מיסוי רכישה עצמית של מניות, ותקבול בגין אי תחרות

מיסוי רכישה עצמית של מניות, ותקבול בגין אי תחרות

רמי אריה , עו"ד ורו"ח

בחוק החברות במתכונתו החדשה, ניתנה אפשרות לחברה לרכוש את מניותיה מידי בעל המניות שלה. ברכישה עצמית זו הופכות המניות למניות רדומות ובאופן הזה עשויים להיווצר יתרונות מיסוי לבעל המניות הנותר בחברה, אשר משלם עבור רכישת המניות מכספי החברה ולא מהונו האישי.

בעניין בר ניר (ע"מ 1100-06 תמר בר ניר נ' פקיד שומה גוש דן, אשר ניתן ביום 16.11.2014) עלתה סוגיית המיסוי של רכישה עצמית של מניות וגם של תקבול בגין מוניטין ואי תחרות שקיבל בעל המניות הפורש מהחברה.

אורי בר ניר החזיק ב- 33% מהון המניות המונפק של החברה, תמר בר ניר החזיקה ב-33% מהמניות, מידד נחום החזיק 30% מהמניות וצדוק הלוי החזיק ב-4% ממניות החברה. משלא הצליחו בעלי המניות להגיע עם אורי להסדר פרישה, החלו ביניהם הליכי הבוררות שבסופם ניתן פסק בורר, לפיו, ישולם לאורי סך כולל של 1,600,000 ₪ בגין מוניטין וסכום נוסף של 5,878,000 תמורת המניות בהן החזיק.

ביום 14.4.2000, נכרת הסכם בין החברה לבין בעלי המניות הנותרים, לפיו, רכשה החברה את המניות אשר נרכשו מאורי. בהתאם, שילמה החברה לבעלי המניות הנותרים את התמורה אשר נקבעה בפסק הבוררות, בתוספת הצמדה למדד.

פקיד השומה קבע כי התמורה הכוללת אותה שילמה החברה על פי הסכם הרכישה בסך 8,151,392 ₪, מהווה דיבידנד אשר חולק לבעלי המניות הנותרים, כתמורה עבור רכישת מניות אורי.

לטענת פקיד השומה , במקום לשלם עבור מניותיו של אורי בדרך של העברת החלטה ברמת החברה, על חלוקת דיבידנד החייב במס, החליטו בעלי המניות הנותרים, למשוך מקופת החברה, את הכספים הדרושים לרכישת מניותיו של אורי בדרך של רכישה עצמית, ומכך להימנע מתשלום מס. מנקודת מבטה של החברה, לא היה כל טעם כלכלי ל-"רכישה העצמית" של מניותיה. רכישת המניות, לא הוסיפה לה דבר מבחינה עסקית או כלכלית, מכיוון והמניות הפכו למניות רדומות. למרות ובדיני החברות פעולה זו הינה פעולה לגיטימית, יש לראותה כעסקה מלאכותית, לצורך דיני המס.

ביהמ"ש קיבל את דעת פקיד השומה, וקבע כי נכון לראות ברכישת המניות העצמית, כפי עיגונה בהסכם החלוקה, עסקה מלאכותית. אך המיסוי שיחול הוא רק לגבי הזכויות הנוספות שקיבלה תמר מהחברה. הזכויות הנוספות, הן נכס אשר ניתן לתמר על ידי החברה (גם אם בעקיפין בדרך של רכישת מניות והפיכתן למניות רדומות).

על כן, יש לראות את הזכויות הנוספות, כנכס אשר ניתן לתמר על ידי החברה מכוח זכותה כבעלת מניות כחלוקת דיבידנד. בית המשפט קובע, כי יש לייחס לתמר קבלת דיבידנד בשווי כספי של תוספת המניות אשר קיבלה על פי הסכם החלוקה, דהיינו %5.75.

לגבי תקבול בגין המוניטין ואי התחרות , קבע בהמ"ש כי היות ובפסק הבורר, נקבעו הוראות ומגבלות בקשר עם פעולתו העסקית של אורי, כחלק בלתי נפרד מעסקת "מכירת המוניטין" ויישום העיקרון של "אי תחרות". ובכלל זה חויב אורי, לא לעשות כל עסקה, ולא להתיר כל שימוש במוניטין שלו, ולהשאיר את השם "אורי" לשימוש החברה לקידום עסקיה. כן חויב אורי, לא להתחרות בחברה בתחום שירותי המנהל והחשבונאות לרשויות המקומיות בישראל. בכך יש כדי לתמוך במסקנה כי אורי מכר לחברה את המוניטין אשר היה לו.

על כן, קבע ביהמ"ש, בלי לקבוע מסמרות, בעניין מהות התשלום בסך 1,600,000 ₪ אשר שילמה החברה לאורי על פי פסק הבורר, כי אין להוסיף סכום זה לתמורת מניות אורי ויש לראותו כהכנסה הונית נפרדת ממכר המניות ובכך הקל על שיעור המס בגין תקבול זה.