קשה לטעון לתקבול בגין אי תחרות כשאין תחרות ממשית
רמי אריה
, עו"ד ורו"ח
ביום 19.1.2014 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב ב-עמ"ה 6790-01-10 אברהם קרינגל נ' פקיד שומה פתח תקוה את הטענה כי תקבול שקיבל מנהל בכיר בחברת אוסם, הוא תקבול בגין אי תחרות וסודיות, זאת בשל השכל הישר לפיו לא היה כל מקום שחברת אוסם תחשוש כלל מתחרות כזו מעובד שלה.
זאת ועוד, הסתבר לבהמ"ש כי כבר היה הסכם קודם שנכרת שנים רבות קודם לפרישה שבו התחייב המנהל לאי תחרות וסודיות, כך שלא הייתה על הצדקה לחתום על הסכם נוסף כזה לפני הפרישה עצמה פעם נוספת.
מהוראות ההסכמים הקודמים, עלה כי מנהלים בכירים בקבוצת אסם היו מחויבים בשמירת סודיות המידע העסקי שיגיע לידיעתם במהלך עבודתם בקבוצת אסם, והם התחייבו שלא להתחרות בקבוצת אסם עד תום שנתיים מיום פרישתם מעבודתם בקבוצת אסם. משאלה היו התחייבויות המנהלים הבכירים כלפי אסם, נראה שבעת פרישתם לא נזקקה קבוצת אסם לעריכת הסכמי שמירת סודיות ואי תחרות נוספים עם מנהליה הבכירים ולא היה לה צורך לשלם למנהליה הבכירים תמורה כספית נוספת כדי להגן על סודותיה המסחריים ו/או כדי למנוע תחרות עסקית בינה לבין מנהליה הפורשים.
בהמ"ש קובע כי הזכות לתחרות, היא זכות יסודית אותה לא ניתן היה להגביל בהסכם אלא אם ההגבלה נועדה להגן על אינטרס לגיטימי של המעסיק הגלום בדרך כלל בסודות מסחריים או רשימת לקוחותיו (ראו ע"א 6601/96
AES SYSTEM INC
ואח' נ'
משה סער
ואח').
אלא שבמקרה זה, זכותו המנהל להתחרות בעסקי אסם לא הייתה בעלת ערך כלכלי ממשי.
בהמ"ש הביא בחשבון את שני פסקי הדין שניתנו בשנה האחרונה בעניין הכרה בתקבול בגין אי תחרות כתקבול הוני בעניין ברנע ובעניין אבידן, אך קבע כי הנסיבות שלהם שונות מהותית מהעניין דנן. כך או כך, נראה כי בהמ"ש זה שונה בעמדתו לגבי סוגיית האי תחרות מעמדתם של שני בתי המשפט שנתנו את פסקי הדין בעניין ברנע ובעניין אבידן. לטעמו, נכון לראות בתקבול המתקבל אצל עובד בתמורה להתחייבותו שלא להתחרות במעביד אגב שימוש בסודות מסחריים של המעביד, כהכנסה פירותית ולא הונית. מסקנה זו מתיישבת עם הוראות סעיף 89(ג) לפקודה וההלכה שנקבעה בעניין סלפיתי.
|