השגה שלא נענתה התקבלה אוטומטית וחובת התאום בין רשויות המס

השגה שלא נענתה התקבלה אוטומטית וחובת התאום בין רשויות המס

רמי אריה, עו"ד רו"ח

ביום 14.4.2011 קבע ביהמ"ש העליון בע"א 10088/09 מוחמד דגמין נ' פקיד שומה באר שבע, כי אם פקיד השומה נתן לתקופת התיישנות לחלוף, רשאי הנישום להניח כי פקיד השומה קיבל את ההשגה. כמו כן, לא ייתכן כי פקיד שומה א' יחליט דבר מה לגבי נישום בעוד שפקיד שומה ב' יטען כי החלטת פקיד שומה א' אינה מענייננו. חייב להיות תאום בין רשויות המס השונות, כדלקמן:

1.             המערער, מוחמד דגמין (להלן: "מוחמד"), מחזיק 99% ממניות חברה בפירוק (להלן: "החברה") ובתקופה הרלבנטית הוא היה המנהל הפעיל היחיד בחברה. אין חולק לעת הזאת, כי חשבוניות אשר כנגדן ביקשה החברה לנכות הוצאות היו פיקטיביות (ראו בין היתר ע"ש (תל אביב) 1005/01.

2.             מסיבה זו, הניח המשיב, פקיד שומה באר שבע (להלן: "פקיד השומה") שהכספים שנמשכו בגין החשבוניות הפיקטיביות נותרו בידיו. לכן, קבע כי יש להוֹסיף אותם להכנסתו האישית של מוחמד. למעשה, (לטענת בא כוח פקיד השומה בפנינו "למען הזהירות") הוסיף פקיד השומה על הכנסותיו 75% בלבד מסכומים אלה.

3.             מוחמד אינו מכחיש, כי הכספים שהוצאו מחשבונה של החברה נמשכו על ידיו. טענתו היא, שסכומים אלה שימשו להוצאות החברה (תשלומים לקבלני משנה ולפועלים). לפיכך, השאלה היחידה שיש לדון בה היא איזה שימוש עשה מוחמד בכספים: האם אכן (בכובעו הניהולי) למימון הוצאות החברה או שמא הם נותרו בידיו ("האישיות") ויש לראות בהם הכנסה אישית (למקרה אחר בו נזקפו חברה הוצאות שלא הוכרו, כהכנסה אישית של בעליה ראו ע"א 976/06 מרום נ' נציבות מס הכנסה.

4.             בהמ"ש מחליט לדחות את הערעור לגבי שנת 1999, ובמובן מסוים לקבלו (כפי שיפורט) לגבי שנת 1998. בכל הנוגע לשנת 1999 הסכים פקיד השומה רמלה להכיר ב-87% מסכום החשבוניות כהוצאה שהוציאה החברה. בהתאם, קבע בית המשפט כי רק 13% מסכום החשבוניות ייזקפו להכנסות מוחמד. ההסכמה כי 87% מסכום החשבוניות הפיקטיביות משקפים הוצאות אמיתיות של החברה משקפת את הבנת פקיד השומה ברמלה, כי החברה אכן ביצעה עבודות והוציאה כספים.

5.             בהמ"ש מבקש כי רשות המיסים תפיק לקחים מתיק זה ברמה מערכתית. גם אם פקיד שומה א' (פקיד שומה רמלה) טיפל בענייני החברה, ופקיד שומה ב' (פקיד שומה באר שבע) טיפל בענייני מוחמד בעליה, חוסר התיאום (ולמעשה הסתירה) בין ההכרעות של שני פקידי השומה אינו ראוי ואומר דרשני. התיאום נדרש לא רק בין פקידי השומה השונים, אלא גם בין גורמי מס הכנסה לבין רשויות מס ערך מוסף; זרימה הדדית של נתונים היא מצב ראוי, ולא בכדי אישר בית המשפט קמא את הסתמכות המשיב על ממצאים שנקבעו בחקירת מע"מ.

6.             עוד קובע בית המשפט, כי רשאי נישום להניח, כי אם פקיד השומה נתן לתקופת ההתיישנות לחלוף, הוא מוכן לקבל על עצמו את ההשגה ואת השלכותיה. נישום רשאי להניח, כי פקיד השומה החליט להשלים עם השגתו, ובאי התשובה רשאי הוא לזהות "ריח של מחילה וויתור". משמעות קבלתה של ההשגה היא, כי ההוצאות הוצאו לצרכי החברה - וקשה אפוא לזקוף אותן כהכנסה אישית של מוחמד.

7.             בית המשפט קמא קבע, כי כיון שההשגה לשנת 1998 התקבלה מסיבות "טכניות", חייב היה מוחמד להוכיח שהכספים שמשך מהחברה אכן שימשו להוצאותיה. ההחלטה להטיל את הנטל באופן זה על מוחמד אינה מקובלת על בית המשפט העליון.

8.             פקיד השומה לא ניסה לנמק מדוע ביחס לשנת 1999 הוכרו 87% מסכום החשבוניות כהוצאות לגיטימיות של החברה, ואילו לגבי שנת 1998 הוכרו רק 25% מההוצאות.

9.             לאור האמור, מקציב בית המשפט לצדדים 30 יום כדי לנסות להגיע להסדר מוסכם. אם לא יודיעו הצדדים על הגעה להסדר מוסכם, יגיש פקיד השומה השלמת טיעון קצרה בכתב (עד ארבעה עמודים) בשאלה מדוע יש מקום להבחין בין שנת 1998 לשנת 1999.