|
בתי המשפט
|
|
|
בית משפט מחוזי באר שבע |
עמה 000537/05 |
|
|
|
בפני: |
כב' השופט יוסף אלון |
תאריך: |
|
|
|
|
|
|
פסק דין
1. ערעור על שומה לפי מיטב השפיטה שהוציא המשיב למערער לארבע השנים 2003-2000.
המערער, נהג מונית מאשקלון, דיווח למשיב בדוחותיו השנתיים לשנים הנ"ל על מחזור מוצהר של 90,907 ש"ח לשנת 2000, 90,018 ש"ח לשנת 2001, 83,069 ש"ח לשנת 2002 ו-50,235 ש"ח לשנת 2003.
בשומות שהוציא המשיב על פי מיטב השפיטה, נקבע מחזור הפדיון של המערער לאותן השנים (בהתאמה) כדלהלן: 254,122 ש"ח לשנת 2000, 250,890 ש"ח לשנת 2001, 294,395 ש"ח לשנת 2002 ו-207,844 ש"ח לשנת 2003.
השומות נומקו ע"י המשיב בכך שהמחזורים עליהם דיווח המערער אינם סבירים בהתחשב בהיקף הקילומטרים שנסעה המונית של המערער בכל אחת מאותן השנים, בתחשיבים הכלכליים כפי שנותחו במחלקה הכלכלית של נציבות מס ההכנסה, ובהיקף הנסיעות, מתוך הקילומטראז' הכולל, אותן יש לייחס לנסיעות עסקיות שנתקבלה בגינן תמורה.
המערער חולק על הנחות וקביעות המשיב, וטוען לצדקת ונכונות הצהרותיו שלו בדו"חות שהגיש.
2. הצדדים אינם חולקים למעשה על היקף הקילומטרים הכולל שנסעה המונית של המערער בכל אחת מארבע השנים כדלהלן: בשנת 2000 – 130,667 ק"מ; בשנת 2001 – 129,132 ק"מ; בשנת 2002 – 133,015 ק"מ; בשנת 2003 – 96,849 ק"מ (יצויין, כי בשנת 2003 עבד המערער 9 חודשים בלבד.).
מהיקפי הנסיעות הנ"ל הפחית המשיב בגין כל אחת מארבעת השנים 10,000 ק"מ שיוחסו לנסיעות פרטיות. מיתרת הקילומטראז' הופחתו בגין כל שנה 30% נוספים שהוכרו ע"י המשיב כ"נסיעות סרק", דהיינו נסיעת המונית לצורך העסק אולם ללא נוסע, וזאת בין היתר למטרת איסוף נוסעים או איתורם.
יתרת הקילומטראז' (לאחר ניכוי 10,000 ק"מ נסיעות פרטיות ו-30% ל"נסיעות סרק") נקבעה, בגין כל שנה, כנסיעות עסקיות.
ניתוח ספרי הקופה של המערער (הנרשמים במונה המונית), העלה כי למעלה מ-85% מנסיעות המונית היו נסיעות עירוניות – באשקלון – ומחיר הנסיעה הממוצע היה 20 ש"ח.
בביקורת ובבדיקה שערך המשיב, נמצא לו כי היקפי הנסיעות והמחזורים עליהם דיווח המשיב אינם סבירים בעליל ועומדים בניגוד לנתוני הקילומטראז', פירוט הנסיעות וצריכת הדלק של המונית. כמו כן, נמצא כי הם רחוקים מרחק רב מהתחשיבים הכלכליים בענף המוניות, כפי שנתגבשו במחלקה הכלכלית של הנציבות.
3. עיקר טענותיו של המערער כוונו לדרך בה חישב המשיב את היקף הקילומטראז' העסקי. לטענתו, היקף נסיעותיו הפרטיות בכל אחת מארבע השנים עלה משמעותית על 10,000 ק"מ.
כך טוען הוא גם לגבי נסיעות הסרק שביצע. על פי טענת המערער (בסיכומיו), בכל אחת בארבע השנים הגיע שיעור נסיעות הסרק ל-50% מסך כל הנסיעות העסקיות.
טענה נוספת למערער, כי רוב הנסיעות במונית היו במסגרת קוי שרות בין עירוניים. הפדיון לק"מ בנסיעות אלה הינו, על פי הטענה, כשליש בלבד מפדיון לק"מ נסיעה עירונית ב"מונית ספיישל".
ועל כל אלה, טענתו העיקרית של המערער הינה, כי במהלך השנים הקודמות, לשנות השומה דנן, הגיע עם המשיב לשומה מוסכמת אשר מחזורי ההכנסות שנקבע בה היו נמוכים כדי מחצית ויותר מהשומות הנוכחיות.
הפעם, כך נטען, סירב המשיב להגיע לשומות מוסכמות ונמצאת שומתו, שעל פי מיטב השפיטה, מופרזת ומוגזמת בעליל.
4. נבחן את טענות המערער כסדר הרצאתן לעיל.
בפתח הדברים נשוב ונציין, כי המערער אינו חולק למעשה על נתון המוצא בדבר היקף "הקילומטראז' הגולמי" שעשתה המונית בכל אחת מארבע השנים. אין הוא טוען בעניין זה לנתונים אחרים, והוא אף מאשר למעשה בחקירתו הנגדית כי בכל אחת מאופן השנים אכן נסעה המונית "בין 100,000 ל-130,000 ק"מ (עמ' 5 לפר' ש' 2). טענותיו מתייחסות כאמור להיקף ההפחתות להן הוא טוען מאותו קילומטראז', ולטיבן של הנסיעות (עירוניות או בין עירוניות).
נסיעות פרטיות
5. המשיב הכיר ב-10,000 ק"מ, מידי שנה, כנסיעות פרטיות של המערער במונית. זאת, בהשראת ההוראות לעניין "נסיעות פרטיות" שבתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), התשנ"ה-1995. על פי אותן התקנות, לא חלה אמנם חובת ההכרה בנסיעות פרטיות המבוצעות ע"י בעל מונית במוניתו, שכן מונית מהווה "רכב עבודה" שחובת ההכרה האמורה אינה קיימת לגביו.
עם זאת, וכאמור לעיל, "בהשראת" אותן התקנות נכון המשיב לייחס את מלוא 10,000 הק"מ כנסיעות פרטיות מידי שנה במונית. המערער טוען, כי נסיעותיו הפרטיות היו הרבה מעבר לכך וכי באותן השנים היו הוריו מאושפזים בבתי חולים והוא נסע רבות לבקרם.
דא עקא, המשיב לא תמך טענותיו אלה, לא בפני המשיב ולא בפני בית המשפט, בראיות כלשהן להיקפי נסיעות נטענות כלשהן. גם אם נצא לקראת המערער ונחיל לעניינו את תקנות ניכוי הוצאות הרכב – נטל הראיה על נסיעות שמעבר ל-10,000 ק"מ היה מוטל עליו. בהעדר כל ראיה לסתור ובהעדר תשתית כלשהי להוכחת טענתו בדבר נסיעות פרטיות עודפות על כך – אין לי אלא לדחות הטענה.
"נסיעות הסרק"
6. בחוות הדעת של הכלכלן א' הרוש, מהמחלקה הכלכלית של המשיב, פורטו הניתוחים והשיקולים שבבסיס קווי ההנחיה הכלכליים לבחינת סבירות ההכנסות בענף המוניות, וביניהם שיעורי ההפחתה בגין מקדם "נסיעות סרק". ההנחה היא, כי חלק מנסיעותיה העסקיות של המונית (לאחר שנוכו הנסיעות הפרטיות) נעשות ללא נוסע בשכר, וזאת אם בדרכה של המונית מהנוסע ואליו, אם במהלך נסיעת הנהג בחיפוש אחר נוסעים ואם בפונקציות נסיעה אחרות מסוג זה.
הנחה נוספת הינה, כי למונית הפועלת במסגרת תחנת מוניות מוסדרת – פחות נסיעות סרק מלמונית "עצמאית".
המנעד שאומץ בתחשיבים הנ"ל לעניין היקף נסיעות סרק – מכלל הנסיעות העסקיות – נע בטווח שבין 20% ל-30%. בעניינו של המערער קבע המשיב בשומתו את טווח הניכוי המקסימלי של נסיעות סרק – 30% – זאת, על אף שהמערער עסק בעבודתו כנהג מונית במסגרת תחנת מוניות מוסדרת (ר' עדות הרוש, עמ' 10 לפרו') והיצמדות דווקנית למבחני המשיב היתה ממקמת את שיעור ההפחתה ל-20% בלבד (בעניין זה ראה גם עדות המפקחת זיו בסעיף 6 לתצהירה, והמפקחת גרנדיבול בסעיף 5 לתצהירה).
המערער בנימוקי הערעור, בעדותו ובסיכומיו לא הניח סיבה או טעם שיצדיקו חריגה נוספת בשיעור נסיעות הסרק שראוי היה לייחס לו בשנות המס שבנדון. זאת, לא ברמת התחשיב העקרוני ולא ברמת הטענה הפרטנית. למותר לציין, כי הוא גם לא הציג בפני המשיב או בפני בית המשפט רישומים כלשהם שנערכו על ידו לעניין זה ביחס לאף לא אחת משנות המס או לחלקה. לעניין זה מפנה אני בהסכמה רבה לדברים שנפסקו ע"י כבוד השופטת ב' אופיר-תום בעמ"ה 1091/99 יעקב בכר נ' פקיד השומה רחובות, מיסים טו/4 ה-218, 229, כדלהלן:
"... כאשר עניין לנו בקביעת נתון כמו מספר נסיעות סרק, או מספר נסיעות פרטיות, אין מנוס במרבית המקרים מפניה אל נתונים סטטיסטיים, מחקריים. היכולת להפריד בין נסיעה עסקית, בה נוסעת המונית עם נוסע בתשלום, לבין נסיעת סרק בה נוסעת המונית כשהיא ריקה, אינה אפשרית ללא רישום מדויק של סוגי הנסיעות. באין ניהול רישומי כאמור על ידי הנישום, לא יוכל הוא לבוא בטרוניות על קביעת נסיעות הסרק, לפי אחוזים שנמדדו במחקרים סטטיסטיים, בהם נקבע סטנדרט אחיד לכל נהגי המוניות, בהתאם לסיטואציות השונות אליהן יכולים הם להיקלע. כך, אם לפי אזורים אליהם הם יוצאים, אם לפי שעות העבודה השונות בחלקיו של יום העבודה ואם בהתאם למספר הנהגים המועסקים במונית המסוימת. התאמת הנתונים שנקבעו בתחשיב לנהג המסוים מחייבת סיווגה לאחרת מהסיטואציות הקיימות. אין כל אפשרות להתאים אחוזי סרק שונים לכל נהג, הוא לעצמו, שהרי כל הנהגים העובדים באזור מסוים ובשעות מסוימות של היום, נחשפים בהכרח לתנאי שוק זהים".
לא נותר לי איפוא, אלא לדחות טענת המערער לעניין שיעור נסיעות הסרק שנוכו ע"י המשיב מנסיעותיו העסקיות.
7. בביקורת ובניתוח הכלכלי שערך המשיב בספרי המשיב נדגמו מאות נסיעות מונית מדווחות בכל אחת משנות המס, ומהחישוב עולה כי מחירה הממוצע של נסיעה אחת נע בטווח שבין 19.5 ש"ח ל-20.4 ש"ח. לצורך קביעת השומה, נלקח מחיר נסיעה ממוצע בסכום של 20 ש"ח, כשהמדובר ב"נסיעת ספיישל" עירונית. עוד נמצא, כי 85% מהנסיעות שנדגמו היו נסיעות עירוניות.
ממצאים אלה, אשר חושבו מתוך ספרי המערער, שוללים בראשונה את טענתו כי רוב נסיעותיו במונית היו נסיעות שירות בינעירוניות.
טענה זו נסתרת גם מכך שלמערער לא היה בכל שנות המס שבנדון רשיון להפעלת המונית בקוי שרות בינעירוניים.
המערער גם לא הביא ראיה כלשהי לתמיכה בטענתו זו.
אשר לנסיעות העירוניות – המערער מאשר בעדותו כי אכן הוא גובה מנוסעי המונית מחיר קבוע לנסיעת ספיישל בתוך העיר, ללא קשר למרחק הנסיעה. ברם, כך טענתו, המחירים שגבה היו נמוכים מהממוצע האמור של 20 ש"ח. גם טענתו זו של המערער אינה נתמכת בראיה או בעדות נוספת כלשהי. הדבר מעורר תמיהה, שכן על פי עדותו המחירים שגבה (הנמוכים לטענתו מ-20 ש"ח) היו מחירי נסיעות במונית המקובלים אצל כל נהגי המוניות באשקלון. על אף זאת לא הובאה מטעמו עדות כלשהי לתמיכה בטענה זו, והיא נסתרת כאמור מתוך ניתוח וחישוב מחירי הנסיעות, אלה שדווחו על ידו, בספריו שלו.
חוסר הסבירות של הצהרות ודיווחי המערער
8. ניתוח הפדיון השנתי עליו הצהיר המערער ביחס לכל אחת מארבע שנות המס, מוביל על פי נתוני המשיב ותחשיביו לתוצאות עסקיות בלתי סבירות לחלוטין בענף המוניות בכלל ובנתוני המונית של המערער בפרט.
שני הנתונים היסודיים הנדרשים לבחינת סבירות הפדיון והמחזור הם כאמור היקף הנסיעות העסקיות מחד גיסא, ומחיר נסיעה עירונית מאידך גיסא. הנתון הראשון הינו בנגזרת המתבקשת מתוך סך הקילומטראז' הכולל שעשתה המונית בכל שנת מס, בניכוי הנסיעות הפרטיות ו"נסיעות הסרק". נתון זה נבחן על ידינו לעיל.
הנתון השני, מחירה של נסיעה עירונית, נדגם בעניינו של המערער מתוך מאות נסיעות שדווחו על ידו בספריו שלו. מציאת היחס הנכון שבין שני נתונים אלה – שוללת הסתברות מהפדיון עליו הצהיר המערער. זאת, הואיל ועל פי הצהרתו הפדיון שיתקבל מכל נסיעה יימצא נמוך משליש מהפדיון המדווח על ידו בספריו ביחס לכל נסיעה שכזו.
בהינתן זאת, ובהינתן מכלול הראיות שהובאו לעניין זה ע"י המשיב – לא מצאתי כי נפלה שגגה מלפניו בדחותו את שומותיו העצמיות של המערער ובקביעתו על פי מיטב השפיטה את השומות נשוא ערעור זה.
טענות נוספות
9. איני מוצא ממש בטענות המערער כי השומות דנן מופרזות ביחס לשומות המוסכמות אליהם הגיעו הצדדים במו"מ בשנים קודמות. הליך השומה מאפשר מטבעו את האפשרות, בשלב הבירור המקדמי, להסדר מוסכם בין הנישום לפקיד השומה. הדברים אמורים בשלבים הקודמים לביקורת וחקירה מקיפים, כפי שנעשו ע"י המשיב בעניין השומות דנן.
ביחס לשומות קודמות לשומות דנן, הגיעו הצדדים לכלל הסדר והסכמה בהם התווספו סכומים ניכרים לאלו שהצהיר עליהם המערער. מכוח אותן ההסכמות לא הגיעו השומות המוצהרות לכלל בדיקה מקיפה, ביקורת וחקירה.
לא כך ביחס לארבע השומות דנן.
הטענה כי הסדרים מוסכמים בשנות מס קודמות חוסמים את הדרך בעד המשיב מלחקור לבקר ולבדוק דוחות עתידיים – אין לה על מה שתסמוך ומנוגדת היא מיסודה לעקרונות דיני המיסים ולחובות הרשות הציבורית.
סיכום
10. לאור כל המפורט לעיל – אני דוחה את הערעור על כל חלקיו.
אוסיף ואציין, כי לאור דבריו של עד המשיב, מר אורי הרוש (בעמ' 12 לפר') לעניין תיאום ההוצאות הריאליות, לפנים משורת הדין, של כמויות הדלק – יתוקן מרכיב זה של השומות בהתאם.
המערער ישלם למשיב הוצאות הערעור בסכום של 7,500 ש"ח.
מזכירות בית המשפט תשלח העתקי פסק הדין, בדואר רשום, לשני הצדדים.
ניתן היום כ"א באייר, תשס"ח (26 במאי 2008) בהעדר הצדדים
|