הוצ' מימון לרכישת מניות מותרות בניכוי מהדיבידנד

הוצאות מימון בגין רכישת מניות מותרות בניכוי מהדיבידנד

רמי אריה, עו"ד רו"ח

ריבית ששולמה בגין הלוואה שנלקחה לצורך רכישת מניות בחברה, מוכרת כהוצאה מוכרת מידי שנה, ויכולה להתקזז מההכנסות מדיבידנד מאותה חברה. אך כאשר מדובר בחברה שהשקיעה במניות חברה אחרת בישראל, מדובר בדיבידנד פטור ממס ולכן אין משמעות להכרה בהוצאות הריבית.

בעניין ארקין (ע"א 1525/17, ארקין תקשורת בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, ניתן ביום 28.5.2018), קבע בית המשפט העליון, כי ריבית ההלוואה שנלקחה לרכישת המניות אף אינה יכולה להצטבר משנה לשנה לצורך קיזוזה מהתמורה שתתקבל ממכירת המניות בעתיד.

ארקין היא חברת השקעות, אשר רכשה בשנת 2005 כ-30% ממניות חברת בזק הרשומה למסחר בבורסה. בשנת 2008 רכשה ארקין מניות נוספות של בזק בשיעור של כ-10%. בשנים 2009-2007 קיבלה ארקין דיבידנדים בגין החזקתה במניות בזק. בשנים 2010-2009 היא קיבלה תמורה ממכירת המניות בעסקאות נפרדות. בכל אחת מהשנים 2010-2007 הוציאה ארקין הוצאות מימון בגין ההלוואה ששימשה לרכישת מניות בזק.

ארקין לא ניכתה את הוצאות המימון כל שנה, אלא היוונה אותן לעלות רכישת המניות, כך שיתרת המחיר המקורי במכירה גדלה, וכפועל יוצא מכך קטן רווח ההון החייב במס בשנים 2010-2009.

פקיד השומה טען כי יש לנכות את הוצאות המימון רק באופן שוטף. דהיינו: בכל שנה ניתן לנכות את הוצאות המימון של אותה שנה כנגד ההכנסה מדיבידנד באותה שנה. גישה זו כבר אומצה בבית המשפט המחוזי בעניין בראון-פישמן (ע"א 3892/13, בראון-פישמן תקשורת בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים, ניתן ביום 8.6.2015). ראו הערותינו בנושא במאמרנו מיום 16.6.2015 בעניין בראון-פישמן.

פרשת בראון-פישמן עסקה בחברת החזקות, אשר נטלה הלוואות ששימשו לרכישת מניות, בדומה לענייננו. המניות הפיקו לחברה הכנסות מדיבידנד במשך השנים, ובמקביל צמחו הוצאות מימון בגין ההלוואות. בשונה מענייננו, החברה ביקשה להכיר בהוצאות המימון כהפסד עסקי לפי סעיף 28 לפקודת מס הכנסה, מאחר והוצאות המימון עלו על גובה ההכנסות מדיבידנד במשך השנים. פקיד השומה סירב להכיר בהוצאות המימון כהפסד עסקי, כאשר לגישתו לפי סעיף 18(ג) לפקודה ניתן היה לנכות את הוצאות המימון רק מול ההכנסה מדיבידנד. את יתרת ההוצאות, אשר חרגה מגובה הדיבידנד, הסכים פקיד השומה להוון לעלות רכישת המניות.

בענייננו, עסקינן בנכס מסוג מניות, אשר כבר התחיל להפיק הכנסה בדמות דיבידנד. במצב דברים זה כללי ניכוי הוצאות המימון, כפי שהתגבשו בפסיקה, קובעים כי הוצאות אלו ינוכו אל מול אותה הכנסה בשנת המס.

אכן, במקרה בו הנכס לא התחיל עדיין להפיק הכנסה, ניתן לייחס את הוצאות המימון לעלות רכישת הנכס (ע"א 4271/00, מ.ל השקעות ופיתוח בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, 2003).

בענייננו, ההכנסה מדיבידנד אינה חייבת במס, וכתוצאה מכך חל סעיף 18(ג) לפקודה אשר מתיר לנכות את הוצאות המימון רק כנגד אותה הכנסה. מכאן שאין לנישום אפשרות בחירה, והוצאת המימון תנוכה אל מול ההכנסה המועדפת.

סעיף 17 לפקודה מבהיר כי הוצאות ניתנות לניכוי רק בתוך אותה שנת מס בה הוצאו. הוצאות שלא נוכו, עשויות להיות מקוזזות בשנים הבאות כהפסד, אך רק אם מדובר בהפסד מעסק או משלח יד. סעיף 28 לפקודה אינו מאפשר לקזז הכנסה כנגד הפסד מפעילות פאסיבית, שאינה מעסק או משלח יד, אשר נוצר בשנים קודמות. בתום כל שנת מס "ננעל" ההפסד של אותה שנה, והוא יקוזז מול הכנסות עתידיות אך ורק בהתאם לכללי הפקודה.

תכנון מס, לא רק שהוא לגיטימי, הוא אף הכרחי טרם ביצוע פעולות כלכליות. פסק הדין הנוכחי אך מחריף את הצורך הגובר בכך. תוצאת המס הרי יכלה להיות שונה אילו נמכרו המניות טרם קבלת הדיבידנד, שכן אז הריבית הייתה נזקפת לעלות המניות וברת ניכוי מהתמורה. כדי לנהל נכון את הסיכונים, תכנוני המס חייבים לקחת בחשבון את פסקי הדין הרלבנטיים ואת רוח הפסיקה המתגבשת.