פ 8412/99 - פקיד שומה חקירות חיפה והצפון נ' מקלדה סלים בע"מ ואח'

בתי המשפט

 

 

 

 

 

גזר   דין

 

האישום

 

1. ביום 21/11/06 הרשעתי את הנאשמים, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע  14 עבירות של אי העברה במועד של מס שנוכה, עבירות על סעיפים 219 ו- 224א' לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה").

 

2. בהתאם לעובדות כתב האישום, עסקה הנאשמת 1 בזמן הרלבנטי לאישומים בעבודות עפר, והנאשם 2 שימש כמנהלה. בהכרעת הדין קבעתי, ששני הנאשמים לא העבירו לרשויות המס  את המיסים שניכו מהמשכורות ומהתשלומים לקבלני המשנה ואשר הסתכמו בסך של 944,443 ₪ קרן, ולאחר שערוכו נאמד סכום החוב נכון להיום בלמעלה מ- 2,000,000 ₪. האישומים מתייחסים לתקופה שבין חודש ינואר ועד לחודש יוני שנת   1998, וכן מחודש אוקטובר  1998  ועד לחודש  מאי  1999.

 

 

 

טענות ב"כ המאשימה

 

3. מטעם המאשימה העידה לעונש הגב' שרה בר הואי, שהינה גובה ראשית במשרד פקיד שומה עפולה.

 

4. לדברי העדה, שילמו הנאשמים חלק מהמס שניכו, אם כי באיחור, וסכום החוב המשוערך להיום עומד ע"ס  753,079 ₪, כאשר קרן החוב עומדת ע"ס  507,471 ₪. 

 

5. ב"כ המאשימה הדגיש את העובדה שהנאשמים שללו מרשויות המס סכומים גבוהים ומשמעותיים, וכי במעשיהם שלחו הנאשמים את ידם בקופה הציבורית.

 

6. ב"כ המאשימה ציין שאמנם כתב האישום הוגש עוד בשנת 1999, ואולם הנאשמים בחרו לנהל משפט ארוך וממושך, ואין לראות בהם כמי שחסכו בזמנו של בית המשפט.

 

7. בסיום דבריו ביקש ב"כ המאשימה להטיל על שני הנאשמים עונש של קנס גבוה ומרתיע "שישקף בגובהו את גובה המס שלא הועבר" ובנוסף ביקש להטיל על הנאשם 2 עונש של מאסר בפועל שיעלה על 6 חודשים ושירוצה מאחורי סורג ובריח, וכן מאסר מותנה שמשכו יהא לשלוש שנים.

 

 

טענות ב"כ הנאשמים

 

8. הסנגור חילק את טיעוניו לשניים :

 

בחלקו הראשון טען, שלא ניתן להטיל על הנאשם 2 עונש של מאסר בפועל, מאחר והרשעתו היתה מכוח אחריותו השילוחית, כאחראי למעשי הנאשמת 1 באחריות קפידה.

 

 

חלקו השני של טיעון הסנגור התייחס לחוסר הבהירות בדבר עצם קיום החוב נכון להיום, כאשר לטענתו ההסדר שנערך בין מרשיו ובין רשויות המס, שבמסגרתו הועבר סכום של 700,000 ₪, כיסה את כל החוב, וכעת המחדלים הוסרו.

 

9. גם הנאשם ואחיו דיברו בסוף המשפט, ושניהם טענו שהחוב שולם במלואו לרשויות המס.

 

10. הסנגור התייחס להימשכות ההליכים בתיק, למצבו האישי והמשפחתי של הנאשם 2 ולמות אביו, להתמוטטות הכלכלית של הנאשמת 1, וביקש בסיום דבריו להמנע מהטלת מאסר בפועל על הנאשם 2, ולהקל ככל שניתן בגובה הקנס שיוטל על מרשיו.

 

 

דיון

 

11. הנאשמים הורשעו, לאחר ניהול משפטם, ב-14 עבירות של אי העברת מס שנוכה. העבירות בהן הורשעו הנאשמים הינן חמורות, והן מהוות שליחת יד בכספי הציבור, שעה שכספים אלה נוכו ממשכורות ומתשלומם במטרה להעבירם לרשויות המס, ובפועל הם לא הגיעו ליעדם.

 

 

12. אתחיל בטענתו המשפטית של הסנגור, בדבר העדר הסמכות להטיל על הנאשם 2 עונש של מאסר בפועל, היות ומדובר באחריות קפידה. טענה זו נסמכת על סעיף 22 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הקובע:

 

"(א) אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות;...

 

(ג) לעניין אחריות לפי סעיף זה, לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות".

 

13. כתב האישום המקורי, שהוגש נגד הנאשמים, ייחס בעובדותיו את אי העברת המס שנוכה לנאשמת 2. כתב האישום המתוקן, שבעובדותיו הורשעו שני הנאשמים לאחר שמיעת ראיות, מציין את אחריות שני הנאשמים לאי העברת המס שנוכה ממשכורות ומתשלומים לקבלני המשנה. כתב האישום המתוקן לא הבחין בין אחריות הנאשמת 1 לאחריות הנאשם 2, ובהכרעת הדין קבעתי שהנאשם 2 שימש כמנהל הנאשמת 1, עובדה שהוכחשה על ידו ועל ידי עדי הגנה רבים מטעמו. מעורבותו הניהולית של הנאשם 2 בחברה הניבה לו פירות, עת השתכר לפחות כמו אביו, שנטען שהוא המנהל, וכן זכה לחלוקת דיבידנד מהחברה. הנאשם 2 אף התהדר בחותמת הנושאת את הכותרת "מנהל כללי", שלא היתה מנת חלקו של איש מלבדו. הוא אף חתם בשם החברה על הסכמי עבודה, והיה מעורה בכל מהלכי הניהול בה. עוד קבעתי בהכרעת הדין שאי העברת המס שנוכה נעשתה ללא כל הצדק סביר, ומכאן – מעשי הנאשמים היוו שליחת יד ברכוש הציבור ושימוש פרטי בכספים אלה, והנאשם 2  עשה זאת לפחות מתוך רשלנות, וכשל בנסיונותיו להשליך על אביו המנוח את מלוא האחריות למעשיו. הן ניסוח כתב האישום, והן התנהגות הנאשם כפי שזו באה לידי ביטוי בהכרעת הדין, מוכיחים שהנאשם היה מעורה במהלכי החברה. אחריות הנאשם לביצוע העבירות אינה נובעת מאחריות קפידה היות ויסוד נפשי התלווה למעשיו ולמחדליו, ואני קובע שבידי בית המשפט נתונה הסמכות להטיל עונש של מאסר על הנאשם 2.

 

14. משדחיתי את טענתו הראשונה של הסנגור, אדון עתה בטענתו השניה לפיה הסירו הנאשמים את המחדלים, בכך ששילמו את מלוא המס המגיע.

 

15. מטעם המאשימה העידה לעונש, כאמור, הגב' שרה בר הואי, שהינה גובה ראשית במשרד פקיד שומה עפולה. לדבריה, העבירו הנאשמים באיחור כמחצית מסכום הניכויים שהיה עליהם להעביר. הסנגור לא הסתפק בדבריה עת טען שהחוב שולם במלואו.

 

16. במהלך ניהול המשפט העידה מטעם התביעה הגב' ברוריה אהרון, ששימשה בזמן הרלבנטי לכתב האישום בתפקיד ראש ענף ניכויים במשרדי פקיד שומה עפולה. מדבריה העמומים ומתשובותיה הבלתי ברורות עולה, שטענת הסנגור בדבר סילוק החוב איננה תלושה מהמציאות.

 

17.  הגב' אהרון נשאלה ע"י הסנגור בחקירתו הנגדית בנוגע לדו"חות שבאי תשלומם הואשמו הנאשמים,  ולהלן ציטוטים מהשאלות ומהתשובות :

 

"ש. איזה דוחות מתוך הדוחות האלה שולמו ומתי?

  ת.  אני לא יודעת כי היה הסדר אבל ינואר שולם, פברואר שולם,        מרץ שולם חלקית, ... ובספטמבר היה תשלום חלקי ...".

 

 

            בהמשך נשאלה העדה:

 

"ש. חוץ מהסכומים שציינת, האם יכול להיות ששולמו כספים נוספים בגין חוב הניכויים הנטען?

ת.  יכול להיות. צריך לבדוק.

ש. אני אומר לך שבמסגרת הסדרים שנעשו כל חוב הניכויים המופיע בכתב האישום שולם במלואו.

 ת. אני לא יודעת. צריכים לבדוק. ההסדרים גם לא נעשו איתי ואני לא יודעת וגם אם נעשו איתי אני לא זוכרת משנת 98.

ש. האם לא חשבת שכשאת באה היום לבית המשפט להעיד את אמורה לבדוק ולהביא את כל הנתונים איתך?

ת. לא חשבתי שאני צריכה היום לבוא עם כל החומר שבזמנו הגעת אלינו למשרד ועניינת בו ...".

 

 

הסנגור  המשיך  בשאלותיו  הנוקבות והעדה המשיכה בתשובותיה הקלוקלות :

 

ש. את  מאשרת  לי  כי  לפי  הדף  הזה יש תשלום של 100,000 ₪.

 ת.  כן.

 ש.  ששולם ב9.3.99?

 

 ת.  כן.

 ש. האם נכון שלכאורה עולה כי זה שולם עבור חודש ינואר 99?

 ת. נכון.

 ש. האם את יכולה לאשר לי כי כרגע ועל פי הדפים שבפנייך את    לא יכולה להראות לי שהתשלום הזה מופיע?

 ת. ינואר 99 הוא בלי תשלום להיום."

 

 

            ובהמשך:

 

"ש. תוכלי לאשר שמעיון בדף עולה ששולמו על ידי הנישום לטובת ניכויים 5 תשלומים כ"א על סך 100,000 ₪.

ת.  כן. ולדעתי זה ה-100,000 ₪ של ההסדר.

ש. את מסכימה איתי שהסכום בשורה העליונה, לפי מה שרשום בנ/5 נזקף לדו"ח של דצמבר 98?

ת.  כן.   

ש. את מסכימה איתי שהסכום בשורה השניה, לפי מה שרשום  בנ/5 נזקף לדו"ח של נובמבר 98?

ת. כן.

ש. את מסכימה איתי שהסכום בשורה השלישית, לפי מה שרשום בנ/5 נזקף לדו"ח של ספטמבר 98?

ת. כן."

 

 

            ועוד אמרה העדה:

 

ש. מה סכום הדיווח לתשלום ניכויים לספטמבר 98?

ת. 90,596 ₪.

ש. לפי הרישומים שלך כמה שולם בגין ספטמבר 98?

 

ת. 18,152 ₪.

ש. לשיטתך, לא שולם מלוא חוב הניכויים בגין חודש ספטמבר 98 ונכון להיום יש עדיין חוב בגין חודש זה.

ת. כן. יש חוב ניכויים.

ש. יש לך מושג למה ספטמבר 98 לא עבר למח' חקירות לתשלום שלא שולם.

ת. לא.

ש. תסבירי לי איך זה שלפי נ/5 300,000 ₪ נזקפים לחודש ספטמבר 98. את אומרת שהכספים עברו למקום אחר ואנחנו שומעים שעדיין יש חוב על שנת 98.

ת. הסכומים האלה לא נשארו שם. אם אתה רוצה אעשה פירוט של כל סכום איפה הוא נמצא היום.

ש. מה ההגיון ש-300,000 ₪ רשומים בנ/5 כתשלום שנזקף לדו"ח ספטמבר 98 שעומד על סכום של 90,000 ₪ והסכומים האלה מועברים לאן שהוא ולא משלמים לפחות את הדו"ח שבנ/5 מצויין ששולמו בקשר אליו.

ת. אני לא יכולה להשיב."

 

 

18. חרגתי ממנהגי עת ציטטתי ארוכות, בשלב גזר הדין, מפרוטוקול הדיון , ואולם הדבר היה מתבקש, היות ובהכרעת הדין התייחסתי לדברי הגב' אהרון בזו הלשון :

 

" מדברי עדה זו עולה, שרשויות המס גבו מהנאשמת 1, במסגרת הסדר תשלומים, סך של 700,000 ₪, וזאת בשנים 98-99, ונאשמת זו אף שילמה עבור חלק מהחודשים שנטען בכתב האישום שלא שולם עבורם, ואולם, תשלומים אלה נזקפו לטובת חובות אחרים של הנאשמת. התנהגות זו של רשויות המס, המחליטים על דעת עצמם לזקוף חובות המשולמים עבור חוב מסוים, לטובת חוב אחר, מבלי לקבל את הסכמת הנישום, היא התנהגות פסולה, שהרי יוצא שהנישום מבצע עבירה פלילית של אי תשלום מס במועד עבור חודש מסוים, שעשה שהמס כן שולם על ידו, וזה נזקף ללא ידיעתו לכיסוי חוב אחר. יחד עם זאת, הדבר אינו יכול לסייע לנאשמת 1, שהרי התשלומים בוצעו באיחור, וזהו סעיף האישום בו הם מואשמים. ייתכן ולעניין העונש, תהא לדבר השלכה, אך לא לעצם הקביעה אם בוצעה עבירה ואם לאו"

 

 

19. היות ובכתיבת שורות אלה עוסק אני בעונש הראוי לנאשמים, הרי שהגיעה העת לפרוע את השטר עליו חתמתי בהכרעת הדין. לדברי הגב' אהרון, חובות המדווחים כלא משולמים אינם בהכרח כך, שהרי לפני המסמכים שהוצגו לה על ידי הסנגור ואשר הוצאו ממשרדי פקיד השומה, שולמו חלק מהחודשים באיחור, והתשלומים נזקפו לטובת חובות אחרים. במצב דברים זה, לא ניתן לדעת אם החוב הנותר כפי שהעידה אודותיו הגב' בר הואי, והעומד כיום ע"ס 753,079 ₪, אכן לא שולם, או שמא הוא שולם והועבר לכיסוי חובות אחרים.

 

20. הנאשם טען בעת חקירתו ברשויות המס, שההסדר ע"ס 700,000 ₪ כיסה את כל חובות החברה לרשויות המס, וחזר על טיעון זה בפניי. מדברי עדת התביעה, הגב' ברוריה אהרון, עולה, שדברי הנאשם אינם בבחינת בדיה, שעה שזו לא יכלה ליתן כל הסבר לעובדה, שחובות הנאשמים שולמו עבור חודשים מסויימים, ומחשב פקיד השומה המשיך להציג יתרת חוב בגין אותם חודשים.

 

21. את חוסר הוודאות יש לזקוף לטובת הנאשמים, שהרי במעשיה תעתעה בהם הרשות השלטונית וגרמה להם לנהל משפט ארוך ומייגע, בטענה שהחובות לא שולמו עד היום. התנהגות הרשות אינה מגיעה כדי התעמרות בנאשמים, ואין מקום לקבל את טענת ההגנה מן הצדק, כפי שזו נטענה על ידי הסנגור בשלב הסיכומים ונדחתה על ידי בהכרעת הדין, שהרי גם הנאשמים הודו שהמס לא שולם במועד, וזו העבירה בה הורשעו. יחד עם זאת, יש להתנהגות זו של הרשות השלכה לעניין העונש.

 

 

 

22. בנוגע לטענת הימשכות ההליכים, הצדק הוא מנת חלקם של שני הצדדים. הסנגור צודק בכך, שמאז הגשת כתב האישום נגד מרשו, בחודש אוגוסט 1999, עבר תיק זה משופט לשופט, עד שבסופו של דבר הגיע אליי ונשמע מתחילתו ועד סופו בתוך חודשים ספורים. הסנגור אינו אחראי על בית המשפט ולבטח לא על חילופי השופטים בו, על כן אין לזקוף לחובתו את מלוא האחריות בגין הימשכות ההליכים. אך, וכפי שכתבתי בתחילת דבריי, גם התובע צודק, וצדקתו מתבטאת בדחיות הרבות שהתבקשו על ידי הסנגור, ואשר היוו חלק מהסיבה להימשכות ההליכים בתיק. כך או כך, העובדה שמשפט זה מסתיים כשבע וחצי שנים לאחר הגשת כתב האישום, משפיעה לקולא על העונש שיוטל.

 

23.  הנאשמת 1 נקלעה לקשיים, ובעקבותיה גם הנאשם 2. בימים כדרבנן, אמצו הנאשמים יחידות בצה"ל ותרמו כספים לקהילה, ומשתמו ימי הזוהר, נפלו הנאשמים  "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".

 

24. העונש הראוי לנאשם שאינו מעביר למדינה סכומים שהיה עליו להעבירם, הוא עונש של מאסר בפועל, ועונש זה בלבד. ואולם, וכפי שנקבע עוד מקדמת דנא, כל מקרה ונסיבותיו, ועניינו של הנאשם 2 שונה ממקרים אחרים שתוארו בפסיקה ושבגינן החליטו בתי המשפט על הטלת מאסרים בפועל. נאשם זה שילם את המס המגיע, ובהחלטה שרירותית של רשויות המס הועבר התשלום לכיסוי חובות אחרים. הנאשם 2 סבר שאכן החוב סולק על ידו, ואילו הרשות החליטה איזה חוב לסלק ואיזה להותיר ללא כיסוי. כשהגיעה העת ליתן הסברים לתופעה מוזרה ובלתי מתקבלת זו, לא עלה בידי הגב' אהרון לספק את ההסברים הנדרשים.

 

25. העבירות בהן הורשעו הנאשמים בוצעו בשנים 98 ו- 99, ומאז הגשת כתב האישום ועד לכתיבת גזר דין זה חלפו להם כשבע וחצי שנים. בתקופה ארוכה זו התנוססה לה חרב בית המשפט מעל לצווארו של הנאשם 2, וזהו עונש בפני עצמו.

 

26. מכל הנ"ל יוצא, שהעונש שאטיל על הנאשם 2, אינו העונש הראוי לאדם שביצע את עבירותיו, אך הוא כן ראוי למקרה ספיציפי זה, בהתחשב במכלול הנתונים שפורטו לעיל.

 

27. סוף דבר, ולאחר ששקלתי את מכלול הנתונים והשיקולים, ובהתחשב בכל האמור לעיל, ובכל יתר טיעוני הצדדים בפניי, הנני מטיל על הנאשמים את העונשים הבאים :

 

הנאשמת 1

 

            קנס ע"ס 100,000 ₪ אשר ישולמו עד ליום 1/2/2007.

 

            הנאשם 2

 

6 חודשי מאסר בפועל. אשקול את אופן ריצויין לאחר שאקבל את חוות דעת הממונה על עבודות שירות, וכן לאחר שאקבל את הסכמת הנאשם לריצויין באופן זה.

 

6 חודשי מאסר על תנאי אשר יופעלו אם יעבור הנאשם תוך שנתיים מהיום עבירה בה הורשע בתיק זה.

 

קנס ע"ס  100,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתם. הקנס ישולם ב-20 תשלומים שווים ורצופים ע"ס 5,000 ₪ כל אחד, החל מיום 1/3/2007 ובכל 1 לכל חודש אחריו. אי ביצוע אחד או יותר מהתשלומים יגרור פרעון מלוא הקנס.

 

 

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 45 ימים ממועד ההחלטה בדבר אופן ריצוי המאסר.

 

ניתנה היום כ"ד בטבת, תשס"ז (14 בינואר 2007) במעמד הצדדים.