניין ניכוי מס תשומות, 'נטל השכנוע' על העוסק המבקש לנכות את המס. נטל זה מלווהו מתחילת הדרך עד סופה ויחד איתו מוטל על העוסק 'נטל הבאת הראיות'. 'נטל הבאת הראיות' עובר למנהל כאשר הפנקסים נוהלו כדין ולא נפסלו והמנהל הוציא שומה לפי מיטב השפיטה. נטל זה עובר אל המנהל כאשר השאלה שבמחלוקת היא פנקסית או שהצדדים חלוקים בשאלה אם המחלוקת היא כזו. כאשר המחלוקת היא לבר-פנקסית, 'נטל השכנוע' ו'נטל הבאת הראיות' על העוסק."

 

במקרה שבפניי, המחלוקת היא לבר פנקסית. התשובה לשאלה האם סופקו למערער עבודות על ידי קבלני המשנה אותם ציין בתצהירו, מצויה אך ורק בידי המערער.

בכל מקרה, במקרה הנוכחי נפסלו ספרי המערער כדין. לכן, אין ספק כי נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע מוטלים על המערער מתחילתו של ההליך ועד לסופו.

מחומר הראיות עולה כי המערער לא הציג מסמכים כלשהם המעידים על עסקאות אמת בינו לבין מוציאי החשבוניות לכאורה, המערער לא הציג את החשבוניות ואף לא הציג מסמכים בדבר העברת כספים המעידים על ביצוע העסקאות. לא הוצגו כל הסכמים עם מבצעי העבודה או התחשבנויות באשר למחיר.

מדובר בעסקאות לכאורה בסכום כולל של 10 מליון ₪. למרות זאת, לא זכר המערער את שמות מוציאי החשבוניות : "האמת היא שאני לא זוכר אף קבלן. עבדתי עם הרבה קבלנים. אני גם לא זוכר ספר הטלפונים שלהם, היו בכספת, הכל נגנב בפריצה". (הודעת המערער מיום  15.11.04 - נספח ד' לתצהיר המשיב).

במסגרת חקירתו אצל המשיב, הציגו בפניו חוקרי המשיב את שמותיהם של אותם קבלנים. אולם, גם אז לא זכר המערער אם ביצע איתם עסקאות (הודעת המערער מיום 17.11.04 - נספח ה' לתצהיר המשיב).

הודעות אלה נמסרו עוד בשנת 2004. קשה לקבל כאמינה את טענתו של המערער כי איננו זוכר עם מי כרת עסקאות בשווי כולל של כ- 10 מליון ₪ באותה תקופה.

לעומת אי זכרון כולל זה, ידע המערער לפרט במסגרת תצהירו המשלים את שמות הקבלנים אשר הוציאו לו לכאורה את החשבונית בגין עבודות שבוצעו.

משנשאל המערער בחקירתו הנגדית בדיון שבפניי כיצד מצא את השמות, ענה: "הלכתי ובדקתי, שחזרתי עם כמה אנשים... שאלתי אנשים אחרים דרך שלי שהגעתי אליהם. לא דיברתי איתם לאחרונה" (עמ' 5 לפרו' מיום 11.12.06).

משנשאל המערער מדוע לא הזמין אותם לעדות, השיב :"אני לא יכול לתפוס אותם, אני לא יכול להגיד להם לבוא איתי, אני לא שוטר ולא חוקר של מע"מ".

תשובה זו איננה מן העניין. אם הצליח המערער לשחזר את שמות האנשים באמצעות אנשים אחרים ולמסור את כתובתם המדוייקת, הרי שלא היתה כל מניעה לזמן את אותם אנשים באמצעות בימ"ש. אולם, הדבר לא נעשה על ידי המערער.  

למערער גם לא היתה גירסה אחידה באשר למהות העבודות אשר בוצעו. בהודעתו מיום 15.11.04 בפני המשיב טען כי הוא עוסק בעבודות בניין, ריצוף בתים, קונה גרוטאות וגם עובד בחקלאות. לדבריו, הוא מספק פועלים לקבלן שהוא עובד אצלו "אני הייתי בעל הבית שמביא פועלים לקבלן".

בעדותו בפניי טען כי הוא לא תיווך עובדים אלא תיווך להביא קבלנים :"לא היה לי תיק ניכויים בביטוח לאומי כדי שאני אעסיק פועלים".

המערער עצמו הודה כי מי שביצע עבורו את העבודה איננו מי שמופיע על גבי חשבוניות המס.

יתרה מזאת, המערער גם העיד בהודעתו מיום 17.11.04 כי לא בדק אם מי שביצע את העבודה "החשבונית שנתן לי היא שלו".

המבחן הרלוונטי לבחינת הוצאתה כדין של חשבונית, הינו המבחן האובייקטיבי.

ראה לעניין זה, ע"א 3758/96 סלע חברה למוצרי בטון בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, מסים יג/4 ה-1.

בפסק דין מ.ל.ר.ז לעיל קבע כב' הנשיא ברק באופן חד משמעי כי יש להחיל את המבחן האובייקטיבי באשר לקיומה של חשבונית כדין כפי שנקבע בפסק דין סלע.

"ראוי איפוא להסיר את העננה לה טוענת המערערת ולקבוע כי המבחן לזכות הניכוי של מס תשומות הוא המבחן האובייקטיבי. אכן, אימוץ מבחן סובייקטיבי עלול למוטט את ההגיון הבסיסי המונח ביסוד מס ערך מוסף, ולהביא להפחתת מס, ואף נטילת מס מקופת המדינה. שיטת הטלת מס ערך מוסף בנויה על שרשרת המתחילה ביצרן ומסתיימת בצרכן... תהליך זה ממחיש את עקרון ההקבלה העומד בבסיס מס ערך מוסף.

התרת ניכוי מס תשומות על בסיס מבחן סובייקטיבי יכולה לגרום לניכוי מס תשומות, על אף שלא שולם מס זה בתור מס עסקאות, לרשויות המס. ניכוי זה עומד בניגוד לעקרון הטלת המס על הערך המוסף. הוא פותח פתח לרמאויות. נטרול הכשל הזה, באופן פשוט ויעיל, נמצא בידי הנישומים. ולכן, המבחן הראוי לכוון את התנהגותם לכיוון נטרול הכשל ולא לכיוון הרמאות, הוא המבחן האובייקטיבי".

הנשיא מציין אמנם כי אימוץ המבחן האובייקטיבי יכול להביא לתוצאות לא רצויות מבחינת הנישום אשר לא היה שותף להליך הרמייה. לכן, במקרים חריגים ראוי להתיר לנישום לנכות את מס התשומות גם אם החשבונית הוצאה שלא כדין מבחינה אובייקטיבית.

 

המקרה שבפניי איננו אחד מהמקרים החריגים שבו יש מקום להתיר לנישום לנכות את מס התשומות.

המערער לא נקט בכל פעולה על מנת להימנע מניכוי מס על בסיס חשבוניות פיקטיביות. טענתו בדבר בדיקה כלשהי שנערכה על ידי משרד הנהלת החשבונות מטעמו נותרה בגדר טענה בעלמא.

בהקשר זה, יש לחזור ולציין כי עדותו של המערער על פיה כל המסמכים הרלוונטיים נשמרו בכספת ביתו, לגביה טען בהודעה מיום 15.11.04 כי היא במשקל של 10 ק"ג, הינה בלתי סבירה בעליל.

אמנם, בחקירתו בבימ"ש שינה המערער את גירסתו וטען כי מדובר בכספת בגודל של טלוויזיה 22 אינצ'. אולם, גם במקרה כזה קשה להאמין כי כספת מעין זו כללה 10,000 ₪ במזומן, 10 פנקסי שיקים, תכשיטי זהב, את כל החוזים עם הקבלנים והספקים, פנקסי העסק שלו ושל העתקים אשר הוחזקו אצל רוה"ח אותו התכוון לעזוב - חשבוניות יומני עבודה ופנקסי קבלות לתקופה של שנתיים, ספרי טלפונים וגם מסמכים אחרים.

קשה לדמיין כספת ביתית אשר הופכת למשרד הנהלת חשבונות.

 

המערער גם לא עשה דבר כדי לשחזר את החומר. זאת למרות שטען כי כרת חוזים עם חברות ידועות. כאשר נשאל מדוע לא פנה אליהן על מנת לקבל את החוזים אשר יוכיחו את ההתקשרויות, ענה כאמור כי ב"כ המשיב יכול ללכת להביא את החוזים.

בשלב מסויים גם העיד המערער כי היו חוזים עם קבלנים אשר הוציאו חשבוניות, אשר נערכו אצל עוה"ד שלו או רוה"ח.

המערער נקב בשמו של עו"ד בסאל שנמצא בלוד. למרות זאת , אישר כי לא פנה אליו ולא ביקש העתק מאותם חוזים.

משנשאל מדוע לא ביקש מרוה"ח או עוה"ד להעיד, אמר : "הוא בלוד הוא לא בא, אמרתי לו לבוא, הוא היה מטפל לי בכל".

למותר לציין כי המערער לא ביקש להזמין באמצעות בימ"ש את אותו עו"ד בסאל אשר נמצא בלוד.

מכל האמור לעיל, עולה במפורש כי המערער לא הוכיח כי החשבוניות אותן ביקש לנכות הן חשבוניות שהוצאו כדין.

 

התוצאה היא כי דין הערעור להידחות.

 

המערער ישא בהוצאות המשיב בסך 7,500 ש"ח + מע"מ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

 

ניתן היום ט' באב, תשס"ז (24 ביולי 2007) בהעדר הצדדים.

 

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים בדואר רשום.