ע"פ 1409/06 - קילם אלקטרוניקה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל

בתי המשפט

 

 

 

 

פסק דין

 

א.         בפנינו ערעור על הכרעת הדין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת
י. פרדלסקי) מיום 6.4.06 בתיק פלילי 1241/03, ועל גזר הדין מיום 4.9.06.

 

ב.         הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

המערערות מס' 2-1 הינן חברות בע"מ, העוסקות במתן שירותי הגברת קול. המערער מס' 3 (להלן: "המערער") היה בכל המועדים הרלוונטיים מנהלן הפעיל של המערערות.

 

המערערת מס' 1 הורשעה בעבירות לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1975 (להלן: "החוק"), בכך שמסרה שתי ידיעות לא נכונות או לא מדויקות בלא הסבר סביר (עבירות לפי סעיף 117(א)(3) לחוק), זאת באישום הראשון, וכן בכך שניכתה 13 פעמים מס תשומות מבלי שהיה לה לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק (עבירות לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק), זאת באישום השני. 

 

המערערת מס' 2 הורשעה בעבירה לפי החוק האמור, בכך שניכתה מס תשומות מבלי שהיו לה  מסמכים כאמור בסעיף 38 לחוק (עבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק), זאת באישום השלישי.

 

המערער הורשע בעבירות הללו מכֹח סעיף 119 לחוק, בהיותו מנהלן הפעיל של המערערות.

 

סכום המס שלא הועבר למשיבה כתוצאה מביצוע העבירות הגיע לכדי 401,580 ₪.

 

ג.          כתוצאה מן ההרשעה הוטל על המערערת מס' 1 קנס בסך 40,000 ₪ שישולם ב-20 תשלומים שווים ורצופים.

על המערערת מס' 2 הוטל קנס בסך 10,000 ₪ שישולם ב-10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים.

 

על המערער הוטל עונש מאסר בפועל למשך 5 חודשים שניתנה לו אפשרות לרצותו בעבודות שירות בבית החולים כרמל בחיפה.

 

כמן כן, הוטל על המערער מאסר על תנאי של 10 חודשים, שלא יעבור במשך 3 שנים כל עבירה לפי חוק המע"מ מסוג פשע, וכן מאסר על תנאי של 5 חודשים, שלא יעבור במשך 3 שנים כל עבירה לפי חוק המע"מ מסוג עוון.

 

בנוסף, הוטל על המערער קנס בסך 35,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתו, כאשר נקבע כי הקנס ישולם בשלושים תשלומים חודשיים רצופים ושווים.

 

המערערים הסירו את כל מחדליהם במסגרת הסדר תשלומים עוד בטרם שהוגש כתב האישום.

 

ד.         הערעור שבפנינו מופנה להכרעת הדין, ולחילופין, לחומרת העונש.ו

 

באשר לערעור על ההרשעה, טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא כאשר דחה את טענתם לביטול כתב האישום מטעמי "הגנה מן הצדק".

 

המערערים טוענים כי טרם הגשת כתב האישום, נערכה פגישה ביניהם לבין מר וייזר, ששימש בתקופה הרלוונטית כממונה אזורי במע"מ חיפה (להלן: "מר וייזר"). לטענת המערערים הובטח למערער בפגישה זו שאם יעמוד בהסדר התשלומים, לא יינקטו נגדם הליכים פליליים.

 

טוען המערער שכתוצאה מדברים אלה, שחררו הוא ואחיו את ביטוחי החיים שלהם, ומישכנו את דירותיהם ואת רכביהם, על מנת שיהא באפשרותם לעמוד בהסדר התשלומים בו אכן עמדו במלואו.

 

המערערים טוענים שעקב הבטחה זו, יש לבטל את כתב האישום כנגדם מטעמי "הגנה מן הצדק".

 

טוענים המערערים שמטעמם העידו המערער בעצמו ואחיו, בעוד המשיבה לא הביאה עדים מטעמה בעניין זה, על אף שמלבד מר וייזר נכח בפגישה הנ"ל פקיד בכיר של המאשימה.

 

טוענים המערערים כי בכך, ובהימנעות המשיבה מלהציג את התרשומת בכל הנוגע להסדר התשלומים ולמובטח במסגרתו, יש כדי להצביע על כך שלמשיבה היה מה להסתיר בעניין.

 

בהליך שבפנינו, קיבלה על עצמה ב"כ המשיבה לברר עם מר וייזר, את טענות המערערים בדבר ההבטחה הנ"ל. בהודעתה מיום 11.6.2007 מסרה ב"כ המשיבה כי מר וייזר אינו מועסק על-ידה מזה כ-5 שנים וכי הוא אינו זוכר כלל את התיק נשוא הערעור.

 

המערערים הגישו תגובה על הודעה זו, בה הם טוענים כי מהודעתה של המשיבה עולה כי לא נעשה ניסיון לרענן את זכרונו של מר וייזר. המערערים טוענים שאם היה ברצונה של המשיבה לחשוף את האמת, היה עליה לנסות לרענן את זכרונו של מר וייזר, ולהציג בפניו את התרשומת שנערכה בעניין על מנת שזכרונו ירוענן. המערערים טוענים כי הימנעותה של המשיבה מנקיטה בהליך הנ"ל, מעלה חשש כבד כי אכן ניתנה להם הבטחה שלטונית כפי שנטען על ידם, וכי המשיבה מנסה כיום להתעלם מכך.

 

לטענת המערערים נשללה מהם האפשרות להגיש בקשה לכופר. מחד גיסא לא הובאה לידיעתם הכוונה להגיש כתב אישום נגדם, ומאידך גיסא הם הסתמכו על ההבטחה שאם יעמדו בהסדר התשלומים לא יוגש נגדם כתב אישום.

 

המערערים ביקשו במסגרת ב.ש. 2475/07 להתיר להם להגיש את "החלטות וועדת כופר ברשות המיסים שנת 2006", פרסום שלא היה קיים בזמן הדיון בבית משפט קמא. לטענתם, עיון בדו"ח זה מוביל למסקנה כי בנסיבות המקרה שבפנינו, במידה והם היו מגישים בקשה לכופר, הבקשה היתה נענית בחיוב.

 

ה.         עוד מלינים המערערים כנגד עצם הרשעתם בעבירות נשוא כתב האישום.

 

האישום הראשון:

 

המערערים טוענים כי יש בידיהם הסבר סביר לכך שמסרו שתי ידיעות לא נכונות או מדויקות. המערערים סבורים כי העובדה שהמערערת 1 העסיקה מנהלת חשבונות, וכן משרד רואה חשבון חיצוני כמפקח – מבססת טענת הסבר סביר.

 

כמו כן טוענים המערערים, כי המערער אינו חייב לפקח אישית על הדיווחים למע"מ, שכן אין הוא בעל הכישורים המתאימים לכך, ואף אין הדבר סביר נוכח היקף פעילותה המסחרית של המערערת 1, שאינו מאפשר פיקוח אישי.

 

המערער מלין על הרשעתו לפי סעיף 119 לחוק, הואיל ולטענתו העבירות נעברו שלא בידיעתו. המערער סומך את ידיו על פירושו שלו לדברי בית משפט קמא בעת שהחליט לזכותו מעבירת מסירת דו"חות כוזבים במטרה להתחמק מתשלום מס.

 

המערער סובר כי דברי בית משפט קמא אודות הסָפֵק בדבר כוונתם של המערערים להתחמק או להשתמט מתשלום מס – מובילים למסקנה כי בית משפט קמא קיבל את גירסת המערער, לפיה לא ידע על מסירת הדו"חות הכוללים ידיעות לא נכונות.

 

ו.          האישום השני:

 

בעניין הרשעת המערערת מס' 1 והמערער בכך שניכו 13 פעמים מס תשומות מבלי שהיה להם לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק, טוענים המערערים כי על-פי ע"א 396/87 מנהל מכס ומע"מ נ' אבו עראר עליאן, פ"ד מה(1) 357, זכאי עוסק לנכות מן המס בו הוא חייב את מס התשומות אף אם החשבונית טרם התקבלה – ומכאן, לטענת המערערים, לא היה מקום להרשעתם בנסיבות אלה.

 

לטענת המערערים לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש בעבירות שבאישום זה, הואיל וסבורים הם כי הדרך בה נקטו, לפיה ניכו מס תשומות ושילמו סכום מופחת, מתוך כוונה להתקזז עם המשיבה במועד מאוחר יותר, היא הדרך הננקטת כאשר אין לעוסק , מחד גיסא, אפשרות לשלם את הסכום המלא, ומאידך גיסא, אין הוא רוצה להשמיט מס עסקאות או "לנפח" מס תשומות.

 

ז.          האישום השלישי:

 

בעניין הרשעת המערערת מס' 2 והמערער בכך שניכו מס תשומות בלי שהיה להם לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק, חוזרים המערערים על הטיעונים דלעיל כפי שהועלו לגבי האישום השני.

 

ח.         המערערים מבקשים להדגיש כי שירותיהם ניתנו בעיקר למשרדי ממשלה שונים, אשר איחרו בביצוע התשלומים במשך תקופות ממושכות. בגין אותם שירותים הוצאו חשבוניות, בעוד התשלום עבור השירותים לא התקבל. המערערים טוענים שבמצב דברים זה, האפשרות היחידה שעמדה בפניהם היא להקטין את תשלום המע"מ בפועל.

 

ט.         אין בידינו לקבל טענות אלה של המערערים.

 

ההלכה בעניין דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" מכוונת למצב בו בית המשפט רשאי מתוקף סמכותו הטבועה לבטל כתב אישום וזאת משום שיש בניהול המשפט משום פגיעה בעקרונות הצדק וההגינות המשפטית.

 

אנו מפנים לדבריו של כב' השופט ד' לוין ז"ל בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 353, בעמ' 370:

 

"המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם התנהגות הרשות היתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם, כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה".

 

כמו כן, קבע בעניין זה כב' השופט (בדימוס) י' קדמי בבג"צ 1563/96 עו"ד כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד נה(1) 529, בעמ' 544:

 

"הגנה מן הצדק" הצומחת מהתנהגות "בלתי נסבלת" של הרשות מבטאת את נקיעת הנפש הציבורית מפני נקיטת אותו קו של התנהגות; כאשר נקיעת הנפש משקפת לא רק סלידה מאותה התנהגות, אלא גם חשש מפני הפיכתה לנורמה. ההגנה מכוונת לא רק להוקיע את ההתנהגות הפסולה של הרשות ולחנך ולרסן את העושים במלאכת אכיפת החוק, שלא לפגוע בזכויות היסוד של הפרט לחקירה ולמשפט הוגנים, אלא גם להתריע מפני הסכנות הכרוכות באותו קו התנהגות לזכויות היסוד של הפרט במקרים אחרים, ולהשמיע באוזני הרשות התראה חמורה מפני חזרה על אותה התנהגות בעתיד".

 

ובהמשך, שם, בעמ' 550-549:

 

"מן הראוי לבחון את מידת נפסדותה של התנהגות הרשות בנפרד משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם, שהרי גם אם אשמתו גלויה וברורה על פני הדברים, אין בכך כדי למנוע ממנו מליהנות מ"הגנה מן הצדק", אם נתקיימו הנסיבות המיוחדות המצדיקות זאת".

 

במקרה דנן, טוענים המערערים כי הגנה זו עומדת להם נוכח הבטחתו של מר וייזר שלא להעמידם לדין אם יעמדו בהסדר התשלומים בו התחייבו.

 

י.          לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, מסקנתנו היא שלא עלה בידי המערערים להציב תשתית המניחה את הדעת לביסוס טענתם בדבר קיומה של הבטחה שלטונית כטענתם.

 

בחקירתו הראשית העיד המערער (עמ' 66 לפרוט', ש'  17-12) כי הובטח לו בפגישתו עם מר וייזר שאם יעמוד בהסדר התשלומים, לא ייפתח נגדו הליך פלילי.

 

בחקירתו הנגדית, העיד המערער (עמ' 80 לפרוט', בשורות 4-3) כי בפגישה עם מר וייזר בה לטענתו ניתנה ההבטחה, נכחו גם אחיו ופקיד בכיר במשרד.

 

אחיו של המערער, מר קלמן קילים, שכאמור אף הוא נכח בפגישה הנ"ל, העיד בחקירתו הראשית (עמ' 82 לפרוט', ש'  16-9):

 

"ש.      אני מפנה אותך לענין הפגישה שהשתתפת יחד עם אחיך בממונה מע"מ אצל מר וייזר, אתה זוכר את זה? ספר על הפגישה.

ת.         הייתי עם נאשם 3 (הכוונה למערער) ועד כמה שאני זוכר, זה היה לפני הרבה זמן, הבנו מהפגישה הזו שבעקבות הממצאים של מע"מ, שנצטרך לשלם איזה סכום קנס כופר, או לא יודע איך קוראים לזה, ושיתחשבו בנו במצוקה הכספית שלנו.

ש.        מה הבנת בפגישה זו לגבי ההליך הפלילי, האם יהיה או לא?

ת.         לא הבנתי שיהיה הליך פלילי. הבנתי שנצטרך לשלם איזה שהוא קנס אבל לא שום הליך פלילי".

 

סבורים אנו כי בעדותו זו של האח אין משום תמיכה לטענתו של המערער בדבר קיומה של הבטחה שלטונית שלא ייפתח הליך פלילי, הואיל וניתן היה לצפות שאילו הבטחה כזו ניתנה, היה הדבר נאמר במפורש ובאופן ברור בעדותו של האח.

 

עדותו של האח, בה נאמר "לא הבנתי שיהיה הליך פלילי" תומכת, לכל היותר, בכך שהמערער ואחיו ציפו או הסיקו שנוכח הסדר התשלומים תתחשב בהם המשיבה ולא תגיש כתב אישום. אך, כפי שקבע בית משפט קמא (בעמ' 92 להכרעת הדין), לא ניתן למצוא בעדות זאת תימוכין להבטחה שהוזכרה בעדותו של המערער.

 

המערער העיד בחקירתו הנגדית כי בפגישה עם מר וייזר נכח גם פקיד בכיר במשרד, אך המערערים בחרו מטעמיהם שלא להזמינו לעדות.

 

בנוסף לכך, נמנעו המערערים מלהזמין לעדות את מר וייזר שפרש לגמלאות.

 

הימנעותם של המערערים מלהעיד את הפקיד הבכיר ואת מר וייזר, יוצרת הנחה כי אילו עדותם היתה נשמעת, דבריהם היו פועלים כנגד גירסת המערערים.

 

אנו מפנים לדבריה של כב' השופטת (כתוארה אז) מ' בן-פורת ב ע"פ 437/82 סלומון אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85, בעמ' 98-97:

 

"הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה (ע"פ 99/82; 28/49; ע"פ 112/52, בעמ' 254; ע"פ 531/80)".

 

עיינו גם:

ע"פ 7463/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 865, בעמ' 876.

ע"פ 277/81 הלוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 369, בעמ' 386.

 

י"א.      בשעת הדיון בערעור שהתקיים בפנינו ביום 15.3.2007, התבקשה ב"כ המשיבה לברר עם מר וייזר את עניין מתן ההבטחה השלטונית.

 

לאחר שלא ניתנה התייחסות מפורשת לסוגיה זו בסיכומי טענות המשיבה בערעור, חזרנו וביקשנו בהחלטתנו מיום 5.6.2007, כי ב"כ המשיבה תיתן תשובתה בעניין.

 

ביום 11.6.2007, התקבלה הודעת ב"כ המשיבה, לפיה מר וייזר, שאינו מועסק במשיבה מזה כ-5 שנים, אינו זוכר כלל את התיק נשוא הערעור.

 

מתקשים אנו לבוא על כך בטרוניה, שהרי מדובר בפגישה שהתקיימה לפני כ-5 שנים. מתקבל על הדעת כי מר וייזר, שבינתיים יצא לגמלאות, לא יזכור את הפגישה ותוכנה לאחר שחלף מאז זמן רב.

 

יתר על כן, אף ב"כ המערערים, שייצגה את המערערים בבית משפט קמא, סברה, בטרם נשמעו הראיות, כי אף אם ניתנה הבטחה כזו, היא אינה מהווה פגם שיצדיק את ביטול כתב האישום (עמ' 7 לפרוט').

 

לכן, צדק בית משפט קמא בקובעו (בעמ' 92 להכרעת הדין) כי לא על המשיבה היתה מוטלת החובה להביא עדי הזמה, אלא המערערים הם שהיו צריכים להביא עדים לביסוס טענתם בדבר הבטחה שלטונית.

 

י"ב.      אין חולק על העובדה כי המערערים הסירו את מחדליהם ושילמו את קרן החוב למע"מ בתוספת ריביות, עוד בטרם שהוגש כתב האישום, אך אין בכך כדי להצביע על כך שאכן ניתנה להם ההבטחה הנ"ל.

 

הדעת נותנת, שהמערערים עשו כן מתוך ציפיה שרשויות מע"מ ינהגו עימם כבית הלל, שכן הם מיהרו להסיר את מחדליהם.

 

בעניין זה אנו מפנים לדברי כב' השופט א' לוי בע"פ 2407/05 מן נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 245, בעמ' 248:

 

"המייחד את המערערים שבפנינו הוא שהם הקדימו ופרעו את חובם לשלטונות המס. עובדה זו, מעבר להיותה סילוק של המחדל, גלומה בה גם חרטה, והרי מקובל עלינו מקדמת דנא, כי חרטה, כמו הטבת נזקו של הקורבן, ראוי שיזקפו לקולת העונש בבוא הנאשם לתת את הדין. אולם, גם את זאת יש להדגיש: עם כל חשיבותו של פירעון החוב, בסופו של דבר אין מדובר במעשה חסד שעשה הנאשם, אלא בפירעון מה שניתן היה לגבות ממנו גם בדרכים אחרות".

 

י"ג.       עוד טענו המערערים, כי המשיבה בהתנהגותה סיכלה את האפשרות להגיש בקשה לכופר בהתאם לרישא של סעיף 121(א) לחוק, הואיל והם הסתמכו על ההבטחה שלא יוגש נגדם כתב אישום ולכן לא פעלו לצורך הגשת בקשה לכופר בטרם שהוגש כתב האישום.

 

לטענת המערערים, אילו בקשה כזו היתה מוגשת בטרם שהוגש כתב האישום, היא היתה נענית בחיוב.

 

לביסוס טענתם, ביקשו המערערים (במסגרת ב.ש. 2475/07) להגיש את קובץ "החלטות ועדת הכופר ברשות המסים בשנת 2006" כראיה חדשה בערעור. המערערים טוענים כי קובץ  החלטות זה פורסם באפריל 2007 ולכן לא ניתן היה להגישו בפני בימ"ש קמא, שכן קודם לכן לא נהגה רשות המסים לפרסם את החלטות ועדות הכופר.

 

ההלכה להגשת ראיה נוספת בערעור, סוכמה בדבריה של כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בע"פ 2771/02 אבני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 913, בעמ' 930:

 

"כידוע, בית-משפט של ערעור ייעתר לבקשה להגשת ראיות נוספות בערעור רק במקרים יוצאי דופן, כאשר סבור הוא כי הדבר דרוש לשם "עשיית צדק", שעיקרה הוא מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן (סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982; ע"פ 10830/02 מדינת ישראל נ' פלוני, בעמ' 844). שני השיקולים העיקריים שנקבעו בפסיקתנו לעניין זה - האם היה באפשרותו של המבקש להסתמך על הראיה הנוספת במהלך הדיון בערכאה הקודמת והסיכוי שהגשתה תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת (שם, שם; וראו גם למשל ע"פ 635/88 מדינת ישראל נ' אדרי, בעמ' 240)...".

 

(עיינו  גם בדבריה של כב' השופטת ד' דורנר בע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, בעמ' 296).

 

אמנם לא היה באפשרותם של המערערים להסתמך על קובץ החלטות ועדות הכופר ברשות המסים לשנת 2006, שכן הקובץ פורסם ביום 17.4.2007 (אף לאחר שהתקיים דיון בערעור בפנינו ביום 15.3.2007), ואולם,  אין בקובץ החלטות זה כדי לשנות את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, הואיל, וכפי שפירטנו לעיל, מסקנתנו היא שהמערערים לא הצליחו לבסס את טענתם בדבר קיומה של ההבטחה השלטונית הנטענת.

 

יתר על כן: המערער פנה פעמיים ליועץ המשפטי לממשלה בבקשות לעיכוב הליכים (במאי 2003 ובפברואר 2004), אך בקשותיו נדחו. אילו היה היועץ המשפטי לממשלה, סבור, מכח סמכותו לפי הסיפא לסעיף 121(א) לחוק, כי יש מקום לאפשר למערערים הגשת בקשה לכופר, הוא היה עושה כן. משדחה היועץ המשפטי לממשלה בקשות אלה, הרי שאין בית משפט זה מוסמך להתערב בשיקול דעתו.

 

לסיכום: משהגענו למסקנה שהמערערים לא הצליחו לבסס את טענתם בדבר קיומה של הבטחה שלטונית שלפיה לא יוגש כנגדם כתב אישום אם הם יעמדו בהסדר התשלומים, ממילא אין מקום לטענתם לפיה נפגעה אפשרותם להגיש בקשה לכופר.

 

לפיכך אנו דוחים את בקשתם של המערערים להגשת ראיות נוספות בערעור.

 

י"ד.      באשר להרשעה במסגרת האישום הראשון בדבר מסירת שתי ידיעות לא נכונות או לא מדוייקות ללא הסבר סביר, טוען המערער כי העובדה שהעסיק מנהלת חשבונות ורואה חשבון חיצוני, מבססת את טענתו לקיומו של הסבר סביר, שכן לטענתו אינו חייב לפקח אישית על הדיווחים למע"מ.

 

אין בידינו לקבל טענה זו. אמנם אין המערער חייב לפקח אישית על כל פרט ופרט בדיווח למע"מ, אך מוטלת עליו החובה לנקוט בכל האמצעים הנאותים על מנת להבטיח את קיום הוראות החוק, שכן סעיף 67 לחוק מטיל את חובת הדיווח על החייב במס עצמו, ולא על מנהלת החשבונות או רואה החשבון.

 

בית משפט קמא קבע (בעמ' 98 להכרעת הדין) כי המערער התרשל ולא בדק היטב את ספרי הנהלת החשבונות, לא דיווח על כל העסקאות בחודשים פברואר ואפריל 1999, ולא העביר את כספי המע"מ. קביעותיו של בית משפט קמא נקבעו נוכח העדויות שנשמעו והראיות שהוצגו, ואין מקום שערכאת הערעור תתערב בקביעות אלה.

 

ט"ו.      עוד מוסיף וטוען המערער, כי לא ידע אודות הידיעות הלא נכונות בדיווח למע"מ, תוך שהוא סומך את ידיו על קביעותיו של בית משפט קמא בעת שהוא זוּכּה מן העבירה של מסירת דו"ח כוזב במטרה להתחמק מתשלום מס (עבירה לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק).

 

בית משפט קמא זיכה את המערער מן העבירה לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק, מן הטעם שהמשיבה לא הוכיחה ברמה הנדרשת, כי אי-הדיווח על מלוא העסקאות בדו"חות הרלוונטיים, נעשה במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס.

 

בית משפט קמא אינו קובע כי המערער לא ידע על הדיווח החסר. להיפך, בית משפט קמא קובע מפורשות (בעמ' 99 להכרעת הדין):

 

מהראיות שהובאו בפני, לא מצאתי כי נאשם 3 לא ידע על ביצוע העבירות או נקט בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח קיום הוראות החוק".

 

איננו רואים מקום להתערב בקביעתו זו של בית-משפט קמא, המבוססת היטב על חומר הראיות שהיה בפניו. יתר על כן, הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית.

 

אנו מפנים לדבריו של  כב' השופט ס' ג'ובראן בע"פ 10943/03 אלעסימי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4) 2886,  בעמ' 2889:

 

"הלכה היא, כי בית-המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית-משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 11/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234). בפרט כך הוא כאשר מדובר בממצאי מהימנות, שהרי הערכאה הדיונית היא המתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים וממהימנותם, כשבעניין זה יכולתה של ערכאת הערעור מוגבלת (ראו ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם);  ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924; ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 437)".

 

ט"ז.   באשר לאישום השני, בו הורשעה המערערת מס' 1, בכך שניכתה 13 פעמים מס תשומות מבלי שהיה לה לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק (עבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק), ובאשר לאישום השלישי, בו הורשעה המערערת מס' 2, בעבירה אחת לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק, טוענים המערערים כי על-פי ע"א 396/87 מנהל מכס ומע"מ נ' אבו עראר עליאן, פ"ד מה(1) 357, זכאי עוסק לנכות מן המס בו הוא חייב את מס התשומות, אף אם החשבונית טרם התקבלה – ומכאן, לטענת המערערים, שלא היה מקום להרשעה בנסיבות אלה.

 

אין בידינו לקבל טענה זו. ע"א 396/87 עוסק במצב בו הוצאה חשבונית כדין, אך המסמך המקורי איננו בידי העוסק. עוד מוסיף וקובע כב' השופט (בדימוס) ג' בך בע"א 396/87:

 

"אך אין בשיקולים אלה כדי למנוע את המסקנה הפרשנית המתבקשת, לפיה עוסק המצליח להוכיח, אף באמצעות ראיות משניות ונסיבתיות, שאכן הוצאה לו חשבונית-מס כדין, עומד בדרישת סעיף 38 לחוק בנוסחו הקיים וזכאי לניכוי המס הנתבע על-ידיו".

 

בע"א 396/87 לא היתה מחלוקת כי הוצאו חשבוניות כדין, ואילו במקרה שבפנינו, נוּכה מס תשומות מבלי שהיו בידי המערער חשבוניות כדין. למִצְער, כל שנוכל לומר הוא, שהמערער לא העמיד תשתית ראייתית לטענתו זו ולא הביא בפני הערכאה קמא ראיות לעסקאות הנטענות, וכן לא הביא ראיות למס התשומות הנגזר מתוך עסקאות אלה (שלא הוכחו).

 

י"ז.       מוסיפים המערערים וטוענים כי לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש בעבירות שבאישום זה, שכן סבורים הם כי הדרך בה נקטו, לפיה ניכו מס תשומות ושילמו סכום מופחת, וזאת מתוך כוונתם להתקזז עם המשיבה במועד מאוחר יותר, היא הדרך הננקטת כאשר אין לעוסק אפשרות לשלם את הסכום המלא, ומאידך גיסא אין הוא רוצה להשמיט מס עסקאות או לנפח מס תשומות.

 

העבירה באישום זה, לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק, הוגדרה כך:

 

"(ב) עשה אדם מעשה מן המפורטים להלן במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, דינו - מאסר 5 שנים או כפל הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 18 (להלן - חוק העונשין);

....

(5) ניכה מס תשומות בלי שיש לו לגביו מסמך כאמור בסעיף 38; ".

 

היסוד הנפשי הנדרש להוכחת עבירה באישום זה הוא מחשבה פלילית. כמו כן, על-פי הגדרת העבירה בחוק, קיימת דרישה לכוונה מיוחדת של "מטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס".

 

בעניין הדרישה לכוונה מיוחדת של "מטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס", אנו מפנים לדבריו של כב' השופט (בדימוס) ת' אור בע"פ 1182/99 הורביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 1, בעמ' 155-154:

 

"כדי להרשיע את הנאשמים בעבירה לפי סעיף 220, צריך שבנוסף לקיום מודעות מצד הנאשם לטיב המעשה ולקיום הנסיבות, תתקיים אצלו כוונה להשיג את היעד של התחמקות ממס (או עזרה לאדם אחר להתחמק ממס). דרישה זו מקופלת במילות סעיף 220 הדן ב"אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס" עבר את אחת העבירות המפורטות בסעיף.

את המודעות לרכיב הנסיבתי - בענייננו, מודעות לקיום חבות במס - ואת הכוונה המיוחדת (להלן ייקראו שתי אלה - הכוונה הפלילית) ניתן להוכיח בהסתמך על כלל הנסיבות. כמו במקרים אחרים שבהם נדרשת הוכחה של כוונה פלילית מצד הנאשם, קיים קושי להוכיח יסוד זה כשאין הנאשם עצמו מודה בקיומו. לפיכך כוונה זו מוכחת בדרך-כלל בראיות נסיבתיות. בנסיבות מסוימות, עשיית מעשה ודרך התנהגות מסוימת ילמדו על קיומה של הכוונה הפלילית, ובמקרים אחרים, כלל נסיבות המקרה עשוי להצביע על כך. אם נחזור לענייננו, כשהנסיבות מצביעות בכיוון מסקנה חד-משמעית בדבר קיום כוונה פלילית, ואין הסבר סביר אחר לאותן נסיבות, המסקנה המתבקשת היא שהתקיימה הכוונה כאמור. לעתים, עצם השמטת הכנסה מדוחות על הכנסות שמגיש נישום תלמד על קיום כוונה להתחמק מתשלום מס, כשאין להשמטה זו כל הסבר סביר אחר. לדוגמה, אם אדם מצהיר על הכנסה בסך פלוני כשהכנסתו על-פי ספריו גבוהה יותר, המסקנה של כוונה להתחמקות ממס נלמדת מעצם המעשה, באין לה כל הסבר סביר אחר (השוו: ע"פ 502/73 שוורצברג נ' מדינת ישראל, בעמ' 206 וכן ע"פ 143/73 מדינת ישראל נ' זיידל, בעמ' 26). לעומת זאת אי- דיווח על הכנסה, אפילו אי-הדיווח הוא על הכנסה בשיעור גבוה והוא נמשך לאורך זמן, לא יביא למסקנה כזו, אם נסיבות המקרה מלמדות שהנישום האמין בכנות שאין חלה עליו חובת דיווח על אותה הכנסה".

 

ערים אנו כמובן לכך שדבריו אלה של כב' השופט (בדימוס) ת. אור נאמרו בהתייחס לעבירה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, אך הדרישה של מטרה להתחמק ממס משותפת הן לסעיף זה והן לסעיף 117(ב)(5) לחוק מס ערך מוסף.

 

על-פי סעיף 20(ב), לחוק העונשין:

 

"לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן".

 

בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין נקבע:

 

"רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם;".

 

בעניין זה כתבה כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בע"פ 5938/00 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 873, בעמ' 897-896:

 

"מדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין התקבלה גישתו של פרופ' פלר, שלפיה "עצימת עיניים" הינה התעלמות מודעת מאפשרות קיומה של נסיבה על-אף החשד שמא היא מתקיימת והימנעות עובר למעשה מבדיקת המצב לאשורו (פלר בספרו הנ"ל (כרך א), בעמ' 519). הסעיף קובע כי עצימת עיניים הינה שוות ערך למודעות בפועל ("ידיעה ממשית").

 

התפיסה המעוגנת בסעיף הינה כי האנטי-חברתיות הגלומה בהתנהגות של נאשם שחשד באפשרות שמא מתקיימת נסיבה שיש בה כדי להפליל את מעשהו אך הוא בחר לפעול בלי לבדוק אם היא אכן מתקיימת אם לאו, שקולה כנגד פעולה מתוך מודעות בפועל לקיום אותה נסיבה (פלר, במאמרו הנ"ל, בעמ' 20).

 

לפי סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין, על העושה עצמו לחשוד באפשרות התקיימות נסיבה. לפיכך על החשד להיות אישי- סובייקטיבי, ואין להסתפק בחשד שהיה מתעורר בלבו של אדם מן היישוב ("האדם הסביר") (פלר בספרו הנ"ל (כרך א), בעמ' 521; פלר, במאמרו הנ"ל, בעמ' 17). בכך נדחתה העמדה שצדדה בהכנסת מדד אובייקטיבי ל"עצימת עיניים", ולפיה גם חשד ש"צריך היה" להתעורר בלבו של הנאשם (אף אם לא התעורר בפועל) ישמש תחליף לידיעה ממשית (ראו: פרשת בארי הנ"ל, בעמ' 363 וכן ראו י' קוגלר "על דרישת המודעות כלפי הנסיבות בחלק הכללי החדש של חוק העונשין", בעמ' 153).

 

מנוסחו של סעיף 20(ג)(1) לחוק עולה, בנוסף, כי לצורך קיום מצב של "עצימת עיניים" די בחשד ממשי (או בלשונו של פרופ' פלר: "חשד מעשי-רציונלי") (ראו פלר בספרו הנ"ל (כרך א), בעמ' 524-522). בכך הכריע המחוקק לגבי אמרות שונות בפסיקה טרם תיקון 39 לחוק, אשר היה ניתן לפרשן כאילו הכלל הוא שנדרשת רמת חשד גבוהה על-מנת שישמש תחליף למודעות בפועל".

 

י"ח.      בענייננו, העדיף בית משפט קמא את גירסתה של מנהלת החשבונות בעדותה (עת/3) על פני גירסתו של המערער בעדותו, וקובע כי המערער הורה לה בחודשים מסוימים לשלם בפועל פחות מע"מ, ולשם כך היא הגדילה בתום לב את מס התשומות (עמ' 105 להכרעת הדין).

 

מכאן, שהימנעות המערער מלברר כיצד תשלום המע"מ הופחת בפועל עקב הנחייתו, מצביעה על התקיימותו של רכיב המודעות שביסוד הנפשי של העבירה.

בנוסף לכך, בית משפט קמא מוסיף ומציין כי כוונתו של המערער נלמדת גם מעדותו של מר דורון וייס (עת/2), העובד במשרדו של רואה החשבון. לפי עדות זו נשלח למערער מכתב ממשרד רואה החשבון (ת/15), בו נכתב:

 

" 6. דיווחי מע"מ –

בביקורתנו מצאנו חוסר בדיווח מע"מ בסך 587,770 ש"ח (הכנסות ללא מע"מ).

כמו כן, נמצא מע"מ תשומות בסך 29,121 ש"ח שלא נתבעו.

בגין הנ"ל יש להנפיק דו"ח מתקן ולשלם המע"מ הנדרש.

יש לבצע התאמת מע"מ בין הרישום בספרים לבין הדיווח למע"מ, מדי חודש בחודש. בשנה הנוכחית לא בוצעה התאמה כזאת למרות בקשתנו. אי קיום התאמת מע"מ הינו מצב לא תקין ויגרום לתשלומי קנסות וריבית מיותרים". (ההדגשות שלנו) .

 

מעדות מנהלת החשבונות (עת/3), עולה כי מכתב זה הובא על-ידה לידיעתו של המערער (עמ' 41 לפרוט, ש' 15 – עמ' 42 לפרוט', ש' 4). אף מעדותו של המערער עצמו עולה כי מסמך זה הובא בפניו (עמ' 76 לפרוט', שורות 21-10).

 

כפי שקבע בית משפט קמא (בעמ' 106 להכרעת הדין), העובדה שהמערער לא פעל לפי מכתב זה ולא הגיש דו"חות מתוקנים, מצביעה על כך שכוונתו היתה להתחמק או להשתמט מתשלום מס.

 

לפיכך אין מקום להתערבותנו בקביעות בית משפט קמא בעניין אישום זה.

 

י"ט.      המערערים טוענים כי הם נקלעו למצב  בלתי אפשרי, בו הם נדרשים לשלם את מלוא המס המתחייב מן העסקאות שבגינן הוצאו חשבוניות מחד גיסא, מבלי שהסכומים המצוינים בחשבוניות הועברו אליהם במועד על-ידי משרד הביטחון ומשרדי ממשלה אחרים, מאידך גיסא. לטענת המערערים, במצב דברים זה, האפשרות היחידה שעמדה  בפניהם היא להקטין את תשלום המע"מ בפועל.

 

אין באפשרותנו לקבל טענה זו של המערערים.  אף שיתכן כי המערערים אכן נקלעו למצב כלכלי קשה, מחמת עיכוב שלא כדין בקבלת תשלומים ממשרדי ממשלה שונים, ובהם משרד הביטחון, אין הדבר פוטר את המערערים מאחריות פלילית בגין העבירות בהן הורשעו.

 

אנו מפנים לדבריו של כב' השופטת (בדימוס) השופטת ד' דורנר ברע"פ 4844/00 ברקאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 37, בעמ' 46:

 

"יוצא אפוא כי על-פי תכליתם, האיסורים הפליליים על הימנעות מהעברת מסים שנגבו משתרעים גם על מצבים שבהם לפרט עומדת אך ברירה בין עיכוב כספי המסים בידיו לבין התמוטטותו הכלכלית. שכן, לפרט אין זכות לבסס את המשך פעילותו העסקית על כספים שאינם שייכים לו. על-כן יש לקבוע כי ההגנות של "הצדק סביר" ונקיטת האמצעים הסבירים או הנאותים למניעת העבירה אינן חלות אף אם העיכוב בהעברת כספי המסים נבע ממצוקה כלכלית קשה שהותירה בפני הפרט אך בחירה בין העברת כספי המסים, שאינם שייכים לו, לבין קריסתו הכלכלית".

 

כ.         יתר על כן: חוק מס ערך מוסף מציב בפני חייב במס הנקלע לקשיים כלכליים אמיתיים מספר אפשרויות לפתרון הבעיה, כפי שיפורט להלן.

 

סעיף 67(ג) לחוק קובע:

 

 "המנהל רשאי לפטור זמנית חייב במס מהגשת דו"ח לתקופה ובתנאים שיקבע".

 

סעיף 73 לחוק קובע:

 

"המנהל רשאי לדחות את מועדי הגשתם של דוח"ות, דרך כלל או במיוחד או לסוגים, ובלבד שדחיה לחייב במס פלוני תיעשה רק מטעמים מיוחדים שיירשמו; נדחה המועד להגשת דו"ח תקופתי, רשאי החייב במס להגיש דו"ח ארעי וסעיף 68 יחול בשינויים המחוייבים". 

 

סעיף 116(א) לחוק מוסיף וקובע:

 

"המנהל רשאי להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה או בתקנות על פיו לעשיית דבר, למעט מועד להגשת ערעור או ערר, ורשאי הוא לקבוע שהחוב ישולם לשיעורין; התיר כך והחייב במס לא עמד בתשלום אחד במועד שנקבע לו, רשאי המנהל לדרוש את תשלומה של יתרת החוב מיד". (ההדגשות שלנו).

 

ניתן לראות כי חייב במס הנקלע למצוקה כלכלית, איננו עומד חסר אונים מול רשויות המס. אילו היה המערער שוטח בפני המנהל את הנימוקים שבעטיים נבצר מן המערערות לשלם את מלוא המס בגין עסקאותיהן, הוא עשוי היה לקבל פטור זמני מהגשת דו"חות, או דחיית מועד להגשת הדו"חות, ואף אישור לתשלום המס המתחייב מן הדו"חות בתשלומים.

 

מכאן שטענת המערערים, לפיה פעלו בדרך היחידה האפשרית במצב לו נקלעו – אינה נכונה. למערערים היו אפשרויות לפעול בהתאם לחוק, אף במצב הכלכלי הקשה אליו הם  נקלעו (בעניין זה עיינו  גם ע"פ (חיפה) 3619/03 זיווד הצפון בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(2) 7783, בעמ' 7785, וע"פ 1379/06 דרהם נ' מדינת ישראל (מיום 10.5.2007) (פורסם באתר נבו), בסעיפים 13-12 לפסה"ד).

 

כ"א.   בעניין דומה, קבעה כב' השופטת מ' נאור ברע"פ 7917/04 בסרגליק נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4) 1148, בעמ' 1150:

 

"החוק קובע כי על כל חייב במס להגיש את דו"חותיו התקופתיים במועד, ואם יש לו עילה מוצדקת לדחיית המועד, רשאי הוא לפנות לרשויות המס בבקשה לדחיית מועד להגשת דו"ח תקופתי. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בפני המבקש היו פתוחות גם דרכים חוקיות להתמודד עם מצבו: לפי הוראת סעיף 67(ג) לחוק, רשאי המנהל "לפטור זמנית חייב במס מהגשת דו"ח לתקופה ובתנאים שיקבע"; לפי סעיף 73 לחוק רשאי המנהל "לדחות את מועדי הגשתם של דוח"ות, דרך כלל או במיוחד או לסוגים, ובלבד שדחיה לחייב במס פלוני תיעשה רק מטעמים מיוחדים שיירשמו"; ולפי סעיף 76 (א) לחוק, אם לא הוגש דו"ח תקופתי תוצא "קביעת מס" בהתחשב בהיקף פעילותו של העוסק, או לפי המשוער. המסקנה המתבקשת ממקבץ הוראות אלה היא, כי נישום אינו רשאי לעשות דין לעצמו ולהתלות את קיום חובת הדיווח המוטלת עליו בחוב כלפיו של מי מלקוחותיו. על הנישום להראות כי נמנע ממנו להגיש את הדו"ח במועד ואין בדעתו להתחמק מתשלום מס שאין ביכולתו לשלם במועד. במקרה שכזה, חייב הנישום להגיש למנהל, עוד לפני המועד הקבוע להגשת הדו"ח, בקשה מתאימה לדחות את מועד הגשת הדו"ח. בענייננו לא הוגשה בקשה כזו ובמשך יותר מארבע שנים המשיך המבקש באי-הגשת דו"חות במועד, בהתעלמו מהדרך החוקית להתמודדות עם מצבו".

 

ובהמשך בעמ' 1151:

 

"נישום שלא מגיש את דו"חותיו במועד, מבלי לפנות לרשויות המס בבקשה לדחיית מועד, ובייחוד כשהדבר נעשה כבענייננו - באופן שיטתי, על פני ארבע שנים, לגבי שתי חברות שבניהולו, בקשר למס בסך של כ-2 מליון ש"ח - יש להרשיעו בעבירת אי-הגשת דו"ח מע"מ במועד לפי סעיף 117(א)(6) לחוק, ואין נפקא מינה אם שיעור נכבד מהעסקאות בדו"ח הוא עם המדינה" (ההדגשות שלנו).

 

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין זה (ע"פ (תל-אביב) 70665/04 מדינת ישראל נ' בסרגליק (מיום 30.6.2004) (פורסם באתר נבו)), שכאמור רשות הערעור שהוגשה עליו לבית המשפט העליון נדחתה, נכתב בדעת הרוב (בעמ' 3 לפסה"ד):

 

"אנו מסכימים כי יש פן מקומם בהתנהלות זו. מוסר תשלומים נמוך מאפיין את כל המשק במדינת ישראל.

 

עדיין, המדינה, כצרכנית שירותים צריכה לתת דוגמא בנושא זה ולעמוד בהתחייבויותיה. אם חתמה המדינה על חוזה עליה לקיימו ולשלם במועד המתחייב. התנהגותה של המדינה מקרינה על מוסר התשלומים בכל המשק.

 

יחד עם זאת, המשיב הוא אזרח וכאזרח שומר חוק מוטלת עליו החובה לקיים את החוק, גם כאשר המדינה איחרה בתשלומיה.

 

כאשר מדובר בגופים ממשלתיים המשיב יכול להיות סמוך ובטוח כי הכספים יגיעו לידיו גם אם באיחור. מה שאין כן כאשר מדובר בעסקים פרטיים שבהם מספקי השירותים עומדים לא פעם בפני שוקת שבורה" (ההדגשות שלנו).

ונ

 

המערערים נמנעו מלכלכל את צעדיהם בהתאם לאפשרויות החוקיות שעמדו בפניהם. כפי שפורט לעיל, איחור בתשלום מצד המדינה, איננו פוטר את המערערים מחובתם על-פי החוק, והיה עליהם לפעול במסגרת האפשרויות הקבועות בחוק, כמפורט לעיל.

 

כ"ב.     המערער העלה טענות נוספות כנגד פסק דינו של בית משפט קמא וזאת בכתב הערעור ובתגובתו על סיכומי המשיבה. נתנו דעתנו לטענות אלה, אך לא מצאנו כי יש מקום להתערבותנו בעניינים אלה.

 

נוכח המפורט לעיל, איננו סבורים שנפל פגם כלשהו בהכרעת הדין של בית משפט קמא, ולפיכך אנו דוחים את הערעור על הרשעתם של המערערים.

 

כ"ג.      לעניין גזר הדין טוען המערער כי עונש של 5 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות הינו עונש המחמיר במידה ניכרת ויש לבטלו, במיוחד נוכח סילוק כל המחדלים עוד בטרם שהוגש כתב האישום.

 

אכן, "נאמר לא אחת בפסיקתו של בית-משפט זה כי על מדיניות הענישה לשקף את הסכנה הגדולה הטמונה בעבריינות הכלכלית לפרט ולציבור כאחד, ואת יסוד ההרתעה הנדרש ביחס לביצועה" (דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה ברע"פ 512/04 אבו עבייד נ' מ"י, פ"ד נח(4) 381, בעמ' 384), אך במקרה שבפנינו נראה לנו כי מתקיימות נסיבות חריגות במיוחד, שיש בהן כדי להצדיק הקלה מסוימת בעונשו של המערער.

 

נבהיר: עוד בטרם הוגש כתב האישום, מיהרו והסירו המערערים את כל מחדליהם ושילמו את מלוא החוב ובתוספת ריביות. לטענת המערער, לצורך תשלום החוב, שיעבדו הוא ואחיו את פוליסות ביטוחי החיים שלהם (עיינו מוצג נ/3) ואת דירותיהם.

 

כפי שהזכרנו לעיל (ע"פ 2407/05 מן נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 245, בעמ' 248), בהסרת המחדלים טרם הגשת כתב האישום - יש כדי להביא לידי הקלה בעונש המוטל על עבריין המס.

 

כעולה מתסקיר שירות המבחן מיום 5.7.2006, המערערים תורמים רבות לקהילה, כגון תרומת מכשירי שמיעה לכבדי שמיעה, מתנות לנזקקים, השאלת ציוד לטקסים בצה"ל ובבתי ספר לילדים עם צרכים מיוחדים.

 

המערערת 1 קיימת מזה כ-15 שנים, והמערערת 2 קיימת למעלה מ-50 שנים. לשתי החברות ולמערער אין הרשעות קודמות.

 

כידוע, הענישה היא אינדיווידואלית, ועונשו של כל נאשם נמדד ונקבע הן לפי העבירה ונסיבותיה, והן לפי נסיבותיו האישיות של הנאשם .

 

בנסיבות מיוחדות אלה המצויות בפנינו, על אף החומרה הקיימת בעבירות בהן הורשע המערער, ולמרות המגמה הקיימת בפסיקה בדבר החמרה בעונשם של עברייני מס, הרי לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות שפורטו לעיל, ובמיוחד נוכח הסרת המחדלים עוד בטרם הוגש כתב האישום, סבורים אנו כי יש מקום להקל בעונשו של המערער, ולקצר את משך תקופת המאסר בפועל שיבוצע בעבודות שירות.

 

כ"ד.     בסיכומו של דבר החלטנו לקבל חלקית את הערעור על גזר הדין, ולהעמיד את עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער על שני חודשים (במקום חמישה חודשים). המערער ירצה את המאסר בפועל בעבודות שירות בבית החולים כרמל בחיפה, לתקופה של חודשיים, במתכונת ובמועדים כפי שנקבעו ע"י הממונה על עבודות שירות.

 

שאר חלקי גזר הדין יישארו על כנם, ללא כל שינוי.

 

על המערער להתייצב ביום 26.8.07 בשעה 08.00 בבוקר במפקדת גוש צפון, יחידת עבודות שירות, מתחם בית סוהר חרמון, לשם תחילת ריצוי עבודות השירות.

 

יובהר כי מבחינת בית-המשפט אין כל מניעה, ככל שהדבר אפשרי, שעבודות השירות תבוצענה בשעות הערב.

 

מזכירות בית המשפט תמציא העתק פסק דין זה לממונה על עבודות השירות.

 

הבקשה להבאת ראיות נוספות בערעור – ב.ש. 2475/07, סגורה.

 

ניתן היום ד' באב, תשס"ז (19 ביולי 2007), במעמד המערער, ב"כ המערער וב"כ המשיבה.