שימוש בכוח של הורים כנגד ילדיהם

תוכן עניינים

1. מבוא –עמ' 3

2. השפעת התעללות בילדים על החברה –עמ' 4-5

3. יחס החברה בישראל להתעללות בילדים –עמ' 5-6

4. המצב החוקי בישראל עד לשנת 1989 –עמ' 6

5. היוזמה הפרלמנטרית –עמ' 7-8

6. יישום החקיקה, המעגנת את זכויות הילד, בפסיקה –עמ' 9-12

7. סיכום –עמ' 13

8. בבליוגרפיה –עמ' 14

מבוא

נושא זכויותיו המשפטיות של הילד בישראל הינו נושא חדש למדי. התפיסה החברתית אשר רווחה במשך שנים רבות הייתה כי הילד אינו אדם שלם, המחקר בנושא פדולוגיה אשר התפתח במאות ה- 19 וה- 18 הוכיח אמנם את החשיבות שבשמירה על התפתחותו התקינה של הילד, אולם רק במאה ה- 20 החלו לעגן משפטית את זכויותיו של הילד. גם כיום בישראל ישנם אנשים רבים שאינם מודעים לזכויותיו המשפטיות של הילד.

הורים רבים מבלבלים בין האפוטרופסות על ילדם לבין קניין, ואינם רואים בילד אישיות בפני עצמה, אלא רכוש.

תופעה זו גולשת לעיתים גם למערכת החינוך, אשר במקרים מסוימים מתייחסת אל הילד כאל נתין ולא כאל אדם בעל זכויות חברתיות.

ההתעללות בילדים היא בעלת אספקטים שונים, אשר לעיתים קשה להפריד ביניהם ואין היא ייחודית למגזר זה או אחר באוכלוסייה.

חריפות הבעיה והיקף המשפחות בהן דפוסי אלימות נהוגים כדרך של שגרה, והערך המרכזי של הבטחת שלומם הפיסי הרגשי והנפשי של ילדים בהן, מחייבת הצבת אוכלוסייה זו בסדר עדיפות גבוה בלשכות לשירותים חברתיים. הן במישור הייעוץ והטיפול, והן במישור התיווך ומתן סיוע בשירותים תומכים.

בעיית הילדים המוכים בישראל הולכת ונחשפת, מסך השתיקה הולך ונקרע. עד כה נחשפו בישראל למעלה מ24,000-ילדים מוכים (נכון לשנת 1989), רבים מהם תינוקות. על כל ילד מוכה מדווח ישנם רבים אחרים שאין יודעים עליהם דבר. הקושי הרב באיתור הילדים המוכים נובע מכך שהילד עצמו קטן מידי או מפוחד מידי מכדי לדווח. ההורה נרתע מבקשת עזרה המחייבת את חשיפתו, והחברה מפנה מבטה הצידה.

כיום הקים משרד העבודה פנימיות לילדים מוכים, דוגמת המוסדות שבעבר, ובדומה להם הוקמו גם פנימיות פרטיות, הנתמכות ע"י משרד העבודה ועל תרומות. מעבר לכך פועלים ארגונים וולנטרים שונים למען רווחתו של הילד.

ב20.11.59-אושרה פה אחד ע"י העצרת הכללית של האו"ם הצהרת זכויות הילד. המניפסט קובע שהאנושות חייבת לתת לילד את הטוב ביותר שיש לה, ולכן יצאה העצרת הכללית בהצהרה של זכויות הילד "למען הענק לו ילדות מאושרת" כדי שיוכל ליהנות לטובתו ולטובת החברה מהזכויות והחירויות הרשומות בה והיא קוראת להורים, לגברים ולנשים בתור פרטיים, לארגונים הציבוריים הוולנטריים, לרשויות המקומיות ולממשלות הלאומיות, להכיר בזכויות אלה.

במדינת ישראל נחקק בשנת 1989 ”החוק למניעת התעללות בקטינים וחסרי ישע" או בשמו הרשמי תיקון מס' 26 לחוק העונשין העוסק בחובת הדיווח והסנקציות הנובעות, ובשנת 1992 חוק יסוד כבוד האדם וחירותו המקנה לביהמ"ש סמכות של הכרזת בטלות חוק הרגיל הפוגע בכבוד האדם ובכללו גם ילד, ושאינו מקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה.

בעבודה זו אעסוק ביחסי הגומלין בין חקיקה למדיניות חברתית ועיצוב דעת קהל ואעקוב אחר התפתחות החקיקה והפסיקה בתחום ההתעללות בילדים, והשפעת התעללות בילדים על החברה. השפעת התעללות בילדים על החברה

מחקרים פסיכולוגים רבים רואים באלימות כלפי ילדים תופעה הרת אסון, וזאת משתי סיבות עיקריות:

1. מספר המקרים העצום שבהם ענישה גופנית "סבירה" מתדרדרת, מהר מאד להתעללות בקטין.

2. הנזקים הנפשיים, פרי הכאה שיטתית בידי הורים, אשר התגלו אצל ילדים מוכים.

בספרו Beating the Devil out Of Them: corporal Punishment American familiesמנתח החוקר הנודע ד"ר מוריי שטראוס (Straus)את התופעה של הכאת ילדים בידי הורי אשר חושבים ומאמינים כי הדרך הנכונה לחנך את ילדיהם היא בענישה גופנית הנעשית בזהירות ומתוך אהבה לילד. ד"ר שטראוס מסביר מדוע צריך להוקיע את את התופעה הזו הקיימת במספר רב של משפחות, ומביא מחקרים רבים המוכיחים כי מכות וסטירות אינן משפיעות לטובה על רמת המשמעת אצל ילדים ואינן מטיבות את התנהגותם. ההיפך הוא הנכון. מכות וסטירות גורמות לילד להפוך ליותר אלים ולירידה בתפקודו ההתנהגותי והלימודי. המחקרים גילו, שדווקא שהופסקה ענישה גופנית, הראה הילד שיפור בהתנהגות ובמשמעת.

במחקרו הידוע של פטרסון (Petterson) משנת 1982 התגלה, שכאשר הורים לילדים בעייתיים השתמשו בענישה גופנית, הילדים סיגלו לעצמם צורת התנהגות זו, קרי הכאות וקללות, בתגובתם לציוויי הוריהם. רק כאשר פטרסון וחוקרים אחרים הצליחו לגרום להורים לחדול מענישה גופנית, השתפרה התנהגותם של הילדים ועלתה אצלם רמת המשמעת בצורה ניכרת[1].

בספרו הנ"ל של ד"ר שטראוס מובאת רשימה של תופעות לואי המתלוות לענישה גופנית שיטתית של ילדים, כגון: נטיות דיכאוניות, נטיות להתאבדות, אלימות כלפי בן משפחה אחר, משיכה לפשע, בעיית שתייה, נטייה למין מזוכיסטי וקשיים תפקודיים בעבודה. לפי ספרו של ד"ר שטראוס, קיימות ראיות המוכיחות כי ענישה גופנית של הורים גורמת נזק ארוך טווח לילד –הענישה הגופנית נותנת לילד לגיטימציה להשתמש באלימות, מחלישה את הקשר הורה –ילד, מערערת את אמונתו של הילד בהשגת צדק שלא באמצעים אלימים וגורמת לו דימוי עצמי נמוך[2].

בספרן של עפרה אילון וחניתה צימרין, "ילדות כואבת" מתואר המעגל הבין דורי:

"כמעט כל הורה מכה היה אף הוא ילד מוכה…בהורה טבוע מילדותו דימוי של יחסי הורה ילד. לעיתים דימוי זה נוקשה ומשתלט על הורה במשפחתו החדשה. כך נוצר מעגל הפגיעה הבין דורי: ההורה רוכש את דפוסי ההתנהגות האלימה תוך חיקוי ההתנהגות של הוריו…"[3]

במאמרו Discipline and Deviance: Physical Punishment Of Children and Violence and Other Crime in Adulthood[4]עוסק ד"ר שטראוס בהשפעת עונש פיזי ע"י הורים ומורים. המסקנות אליהן הגיע לאחר שחקר כ- 3,300 ילדים וכ- 6,000 זוגות הורים, היא שלמרות שעונש פיזי גורם לציות במצב מיידי, בטווח הארוך זה יכול לגרום לכך שהילד יסטה לעבריינות נועד, פשעים בתוך המשפחה ובכלל. מבחינה משפחתית עונש פיזי גורם לכך שהילד יהיה יותר ממושמע; אולם, מבחינה מדיניות חברתית מניעת אלימות ועונשים פיזיים תביא לחברה ללא פשע. שטראוס קורא לתיאוריה שפותחה על ידו "Cultural Spilover Theory " ותיאורה זו מחזיקה בדיעה ש:

violence in one sphere of life tends to engender violence in other spheres, and that this carry-over process transcends the bound between legitimate and criminal use of force.

אלימות בשלב אחד של החיים נותנת לגיטימציה לאלימות בשלב אחר בחיים, ומיטשטש הקו בין הפעלת כוח לגיטימית לבין שימוש נפשע בכוח. בנוסף על פי המחקר קבע שטראוס כי הורים שמאמינים בעונש פיזי, אינם מסתפקים בהכאת ילדיהם בתדירות גבוה, אלא מגיעים למצבים בהם הם פוצעים ומתקיפים את הילד.

יחס החברה בישראל להתעללות בילדים

לפני שאנתח את המצב החוקי בתחום ההתעללות בילדים אנסה להבין את המצב והתייחסות החברה הישראלית להתעללות בילדים במסדרת המשפחה עד לקבל החוק למניעת התעללות בילדים בסוף שנת 1989[5].

עד לפני מספר שנים נטתה החברה הישראלית להתעלם כליל מעצם קיומה של תופעה חברתית כמו התעללות בילדים בתוך המשפחה, ומן הבעיות החברתיות שתופעה זו גורמת.

חוסר המודעות ואולי אף ההכחשה, נבעו ממספר סיבות. בכל החברות בעולם ולא רק בישראל, ההכרה בהתעללות בילדים כבעיה חברתית היא דבר חדש יחסית. אפשר שהדבר נובע מכך שההודאה בכך שבמקום בו הילד אמור להיות מוגן יותר מכל מקום, ביתו, הוא גם המקום בו הילד חשוף לא אחת לסיכון הגבוה ביותר, שכן אין לו לאן להימלט ממנו. כמו כן קשה לתפוס כי הורות ביולוגית וקשר דם אמיתי אינם בהכרח מתכון ליחס חם ואוהב . עד המאה ה- 20 ראו רוב החברות העולם את הילד כרכוש, משאב בעתיד של כוח אדם, אך לא אישיות בפני עצמה. ההדגשה הרה שניתנה לזכויות הילד, לאישיותו העצמאית והחשיבות שיש להבטחת קיומם של תנאים ההולמים את התפתחותו חדרו לתודעת הכלל רק במאה ה- 20.

בחברה הישראלית קיימים גורמים נוספים שגרמו לה לגלות במאוחר ולדחות את הנכונות להכיר בקיומה של תופעת ההתעללות בילדים ואת היותה בעיה חברתית חמורה. גורמים נוספים אלו הם מיתוס המשפחה היהודית החמה שהעמידה תמיד את טובת הילד בראש מעייניה וגרסה ש"אצלנו זה לא יכול לקרות" וראתה במשפחה כיחידה ערכית חשובה שאין להתערב בתוכה בבחינת "ביתי הוא מבצרי", וההנחה כי "חוסך שבטו שונא בנו" .

ההלכה הרווחת בפסיקה, אשר היוותה בסיס למספר פסקי דין, היא הלכת ראסי[6] שם נקבע מפי השופט חשין כי :

"במקרה שלפנינו אין חילוקי דיעות רציניים בין ב"כ בעלי הדין, כי אב ומחנך זכאים להעניש קטינים הנתונים למרותם, ואילו באמצעות עונשו גוף…הורים זכאים להטיל על בניהם עונשי גוף כדי לחנכם בדרך הישרה וללמדם משמעת…"

למרות שזו היתה תמונת המצב היו יחידים וארגונים שונים שהתריעו זה שנים על קיומה של הבעיה, ארגון אל"י שנוסד בשנת 1979, וקולם של יחידים כמו ד"ר צימרין ופרופ' ראסל, עוד לפני שנת 1979, היו בבחינת קול קורא במדבר.

המצב החוקי בישראל עד לשנת 1989

עד שנת 1989, למעשה, לא נחשבה התעללות בילדים עבירה נפרדת עפ"י החוק הישראלי, והורים שהתעללו בילדיהם הועמדו לדין באמצעות סעיפים כלליים בחוק העונשין. סעיפים כללים אלה שהכילו עבירות תוצאתיות גרמו לכך שלא ניתן היה להעמיד לדין הורים התעללו נפשית או רגשית בילד, או כאשר לא היתה פגיעה פיזית חמורה ובולטת, פגיעה מינית הוגדרה בחוק כעבירה של גילוי עריות ורק בעילה מלאה שהתקיימה בין אב לצאצאו נכנסה בגדרה.

בעיה נוספת שלא נמצא לה פתרון בחקיקה היא חובת הדיווח –קורבנות עבירה של אלימות במשפחה, בני משפחתם וקרוביהם, נוטים לקשר של שתיקה מתוך פחד, רגשות אשמה, איומים, פיתויים וחוסר אונים. עד שנת 1989 היתה קיימת בישראל חובת דיווח מצומצמת בחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך - 1960 שהיתה מוגבלת בהיקפה וכללה רשימה מצומצמת של בעלי מקצוע וביניהם לא נכללו פסיכולוגים, בני משפחה ואזרחים אחרים. לחובת דיווח זו לא התלוותה סנקציה פלילית.

על פי רוב ישנה בעייתיות בהשגת ראיות חיצוניות לעדות הילד הקורבן. בישראל קיים חוק תקדימי, החוק לתיקון דיני הראיות –הגנת ילדים, התשט"ו –1955, על פי חוק זה ילד שנפגע מעבירת מין נחקר בידי חוקר ילדים מיוחד המוסמך למסור עדות בשם הילד, אולם כאמור חוק זה חל רק על עבירות מין ואין הוא חל על עבירות התעללות אחרות בילדים, גם לא אלה שבתוך המשפחה.

לבסוף, לא היתה קיימת בחקיקה כל התייחסות לאחריות בן הזוג התוקף, כאשר ההתעללות נעשתה בידיעתו.

נקודת המפנה, או לפחות זו שהיתה הקש ששבר את גב הגמל, היה מותה בפברואר 1989 של הילדה מורן נדמיאס[7], בת שלוש היתה במותה, מותה נגרם כתוצאה מהתעללות ממושכת, כולל מכות אכזריות, חבלות וכוויות, פגיעות מיניות מצד דודה. למרות שההתעללות במורן נמשכה חודשים ארוכים, איש "לא ראה", איש "לא שמע", איש "לא ידע" ובכלל זה בני המשפחה, שכנים ומטפלות במעון. מותה של מורן, על אף שאינו מוות ראשון של ילד בישראל, פרץ את כל הסכרים והחיש את תהליך השינוי, לכל הפחות בכל הנוגע להכרה בתופעה[8].

היוזמה הפרלמנטרית

בתוך מספר ימים החלה גם פעילות פרלמנטרית עניפה בנושא, הוקמה ועדה מיוחדת שתעסוק בנושא התעללות בילדים שכללה שישה חברים, הועדה קיימה חמש ישיבות, שמעה את נציגי המשרדים הנוגעים בדבר, את היועצת המשפטית לממשלה, ועוד אנשי מקצוע ומומחים.

במהלך עבודת הוועדה ובעידודה חלו מספר התפתחויות בנושא, כגון מינוי בעלי תפקידים בכירים במשרדי הבריאות, החינוך, העבודה והרווחה לנושא הילדים בסיכון, מונתה מתאמת בינמשרדית, משרד החינוך החל בפרוייקט הסברה בתי הספר ועוד.

הוועדה החליטה להתרכז בהתעללות פיזית ומינית בילדים בתוך המשפחה, בין אם המשפחה הטבעית ובין אם מאמצת, אומנת, או כל מסגרת משפחתית אחרת שבה חי הילד מרגע לידתו ועד גיל 18.

הוועדה חילקה את סוגי ההתעללות בילדים לארבעה: התעללות או פגיעה פיסית, התעללות או פגיעה מינית, הזנחה, התעללות נפשית והעריכה את היקף התופעה להתעללות בין 9,000-24,0000 וכ- 1,200 מקרים של התעללות מינית[9]

מאפייני האוכלוסייה הוגדרו ע"י הוועדה כאינם ייחודיים למגזר זה או אחר, אולם לפעמים עלולה להיווצר "אשליה אופטית" כי שכיחות התופעה גבוה יותר אצל משפחות ממעמד סוציו אקונומי נמוך, אך יש בכך טעות הנובעת מחשיפתם הגדולה יחסית של משחות אלו לשירותי רווחה, ומן העובדה שיש בידיהם פחות אמצעים ותחכום להסתיר את תוצאות ההתעללות מאלה המצויים בידי שכבות מבוססות יותר כגון רופא פרטי, איום בתביעה משפטית על הוצאת דיבה, עו"ד צמוד, הופעה מכובדת וכו'.

קורבנות העבירה נעים מתינוקות בני משפר שבועות ועד גילאי 17 שנים.

בסיום פעולתה המליצה הוועדה על 36 פעולות שונות בתחומים שונים כמו: חקיקה, טיפול, חינוך, מידע, איתור, והיערכות ארגונית. בתחום החקיקה הוגש מסמך מפורט ובו כל תיקוני החקיקה הדרושים שממנו צמחה היוזמה להצעת חוק פרטית שהועברה לטיפולה של וועדת חוק חוקה ומשפט וששימשה תשתית לחוק החדש (תיקון 26)שהתקבל בכנסת ביום 28.11.89 הוא היום שנקבע בכנסת כ"יום זכויות הילד בכנסת"[10].

החוק למניעת התעללות בילד - חידושים ועקרונות

החוק החדש קבע בצורה ברורה וחד משמעית, שהתעללות בילדים במסגרת המשפחה איננו עניין משפחתי פנימי, אלא תופעה שהחברה אינה מוכנה להשלים עמה, ולפיכך היא רואה צורך להתערב בכל מקרה כזה, כדי להגן על הילדים.

חידושים ועקרונות נוספים שהחוק קבע הינם:

1. התעללות בילד היא עבירה נפרדת בספר החוקים. זוהי עבירה בנסיבות מחמירות כאשר המתעלל הוא הורה, בן משפחה או מי שאחראי לילד.

2. "אחראי" –כל מי שהילד נתון להשפעתו או למרותו.

3. התעללות אינה רק פגיעה פיזית הגורמת לתוצאה, אלא והיא כוללת סוגי פגיעה שונים והיא כעת עבירה התנהגותית.

4. אי מניעת התעללות בילד ע"י הורה היא עבירה.

5. על כל אדם מוטלת חובת הדיווח לרשויות, חובה זו חמורה עוד יותר כאשר מדובר בבני משפחתו של הילד ובאנשי מקצוע.

6. קיימת חובת דיווח על מוסדות חינוך בכל מקרה של פגיעה בילד, גם אם הפוגע אינו אחראי לילד.

7. ילד שהורה התעלל בו לא יהיה חייב להעיד נגדו בבית המשפט ואפשר יהיה לקבל עדות של חוקר ילדים מיוחד שיעיד במקום הילד.

כדי להשלים את התמונה ראוי לציין שתוך מספר חודשים מקבלת חוק זה השלימה הכנסת האת מערך החקיקה הנוגע לפגיעות בילדים, הן בחוק העונשין (תיקון לעבירות מין במשפחה) והן בחוק למניעת אלימות במשפחה[11].

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, משפיע גם הוא לעניין פרשנות החקיקה, ולפי דברי נשיא ביהמ"ש העליון, השופט ברק :
"במרכזו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עומד 'האדם באשר הוא אדם'. על כן מוענקות הזכויות לאדם הבגיר ולאדם הקטין"[12].

מקור בעל חשיבות רבה לזכויות הילד הינו האמנה בדבר זכויות הילד[13]אותה אישררה ישראל ב- 4.8.91 ונכנסה לתוקף בישראל ב- 2.11.91. סעיף 19(1) לאמנה קובע:

"המדינות החברות ינקטו באמצעים תחיקתיים, מינהליים, חברתיים וחינוכיים מתאימים, על מנת להגן על הילד מפני אלימות גופנית או נפשית לסוגיהן, ומפני חבלה, פציעה…ניצול או התעללות…שעה שהוא נתון בטיפול הורים.. או אדם אחר המופקד על הטיפול בו…".

יישום החקיקה, המעגנת את זכויות הילד, בפסיקה

אחד מפסקי הדין האחרונים בנושא, הוא פס"ד פלונית נ' מדינת ישראל[14] שם עמדה השופטת בייניש על המבדיל בין עבירת ההתעללות לבין עבירת התקיפה, והיכן עובר הגבול ביניהן. היא ציינה כי התשובה לשאלה הנזכרת אינה פשוטה, ופנתה לדברי ההסבר להצעת החוק (תיקון 26) על מנת ללמוד על מושג ההתעללות. השופטת פרשה יריעה רחבה כדי לאפיין את הממד המיוחד של עבירת ההתעללות. במסגרת זו היא פתחה בכך "כי התעללות, והתעללות גופנית-פיזית בגדרה, מתייחסת למקרים שמחמת אופים וטבעם המצפון והרגש אינם מאפשרים להתייחס אליהם כאל מקרי תקיפה בלבד". והיא המשיכה בקובעה כי: היותה של ההתעללות התנהגות הכוללת אכזריות, הטלת אימה או השפלה...מקנה לה את התווית הסטיגמטית הבלתי מוסרית, שאינה נלווית בהכרח לכל מעשה עבירה, הכרוך בהפעלת כוח.

בין המאפיינים האלה מצויים הפעלת כוח או אמצעי פיזי כלפי גופו של הקורבן, במישרין או בעקיפין, הנעשים באופן ובמידה שעלולים לגרום נזק או סבל פיזי-גופני או נפשי-רגשי, או שניהם. ובהקשר לכך היא ציינה אף שגרימת נזק בפועל אינה יסוד מיסודות עבירת ההתעללות, שהרי זו עבירת התנהגות, הרי ברור שהוכחת נזק פיזי או נפשי לקורבן עשויה לשמש כלי ראייתי כדי להוכיח את התקיימותו של הפוטנציאל לסבל ולנזק ואת החומרה או החריג שבמעשה המהווה, על פי הנטען, התעללות. כמו כן התעללות גופנית יכולה להתבצע ע"י מעשה אקטיבי, אולם יכולה היא לשאת אופי של מחדל.

בהקשר זה היא ציינה כי: נקודת המבט המכריעה לצורך קביעת התקיימותה של התנהגות העולה כדי עבירת התעללות היא זו של המתבונן מן הצד, קרי נקודת המבט האובייקטיבית הבוחנת את התנהגותו של המתעלל כלפי הקורבן .

השופטת מנתה את המאפיינים, על אף שאין הם מהווים, לדבריה, רשימה ממצה או סגורה. ואלה הם: ראשית, סדרה מתמשכת של מעשים או מחדלים, כאשר יתכן שכל מעשה (או מחדל) בשרשרת ההתעללות, לא ישא אופי אכזרי או משפיל. עם זאת הצטברות המעשים או המחדלים והתמשכותם על פני זמן, הם שיביאו לדרגת חומרה, לאכזריות, להשפלה ולביזוי או להטלת אימה, שיקימו התעללות. שנית, תכונות אלה של אכזריות, הטלת פחד ואימה, השפלה או ביזוי יכולות להתקיים גם במעשה חד פעמי. שלישית, מעשים שנועדו להטלת מרות, להפחדה, לענישה או לסחיטה. רביעית, הימצאותו של המתעלל בעמדת כוח או מרות כלפי קורבנו, באופן שהקורבן מצוי בעמדת נחיתות וחוסר אונים ללא יכולת להגן על עצמו, כלומר מאפיין של פער כוחות.

באשר ליסוד הנפשי, ציינה השופטת , שמאחר שעבירה לפי סעיף368 ג היא עבירה התנהגותית, הרי המחשבה הפלילית הנדרשת, כמשמעותה בסעיף20 (א) לחוק העונשין , היא המודעות לטיב ההתנהגות ולקיום הנסיבות הרלוונטיות הקבועות בעבירה הנדונה.

ולסיום קבעה כי :

"משקבענו כי המונח "התעללות" כולל, מעצם טיבו, משמעות ערכית שלילית, קשה להעלות על הדעת נסיבות בהן יימצא צידוק למעשה ההתעללות..".

לגבי ענישה גופנית של הורה כלפי ילדו קבעה השופטת כי:

"על בית המשפט הקובע נורמות שיפוטיות וערכיות, להוקיע אלימות של הורים כלפי ילדיהם, הגם שהן עטופות במחלצות של 'פילוסופיית החינוך' ולשרש תופעות אלו אחת ולתמיד"

עוד קבעה השופטת כי:

"טענת הגנה המבוססת על ענישה גופנית סבירה אינה יכולה לעמוד כנגד מעשי התעללות…"

הכרעה בשאלת הלגיטימיות של ענישה גופנית כלפי ילדים, מושפעת במידה רבה מהשקפות חברתיות-ערכיות. השקפות אלה נתונות כמובן לשינויים בהתאם להתפתחויות חברתיות ותרבותיות; מה שנראה טוב ונכון בעבר, יכול שלא להיראות כך בהווה. פסק-הדין בעניין שדה אור הנ"ל משקף את השינויים שחלו בחברה הישראלית בתחום הנושק לעניין שלפנינו. בעוד שבהלכת ראסי משנת 1953 נקבע כי מורים ואנשי חינוך מוסמכים להטיל עונשי גוף "מתונים ומתקבלים את הדעת" על תלמידיהם, הרי בהלכת שדה אור שניתנה זה לא מכבר, נפסק על ידי השופטת דורנר, אליה הצטרפו בהסכמה השופטים אור ואנגלרד, בזו הלשון "אומנם, בפסק הדין הראשון שדן בסוגיה של ענישה גופנית במסגרת מערכת החינוך - ראסי נ' היועה"מ נקבע כי מותרת ענישה גופנית על-ידי מורים ומנהלים. אך מאז ניתן פסק-דין זה חלפו כ-45 שנים, וההשקפה שבוטאה בו, המתירה שימוש באמצעי אלימות לצרכים חינוכיים, אינה הולמת עוד את הנורמות החברתיות המקובלות עלינו...

...על-פי ההשקפות החינוכיות המקובלות כיום, שימוש בכוח למטרות חינוכיות, הוא עצמו מחבל בהשגת אותן מטרות, ככל שמדובר בחינוך לחברה סובלנית ונטולת אלימות גופנית ומילולית...לעניין זה אין חשיבות לגבי חומרתו של העונש הגופני שהופעל כלפי הילד. ככלל, עונש גופני אינו יכול להוות אמצעי לגיטימי בידי מורים, גננות או אנשי חינוך אחרים. תפיסת עולם שגויה בהקשר זה, מסכנת את שלומם של הילדים, ועלולה לפגוע בערכי היסוד של חברתנו - כבוד האדם ושלמות הגוף".

וראו דברי הנשיא ברק ב ע"פ 4405/94 מדינת ישראל נ' מרבת עבד אלגני, פ"ד מח(5 ) :192

"אלימות פיזית כלפי תלמיד אסורה היא. מלקות, מכות ומשיכות אוזניים - אין מקומן בבית-הספר. חדר הכיתה הוא מקום הוראה ולא זירת אלימות. גופו של תלמיד ונפשו אינם הפקר. כבודו כאדם נפגע אם מוריו מפעילים כלפיו אלימות פיזית".

דברים אלה, שנאמרו לגבי מורים, גננות ואנשי חינוך, יפים לדעתי גם לעניין הורים. אכן, זכותם של הורים לגדל ולחנך את ילדיהם היא זכות טבעית, ראשונית. היא מבטאת את הקשר הטבעי בין הורים לילדים. המשפט הישראלי מכיר כמובן בזכויות הוריות אלה.

זכותם של ההורים כלפי ילדיהם אינה רק זכות טבעית, היא מעוגנת בסעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב –1962, חוק העונשין מטיל אחריות פלילית בשל אי קיום חובות הורה במסגרת אחריותו לקטין, כקבוע בסעיף323 לחוק העונשין.

הורים הם האחראים הראשוניים והעיקריים על ילדיהם, והחובות והזכויות שהוענקו להם בחוק, מקנות להם שיקול-דעת כיצד לגדל את ילדיהם ולחנכם.

התפיסה הבסיסית, הן מבחינה משפטית והן מבחינה פסיכולוגית- חינוכית, היא, כי במקרה הרגיל שיקול-דעתם של ההורים הוא אשר מסמל ומגבש באופן הטוב ביותר את ההחלטות הראויות בגידול ילדיהם. עם זאת, שיקול דעת זה אין פירושו שההורים אוטונומיים לחלוטין בהחלטות לגבי ילדיהם. שיקול דעתם של ההורים מוגבל, וכפוף תמיד לצורכי הילד, לטובתו ולזכויותיו.(ראו: סעיפים1715 ,14 ו-22 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 ). הזכות של ההורים כלפי ילדיהם נושאת בחובה חובה, היא חובתם הכללית של ההורים לפעול לטובת ילדם ולקבל החלטות המקדמות את טובתו. ובלשונו של פרופ' פ' שיפמן: "זכותם של ההורים שהם - הם ולא אחרים - ימלאו את החובה לגדל את הילד". (פ' שיפמן דיני המשפחה בישראל (תשמ"ט, כרך ב) 219 ).

על רקע זה מקובל שזכויות ההורים לגדל ולחנך את ילדיהם אינן זכויות מוחלטות. יחסיותן מתבטאת בחובת ההורים לדאוג לילד, לטובתו ולזכויותיו.

החוק מטיל חובה על רשויות המדינה להתערב בתא המשפחתי ולהגן על הילד במקרי הצורך, בין היתר מפני הוריו שלו. התפיסה הבסיסית של החוק הינה שהילד אינו רכוש הוריו, ואין הם יכולים לעשות בו ככל העולה על רוחם.

כאשר ההורה אינו מקיים כראוי את חובותיו או משתמש לרעה בשיקול- דעתו או בסמכויותיו ההוריות באופן המסכן או הפוגע בילד, תתערב המדינה ותגן על הקטין. כוחה של המדינה להתערב בתא המשפחתי נובע מחובתה להגן על אלה שאינם מסוגלים להגן על עצמם.

בהתאם לתפיסה האמורה, מטיל חוק העונשין , כאמור לעיל, אחריות פלילית על הורה בגין תקיפת ילדו, הזנחתו או התעללות בו. ההגנות העומדות להורים בנסיבות מסויימות מפני תביעות נזיקיות של ילדיהם עקב הפעלת סמכויותיהם ההוריות (סעיף7) 24 ) לפקודת הנזיקין , וסעיף22 לחוק הכשרות המשפטית) אין בהן, כשלעצמן, כדי לפטור מאחריות פלילית מקום שהוכח כי נתקיימו יסודותיה של עבירה, המטילה אחריות כזו על הורים לפי חוק העונשין .

סיכום

כאב התמיד/ מאת יעקב רוטבליט

לפעמים לא נוצרת צלקת

כי הפצע פשוט לא מגליד

הוא מוסיף לדמם לו בשקט

מפכפך את הכאב המתמיד.

רק הגוף שגדל מתפתח

מתבגר ויזקין בבוא עת,

אל מסע החיים הוא לוקח

בקרבו את הילד המת.

שהוכה עד לו קמה בו רוח

והושפל עד כבה בו האור,

הפוסע על חבל מתוח

ועיניו מביטות לאחור.

ששואל כל הזמן - למה למה

ויודע שאין כל הסבר,

שאיתו לא יופיעו עוד כמה

שאלות שהוא בא ועורר.

עד עולם הציפור שבנפש

מדממת רועדת מקור,

הכנף הפצועה לא נפרשת

והזמר קופא במקור.

שיר זה לקוח מדוח פעילות שנתי (1995) של אל"י - האגודה להגנת הילד.

בבליוגרפיה

1. ת.פ (ת"א) 64/96 מדינת ישראל נ' פלוני, לא פורסם.

2. [1]MURRAYA.STRAUS ,Discipline and Deviance: Physical Punishment Of Children and Violence and Other Crime in Adulthood SOCIAL PROBLEMS VOL 38, No.2, P 133 , MAY 1991

3. פרק י' סימן ו'1, חוק העונשין, התשל"ו - 1977

4. ע"פ 7/53 ראסי נ' היועמ"ש פד"י ז(2) 790

5. ע"פ 41/89, מדינת ישראל נ' יוסף בן אליהו חזן, תקדין עליון, כרך 89(3), תשמ"ט/תש"נ –1989, עמ' 1333

6. יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד, החוק למניעת התעללות בקטינים וחסרי ישע –נקודת מפנה ביחס החברה הישראלית להתעללות בילדים, , עמ'' 135

7. הוועדה להתעללות בילדים במשפחה, מסקנות ועדות בנושא "תופעת התעללות בילדים" , הכנסת השתים עשרה, מושב ראשון, ירושלים, 2 באוגוסט 1989.

8. א' ברק, פרשנות במשפט, הוצאת נבו, עמ' 435

9. כתבי אמנה1038, כרך 31, עמ' 221

10. ע"פ 4596/00 פלונית נ' מדינת ישראל תקדין עליון, כרך 2000 (1), תש"ס/ תשס"א –2000

[1]ת.פ (ת"א) 64/96 מדינת ישראל נ' פלוני, לא פורסם, סעיף 89 לפסה"ד.

[2]ת.פ (ת"א) 64/96 מדינת ישראל נ' פלוני, לא פורסם, סעיף 92 לפסה"ד.

[3]ת.פ (ת"א) 64/96 מדינת ישראל נ' פלוני, לא פורסם, סעיף 93 לפסה"ד.

[4]MURRAYA.STRAUS ,Discipline and Deviance: Physical Punishment Of Children and Violence and Other Crime in Adulthood SOCIAL PROBLEMS VOL 38, No.2, P 133 , MAY 1991

[5]פרק י' סימן ו'1, חוק העונשין, התשל"ו - 1977

[6]ע"פ 7/53 ראסי נ' היועמ"ש פד"י ז(2) 790, 793-794

[7]ע"פ 41/89, מדינת ישראל נ' יוסף בן אליהו חזן, תקדין עליון, כרך 89(3), תשמ"ט/תש"נ –1989, עמ' 1333

[8]יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד, החוק למניעת התעללות בקטינים וחסרי ישע –נקודת מפנה ביחס החברה הישראלית להתעללות בילדים, , עמ'' 135, 135 - 137

[9]נכון לשנת 1989

[10]הוועדה להתעללות בילדים במשפחה, מסקנות ועדות בנושא "תופעת התעללות בילדים" , הכנסת השתים עשרה, מושב ראשון, ירושלים, 2 באוגוסט 1989.

[11]יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד, החוק למניעת התעללות בקטינים וחסרי ישע –נקודת מפנה ביחס החברה הישראלית להתעללות בילדים, , עמ'' 135, 139 - 145

[12]א' ברק, פרשנות במשפט, הוצאת נבו, עמ' 435

[13]כתבי אמנה 1038, כרך 31, עמ' 221

[14]ע"פ 4596/00 פלונית נ' מדינת ישראל תקדין עליון, כרך 2000 (1), תש"ס/ תשס"א –2000 פסק דינה של השופטת בייניש