|
2. |
(א) |
המערער שלפנינו, עמירם אמיתי (אמיתי) מנהל מסיבאה ("פאב") בתל אביב. ביום 1.12.86 ערכו רשויות מס הכנסה ביקורת במקום העסק, ובמהלכה נבדקה הקופה הרושמת, בה מתנהל רישום התקבולים של העסק. בדיקה זו עלתה שני ממצאים:, אחת, נמצא חסר של 20 ₪ בקופה הרושמת לעומת הסכום שנרשם בה, והשני, נמצאו בקופה ארבעה שיקים (בסכום כולל של 289 ₪) שהסכומים הרשומים בהם לא תאמו את הסכומים שהופיעו בסרט הרישום של הקופה. על חסר 20 הש"ח אומר בית המשפט קמא כי "ספק אם אכן היה הפרש כזה", ועל כן לא עוד נחזור אליו. עיקר הוא בשיקים שלא נרשמו בקופה בסכומים הנקובים בהם , ובהם נעסוק. |
|
|
ב. |
אישתו של אמיתי היתה נוכחת בעת הביקורת ותגובתה היתה זו:
"זה הוא כסף של צ'קים שנותנים את הסכום שאמורים אנו לקבל + טיפים למלצריות, את הטיפים למלצריות אנו לא נוגעים כי זה הכסף שלהן".
לשון אחר: השיקים שנמצאו בקופה כוללים בגופם בה בעת, הן תקבולים של העסק הן תשר למלצריות, ובסרט הקופה הרושמת רק התקבול בלבד, לאמור: סכומי השיקים למעט התשר למלצריות.
בצד רישום זה מעירים המבקרים כך:
"יש לציין שהסכומים הרשומים בצ'קים קרובים לסכומים שרשומים בסרט הקופה. נמצאו 2 צ'קים שהיו מתאימים בול".
בבית המשפט הוסיפה אשת המערער והעידה כך (בעמ' 8 לפרוטוקול):
"אדם גומר ארוחה. מבקש חשבון. הלקוח משלם למלצרית. הלקוח שצריך לשלם 90 ₪, נתן במזומן 100 ₪, אני רושמת 90 ₪ ונותנת 10 ₪ עודף חזרה. בצ'יק הפרוצדורה זהה.... 4 צ'קים האלה דינם כדין ה- 100 ₪ שדיברנו עליהם. כנראה שהתקבל סכום גבוה יותר ע"מ לקבל עודף. החזרתי עם המלצרית את העודף. אם שולם לי ישירות, ונותן לי שטר או צ'ק בסכום גבוה יותר, אני רושמת את סכום התקבול, ונותנת לו העודף. אם הלקוח משאיר את העודף, אני נותנת את הכסף למלצרית. תמיד ישנה התאמה בקופה".
אעיר כבר מעתה ואומר: בית משפט קמא רואה בעדות אשת המערער בבית המשפט "גירסה קצת שונה" מגירסתה בעת הביקורת. בא כח המדינה מצידה, רואה באלו "שתי גירסאות שונות" – לדעתה זו שבבית משפט הינה גירסה "מתאימה" ונוחה יותר" לחוזר שהפיץ המשנה לנציב מס הכנסה – ובקשתה היא כי נעדיף את "הגירסה המקורית הספונטנית" ולא את הגירסה בבית המשפט שהיא גירסת "שיפור עמדות", כלשונה. דעתי היא, שאין בדברי אשת המערער כל חילופי גרסאות: שני התיאורים עולים בקנה אחד זה עם זה ומשלימים הם אחד את רעהו. |
|
|
ג. |
על יסוד ממצאי הבדיקה החליט פקיד השומה לפסול את ספרי החשבונות של אמיתי לשנת המס 1986, וכן אמר בהודעה שהגיש לבית המשפט לפירוש נימוקי ההחלטה: |
|
|
|
2. |
"המערער חייב בניהול פנקסי חשבונות לפי הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) מס' 2 תשל"ג-1973.
על פי הנ"ל חייב המערער לרשום את התקבולים בסרט קופה רושמת מיד עם קבלתם. |
|
|
|
3. |
ביום 1.12.86 נערכה על ידי המשיב ביקורת במקום העסק של המערער, אשר העלתה כי המערער לא רשם תקבולים (4 שיקים) בסף של 299 ₪, מיד עם קבלתם וזאת בניגוד להוראות. |
|
|
|
4. |
המשיב לא שוכנע כי היתה סיבה מספקת לאי רישום השקים בסרט הקופה הנמצא בעסק. |
|
|
|
5. |
אי לכך ראה המשיב את פנקסי המערער כבלתי קבילים והודיעו על כך. |
|
3. |
(א) |
חילוקי הדעות בבית המשפט המחוזי נסבו סביב אותם ארבעה שיקים, שלא נרשמו בקופה הרושמת כערכם על פניהם: אמיתי טען כי השקים – כל אחד מהם – כללו אף תשר עבור המלצריות; בקופה הרושמת נרשם אך סכום התקבול "נטו" של העסק – לאמור, סכום השיק למעט התשר הכלול בו; ועל כן נהג כהלכה וכדין ברושמו בקופה את הכנסתו-הוא בלבד. מנגד טען הפקיד השומה כי אמיתי חייב היה לרשום את סכום הכולל של השיק, אשר על כן ברושמו את שרשם לא מילא את חובתו כנדרש. |
|
|
(ב) |
בית משפט קמא אמר בפסק דינו כי נכון הוא להניח שסכומי ה"נטו" של השיקים אכן נרשמו בקופה הרושמת – כך כגירסת אמיתי – ועל חילוקי הדעת בין בעלי הדין אומר הוא, בין שאר דבריו:
"אין כל דבר בחוק האוסר על הנישום לקבל שיק בסכום העודף על המגיע ולהחזיר את העודף במזומן, ממש כפי שנעשה בתשלומים על דרך מזומן. והחובה של הנישום לנהל מערכת פנקסים קבילה לא רק שאיננה צריכה למנוע זאת אלא, אם פעולות כאלה מקלות על ניהול העסק על ידי הנישום, לאפשר זאת..."
באמירתו זו דחה בית משפט קמא את נימוקו של פקיד השומה לפסילת ספרי החשבונות של אמיתי. |
|
|
(ג) |
הגם שראה לדחות את נימוקו של פקיד השומה לפסילת הספרים, נמצאו לבית משפט קמא שראויים הם ספרי החשבונות כי ייפסלו מטעם אחר. וזה הטעם: בהתאם להוראות סעיף 7(ב) להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) (מס' 2), התשל"ג-1973 – כניסוחן בעת הביקורת (ראה כיום הוראות סעיף 7(ג) כנוסחה בקה"ת לשנת התשנ"א, 616) – אמור היה בעל עסק לערוך עם הסיכום היומי רשימת שיקים שקבלתם נכללה בסרט, בציון פרטים לזיהויים כגון מספר השיק והבנק שעליו נמשך. והנה כך קובע בית משפט קמא (עמ' 4 לפסק דין):
"מעדותם של המערער ואשתו הסתבר כי הם לא נהגו לערוך רשימת שיקים כזו. ובהעדר רשימה כזו תסוכל המטרה שלמענה נקבעו הוראות ניהול ספרים היינו, יכולת גילוי כל דבר מהספרים עצמם ללא צורך בהסברים נלווים".
על יסוד נימוק זה, כך סבר בית המשפט קמא, אין לקבל את ספרי אמיתי כקבילים, ועל כן ראה לאשר את החלטת הפסילה של פקיד השומה (אם כי לא מטעמו). על החלטה זו מערער אמיתי. |
|
|
(ד) |
ואולם בית משפט קמא אינו חותם בזאת את דבריו ובסוף פסק דינו רואה הוא להעיר את אפיונה של פסילת ספרים מחמת אי רישום שיקים בסוף היום כ"פגם טכני". על הערה זו האחרונה מערער פקיד השומה, והרי לפנינו ערעורים מזה ומזה. |
|
|
נימוקו של בית משפט קמא לפסילת הספרים אינו עומד בפני הביקורת. |
|
4. |
נקדים ונאמר, כי בהחלטתו לפסול את ספרי החשבונות של אמיתי – ומנימוקו – נקלע בית המשפט קמא לכלל טעות. אכן, חובתו של אמיתי היתה כדבר בית המשפט – לערוך בסוף כל יום רישום מסודר של כל השיקים שנתקבלו – אלא שלא מצאנו כי הזוג אמיתי לא מילא חובתו זו; נהפוך הוא. שני בני הזוג העידו לפי בית המשפט, ומעדותם – אשר לא נסתרה – עולה מפורשות כי אכן מילאו את חובתם. כך למשל, העיד מר אמיתי (בעמ' 9 לפרוטוקול) כי "אנו עושים רישום של כל הצ'קים בסוף היום", וכך העידה אף גב' אמיתי (בעמ' 8 לפרוטוקול):
"אני שמה את החותמת על הצ'קים שלא נרשמו על שמנו רק בסוף היום. אני לא שוכחת אף פעם לשים את החותמת. כל יום מופקדים הצ'קים בבנק". |
|
5. |
משנפלה הנמקתו זו של בית משפט קמא לפסילת ספרי החשבונות, צצה ועולה פסילת הספרים כהנמקתו של פקיד השומה: רישום "נטו" ורישום "ברוטו" של שיקים. ואמנםף בשאלה זו טענו הצדדים שלפנינו, ולדיון בה נפנה עתה. |
|
המסגרת הנורמטיבית של חילוקי הדעות |
|
6. |
א. |
תחילת הדברים היא בהוראות סעיף 130(א) לפקודה, ולפיה מוסמך נציב מס הכנסה להורות על ניהול פנקסי חשבונות של הכנסות מעסק, ולהוסיף ולקבוע באותו הוראות כללים לשיטת ניהול הפנקסים. בתוקף סמכותו זו הורה הנציב את הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) (מס' 2) התשל"ג-1973 (הוראות מס הכנסה), ובהן קבע חובותיו של נישום המנהל עסק. הוראות אלו חלות על אמיתי. |
|
|
(ב) |
ומה דינו של מי שאינו ממלא אחרי הוראות הנציב? על כך קובע סעיף 145ב(א)(1) לפקודה, וזו לשונו:
145ב. "פסילת ספרים בשל אי רישום תקבולים או אי ניהול קופה רושמת" |
|
|
|
(א) |
(1) |
נישום הרושם תקבוליו בסרט קופה רושמת, שובר קבלה, חשבונית, ספר פדיון יומי או תיעוד אחר שהוא חייב לנהל על פי הוראות הנציב מכוח סעיף 130, ולא רשם בהם תקבול שהיה חייב לרשמו על פי אותן הוראות, יראו את פנקסיו כבלתי קבילים זולת אם שוכנע פקיד השומה כי היתה סיבה מספקת לאי הרישום; על החלטתו של פקיד השומה ניתן לערער כאילו היתה צו לפי סעיף 152(ב), ובלבד שהמועד להגשת הערעור יהיה 60 יום;...." |
|
|
|
הוראה זו אך היא חלה על אמיתי, והרי מפנה היא אל הוראות מס הכנסה ואל החובה למלא אחריהן, כך אף לשונו של סעיף 130(ב) לפקודה, הקובע וזו לשונו:
130. סמכות לחייב בניהול פנקסים |
|
|
|
(א) |
............ |
|
|
|
(ב) |
ניתנו הוראות לפי סעיף קטן (א) , רשאי פקיד השומה לסרב לקבל חשבונות שלא על סמך פנקסי חשבונות שנוהלו לפי ההוראות, אם הסטיות מההוראות או הליקויים שנמצאו בפנקסי החשבונות היו מהותיים לענין קביעת הכנסה אצל נישום, ואצל מוסד – אם היו מהותיים" |
|
|
|
המעיין יתן דעתו להבדלים בין הוראת סעיף 145ב(א)(1) לבין הוראת סעיף 130(ב), אך הואיל ובנושא זה לא קראנו טענות, נרכז דברינו בהוראת סעיף 145ב(א)(1), והיא ההוראה שבאי כוח בעלי הדין העסיקו עצמם בה. |
|
7. |
טוען פקיד השומה כי אמיתי לא מילא אחרי הוראות מס הכנסה, ומכאן שדין ספריו פסילה. ומה חטא אמיתי, אלא בכך שרשם את השיקים אך ב"נטו" שבהם, בעוד שהוראות מס הכנסה חייבו אותו לרשומם ב"ברוטו".
לענין זה מחובתנו לתת דעתנו לציוויים אלה שבהוראות מס הכנסה: הוראה 17(א) להוראות קובעת כי:
"תיעוד פנים על תקבול.... ייערך סמוך לביצוע הפעולה.ותקבול" הוא (כהגדרתו בסעיף 1 להוראות):
"תקבול – כל סכום במזומן, בשטר, או בשיק שהתאריך הנקוב בו מאוחר מתאריך קבלתו, שקיבל הנישום, במישרין או בעקיפין, במהלך עסקו".
(בהתאם לסעיף 1 להוראות, "תיעוד פנים" הוא "רישום בגין פעולה שנעשה על ידי הנישום או מטעמו", ו"פעולה" היא: "כל פעולה המשפיעה על הרכוש על ההון, על ההתחייבויות או על התוצאה העסקית של עיסקו של הנישום, לרבות תקבול,, מכירה או מתן שירות, משלוח טובין והובלת טובין"). |
|
8. |
הגיבור הראשי הוא ה"תקבול": עליו חלה חובת הרישום, והוא שיכריע בענין שלפנינו. מה הוא, איפוא, ה"תקבול" באותם שיקים נושא הדיון: האם ה"תקבול" הוא ה"נטו" שבהם – לאמור, אותו חלק בהם שנועד לכיסו של בעל העסק; או שמא נאמר ה"תקבול" הוא ה"ברוטו", לאמור, כולל הוא אף אותו חלק בשיקים שלא ניתן לבעל העסק אלא ניתן למלצר כתשר, ובעל העסק אמור לשמש בו אך כתחנת מעבר. על פי גירסה זו האחרונה, חייב בעל העסק לרשום בקופה הרושמת את סכום השיק במלואו, הגם שרק חלקו נועד לכיסו ועל אף שהחלק בו אמור הוא ליתן למלצר. |
|
9. |
ניתנת אמת להיאמר, כי דבר החוק אינו חד משמעי בעיני, ולו הרשות בידי הייתי מוסיף ומתעמק בשאלה. ואולם לא כך פני הדברים, והרי היום אין אנו עוד מחליקים על לוח חלק. יתד ניתנה לנו להאחז בו, והיא בהלכה שנקבעה בבית המשפט העליון זה לא מכבר, בע"א 476/87 ספארי הולדינגס בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב 1, פ"ד מד(4) 780. עד שיצאה הלכה מלפני בית המשפט העליון, נעו-נדו בתי המשפט המחוזיים בין פתרון לפתרון – מענה עקבי ואחיד לא נמצא להם – וערפל רבץ על הסוגיה. והנה בפרשת ספארי הולדינגס נתעוררה אותה שאלה עצמה שהועלתה בעניננו, ולאחר דיון בהיבטיה השונים, מכאן ומכאן; סקירת הפסיקה שלעניין, לרבות שקלא וטריא כך וכך; ובעקבות קביעת משקלם של השיקולים המושכים מזה ומזה, מוצאים אנו את הנשיא שמגר אומר דברי סיכום והכרעה אלה :
"סכומי התשר, אשר משתלמים אמצעי תשלום אחד יחד עם הארוחה, מתקבלים על ידי בעל המסעדה, והוא מוסר לאחר מכן למלצר את חלקו. כאשר ניתן להפריד בין אמצעי התשלום עבור הארוחה לבין סכום התשר (למשל, כאשר סכום התשר ניתן במזומן וסכום הארוחה שולם בשיק), כי אז בעל המסעדה אינו מקבל את התשר עבור המלצר, אלא כל אחד מהם מקבל במישרין תקבול נפרד. לעומת זאת, כאשר אמצעי התשלום הוא אחד,וכלולים בו שני תשלומים כי אז מקבל בעל המסעדה את שניהם והמלצר נושה בו בסכום התשר. זאת באשר ליסוד התקבלות התשלום. אשר לדרישה, כי הסכום יתקבל במהלך העסק, זו, כמובן, מתקיימת, שכן מדובר בתשלום אשר חוזר על עצמו ומהווה למעשה, חלק משיטת ההפעלה של המסעדה"
הנה הינה התשובה לשאלתנו, והיא המונחת לפנינו: אמיתי חייב היה לרשום בקופה הרושמת את סכומי השיקים במלואם,וחלק התשר שבהם חייב היה להעביר לאחר מכן למלצר (וכמסתבר, לרשומו כהוצאות). פסק הדין בענייננו ניתן ביום 31.7.1989 ואילו פסק הדין בפרשת ספארי הולדינגס ניתן כשנה לאחריו, ביום 12.11.1990. לו ידע בית משפט קמא את שיודעים אנו כיום, קרוב להניח שהיה הולך בעקבות הלכה זו שנקבעה.
משלא ידע על דבר ההלכה , האם ניתן - בדיעבד – להבדיל בענייננו לבין פרשת ספארי הולדינס? |
|
10. |
בא כוחו של אמיתי, עורך דין גדעון רוזנבלום, יודע כמובן על הילכת ספארי הולדינגס, אך לטענתו נבדל ענייננו מהענין שנדון באותה פרשה, שבענייננו לא נתקיים כלל "יסוד התקבלות התשלום" (כלשונו של הנשיא שמגר). בפרשת ספארי הולדינגס, כך טען עו"ד רוזנבלום, דיבר בית המשפט במערכת עובדות שבה (כלשון הנשיא שמגר) "סכומי התשר....מתקבולים על ידי בעל המסעדה, והוא מוסר לאחר מכן למלצר את חלקו" (ההדגשה במקור ואילו בענייננו, כך מוסיף הוא וטוען: "...בעל המסעדה מעביר למלצר את התשר שהלקוח הותיר לו, מיד עם רישום התקבול.... אף כאן כבמקרה ספארי הולדינגס בע"מ, סכום התשר כלל לא הגיע לקופתו של המערער...."
לא אקבל טענה זו. ראשית לכל, העובדות בענייננו אינן דומות בחלקן הרלבנטי לפרשת ספארי הולדינגס. באותו עניין סעד איש הבקורת את ליבו במסעדה, שילם עבור הארוחה סכום של 12,200 שקלים (ישנים), והוסיף כדמי שירות 1,200 שקלים (ישנים). התשר שולם למלצר במישרין, כך קבע בית המשפט באותו עניין, וסכום זה "לא הגיע כלל לקופתה של המערערת" (כלשונו של הנשיא שמגר, בעמ' 786 א'). בענייננו לא נוכל לומר כך, והרי התשר (כחלק בלתי נפרד מן השיק) הגיע-גם-הגיע לקופת העסק. שנית, והוא עיקר: ההלכה שנקבעה בפרשת ספארי הולדינגס אין עניינה בלוח זמנים – אם התשר מוצא מן הקופה מיד עם התשלום או אם נותן בעל העסק את התשר בידו של המלצר בסופו של יום העבודה – אלא בשאלה אם בפועל נכנס התשר לקופה. אם כך ארע, חלה חובת רישום, ואידך ידענו. כך היה בענייננו – שהרי השיק שכלל את דמי הארוחה ואת התשר היה אחד ויחיד – ובזאת נבדלנו מפרשת ספארי הולדינגס. |
|
11. |
המסקנה הנדרשת הינה איפוא, זו, שהואיל והשיקים היוו אמצעי תשלום אחד – הן עבור הארוחה (או השתיה) הן עבור התשר – חייב היה אמיתי לרושמם כמות שהם, ולא הותר לו לרושמם אך בסכום ה"נטו" שבהם. אכן, הקופה הייתה מאוזנת (למעט אותם 20 ₪ שבית משפט קמא אמר להתעלם מהם), אך בכך בלבד אין כדי להועיל לאמיתי, והרי מחובתנו לעסוק בעקרון שיחול על הכל. אף הצדק מעשי יימצא לחובה זו המוטלת על בעלי מסעדות (ומסבאות), וכלשונו של המשנה לנציב מס הכנסה, מר אברהם צרפתי (בעמודים 5-6 לפרוטוקול):
"לגבי מסעדה עם התשר. אם נוהגים בשיטה שהצ'ק כולל גם תשר, מראש יש אי התאמה. אני לא יודע אם ההפרש שבעל המסעדה אומר לי שהוא תשר, הוא באמת תשר, אני גם לא יודע אם הוא יעביר את כל הסכום למלצר. במכולת הוא נותן את העודף מיידית. ההתאמה במסעדה נעשה על ידי התשר, ובעל המסעדה יכול על כל הפרש להכריז עליו שהוא תשר. אף אחד לא מבטיח לנו שסכום זה באמת ישולם..." |
|
12. |
נדע עם זאת, שהקושיות לא נתיישבו כולם. נניח, למשל, שמחיר הסעודה הוא 90 ₪ והלקוח מבקש לתשור למלצר 10 ₪. נוסיף עתה ונניח שהלקוח כותב שיק "לעצמי" (או לפקודת בעל העסק) על סך 100 ₪ מבקש הוא לקבל – ומקבל – תמורתו 100 ₪ במזומן (דהיינו הלקוח "פורט" שיק על סך 100 ₪) ומאלה מפריש הוא לבעל העסק 90 ₪, ולמלצר במישרין 10 ₪. פעילות זו אפשר שתהיה כך או בדרך "מקוצרת" כלשהי. ניתן לטעון במערכת עובדות מעין זו, כי השיק על סך 100 ₪ אינו "תקבול" בידי בעל העסק, ובדוגמא זו שהבאנו איפוא, לא ייאלץ בעל העסק לרשום כ- "תקבול" אלא 90 ₪ בלבד. ומה בין מקרה זה לבין מקרים אחרים שדיברנו בהם? אכן, דומה כי הקושיות לא נתיישבו כולן. |
|
13. |
כללם של דברים: פקיד השומה פעל בסמכות באומרו לפסול את ספרי החשבונות של אמיתי, ואני מציע כי נדחה את ערעורו ונאשר את פסק דינו של בית משפט קמא (הגם שלא מטעמו).
אשר לערעור- שכנגד – הערה על הטעם לפסילתם של ספרים |
|
14. |
בית משפט קמא דחה את ערעורו של אמיתי על פסילת ספריו. טעמו להחלטתו היה במחדלו של אמיתי, כך קבע בית המשפט, לערוך רשימת שיקים מידי יום ביומו. בבקשו לאפיין פסילת הספרים מטעם זה שקבע, הוסיף בית המשפט קמא ואמר בסוף פסק דינו:
"לדעתי יש...להבחין בין ספרים בלתי קבילים מחמת אי רישום תקבול לבין ספרים שהם בלתי קבילים מחמת פגם טכני שכזה. נראה לי כי פסילה טכנית מעין זו אינה צריכה לגרור אחריה את חוסר האמון אשר מלווה בדרך כלל ספרים בלתי קבילים שנפסלו מחמת העלמת הכנסה".
על הערת הסתייגות זו קובל פקיד השומה מרה, ובקשתו הביא כי נבטלנה. ובלשונה של עו"ד אירית קורן, סגנית לפרקליט המדינה:
"...לאחר שקבע כבוד השופט קמא כי הדרך בה ניהל המערער את ספריו מהווה סטייה מהותית מן הדרך הראויה, לא היה מקום, עם כל הכבוד, לקביעתו כי פסילת הספרים לא צריכה לגרור אחריה אותו חוסר אמון המלווה בדרך כלל ספרים בלתי קבילים שנפסלו מחמת העלמת הכנסה.
יתרה מזו: אין אנו מוצאים, עם כל הכבוד, בסיס לאבחנה שעורך כבוד השופט קמא בין ספרים בלתי קבילים מחמת אי רישום תקבולים לבין ספרים בלתי קבילים מחמת פגמים אחרים".
בקשה זו של פקיד השומה נענתה מעצמה: משבטל ועבר מן העולם טעמו של בית משפט קמא לפסילת הספרים, הלכה אחריה אף הערת ההסתייגות.
עם זאת, שאלה לעצמה היא – ושאלה זו יפה לענייננו אף הוא – אם אין זה ראוי להעיר הערה זו שהעיר בית משפט קמא. |
|
15. |
אכן, ספרי החשבונות של אמיתי נמצאו לקויים, וכלשון סעיף 145 (א)(1) לפקודה, אמיתי "לא רשם בהם תקבול שהיה חייב לרושמו על פי....(ה) הוראות". מטעם זה רואים פנקסיו כבלתי קבילים, ופקיד השומה רשאי לערוך לו שומה לפי מיטב השפיטה. דומה עם זאת שיש וראוי להבחין בין פסילה לפסילה, ולא הרי פסילה כהרי פסילה.
בית משפט שהסכים להחלטתו של פקיד השומה כי יש לפסול ספרי חשבונות של נישום רשאי להעיר על סוגה של הפסילה, ועל המסקנות העשויות להידרש ממנה. השווה: ע"א 252/83 פקיד השומה פתח תקווה נ' גואטה, פ"ד לח(4) 474, 476א. כך למשל, בעמ"ה 300/86 פונדק ארוחות בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב 1 (פד"א כרך יד, 93) – בעניין דומה לשלנו – העיר כבוד השופט הגין, בסוף פסק דינו, כי "אני מוצא לנכון להוסיף כי פסילה בנסיבות כאלה אינה הופכת בהכרח את הספרים לבלתי אמינים". אני סומך ידי על דברים אלה.
בסוף כל הסופות, אחרי שנאמר כל שנאמר, נזכור כי ספרי החשבונות של אמיתי נפסלו לא משום שנמצאו בהם פגם או סירכה לעניין הכנסותיו של אמיתי הוא עצמו. אכן קופת העסק נמצאה מאוזנת, וטעם הפסילה נעוץ, ככל הנראה, בנושא הכנסתם של המלצרים, ובאי יכולתן של רשויות המס לעקוב באורח יעיל אחרי הכנסתם של אלה אם בעלי עסק ינהגו כמינהג אמיתי (ביני לביני תוקנו ההוראות והוספו אמצעי מעקב לבדיקת הכנסתם של מלצריות ומלצרים: הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) (מס' 2) (תיקון) התש"ן-1989, קה"ת, 139). ואם ראוי הוא אמיתי כי ספרי החשבונות של ייפסלו – אך משום שלא נשמע להוראות שחייבוהו – אין כל טעם טוב שבית משפט לא יעיר על סוג הפסילה, לאמור, כי לא הוכח שבשלה בו כוונה להונות את רשויות המס. תום לב והיעדר כוונה להעלים תקבולים, כשהם לעצמם, אין בהם כדי למנוע פסילתם של ספרים, אם אלה נתנהלו שלא בהתאם להוראות. למשל: ע"א 25/81 קפה "נאוה" שותפות רשומה נ' פקיד שומה ירושלים פ"ד לז(3) 818, 821 (מפי הנשיא י. כהן) הוא הדין בהיעדר ידיעת החוק, או בטעות בחוק: ע"א 166/83 פקיד שומה פתח תקווה נ' מרידור ואח', פ"ד לט(4) 78, 81 (מפי הנשיא שמגר). ואולם אם כך לעניין פסילתם של ספרי חשבונות לא כך לענינים אחרים כשומת הנישום לפי מיטב השפיטה. פסילת ספרי החשבונות תגרור בעקבותיה, בכל מקרה, סנקציות אלו ואחרות שתוטלנה על אמיתי, למשל: לאמיתי לא יותר לנכות הוצאותיו בקשר להכנת הדו"ח: סעיף 17 (11)(ב) לפקודה לא יותר לו קיזוז הפסדים משנים קודמות כנגד הכנסתו באותה שנת מס: סעיף 33(ב) לפקודה, ועוד סנקציות כיוצא באלו (ראה, למשל, הוראת הסעיפים 33 (א), (ג), (ד) ו- 121(ב) לפקודה). ואטולם בצד כל על אלה, לא ידעתי מדוע לא יוכל בית משפט להעיר את שהעיר.
אחרי כל אלה אומר אני – על יסוד העובדות שהוכחו – כי ספרי החשבונות של אמיתי נפסלו כדת ודין, ואולם בה בעת אין באותה פסילה כי להפוך אותם ספרים בלתי אמינים, כספרי חשבונות של נישום שביקש להעלים הכנסות יגרע שלא כדין רישומים מן הספרים.
עניין עניין ונסיבותיו הוא: כך בענייננו אפשר לא כך.
הודפס מאתר "מיסים און ליין" – עליון, ע"א 497/89 וערעור שכנגד עמירם אמיתי נ' פקיד שומה. |
|
16. |
סוף דבר: אני מציע לחברי כי נדחה את הערעור ואת הערעור שכנגד, באין צו להוצאות. |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הנשיא מ. שמגר: אני מסכים. |
|
|
השופט א. גולדברג: אני מסכים. |
|
|
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט חשין. |
|
|
|
|
|
ניתן היום, י' בחשון התשנ"ד (25.10.93). |