ע"א 5192/06 ב - אהובה וינברג ואח' נ' מנהל מס שבח מחוז ת"א

בשם המבקשים:                     עו"ד ת' גרופק

בשם המשיבים:                      עו"ד ק' עטילה

1.        לפניי בקשה לעכב את ביצוע פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג – 1963 (להלן: החוק) שליד בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (להלן: הוועדה או ועדת הערר), באופן שיעוכבו כל הליכי הגביה הנובעים מפסק הדין  עד להכרעה בערעור.

           תמצית העובדות הצריכות לעניין היא כדלקמן: המנוחה אהובה וינברג ז"ל (להלן: וינברג), שהמבקשים 1 הם יורשיה, רכשה בשנת 1998 יחד עם המבקשת 2, זכויות במקרקעין מאת אחותה, גב' חיה גלמונד, בעסקה בה נטלו על עצמם המבקשים את כל חיובי המס הנובעים מן העסקה. בגין העסקה הוציא להם המשיב שומות מס שבח ומס רכישה. המבקשים חלקו על גובה השומות, הגישו השגה בפני המשיב ולאחר שזו נדחתה, הגישו ערר. הדיון בערר זה אוחד עם ערר אחר שהגישו המבקשים נגד סירובו של המשיב לקזז מהשבח שנוצר במכירה הפסדים שכביכול נוצרו אצל המבקשים מהשכרת נכסים. שני העררים שאוחדו נדחו על ידי ועדת הערר כך שחיובם של המבקשים בשומות שקבע המשיב נותר בעינו. על פסק דינה של ועדת הערר הוגש ערעור לבית משפט זה. 

2.        המבקשים, יורשיה של וינברג שהלכה לעולמה, מציינים כי לאחר שהוגש הערעור נתקבלו אצל המבקשת 2 שתי דרישות לתשלום על סך 367 ₪ ועל סך 152,572 ₪ וכן הוחל בהליכי מימוש וגבייה של השומות השנויות במחלוקת על ידי שהוטל עיקול על נכסים הנמצאים ברשות המבקשת 2 (נכסי מקרקעין ומכוניות), דבר הפוגם באופן משמעותי ביכולתה של המבקשת 2 לנהל את עסקיה.

           המבקשים טוענים כי הליכי הגביה נעשו שלא כדין, פוגעים בקניינם ונועדו להפעיל לחץ פסול עליהם לשלם את חובות המס שלהם שהינם שנויים במחלוקת. הם עומדים על הפער המשמעותי בין הסכום השנוי במחלוקת לשווי הנכסים המעוקלים וגורסים כי התנהלותו הפוגענית של המשיב מחייבת איסור על המשך הגביה עד להכרעה בערעור, על מנת שלא יורע מצבם באופן משמעותי או בלתי הפיך. בהקשר זה הם מציינים כי בגין התנהלות רשות המיסים בהליכי גבית השומות השנויות במחלוקת ועיכוב תשלומים המגיעים על פי דין, הוגשה על ידם עתירה (בג"ץ 101/07) שעודה תלויה ועומדת. שתי בקשות לצו ביניים נגד הליכי הגביה שהוגשו במסגרת העתירה נדחו. במאמר מוסגר אציין כי ביני לביני נדחתה עתירה זו על הסף. המבקשים טוענים עוד כי יש להקפיא את הליכי גביית החוב נוכח הוראה מס' 2 לקובץ הפרשנות לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג – 1963, סעיף 87, לפיו "כאשר מוגשים השגה, ערר או ערעור על שומה, יש להקפיא את גביית קנס הגרעון (אם הוטל). יודגש, כי דין קנס הגרעון כדין המס השנוי במחלוקת לכל דבר ועניין". לפיכך סבורים המבקשים כי המשיב מתנהל בדרך הסותרת את הוראותיו שלו ומבהירים כי סכום המס שאינו שנוי במחלוקת כבר שולם על ידם.

3.        המשיב סבור כי מדובר בבקשת סרק שדינה להידחות על הסף ולגופה. דחיה על הסף מתבקשת לשיטתו כיוון שהבקשה לעיכוב ביצוע לא הוגשה קודם כל לערכאה הדיונית – ועדת הערר - וממילא גם לא סורבה שם. דחיה לגופו של עניין מתבקשת לשיטתו מכיוון שהבקשה אינה עומדת במבחנים שנקבעו לעיכוב ביצוע של פסק דין כספי, שכן אין מדובר במקרה חריג או יוצא דופן המצדיק עיכוב ביצועו של פסק דין שבבסיסו חיוב כספי וברי כי ביצוע פסק הדין לא ימנע השבת המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור. הוא סבור כי המבקשים לא עמדו בנטל השכנוע להראות כי סיכויי הערעור גבוהים או כי ייגרם להם נזק שלא ניתן יהיה להשיבו אם יתקבל הערעור ומציין כי ההליכים לגביית המס ננקטו מפני שהמבקשים טרם שלמו את המס הנובע מפסק הדין. בא כוח המשיב מוסיף כי הוראת הביצוע עליה מסתמכים המבקשים אינה בעלת מעמד של דין מחייב והיא נוגעת לגבייתו של קנס גרעון המוטל לפי סעיף 95 לחוק ולא לגביית חוב מס אחר. הוא עומד על כך שהמבקשים לא הפקידו כל ערובה להבטחת גבייתו של המס ומשכך אין בסיס לטענתם.

4.        המבקשים הגישו כתב תשובה לתשובת המשיבים. בתשובתם הם טוענים, בתמצית, כי בית משפט זה הינו הערכאה המוסמכת בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מכיוון שהערכאה הדיונית בענייננו הינה ועדת ערר שהרכבה משפטן ושני אנשי מקצוע נוספים שאינם בהכרח משפטנים ואין זה סביר שהיא תבחן, בהתחשב באופי הרכבה, טענות משפטיות כסיכויי הערעור. הם סבורים אף כי תקנות 12 – 13 לתקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדת ערר), תשכ"ה – 1965 (להלן: תקנות מס שבח) תומכות בעמדתם זו. טענה נוספת בפי המבקשים הינה כי אין מדובר בפסק דין כספי, אלא שפסק דינה של ועדת הערר "קבע קביעות משפטיות מסוימות שההשלכות של קביעות אלה הנן כספיות", כלשונם. הם סבורים כי גם בשלב הערעור אין מקום לכך שהמשיב יפעל לגביית השומות השנויות במחלוקת וכן טוענים כי סעיף 91 לחוק תומך בטענתם כי יש לעכב את ביצוע פסק דינה של ועדת הערר עד להכרעה בערעור. כן מוסיפים הם טענות לעניין סיכויי הערעור והעובדה שלטענתם המשיב פועל בניגוד להוראותיו הוא.

5.        הטענה כי דין הבקשה להידחות על הסף מחמת שהמבקשים נמנעו מלפנות בבקשה לעיכוב ביצוע מקובלת עליי. בהתאם לתקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) בקשה לעיכוב ביצוע תוגש לבית המשפט שאת עיכוב ביצוע החלטתו מבקשים לעכב, ורק אם זה דחה את הבקשה קונה ערכאת הערעור סמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע (וראו למשל: ע"א 10563/04 זאבי נאמנות ומימון (1959) בע"מ נ' שגב תק-על 2005(1) 4956; ע"א 11813/05 רדא נ' ענבתאווי, תק-על 2006(1) 1211; בש"א 1314/93 מרקין נ' פקיד השומה חיפה, תק-על 93(1) 979). טענת המבקשים כי לתקנה 468 אין תחולה כאשר הערכאה הראשונה היא ועדת ערר אין לה בסיס של ממש. ראוי לציין, כי תקנה 12(א) לתקנות מס שבח קובעת כי על ערר יחולו הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, למעט אותן תקנות המנויות באותו סעיף. תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי אינה נמנית על התקנות המנויות בסעיף זה. יתרה מכך, תקנה 13 לתקנות מס שבח מקרקעין מחילה את הוראות חלק ד' של תקנות סדר הדין האזרחי – עליהן נמנית גם הוראת סעיף 468 לתקנות סדר הדין האזרחי – על ערעור על החלטתה של ועדת ערר לבית המשפט העליון בשינויים המחויבים (ראו גם: בג"ץ 151/82 בר אילן נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נתניה, פ"ד לו(4) 654 (1982)). אין בידי לקבל איפוא את טענות המבקשים לעניין תקנות 12 ו- 13 לתקנות מס שבח,  ובפרט לא את טענתם כי בגדר השינויים המחויבים בהם מדברת תקנה 13 נכלל גם השוני האמור לעניין הערכאה המוסמכת לדון בבקשה לעיכוב ביצוע. אוסיף, כי גם אם ועדת הערר אינה ועדה שכל חבריה משפטנים, הרי שבידיה הידע והמומחיות המקצועית המאפשרים לה לבחון בקשה לעיכוב ביצוע.

           משהמבקשים לא פנו אל הערכאה הדיונית בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינה, הרי אין מקום לדון בבקשתם בערכאת הערעור.

5.        למעלה מן הצורך אוסיף, כי אני סבורה שדין הבקשה להידחות גם לגופה וזאת מבלי שאדרש לסיכויי הערעור. מדובר בפסק דין שבמהותו הינו כספי. טענתם של המבקשים כי בפסק דינה של ועדת הערר נקבעו "...קביעות משפטיות מסוימות שההשלכות של קביעות אלה הנן כספיות", מעוררת לכל הפחות תהיה, שהרי אמירה זו תקפה לפסקי דין רבים שתוצאתם חיוב כספי ואין איש שיחלוק על כך שהם פסקי דין כספיים. כידוע, תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי הגשת ערעור על פסק דין אינה מביאה לעיכוב ביצועו של אותו פסק דין. הדברים נכונים ביתר שאת בהתייחס לפסק דין כספי. תקנה זו חלה בענייננו מכוח תקנה 13 לתקנות מס שבח מקרקעין (וראו גם: בש"א 11034/04 כהן נ' מנהל מס שבח מקרקעין, תק-על 2005(1) 304).

           כפי שציינתי, גם מבלי להידרש לסיכויי הערעור אני סבורה כי דין הבקשה להידחות וזאת מכיוון שלא עלה בידם של המבקשים להצביע על כך שאם יזכו בערעור יהא זה מן הנמנע להשיב המצב לקדמותו. המשיב בענייננו הינה המדינה ואין צורך להרחיב על כך שברי כי יהא בידה להשיב את הסכומים שייגבו על ידיה אם ייהפך פסק דינה של ועדת הערר בערעור בבית משפט זה (ע"א 6690/99 מילר נ' פקיד שומה כפר סבא, תק-על 99(4) 236 (1999); ע"א 322/98 חיפה כימיקלים דרום בע"מ נ' משרד התעשייה והמסחר – מרכז ההשקעות, תק-על 98(1) 563 (1998); בש"א 11034/04 הנ"ל; ע"א 3782/06 בונה הצפון חברה קבלני בנין בעכו בע"מ נ' מנהל מס שבח חיפה, תק-על 2006(3) 3912). לא למותר לציין כי המבקשים לא העלו כל טענה, וממילא לא ביססו טענה שכזו, לפיה ייגרם להם נזק בלתי הפיך כתוצאה מביצוע חיובם על פי פסק הדין של ועדת הערר.

           ביתר הטענות שהועלו לא מצאתי ממש.

           הבקשה נדחית.

           המבקשים ישאו בהוצאות המשיב בסך 7,000 ₪.

           ניתנה היום, כ"ז באייר תשס"ז (15.4.07).

                                                                                                      ש ו פ ט ת