משקל הראיות ונטל ההוכחה
עבודה להגשה
1. א. מדובר במקרה בו לראייה העיקרית (עדות השותף) נדרשת תוספת "ראיתית (הודעתו בכתב של פקיד הבנק) וזאת בהתאם להוראת ס' 54א' (א) הדורשת במקרה של עדות שותף תוספת ראיתית מסוג "דבר לחיזוקה" ובמקרה של עד מדינה מסוג "סיוע". מאחר ובאירוע אין אזכור למניע וסוג העדות אתייחס לשתי החלופות: "דבר לחיזוקה": החיזוק הינו תוספת מאמתת אך להבדיל מ"דבר מה" שגם היא תוספת מאמתת ,די בכך שבכוחה של ראיית החיזוק לחזק את אמינותה של העדות ואין צורך שתאמת אותה ממש (אשור נ' מ"י) דרישת החיזוק תבוא על סיפוקה בתמיכת מהימנותה של העדות הטעונה חיזוק (י' קדמי בספרו עמ' 147) - במקרה שלפנינו הודעתו של פ. הבנק על כך ש שני שודדים מכוסים בכובעי גרב בידם אקדחים ואשר נמלטו עקב הפעלת האזעקה מצביעה על אמינות עדותו של השותף בכללותה. לעומת זאת אם מדובר בעד מדינה - יש צורך תוספת ראייה מסוג סיוע אשר מסבכת את הנאשם עצמו ובאופן עצמאי מצביעה על אשמתו. ישנם 3 תנאים מצטברים (מ"י נ' יהודאי):
א. ראייה ממקור עצמאי - הפקיד הינו מקור עצמאי.
ב. הראייה מסבכת או נוטה לסבך את הנאשם באשמה המיוחסת קרי להצביע עליו באופן אישי כנושא באחריות לביצוע העברה - פ. הבנק אינו יכול להצביע כי שוני הוא זה שדד את הבנק מאחר ופני השודדים היו מכוסים.
ג. הראיה מתייחסת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת - במקרה שלפנינו המחלוקת העיקרית אינה לעצם קיומו של שוד אלא מי ביצע אותו וע"כ אין עדותו של פ. הבנק יכולה לסייע.
יש לציין כי כיום הנטייה היא לאבחן בין "חיזוק" ל" מעיין סיוע", טיבו והיקפו של ה"סיוע" הדרוש צריך להיות תלוי בטיבו ובמידתו של החשש למהימנות העדות: מקום שהחשש הוא קל בלבד, ולא נולד אלא מתוך הזהירות, גם הסיוע דייו להיות קל; ורק משקיים חשש של ממש, צריך ויהא גם סיוע של ממש.(ע"פ מ"י נ' כהן). ב. לעניין הודעתו של פ. הבנק - הודעתו הנה לפי ס' 10א' ולפי ס' 10א(ד) יהיה ניתן להרשיע אדם ע"ס אמרת חוץ של עד רק אם יש בחומר ראיות דבר לחיזוקה כאמור בס' א לשאלה, החיזוק הינו תוספת ראיתית מאמתת ואין היא צריכה להתייחס לשאלה השנויה במחלוקת דווקא או אפילו לאישום (חסונה נ' מ"י). משקלו של הדבר לחיזוק הינו ביחס הפוך למהימנות האמרה (שחאדה נ' מ"י) - במקרה שלפנינו אמרת הפקיד מחוזקת ע"י עדותו של השותף. יש לציין כי עדות הטעונה תוספת(עדות השותף) יכולה לשמש תוספת לעדות אחרת הטעונה תוספת (עדות פ. הבנק) (גרינברג נ' מ"י). לסיכום: ההרשעה במקרה זה וע"פ ראיות אלו תהיה צודקת רק המקרה שהעד השותף הינו עד בלבד ולא עד מדינה.
2. נבחן את העדויות העומדות כנגד קונרי לעניין האינוס: א. עדותה של דקל: מאחר והיא בת 13 אזי נדרש סיוע (ס' 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים)). אך במקרה שלפנינו מדובר בעדות לא רק בפני חוקר נוער אלא גם בפני ביהמ"ש - עם זאת מדובר בעדות שנפסקה ובכך נמנעה, לכאורה, זכות החקירה הנגדית מהנאשם. ב רע"פ מזרחי נ' מ"י נקבע כבר כי אם מצויות לפני בית המשפט עדותו הקטועה של הילד בבית המשפט ועדותו לחוקר נוער, כי אין לדרוש, כתנאי להרשעה ובכל מקרה, תוספת ראיתית ברמה של "סיוע" מאחר ובכך תהיה התעלמות מערכה הראיתי העודף של העדות בבית המשפט, שמשקלה תלוי, כאמור, בשלב בו נקטעה. מנגד, אין גם להסתפק בראיית "חיזוק", שאינה אלא "הגבול התחתון" למהותה של הראיה הנוספת.
מקום בו נקטעה העדות בלי שהושלמה החקירה הנגדית, דרושה ראיה מחזקת בעלת משקל ניכר יותר. התוצאה היא, אם כן, כי את התמיכה הראיתית הנדרשת יש לקבוע על-פי "רף גמיש", הנע בטווח שבין "הסיוע המהותי" כגבולו העליון, וה"חיזוק" המינימלי, כגבולו התחתון. גובהו של "הרף" ייקבע בכל מקרה, בהתאם לשלב בו הופסקה עדות הילד בבית המשפט; במידת הפגיעה בהגנה עקב הפסקה זו; ובמשקל העדות לאור כלל הראיות. ב. מצבה הנפשי של דקל: האם מצבה הנפשי של הילדה לאחר בוא ההורים יכול לשמש כסיוע ל עדותה? בע"פ אל אבאב נ' מ"י נקבע כבר כי עדות בדבר מצבו הנפשי של המתלונן בתקופה שלאחר הביצוע העבירה יכול שתשמש סיוע לעדותו של המתלונן. יש לציין כי בד"כ מדובר במצב נפשי המתגלה סמוך לאחר ביצוע העברה , אולם כשקיים הסבר סביר ואמין ל"התמהמהות" בגילוי החיצוני של הזעזוע הנפשי, יש גם בביטוי חיצוני זה כדי להוות סיוע (ע"פ 1121/96). לדעתי במקרה שלפנינו שינוי קיצוני בהתנהגותה של דקל מהווה ביטוי חיצוני ופרק הזמן של 10 ימים הינו קצר ואובייקטיבית בא לידי ביטוי בהזדמנות הראשונה שניתנה לה עם חזרת הוריה מחו"ל. ג. האם הסיוע הדרוש הוא רק לעצם העברה או שמא גם דרוש סיוע אובייקטיבי מיהו מבצע העברה? לכאורה יכול לטעון הנאשם כי עדויות הסיוע (מצבה הנפשי של הילדה) מהוות סיוע רק לעצם קרות מקרה האונס אך אינם "מסבכות" את הנאשם ומזהה אותו כהאנס. אך כבר נקבע ב מזרחי נ' מ"י כי אם אכן היה הילד קרבן לעבירת מין כפי שתיאר, הרי שמכלול הנסיבות מצביע על כך שמבצע העבירה היה הנאשם. בדרך כלל, כאשר ילד מעיד כי מעשה מיני נעשה בו והוא מכיר היטב את המבצע - קרוב משפחתו, שכן, או ידיד המשפחה - וכאשר סיפורו מעורר אמון והנסיבות מצביעות על אפשרות והזדמנות שהיתה לנאשם לבצע את המעשה, לא שאלת הזיהוי היא השנויה במחלוקת, אלא עצם ביצוע המעשה. במקרים בהם מכלול הנסיבות אינו מצביע באופן רציני וממשי, שקיימת אפשרות סבירה שהמעשה אמנם נעשה אך בוצע בידי "אחר", בניגוד לעדות של הקורבן שנמצאה אמינה, אין לדרוש סיוע לזהות הנאשם. כך יהיה בדרך כלל כשילד או ילדה מספרים על מעשה מיני שעשה בהם אדם קרוב ומוכר, ואין כל ראיה של ממש לכך שלזירה הגיע גורם אחר שהיה מסוגל לבצע את המעשה. דרישה לסיוע נפרד בנסיבות כאלה מיותרת, והיא עלולה לסכל כל אפשרות להוכיח כי אכן בוצעה כלפי הילד עבירה בעלת אופי מיני, שכן מטבעם של מעשים כאלה שהם נעשים בצנעה ושלא בנוכחות עדים. לפיכך, גם אליבא דאלה הגורסים כי "סיוע" מחייב ראייה המצביעה על זיהוי הנאשם או ראיה ה"מסבכת" את הנאשם, שונה הדבר מקום ששאלת "הזיהוי" עצמו אינה במרכז המחלוקת; כאשר הנאשם מוכר היטב לקרבן והאפשרות כי המעשה המיוחס נעשה בידי אדם אחר היא על פניה רחוקה; כאשר זהות הנאשם היא למעשה חלק אינטגרלי מהסיפור כולו - אין להציב דרישה "לסיוע" המסבך את הנאשם, בנפרד מהסיוע לגרסה כולה. ד. טענתו של קונרי כי כתובתם של הורי הנאנסת אינו ידוע לו והגשת פנקסו: לכאורה יכול לקבוע ביהמ"ש כי שקרים פוזטיבים (טענתו כי לא ידועה לו כתובתם) יכולים לשמש כסיוע בייחוד שמדובר בראייה בלתי תלויה (פנקסו של הנאשם) ולכאורה הוא מנסה להרחיק עצמו ממקום האירוע (ע"פ אל שבאב נ' מ"י) אך יש לשים לב כי שקר מהותי במהלך החקירה יהווה סיוע רק כאשר התקיימו 5 תנאים מצטברים 1. השקר הוא בעניין מהותי 2. השקר מכוון לסיכול ולהטעיית ביהמ"ש 3. השקר ברור וחד משמעי 4. השקר מוכח בעדות עצמאית5.השקר קשור לעבירה
נשוא המשפט ואינו נובע מעילה אחרת בלתי רלוונטית לצורך ברור האשמה. (אמסלם נ' מ"י) אומנם במקרה שלפנינו ס"ק 1-4 מתקיימים אך ס"ק 5 אינו מתקיים קרי, הסיבה לשקר נבעה מחששו שיקשרו אותו עם שוד הבנק ולא עם האונס. ולכן לדעתי לא יוכלו להשתמש במקרה זה בראייה כסיוע, עם זאת לדעתי שילוב כל הראיות הנ"ל ומשקלם המצטבר מביא למסקנה כי אכן ניתן להרשיעו בעברת האינוס. 3במשפט פלילי קיימות 2 חובות: "חובת הראיה"(עיקרית) וחובת ההוכחה(טפלה) חובת הראיה מוטלת מתחילת המשפט ועד סופו על התביעה החייבת להוכיח במידה שאינה משאירה מקום לספק מתקבל על הדעת - את קיום כל היסודות של העבירה המיוחסות לנאשם בין יסודות חיוביים לשלילים, חובה זו גוררת את התביעה לשאת גם בחובת ההוכחה קרי , היא זו שאמורה לשאת בפרשת הוכחותיה וזאת ע"י הבאת עדויות אשר די בהם , לכאורה, להראות שהנאשם ביצע את המעשה הפלילי הנדון - רק אז עוברת חובת ההוכחה (וזו בלבד!!) לנאשם. עם סיום הבאת ההוכחות ע"י הנאשם מתפקידו של ביהמ"ש לבחון את כל ההוכחות יחדיו ולהחליט לא אם הנאשם שכנע שהוא חף מפשע אלא אם התביעה היא זו שהוכיחה למעלה מספק סביר כי הנאשם אכן אשם בעברות שהואשם בהם. אם לא הביא כל הוכחות להגנתו יכול - אך לא חייב ביהמ"ש להרשיעו - זה המצב שלפנינו לפני טענת האי שפיות של קונרי קרי על התביעה להרים את נטל ההוכחה (חובת הראייה +חובת ההוכחה) כי הוא זה שביצע את העברות הנ"ל(ע"פ זרקא נ' היוהמ"ש). עם זאת במקרה הנ"ל טעון קונרי כי באותה תקופה סבל ממחלת נפש המסירה ממנו אחריות פלילית. סע' 34ה לחוק העונשין קובע חזקה שבחוק - "…חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחרית פלילית" במקרה שלנו חזקה על קונרי כי היה שפוי בעת ביצוע העברה ואם ברצונו לסתור חזקה עובר אליו נטל השכנוע ,אך בניגוד לתביעה על הנאשם לסתור חזקה שבחוק רק ברמת עמידה במאזן הסתברויות (לעומת חזקה שבעובדה שם יש צורך רק בהקמת ספק) (ע"פ גרינוולד נ' מ"י) ולכן, לדעתי, ברגע שהביא קונרי את עדותו של הפסיכולוג, אמרת השופט שהצהיר כי עדותו של הפסיכולוג מעמידה בספק את שפיותו ואי הגשת חו"ד סותרת ע"י התביעה הוא עמד במאזן ההסתברויות הדרוש ואין הוא צריך להוכיח באפן חד משמעי כי בעת ביצוע העברות סבל מהתקף פסיכוטי וע"כ טעה ביהמ"ש. 4. ביהמ"ש באומרו כי לא עמד הבנק בנטל ההוכחה לפי מאזן ההסתברויות ולא מעל ספק סביר טעה טעות חמורה. ראשית לטענת נטל ההוכחה מעל ספק סביר יש לציין כי אע"פ שמדובר באירוע שביסודו הוא פלילי הרי שעילת התביעה הינה עילת גזל ע"פ ס' 52 לפק' הנזיקין קרי עילה אזרחית וממנה עולה חובת ההוכחה בתביעה אזרחית - מאזן ההסתברויות. לעניין התביעה עצמה: כלל ידוע הוא נטל השכנוע במשפט אזרחי הוא על התובע בבחינת "המוציא על חברו עליו הראיה" קרי התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו וכן הוא נושא בחובת הראיה קרי הבאת ראיות הדרושות להוכחת כל היסודות המקימים את עילת התביעה.
אך במקרה שלפנינו ישנו מצב של טענת הודאה והדחה: זוהי טענה אשר במסגרתה מודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע בפרשת תביעתו, אך מחמת עובדות נוספות המפורטות בכתב הגנתו אין התובע זכאי לקבל את הסעד המבוקש לגבי העובדות המדיחות הנטענות על ידיו - מוטל נטל השכנוע על הנתבע ומשלא ירים נטל זה יינתן נגדו פס"ד (טפר נ' מרלה) קונרי אומנם הודה כי גנב את כספי הבנק(הודאה)אבל הבנק מימש ערבויות שלא כדין
(הדחה) ברגע זה עבר נטל ההוכחה אליו. ומאחר שלא הגיש את פס"ד נגד הבנק כראייה הרי לא עמד בנטל ודין תביעתו להדחות, הבנק לעומת זאת ע"י הודאת קונרי פטור מלהוכיח כי אכן נגנב הכסף ע"י קונרי ולכן עמד בנטל ההוכחה ויזכה בדין.
5. בשאלה 4 כבר פורטו דרישות "המוציא על חברו עליו הראייה" ועקב חוסר מקום לא אחזור עליהם. במקרה שלפנינו ישנו חריג לנטל הראייה של התובע זוהי חזקה שבחוק : ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) - הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" המטיל את נטל השכנוע להעדר רשלנותו על הנתבע , (נוימן נ' כהן) לס' 41 שלושה יסודות: 1. כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה יכולת לדעת מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק. 2. כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו. 3. כי נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. לעניינינו:1. סביר להניח כי לדקל לא היתה ידיעה וגם לא היתה יכולה לדעת את הסיבות שהביאו לגרימת הנזק.(הכוונה היא לזמן קרות הנזק) 2. לביה"ח היתה שליטה מלאה על רופאיו. 3. סביר יותר שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר הוא כן נקט זהירות סבירה - חובת השכנוע כי מתקיים יסוד זה (כמו גם שני היסודות האחרים) היא על התובע, על פי מאזן ההסתברות. הבחינה אם אמנם יצא התובע ידי חובת השכנוע נעשית על פי מצב הראיות בסופו של המשפט, תוך התחשבות במשקל עדויות התביעה, מחד ובראיות הנגדיות של הנתבע מאידך, במקרה הנ"ל יש ברשות ביהמ"ש את חו"ד מומחה התביעה אשר מראה כי היה מקום לבדיקות נוספות ולעומתה לא נתנה כל חו"ד מטעם ההגנה אשר תסתור את דעת התביעה. במצב זה סביר כי מאזן הסתברויות הוא שאכן הנתבע לא נקט זהירות סבירה ובכך הוכחו 3 היסודות הדרושים להעביר את נטל ההוכחה לנתבע ע"פ ס' 41 לפק' הנזיקין. כמו כן אפילו ולא היה עומד התובע בהוכחת יסודות ס' 41 אזי ניתן להגיע למסקנה כי על ביה"ח מוטלת חובת הראיה - חובת הבאת הוכחות המעלות הסבר סביר בדבר קרות האירוע(הדימום - עקרות) ללא רשלנות (להבדיל מנטל השכנוע כי לא חלה התרשלות עליה היא חבה). וזאת עקב העובדה שלא נמצא כל תיעוד לדימום ולטיפול שניתן בגינו. במצב זה של שלילת ראיה חשובה מהנפגע, עוברת החובה על הרופא או המוסד שבו נתנו השירותים להוכיח את העובדות שיכלו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים (ראה ע"א 612/78 וע"א 58/82 ), ובכך להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות. יתכנו אף מקרים בהם יחויב הרופא או המוסד לפצות חולה שניזוק אם עקב אי ניהול רישומים נאותים נגרם לו גם "נזק ראייתי" בכך שנמנע ממנו להוכיח את תביעתו .(עמר נ' קופ"ח כללית). כאמור ברגע שהוכיח התובע את יסודות "הדבר מעיד בעד עצמו" עבר נטל ההוכחה לידי הנתבע ,בשתיקתו ע"י אי הבאת עדים וכן באי הבאת מסמכים הסותרים את ממצאי חו"ד הדעת לא הרים בי"ח את נטל ההוכחה ולכן יעשה נכון ביהמ"ש אם יקבל את התביעה.