מניעת עוגמת נפש במיסוי פיצוי בגין עוגמת נפש
רמי אריה, עו"ד רו"ח
פיצוי בגין נזק גוף פטור ממס הכנסה. למונח "נזק גוף" תיתכן משמעות של פגיעה בגוף ממש, או בנפש. אך כדי לקבל את הפטור נידרש להוכיח פגיעה של ממש בגוף או בנפש. פיצויים אשר מקבל עובד ממעסיקו ייחשבו בדרך כלל לשכר עבודה, למעט אם מדובר בפיצויי נזק אשר אינם שייכים למישור יחסי העבודה, כגון: פיצוי בגין הטרדה מינית במקום העבודה. העובדה שבהסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין נאמר כי מדובר ב-"עוגמת נפש", אינה מחייבת את ביהמ"ש של המסים.
טענה לפיצוי בגין "עוגמת נפש" אשר אינה מבוססת בנזק ממשי, ורק הופרחה לצורך כתיבת הסכם פשרה בין עובד למעסיקו, לא תאפשר לקבל את הפטור ממס, כפי שנקבע בעניין שחף (ע"מ 53681-12-16, משה שחף נ' פקיד שומה גוש דן, ניתן ביום 5.9.2018).
משנת 1997 עסק שחף בתחום קרנות הון סיכון, הן כשכיר והן כנותן שירותי ייעוץ כעצמאי לקרנות. בשנת 2009, הגיש שחף שני כתבי תביעה נגד הקרנות איתן עבד. כתב תביעה אחד הוגש לבית הדין לעבודה במעמדו כעובד של הקרנות וכתב תביעה שני הוגש לבית משפט השלום במעמדו כנותן שירותי ייעוץ לקרנות.
התביעות הופנו להליך גישור, ובשנת 2011 נחתם הסכם פשרה, במסגרתו הוסכם כי הקרנות ישלמו לשחף סכום כולל של $1,150,000 לסילוק תביעותיו. סכום זה סווג כדלקמן: $150,000 בגין וויתור על מניות חברות הניהול, $500,000 בגין עוגמת נפש, $500,000 בגין חלקו של שחף בדמי הצלחה ורווחי הון של הקרנות או תאגידים קשורים ובגין וויתור על זכויות עתידיות.
פיצוי בגין עוגמת נפש:
שחף טען, כי יש לתת תוקף להסכמות הצדדים כפי שנקבעו בהסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין בשתי ערכאות שיפוטיות, לפיהן סווג הסכום של $500,000 כפיצוי בגין נזק של עוגמת נפש. לטענת שחף סכום זה אינו חייב במס הכנסה משום שאינו מהווה "הכנסה". לחלופין, הוא פטור ממס לפי סעיף 9(7) לפקודת מס הכנסה.
בית המשפט, קבע כי לא עלה בידי שחף להוכיח כי המהות האמיתית של התשלום בסכום של $500,000, הוא עבור פיצוי בגין "עוגמת נפש". שחף לא הוכיח את תוכן עוגמת הנפש שנגרמה לו ולא הביא ראיות משכנעות בגין מה שולם לו סכום כה חריג וכיצד חושב.
יתרה מכך, הפיצוי בעקבות הסכם הפשרה ניתן, בגין העילות והסעדים שפורטו בכתבי התביעה, אולם לא נתבע ביניהם סעד בגין נזק של עוגמת נפש.
שחף טען, כי עוגמת הנפש נגרמה לו לאחר שהגיש את כתבי הטענות, אולם הוא לא הציג כל מסמך מהתקופה שלאחר הגשת התביעות שבו טען כי נפגע מהנתבעים ודרש כי תופסק הפגיעה או שאיים בהגשת תביעה ובדרישה לפיצוי.
במסגרת הליכי השומה, טען שחף בפני פקיד השומה, כי עוגמת הנפש נגרמה לו כתוצאה מעיכוב בהעברת התשלומים להם היה זכאי לטענתו מהקרנות.
בשלב הערעור זנח שחף את טענתו הראשונית, לפיה עוגמת הנפש נגרמה לו כתוצאה מעיכוב בהעברת התשלומים והנתונים, וטען לראשונה כי נגרמה לו עוגמת נפש משום שהנתבעים פעלו כדי לפגוע בו, להכשיל אותו ולסכל אפשרויות עסקיות בהן התעניין לאחר שעזב את הקרנות.
העובדה כי הועלו טענות עובדתיות חדשות בשלב הערעור כבסיס לטענת עוגמת הנפש אשר נגרמה לו, טענות אשר אינן מתיישבות עם ההסברים שסיפק במהלך דיוני השומה, מקימה כלפי שחף טענה של השתק שיפוטי (ע"א 732/15, פקיד שומה נ' בנלי טל, ניתן ביום 21.3.2016). לכל הפחות ניתן לומר כי הטענה החדשה מהווה עדות כבושה שהמשקל הראייתי שיש לתת לה הוא נמוך (ע"א 14047-10-14 נפתלי נ' עירית תל-אביב-יפו, ניתן ביום 07.03.2016).
לאור האמור לעיל, נקבע כי לא עלה בידי שחף להוכיח בראיות אובייקטיביות כי סכום של $500,000 משקף פיצוי בגין עוגמת נפש שכביכול נגרמה לו. כל שהוכח הוא כי חתם על הסכם פשרה במסגרתו הוגדר סכום גדול מאוד כפיצוי בגין עוגמת נפש ושהסכם זה קיבל תוקף של פסק דין ע"י ביהמ"ש.
סיווג תשלום ע"י צדדים להסכם אינו מחייב את פקיד השומה, וכמובן שאינו מחייב את ביהמ"ש של המיסים.
הכלל הוא שפסק דין אשר ניתן בהליך אחד אינו יכול להוות ראיה לאמיתות תוכנו בהליך אחר. ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות שנקבעו בהליך משפטי אחד אינם קבילים בתור שכאלה בהליך משפטי אחר, פרט לחריג המיוחד שבהוראת סעיף 42א לפקודת הראיות, אשר אינו חל בענייננו.
בית המשפט ציין כי, על בתי המשפט מוטלת החובה לעמוד על המשמר ולא לתת יד לאישור הסדרי פשרה שעולה מהם תמונה ברורה של מלאכותיות ומראית עין שמטרתה להימנע מתשלום מס.
בעניין הדר (ע"א 4635/94, הדר לב נ' פקיד השומה חיפה, ניתן ביום 23.12.1999), נקבע כי "המשמעות הראשונית של המונח 'פיצויים' בסעיף זה היא פיצויים נזיקיים שמשלם מזיק לניזוק שספג נזק-גוף..."
על השאלה האם עוגמת נפש היא נזק גוף, השיב בית המשפט העליון בעניין מנסור (רע"א 5237/06, מדינת ישראל-הנהלת בתי המשפט נ' ראלב מנסור, ניתן ביום 06.07.2008), כי עוגמת נפש לא תיחשב לנזק גוף במקרה בו "...הפגיעה הנפשית אינה כזו הגורמת לליקוי או לנכות, אלא שהפיצוי הנתבע הינו בשל עצם 'היפגעותו' של הניזוק בכבודו, בשמו, במעמדו, בדימויו העצמי וכיוצא באלה – ומבלי שאותה הפגיעה הותירה ליקוי ונכות רפואיים בנפשו..."
לדוגמא, אדם הנפגע מהוצאת דיבה, לצד הנזק הממוני המיוחד העשוי להיגרם לו כתוצאה מכך (אובדן מוניטין, הכנסות וכו') קיים 'הנזק הכללי' המתבטא בעוגמת הנפש, בסבל החברתי והאישי, בפגיעה שנפגע בכבודו ובביזוי שנתבזה בו בעיני הבריות. הערך המוגן של הניזוק שפגע בו המעוול במקרה זה איננו בגופו של הניזוק.
לאור זאת, קבע בית המשפט כי קיים ספק אם ניתן היה לפטור בנסיבות העניין את הפיצוי מכוח סעיף 9(7) לפקודה.
החרגת פיצוי בגין עוגמת נפש מתחולת הפקודה עשויה להיות נכונה במקרים בהם יוכח כי הפיצוי ניתן בגין "נזק אישי" שאינו קשור למקום העבודה, למשל, פיצוי בגין פגיעה בשם הטוב שנפסק בתביעה על הוצאת לשון הרע וכאשר הפיצוי אינו בא לפצות את העובד על חסרון כיס אלא נועד להשיב את המצב לקדמותו.
לדוגמא, פיצוי אשר ניתן לעובד בגין הטרדה מינית במקום העבודה. פיצוי זה לא יהווה "הכנסה" בידי העובד וזאת על אף ששולם ע"י המעביד במסגרת יחסי עבודה. פיצוי בגין הטרדה מינית אינו בגדר השתכרות או רווח מעבודה, אלא נועד לפצות את העובד בגין עוולה שנגרמה לו במקום עבודתו, בהתאם לעקרון העומד בבסיסם של הפיצויים הנזיקיים, השבת המצב לקדמתו.
פיצוי בגין וויתור על דמי הצלחה או ויתור על מניות או ויתור על זכות תביעה:
שחף הציג את הפיצוי בסכום של $650,000 כהכנסה הונית החייבת בשיעור מס מוטב של 20%. מתוכם $150,000 התקבלו בגין ויתור על מניות חברת הניהול, ו-$500,000 התקבלו בגין ויתור על דמי הצלחה, דמי ניהול ושאר רווחים.
שחף לא תבע פיצוי בגין "ויתור על מניות" או בגין "ויתור על דמי הצלחה", לא במסגרת כתב התביעה אשר הוגש לבית הדין לעבודה, לא במסגרת כתב התביעה אשר הוגש לבימ"ש השלום ולא הוכיח כי תבע פיצוי כאמור במסגרת הליך הגישור.
שחף תבע שורה ארוכה של סעדים הנובעים מהסכמי ההתקשרות, כגון דמי הצלחה, דמי ניהול ורווחים מהקרנות או מתאגידים קשורים לקרנות, ולכן הפיצוי שקיבל אמור לשקף ולייצג את המהות של תשלומים אלה ולא תשלומים שהם "ויתור" עליהם.
בית המשפט קבע, כי לא מדובר בפיצוי הוני בגין נכס "הוני" כדוגמת מניות, כפי שמנסה שחף להציג. זכאותו של שחף לקבלת מניות (ככל שתוכח) נובעת מיחסי העבודה או מיחסי ההתקשרות בתחום הייעוץ בינו לבין הקרנות ולכן הפיצוי בגינן מהווה הכנסה מעבודה או הכנסה מעסק. לא הונחה תשתית ראייתית לסתירת החזקה לפיה אותן מניות מהוות הכנסה פירותית.
לא כל סכום המתקבל אגב הליך שיפוטי מניב הכנסה הונית הנובעת מ-"וויתור על זכות תביעה". יש להתחקות בכל מקרה ומקרה אחר מקור הזכות הנתבעת מושא הפשרה ובהתאם לכך להידרש למהותה האמיתית של הפירצה אותה נועד הפיצוי למלא.
שחף העלה טענה נוספת, לפיה יש לראות באישור ניכוי מס במקור אשר קיבל מפקיד השומה כשומה סופית או שומה חלקית או החלטת מיסוי המחייבים את פקיד השומה באופן שלא ניתן להגדיל את שיעור המס הנקוב בהם (20%).
בית המשפט קבע, כי אישור על ניכוי מס קובע את סכום המס שעל המשלם להעביר לפקיד השומה במועד התשלום. הוא מיועד, למעשה, לגורם המשלם על מנת שידע כמה מס עליו לנכות בטרם תועבר יתרת התשלום למקבל. רק בתום שנת המס נקבעת השומה הסופית של מקבל ההכנסה בהתחשב בסך כלל ההכנסות שהופקו על ידו. לפיכך, לא ניתן להסתמך על שיעור המס אשר נקבע באישור כמחייב לעניין שיעור המס החל על הכנסותיו.
|