גביית חובות מס של חברה מבעלי החברה

ביום 22.6.2010 ניתן עא 2139/08 הלל ואח' נ' מועצה מקומית כפר שמריהו ואח' (מחוזי ת"א-יפו) בעניין האפשרות לתבוע חובות מס של חברה מבעל החברה. אמנם פסק הדין עוסק בגביית חובות ארנונה של רשות מקומית, אולם, היות וגבייה זו נעשית בהתאמה להוראות סעיף 119א לפקודת מס הכנסה ועל פי הוראות סעיף זה, הרי יש לפסק דין זה נפקות ישירה על אפשרויות רשות המיסים לגבות חובות מס של חברה בדרך של הרמת מסך מבעלי החברה.

עניינו של הערעור בשאלת חיובם של המערערים, בעלי השליטה ומנהליה של חברת נשר תעופה ותיירות בע"מ (להלן - החברה) באופן אישי בחובה של החברה לתשלום מיסי ארנונה למשיבה, המועצה המקומית כפר שמריהו.

החברה נכנסה לקשיים כלכליים והתקשתה לעמוד בהתחייבויותיה לבנקים וצדדים שלישיים עד שהפסיקה את פעילותה. בין יתר החובות היו לחברה חובות בגין תשלומי ארנונה למשיבה.

המשיבה הגישה תביעת חוב כנגד החברה וקיבלה פסק דין בהעדר הגנה. המשיבה התקשתה לגבות את החוב בהליכי הוצל"פ, וביקשה לגבות את החוב מבעלי השליטה בחברה וזאת מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב, תשנ"ג-1992).

סעיף זה מתיר לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה חלוט מבעלי השליטה בחברה פרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים.

סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א - 1961 (להלן - הפקודה) קובע:

"בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".

בהמ"ש קובע כי המחוקק אימץ לעניין גביית חובות הארנונה את "חזקת ההברחה" בסעיף 119א(א)(3) לפקודה, ובכך הסמיך את הרשויות המקומיות לגבות את חוב הארנונה שהותירה חברה פרטית שהפסיקה את פעילותה, מבעל השליטה באותה חברה, אם בעל השליטה לא הצליח לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה.

טענת המערערים הייתה כי הוראה זו מאפשרת "הרמת מסך" רחבת היקף בניגוד לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת בדיני התאגידים, העולה כדי פגיעה בזכות הקניין המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

אולם, קובע בהמ"ש כי מדובר בתכלית ראויה. הזהות המשפטית בין בעל שליטה בחברה פרטית ובין החברה, מצדיקה את הטלת חובות הארנונה על כתפיו, בנסיבות בהן לא עולה בידיו לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה, ואין לראות בפגיעה בקניינו בנסיבות האמורות פגיעה שאינה מידתית.

בהקשר זה ראוי להזכיר כי המחוקק ראה לנכון לאמץ אל סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים רק את הוראת ס"ק (א) לסעיף 119א לפקודה, ולא את כלל הסדר הקבוע בו, אשר מגביל את היקף הגבייה מצד ג' לשווי הנכסים שאותו צד קיבל ללא תמורה מן התאגיד שהפסיק את פעילותו. משמעות אי הכללת ההגבלה היא שהרשות המקומית רשאית לגבות את מלוא חוב הארנונה בלי קשר להיקף הנכסים שהועברו בפועל, אם בכלל, וזאת מכוח החזקה הראייתית הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודה. האפשרות להעביר בפועל נכסים בפירוק מרצון המוגבלת יותר בפירוק שאינו מרצון, אינה רלוונטית לסמכות הניתנת לרשות. תכליתו של הסדר הוא בהעברת הנטל לכתפי בעלי השליטה, שכן הדרישה שהרשות היא זו שתוכיח הברחת נכסים בפועל בחברות פרטיות המנהלות עסקיהן בשטחה אינה סבירה. הרשות המקומית, אף בשונה מרשויות המס, נעדרת כל אמצעי מעקב או פיקוח אחרי מצבת הנכסים בעסקים המנוהלים בתחומה, במועד כזה או במועד אחר.

הצד שכנגדו פועלת החזקה, בעל השליטה, צריך להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות,בדומה למשפט האזרחי בכלל, כשנטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו.

על המערערים היה להוכיח כי לא קיבלו נכס מנכסי החברה, להבהיר את התמונה כולה. את זאת לא עשו המערערים בערכאה הדיונית. המערערים לא הביאו כל בדל עדות או ראיה להוכחה כי לחברה לא נותרו נכסים. הטענה על כך שכל כלי הרכב והציוד המשרדי שהחזיקה החברה הפך לגרוטאות, נותרה על בלימה.

דו"ח רואה החשבון שהמערערים עצמם צרפו לתצהיר, מפרט שווי רכוש קבוע של 654 אלף ₪. לדו"ח צורף דו"ח תאום אינפלציוני ובו פירוט יתרות הפחת לשורה ארוכה של נכסים. לגבי חלק מהנכסים נרשמה בדו"ח יתרת פחת חשבונאי חיובית ונדרש בגינם ניכוי פחת גם במהלך שנת 2004.

המערערים, כפי שקבע בצדק בית המשפט קמא, לא הוכיחו טענתם כי המזומנים בסך 462 אלף ₪ שנצברו בקופת החברה בסוף שנת 2004 נצרכו בפעילות השוטפת במהלך שנת 2005.

לא הובאה כל הוכחה האם ניתן צו לפירוק החברה, מתי ניתן צו שכזה ומה אירע עם רכוש החברה, בין הפסקת פעילותה לפירוקה, אם בכלל.

משכך, חזקת החוק קובעת כי יראו את הנכסים כאילו הועברו ללא תמורה. בנסיבות אלו, היה על המערערים לסתור החזקה, קרי, להראות וכנטל בתביעה אזרחית, שלא כך פני הדברים. בכך לא עמדו המערערים.

אשר לטענת המערערים, כי ניתנה תמורה מלאה בעד נכסי החברה גם אילו נכסי החברה היו עוברים לשליטתם, קובע בהמ"ש כי לא הוכח קשר בין השקעת הבעלים ובין הנכסים, שלפי גרסת המערערים כלל לא הועברו לידיהם. לא די להצביע כי החברה חבה למערערים סך של 8 מיליון ₪, לפי הנטען, על מנת לצאת ידי החובה להראות שהנכסים לא הועברו ללא תמורה.

סוף דבר הערעור נדחה המערערים בעלי החברה ישלמו את חובות המס של החברה.