רואה החשבון – "כלב השמירה" של בעל המניות
אחריותו של רואה החשבון בהכנת תשקיף חברה כלפי בעלי המניות
עו"ד גלעד נרקיס
במאמר זה אנסה לסקור בקליפת האגוז את המצב הנורמטיבי באשר לאחריותו של רואה החשבון בגין עריכתו את התשקיף ואחריותו כלפי בעל המניות מהציבור. התשקיף הינו למעשה ה"חלון" העיקרי של המשקיע להצצה בחברה הציבורית, ככזה, ועל כך אין חולקין, עליו לשקף בצורה אובייקטיבית, חסרת פשרות את מצבה של החברה נכון למועד עריכתו. המשקיע הסביר בחברה ציבורית לומד עליה, על עיסוקה והפוטנציאל הטמון בה בעיקר מעיון בתשקיף ובמעקב אחר הסחירות במניותיה. מכאן גם חשיבותו הרבה של התשקיף. במאמר זה אנסה לפרוש את ההשלכות וההלכות המשפטיות של פרט מטעה בתשקיף והעילות המשפטיות העומדות לרשותו של בעל מניות שלטענתו נפגע בשל פרט מטעה זה.
סעיף 16(א) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק") קובע כי תשקיף יכלול כל פרט העשוי להיות חשוב למשקיע סביר השוקל רכישת ניירות הערך המוצעים על פיו. בהמשך קובע הסעיף כי לא יהיה בתשקיף פרט מטעה.
סעיף 31(א) לחוק קובע כי מי שחתם על תשקיף אחראי כלפי מי שרכש ניירות ערך מן המציע, וכלפי מי שמכר או רכש ניירות ערך תוך כדי המסחר בבורסה או מחוצה לה, לנזק שנגרם להם מחמת שהיה פרט מטעה.
סעיף 32 לחוק קובע כי מי שנתן חוות-דעת, סקירה או אישור שנכללו בשקיף בהסכמתו המוקדמת, יהא אחראי לנזק שנגרם מחמת שהיה פרט מטעה. אלו הם למעשה דברי החקיקה העיקריים מהם נגזרות חובותיהם של רואי החשבון כלפי המשקיע. בנוסף ניתן גם לבסס תביעה נגד רואה החשבון בהתבסס על עילות מכוח פקודת הנזיקין (עוולת התרמית והרשלנות).
חוק החברות, התשנ"ט–1999 מדגיש את חובותיו, אחריותו ותפקידו של רואה החשבון המבקר. סעיף 170(א) קובע כי רואה החשבון יהא אחראי כלפי החברה ובעלי מניותיה, לאמור בחוות-דעתו לגבי הדוחות הכספיים. ובסעיף-קטן (ב) קובע הסעיף כי אין בכך מכדי לגרוע מחובותיו על-פי דין אחר.
עילות התביעה העיקריות כלפי רואה החשבון העשויות להיות מושתתות על החוק, עוולת התרמית ועל עוולת הרשלנות.
ב-ת"א 496/95[1]נקבע כי על מנת שתקום אחריות לפי אחת משלוש עילות התביעה, קרי, חוק ניירות ערך, תרמית ורשלנות, על התובע להוכיח קיומו של פרט מטעה בתשקיף, נזק וקשר סיבתי.
התובע מכוח החוק, אינו צריך להוכיח יותר מכך. משהוכחו יסודות אלו, יעבור הנטל לרואה החשבון להוכיח, כי נקט בכל האמצעים הנאותים למניעת פרט מטעה בתשקיף.
התובע על-פי עוולת הרשלנות צריך להוכיח, בנוסף ליסודות הללו כי רואה החשבון היה צריך לצפות שהוא יסתמך על מצגו, וכי בפועל היתה הסתמכות.
על הנתבע בתרמית להוכיח, בנוסף, כי רואה החשבון ידע, שהפרט מטעה, או כי לא האמין באמיתותו או היה אדיש לגבי אמיתותו, כי התכוון להטעותו והסתמכות על מצג השווא. יצויין כי מידת ההוכחה המוטלת על התובע בעוולה זו גבוהה מזו, המוטלת עליו בתביעה אזרחית, עקב חומרתה של עוולה זו וקרבתה למעשה הפלילי.
הואיל ומטרתו של המשקיע הסביר היא להרוויח מהשקעתו, נתוני החברה, כפי שהם מוצגים בדוחות הכספיים, מהווים גורם בר-השפעה עליה, היינו משתית את החלטתו אם לרכוש או למכור ניירות ערך שלה.
ב-ע"פ 620/75[2]נאמר כי תפקידו של רואה חשבון אינו מצטמצם לעריכת ביקורת אריתמטית של הדוחות הכספיים, אלא עליו לדאוג שהמאזן יהיה מדוייק ככל האפשר ושיכלול את כל הפרטים הדרושים על-פי פקודת החברות ועל-פי תקנות החברה. רואה חשבון חייב לדווח לבעלי המניות אם משקף המאזן את מצבם הנכון של עסקי החברה ולשם כך הוא חייב לבקר את פנקסי החשבונות ולוודא את דיוקם ואת אמינותם.
באשר לחובת הזהירות של רואה החשבון עמד בית-המשפט ב-ע"פ 709/78 באומרו כי דרוש איזון בתביעות המופנות אל רואה החשבון. מצד אחד יש לדרוש ממנו שמירה קפדנית על ביצוע הביקורת ברמה מקצועית ראויה תוך הקפדה מירבית של שיקול-דעת סביר, ומהצד השני – יש להימנע מדרישות שאף רואה חשבון, ויהא סביר ככל שיהא, לא יוכל לעמוד בהן.[3]
ב-ת"א 2189/85[4]נאמר כי הדוחות הכספיים נועדו לשרת את ציבור המשקיעים. אין לדרוש שייכתבו בצורה שתבהיר את האמור להדיוטות שאין להם כל התמצאות בקריאת דוחות כספיים. עם זאת יש לערוך את הדוחות בצורה ברורה, שלא תצריך מחקר מעמיק וניתוח מפורט כדי להבין את אשר נכתב.[5]
ככל שהמידע בשוק יהיה מהימן יותר, כך יהיה משוכלל יותר. להבדיל ממכר רגיל, ניירות ערך הינם מצרך מסוג מיוחד בכך שהם תעודות אשר ערכן הריאלי אינו גלוי על פניהן.
יפים לעניין החשיבות של הגילוי המלא דבריו של כבוד הנשיא ברק ב-ע"א 218/96 שם הדגיש כי חובת הגילוי נועדה להבטיח את שקיפותה של החברה הציבורית. שם הפנה הנשיא לאמרה המפורסמת של השופט ברנדייס כי "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". עוד הוסיף ואמר כי חשיבות מכרעת טמונה, במסגרתו של עיקרון הגילוי הנאות, בגילוי דוחות כספיים (שנתיים ורבעוניים). הדוחות הכספיים הם מקור חיוני למידע על מצבה של החברה. פרופ' א' פרוקצ'ה בספרו שם גורס כי מכל הפרטים המדווחים לרשם החברות אין אף לא אחד שיש בו תועלת רבה יותר לשיקוף מצבה הכלכלי והפיננסי של החברה מחשבונותיה הכספיים.[6]
תקנה 4 לתקנות רואי חשבון (דרך פעולתו של רואה חשבון) תשל"ג-1973, קובעת כי רואה החשבון יעשה את הביקורת בזהירות מקצועית ראויה. תקנה 8 קובע כי רואה החשבון יעשה את הביקרת בהיקף ובאופן שיש בהם כדי לשמש בסיס מהימן למתן חוות-דעתו. כך גם קובעת תקנה 10 כי רואה החשבון יבקר בין היתר אם דוח כספי ערוך בהתאם לכללי חשבונאות מקובלים, ואם יש בו גילוי נאות בהתחשב בנסיבות.
ב-ת"פ 9121/94[7]מנתח כבוד השופט ד"ר עמירם בנימיני בצורה מאלפת את הסוגיה וגורס כי בעבר רווחה הגישה כי אין תפקידו של רואה החשבון להיות בלש, ולהתייחס למנהלי החברה או בעלי מניותיה בחשדנות, שכן תפקידו הוא כזה של"כלב שמירה", ולא של "כלב ציד". ואולם הגישה המודרנית היא זו שפיתח הלורד דננינג בפסק-דין[8]בו הדגיש את ההבדל בין עורך דין, שאיננו נדרש לחוות-דעתו האישית לגבי מידת האמת שבטיעון מרשו, לבין רואה החשבון הנדרש לחוות-דעתו האישית על כך שהדוח הכספי של הלקוח מבטא נכונה את עסקיו – בפסק-דין זה הדגיש הלורד דננינג כי רואה החשבון חייב לפעול למען בעלי מניות, המשקיעים והרשויות העשויים להסתמך על הדוח, ולא על מנת לספק את רצון לקוחו.
השופט אשרגרס בעניין זה כי מקובל היום שעל רואה החשבון להתייחס למנהליו ופקידיו של התאגיד המבוקר בדרך של כבדהו אך גם חשדהו. עוד הוסיף וציין כי רואה החשבון רשאי אומנם לפעול על סמך ידיעות וביאורים שקיבל, אך עליו לפעול בזהירות כדי לאמתם, ואם נותר ספק בנכונותם, עליו להמנע מלחוות דעה או לרשום הסתייגות. לא זו בלבד אלא ב-ע"פ 494/76[9] נאמר כי קיימים מצבים בהם אין רואה החשבון רשאי להסתמך על הסברי המנהלים, אלא לחקור ולבדוק בעצמו את הנתונים, וזאת כאשר ההסברים אינם מתיישבים עם המסמכים, דבר המעורר חשד.
לשם איזון התמונה ראוי לציין את דברי כבוד השופט לוין ב-ע"פ 2910/94[10]כי בביקורת הנתונים ובחקר המצב רואה החשבון אינו צריך להידמות לאותו כלב המתחקה בכל דרך אחר קורבנו כדי למצוא אחר פגמים, סטיות ואי-סדרים. חובתו של רואה החשבון, והדגשה שמקצוע ראיית החשבון אינו מקצוע "טכנוקרטי" המצטמצם לאיסוף ובדיקת נתונים.
גלעד נרקיס, עו"ד
בעל משרד עורכי-דין המתמחה בתחום דיני החברות, הבנקאות והמקרקעין, מחבר הספר "החובות החלות על הבנקים" .
[1]בת"א (נצרת) 496/95 סבן איתן נ' אפרים להב ו-6 אחרים, תק-מח 99(3) 914.
[2]ע"פ 620/75 מדינת ישראל נ' בנימין זאב קריב ו-2 אח' פ"ד לא(3) 589, עמ' 607-608.[2]
[3]ע"פ 709/78 מדינת ישראל נ' אלמונים, פ"ד לד(3) 673.
[4] בש"א 219/96ישקר בעמ נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פ"ד מט(5) 284.
[5]ת"א 2189/85 ארנון אילין ואח' נ' שמואל רוטנברג ואח', פ"מ תשנ"ה(ג) 23.[5]
[6] א' פרוקצ'יה, "דיני חברות חדשים לישראל", (התשמ"ט), עמ' 153.
[7] ת"פ 9121/94 מדינת ישראל נ' "מקט" בע"מ בפירוק ואח', טרם פורסם.
[8]Candler v. Christmas & co.,(1951)2 K.B.164.
[9] ע"פ 494/76 פלוני נ' אלמונים, פ"ד לא (3) 38.
[10] ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך מב 857.