|
מדיניות המס הנוכחית בישראל פוגעת בספורטאים המקומיים
רמי אריה, עו"ד רו"ח
פורסם בעיתון כלכליסט ביום 23.2.2022
השבוע התקיים דיון בוועדת הכספים בכנסת תחת הכותרת "הטבות מס מפלות לספורטאים זרים לעומת ספורטאים ישראלים", ועורר שיח ודיון ציבורי בסוגיית העסקת השחקנים הזרים (בעיקר בענפי הכדור) – והאם היא מועילה או מזיקה לספורט הישראלי בכלל ולספורטאים המקומיים בפרט.
אתחיל ב"נתונים היבשים": ספורטאית או ספורטאי ישראלי משלמים מס כמו כל תושב ישראלי אחר, לפי מדרגות המס ונקודות הזיכוי שמגיעות להם, עד מס שולי של 50%. כך שאם השכר של הספורטאי הוא 20,000 ש"ח ברוטו לחודש, למשל, אזי שיעור המס השולי שלו יגיע ל- 34% מההכנסה.
ספורטאים זרים, לעומתם, רשאים להפחית מההכנסה ברוטו שהם מקבלים "הוצאות מוכרות" (הוצאות שוטפות שנוצרו לטובת יצירת הכנסה) כמו למשל הוצאות שכירות, דמי לינה ועלות ארוחות – הטבות להן לא זכאים ספורטאים ישראלים, ולעיתים יש לספורטאים הזרים גם הטבות נוספות המצויות באמנות המס שבין מדינת ישראל לבין מדינת התושבות של שחקנים אלו. רק לאחר מכן, כלומר – מהיתרה לאחר ההוצאות המוכרות להם בלבד, משלמים הספורטאים הזרים מס בשיעור של 25%. כלומר, המס האפקטיבי לגביהם נע בין 10 ל-15% מהכנסתם ברוטו. האפליה חמורה עוד יותר עקב כך שבמקרים רבים קבוצות הספורט משלמות לספורטאים לפי שכר נטו, כלומר – הקבוצות סופגות על עצמן את כל המיסים, ואז ההפרש של המיסים בין הספורטאים הזרים למקומיים גדול עוד יותר, אפילו מוכפל לעיתים.
לאלו יש להוסיף, גם את דמי ביטוח לאומי אשר משולמים במלואם על ידי הספורטאים הישראלים, כמו כל שכיר אחר בישראל בשיעור של כ- 19%, בעוד שדמי ביטוח הלאומי שאותם משלמים הספורטאים הזרים עומדים על שיעור של כ- 2% בלבד.
עד כאן הנתונים, ומכאן - להשלכות.
לספורטאים הזרים המועסקים בישראל מוענקות הטבות מס בסך מיליוני שקלים בשנה מכיסי משלם המיסים ועל חשבון קופת המדינה. נראה כי מדובר במקרה קלאסי של "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות". הטבות המס, שמטרתן המקורית הייתה למשוך ספורטאים זרים ברמה מקצועית גבוהה כדי שישפרו את הספורט ואת יכולת הספורטאים בארץ ויעלו את רמת ההישגיות בענפים השונים בישראל, משמשות היום דווקא כ"תמריץ" להעסקת ספורטאים זרים על חשבונם של הספורטאים הישראלים, ואילו הישראלים מוצאים עצמם נדחקים הצידה, לקצה הספסל או לליגות נמוכות, לאחר שהספורטאים הזרים מועדפים על פניהם מבחינת הקבוצות. והאמת, שקשה "להאשים" את הקבוצות; בסופו של דבר מדובר הן עובדות תחת תקציב מוגבל, ואם יש שני ספורטאים באותה הרמה המבקשים את אותו תשלום נטו, הספורטאי הזר יעלה לקבוצת הספורט הרבה פחות לעומת הספורטאי הישראלי, ולכן לקבוצות יש אפילו "תמריץ" להעסיק אותו.
מקבלי ההחלטות, לטיפולכם: לא זו הדרך לעודד את הספורטאים המקומיים, לא כך תייצרו דמויות לחיקוי וגיבורים מקומיים, וכך תתקשו לעודד את ילדי ישראל להתמיד במקצועות הספורט.
הספורטאים הזרים אמנם מעלים את רמת הספורט התחרותי בארץ (יותר? פחות? על זה כבר ניתן להתווכח), אבל אין עוררין על כך שהמחיר של המהלך הזה - ולא רק הכלכלי (הכספים ש"נגרעים" מקופת המדינה בשל הטבות המס) – גבוה. כי הוא בא על חשבון השחקנים הישראלים שנדחקים הצידה ולא ממצים את הפוטנציאל, חלקם מתייאשים בגיל צעיר כאשר הם רואים בתסכול כיצד פעם אחר פעם כיצד ספורטאים זרים מועדפים על פניהם, תוך שהם זוכים לתנאים מועדפים. אפשר לשנות זאת; במידה ותהיה "השוואת תנאים", והמדינה תרחיב את הטבות המס לספורטאים כך שיכללו גם את הספורטאים הישראלים, ואז תיווצר תחרות הוגנת וספורטיבית בין הספורטאים הזרים והמקומיים, ותמנע אפליה. אחרת, יישאר המצב האבסורדי הקיים, במסגרתו לספורטאי ישראלי "שווה" להגר מישראל ולשחק במדינה אחרת, כדי להיחשב כתושב חוץ שפטור בכלל מתשלום מס הכנסה ומביטוח לאומי בישראל. ובכלל כדאי לו להיעדר מישראל יותר מארבע שנים כדי למצות את מירב חיסכון המס בישראל אפילו אם לשם כך הוא יוותר על שכר גבוה יותר בישראל לשנה אחת.
ואם כבר מתקנים עיוותים, עוד משהו שכדאי למקבלי ההחלטות לשנות.
לא מזמן תוקן החוק הקיים במדינת ישראל, ונקבע כי המענקים המשולמים לספורטאים על-ידי הועד האולימפי בישראל בשל זכיה במדליה במשחקים האולימפיים או הפראלימפיים יהיו פטורים ממס. זה מהלך נכון, ודרך לעודד ספורטאים להתמיד תוך הבנה כי אם יגיעו להישגים – הם יקבלו על כך גם בונוסים יפים וללא מס. אלא מה? כשתיקנו את החוק, "שכחו" בצד את המאמנים, וממשיכים לגבות מהם מס מלא על פרסים ובונוסים שהם מקבלים עבור כך שהחניכים שלהם זכו במדליות. אם אתם רוצים שהמאמנים האיכותיים יישארו וימשיכו להוביל את הספורטאים הישראלים להישגים שממלאים את כולנו בגאווה, חשוב לפטור גם אותם ממס.
לקריאת הכתבה המלאה באתר כלכליסט – לחץ כאן
|