התיישנות הזכות לחופשה שנתית

התיישנות הזכות לחופשה שנתית

הילה פורת, עו"ד

סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן-החוק), קובע כי תקופת לכל תביעה ע"פ החוק, היא שלוש שנים.

סעיף 6 לחוק קובע, כי החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה, וסעיף 7 לחוק מדבר על אפשרות מוגבלת לצבירת חופשה, ולפיו לא ניתן לצבור חופשה שנתית, אך עובד רשאי, בהסכמת המעביד, לקחת 7 ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשני שנות העבודה הבאות.

בע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שרותים בע"מ (ניתן ביום 27.3.2006), קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי העילה לפדיון חופשה נוצרת עם סיום יחסי עובד-מעביד ועובד המגיש תביעתו תוך פחות משלוש שנים מיום הקמת העילה, רשאי לתבוע את מלוא דמי פדיון החופשה שהגיעו לו ביום סיום יחסי עובד-מעביד.

עם זאת, בית הדין הארצי קבע, כי החוק מאפשר לעובד לצבור חופשה עד שלוש שנים בלבד ולפיכך, זכאות עובד לפדיון חופשה תהא בגין שלוש שנות עבודתו האחרונות בלבד, המסתיימות ביום סיום יחסי עובד-מעביד.

בע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה (שניתן ביום 8.10.2007), הוסיף בית הדין הארצי להלכת פסק הדין בעניין ריבה אצ'ילדייב הנ"ל ופסק כי אין בהוראת סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, כמו גם בפסק הדין בעניין ריבה אצ'ילדייב, התייחסות לימי חופשה שהצטברו לעובד בשנת עבודתו השוטפת, עובר לסיום העסקתו, ואלו ודאי עומדים לזכותו עם תום תקופת העסקתו. לפיכך, בהתאם לפסק דין זה בעת סיום יחסי עובד-מעביד, עומדים לזכות העובד, לכל היות, ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו, בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת.

עו"ד הילה פורת – מומחית בדיני עבודה, מחברת הספר "דיני עבודה המדריך המלא", ומנהלת אתר עולם העבודה- הפורטל למעסיקים www.hilaporat.co.il