הגדרה עמומה של תשלומים לעובד מהווה אינדיקציה כי מדובר בתשלום בגין עבודתו ולא בגין פרישתו

הגדרה עמומה של תשלומים לעובד מהווה אינדיקציה כי מדובר בתשלום בגין עבודתו ולא בגין פרישתו
רמי אריה , עו"ד ורו"ח

ביום 23.4.2013, דחה בית המשפט העליון (בע"א 1707/12 ישראל עופר נ' פקיד השומה אשקלון) ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע על שומת מס, אשר קבעה כי תקבול שקיבל המערער ממעבידו, מהווה הכנסה מעבודה החייבת במס בהתאם לסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה.

עופר עבד בין השנים 1996-2008 בחברת טי.טי.אי.טים טלקום (להלן: "החברה"). לאחר שפרץ סכסוך, דרש עופר סכומי כסף בעבור שנת הודעה מוקדמת, שישה חודשי "מענק מיוחד", בונוסים לשנים 2007-2008, הפרשי שכר ופיצויים בגין לשון הרע. סכומים אלה הצטברו לכחמישה מיליון שקלים. לאחר התכתבויות נוספות בין עפר לבין החברה, חתמו הצדדים ביום 30.12.2008 על הסכם גישור.

הסכם הגישור קבע כי ישולם לעפר סכום כולל של 1,248,972 ₪. חלקו הארי של הסכום, סך של כ-800,000 ₪, שולם לו במסגרת המשך תשלומי משכורת חודשית. יתרתו שולמה, כמפורט בסעיף 2 להסכם הגישור, בתשלום חד פעמי של 413,000 ₪ עם חתימת ההסכם. יצוין, כי במועד שבין דרישת הפיטורין ועד לחתימת ההסכם, עופר נותר מחובר לרשת המידע של החברה ורכב החברה נשאר בחזקתו. בתקופה זו החברה המשיכה לשלם לו משכורת חודשית באמצעות תלושי שכר בגובה המשכורת המקורית. פיצויי פיטורין שולמו לו באופן נפרד.

עופר הגיש דו"ח שנתי לפקיד השומה, בו הוא טען כי הסכום ששולם לו, היינו 1,248,972 ₪, מהווה הכנסה הפטורה ממס שאינה נובעת ממקור הכנסה כלשהו. פקיד השומה דחה את טענתו, וקבע כי מלוא הסכום מהווה הכנסה מעבודה, בהתאם לסעיף 2 (2) לפקודת מס הכנסה.

בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את עמדתו של עפר. הוא קבע כי מסעיף 1 להסכם הגישור עולה בבירור כי התשלומים נועדו כדי להביא למיצוי את דרישותיו של עפר "בגין העסקתו והפסקת העסקתו בחברה". בית המשפט הבהיר כי הסכם הגישור נחתם על רקע דרישותיו מהחברה, אשר התמקדו בטענה כי מגיעים לו תשלומים שונים בשל תקופת עבודתו.

בית המשפט אימץ את עמדת פקיד השומה וקבע כי יחסי העבודה בין עפר לחברה נמשכו עד לחתימת הסכם הגישור. בית המשפט דחה את טענת עפר כי עיקרו של הסכם הגישור הינו בתנית אי התחרות המנויה בסעיף 3 להסכם. נקבע כי סעיף זה אינו מגדיר את מהות התשלום, אלא מהווה תנאי נלווה אותו הציבה החברה לתשלום הסכומים המגיעים לעפר בגין העסקתו בחברה. בית המשפט הדגיש כי גם הסכום בסך 413,000 ₪ ששולם לו עם חתימת הסכם הגישור נועד לפצותו על דרישותיו מהחברה בגין עבודתו בעבר.

באמירת אגב, מתייחס בהמ"ש לפסק הדין שניתן בעניין חיים ניסים. באותו מקרה בחן בית משפט זה את אופן סיווגם של "מענק פיצול" ו"מענק הפרטה" ששולמו לעובדים. בית המשפט קבע כי המענקים ניתנו במסגרת יחסי עובד-מעביד. שופטי המותב נחלקו בדעותיהם לעניין האופן בו ראוי להכריע בשאלה זו ובפרט בשאלה האם התקבול המוענק במסגרת יחסי עובד-מעביד מקים חזקה חלוטה.

בעניין עופר, היות שהמסקנה היא כי התשלומים שולמו כולם בעניין דרישותיו לגבי תקופת העסקתו בחברה, זאת בהיעדר כל התייחסות ו/או חלוקה ספציפית של הסכומים ששולמו, בין תקופת העבודה שלו בעבר, לבין פיצויים נושא פני עתיד כמו פיצויי פיטורין, הרי שאלת הסיווג והמיסוי של פיצויי פיטורין אינה עולה והיא תידון כשתגיע זו ספציפית לבהמ"ש.