• הירשמו לערוץ יוטיוב  שלנו, ותוכלו לקבל עדכונים והתראות, לצפות בין היתר בהרצאות מוקלטות, מצגות, ראיונות לתקשורת ועוד ...

    להצטרפות והרשמה  לחץ כאן

     

     

  • סוגיות מיוחדות בהצהרות הון, הנחיות, טיפים, הוראות, הסברים מפורטים, התא המשפחתי, הלוואות ומתנות ממשפחה/חברים ועוד... 
    להרצאה מוקלטת מלאה – לחץ כאן

  • הרצאה מוקלטת ומצגת מקיפה בנושא פעילות עסקית - עצמאי או חברה ?


    לצפייה – 
    לחץ כאן

  • הרצאה מוקלטת ומצגת מקיפה בנושא מיסוי הכנסות בחו"ל (Relocation),  חידושי פסיקה וחקיקה, הכללים החדשים מיום 1.1.2018

    לצפייה - לחץ כאן

  • המהפכה הגדולה במיסוי הנדל"ן ומיסוי הכנסות מהשכרה למגורים ולדירות נופש בשנה האחרונה

    לצפייה בהרצאה המוקלטת ובמצגת המקיפה – לחץ כאן

true

פס"ד מפעלי ניקוי קשת

02.03.2004

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 1/79

בפני:

כבוד הנשיא מ' לנדוי

כבוד השופט י' כהן

כבוד השופט מ' שמגר

המערערת:

מפעלים לניקוי יבש קשת בע"מ

נ ג ד

המשיבים:

1. היועץ המשפטי לממשלה

2. נוזהת קצב, יושבת-ראש הרשות המרכזית לצרכנות

3. המועצה הישראלית לצרכנות

תאריך הישיבה:

20.3.80

ערעור על החלטת המועצה להגבלים עסקיים לפי חוק החוזים האחידים, תשכ"ד4691-

(השופט מ' קנת והחברים חיים ושיקלר(, מיום 6.12.1978, ב-תח"א 3/77.

איזכורי חקיקה:

חוק החוזים )חלק כללי( 18

חוק החוזים האחידים

חוק החוזים האחידים 2

חוק החוזים האחידים 30

חוק החוזים האחידים 1(

חוק החוזים האחידים 6

חוק החוזים האחידים 14

חוק החוזים האחידים 20

חוק החוזים האחידים 25

פ ס ק - ד י ן

השופט י' כהן:

1. המערערת, שהיא בעלת מפעלים לניקוי יבש, הגישה בשנת 1973 בקשה למועצה להגבלים

עסקיים לאשר לה תנאים מגבילים בחוזה אחיד עם לקוחותיה, על-פי סעיף 2 של חוק

החוזים האחידים, תשכ"ד4691- (להלן -החוק(.

בדיון שהתקיים לפני המועצה לא הובעה התנגדות לאישור התנאים המגבילים, פרט

לסייגים מסוימים קלי ערך שאינם נוגעים לענין שלפנינו, והמועצה החליטה ביום

27.6.1974 לאשר את החוזה לתקופה של שלוש שנים. ביוני 1977 ביקשה המערערת

אישור חדש לחוזה אחיד על-פי החוק. חוזה אחיד זה היה דומה בתנאיו בדרך כלל

לחוזה האחיד הקודם שאושר כאמור לשלוש שנים. כשהחל הדיון בבקשה לא התנגד נציג

היועץ המשפטי לממשלה למתן האישור, ברם המשיבות השנייה והשלישית )להלן-המשיבות(

התיצבו לפני המועצה והביעו התנגדות לסעיפים שונים בחוזה המוצע ובמיוחד להוראות

סעיף 6 שבו. באותו סעיף נאמר, לפי הנוסח שהיה לפני המועצה :

"6. אבד חפץ, או ניזוק באשמתנו לא ישלם הלקוח דמי הטיפול, ואנו נשלם ללקוח

את דמי הנזק שנגרמו לו ובלבד שהסכום לא יעלה על הסכום שהוא כפול 15 (חמש

עשרה( מדמי הניקוי הקבועים ב'קשת' בגין אותו חפץ בעת מסירת החפץ לטיפול.

הגבלה זו תופסת אם 'קשת' הפנתה לפני מסירת הסחורה את תשומת לבו של הלקוח

להגבלה הנזכרת בפיסקה הקודמת, ולאפשרות של ביטוח כנאמר להלן בסעיף זה.

ההפניה יכולה להעשות או על ידי הפניה מפורשת או על-ידי מודעה במקום הקבלה.

הפיצוי המכסימאלי דלעיל מוסכם מראש. בשום מקרה או מכל סיבה או עילה שהן

לא תחול עלינו אחריות לתשלום פיצויים גבוהים מהנקוב לעיל. אם הלקוח

מעונין לבטח את החפץ בסכום גבוה מכפי האמור, נאפשר לו לעשות זאת בעת מסירת

החפץ לטיפול, לנקוב בערכו ולשלם בו במעמד את דמי הביטוח לפי התעריף המוצג

בסניף חברתנו. התעריף הוא של חברת ביטוח הפועלת בישראל. סכום הביטוח

ישולם רק אם החפץ אבד, הושמד או ניזוק באשמתנו."

המועצה שמעה את טעמי ההתנגדות של המשיבות ואת טענות באי-כוח בעלי הדין ונתנה

את ההחלטה דלהלן :

"מחוץ לסעיף 6 (בתנאים המוצעים( היינו מוכנים לאשר את החוזה האחיד בתיקונים

קלים פה ושם. סעיף 6 הוא תנאי מגביל ולפי התנאים שבו כמוצע המבקשת אחראית

רק עד לסך דמי הניקוי פי 15 אם אבד החפץ שנמסר לניקוי, הושמד או ניזוק באשמת

המבקשת. דוקא התנאי הזה והעובדה שצויין בו בסעיף כי הם יהיו אחראים רק

בגבול הסכום שנקבע בסעיף, דוקא הם הנותנים כי המבקשת תהיה אחראית במלוא ערך

ההפסד שנגרם ללקוח כתוצאה מאבדן החפץ, השמדתו או הנזקו באשמתה, כן המצב לפי

החוק הכללי ואין אנו רואים סיבה לאשר חוזה אשר יחייב את הלקוחות להיות מוגבלים

לסכום שהוא יכול להיות אחוז קטן משווי החפץ שנמסר לניקוי. אין הצדקה לכך, לא חוקית

ולא מוסרית.

לפיכך אנו דוחים הבקשה."

2. בהודעת ערעור ובתזכיר נימוקי הערעור העלתה המערערת שורה של טענות נגד

החלטת המועצה, ואילו המשיבות בכתב תשובה לערעור תמכו בהחלטת המועצה, מנימוקים

שהעלו. המשיב הראשון הודיע כי אין הוא מתנגד לקבלת הערעור בכפוף לתיקון של

סעיף 6, תיקון שלו הסכימה המערערת. התיקון מתבטא בהוספת המשפט הבא בסוף סעיף 6:

"כל תביעה על פי תנאי הביטוח בגין החפץ המבוטח תופנה אלינו ואנו אחראים

כלפי הלקוח לתשלום על פי ההוראות דלעיל".

התיקון לא סיפק את המשיבות, אשר הגישו הודעת נימוקים נוספת ובה העלו בהרחבה

את טענותיהן נגד הנוסח שהוצע.

3. לפני המועצה לא הובאו כל ראיות, פרט לתצהיר של מנהל המפעל של המערערת אשר

אישר את הנאמר בבקשה. מתוך הדברים שנאמרו לפני המועצה עולה, שהמפעל של

המערערת הוא הגדול בישראל, ואולם איננו המפעל היחיד העוסק בניקוי ובטיפול במוצרי

טקסטיל. בסעיף 6, כפי שאושר בשנת 1974, הגבלת האחריות היתה עד פי עשרה מדמי

הטיפול ואילו כעת, בנוסח המוצע, האחריות אמנם הוגדלה לפי חמישה עשר, אך לא מדמי

הטיפול אלא מדמי הניקוי. השינוי ביחס לבסיס האחריות הוסבר בכך, שהמערערת החלה

במתן שירות חדש והוא תיקון שטיחים, דמי התיקון והטיפול עולים פי כמה על דמי

הניקוי לפיכך חשבה המערערת שמן הראוי להגביל את אחריותה רק על-פי דמי הניקוי.

המערערת הגישה למועצה נוסח של הסכם דומה מגרמניה, שגם בו הוגבלה האחריות לפי

חמישה עשר מדמי הניקוי והודגש שאין זה חל על צביעה. היא ציינה בטענותיה לפני

המועצה שהיא מאפשרת ללקוחות ביטוח מלא, בשעה שבגרמניה אין אפשרות כזו וכי יש שלט

במקומות קבלת החפצים לניקוי ולתיקון, המודיע ללקוחות שהאחריות היא מוגבלת.

4. הטענה העיקרית של המערערת היא, שמכיון שהיא מאפשרת ללקוחותיה לעשות ביטוח

במלוא ערך החפץ שנמסר לניקוי או לטיפול ומכיון שהיא חייבת גם להפנות את תשומת לב

הלקוחות להגבלת האחריות ולאפשרות הביטוח ואף נטלה על עצמה על-פי הנוסח האחרון

המוצע את האחריות לתשלום הנזק, הרי אין בתנאי מגביל זה כל קיפוח הלקוחות או

יתרון בלתי הוגן למערערת. המערערת מציינת שהיא איננה מפעל מונופוליסטי וכי קיימים

מפעלי ניקוי אחרים שאליהם יכולים הלקוחות לפנות, אם אין הם מרוצים מתנאי ההתקשרות

עם המערערת. לטענתה אם החלטת המועצה תישאר בעינה לא יביא הדבר כל תועלת ללקוחות

אלא יגרום בהכרח לכך שדמי הניקוי והטיפול יועלו, מכיון שהמערערת תצטרך להביא

בחשבון את הוצאות הביטוח שבהן היא תישא. תוצאה כזו, לטענת המערערת, איננה רצויה.

כן טוענת המערערת שחובת הראיה בדבר קיפוח הלקוחות היתה על המשיבות ואלה לא הרימו

נטל זה. המערערת קובלת גם על כך שהמועצה דחתה את בקשתה כולה, אם כי רק התנאי

המגביל שבסעיף 6 נראה לה כתנאי שאין לאשרו. המערערת הדגישה בטענותיה שמדובר כאן

למעשה בהארכת אישור שכבר ניתן בעבר ולא במתן אישור חדש.

המשיבות טוענות בתמיכתן להחלטת המועצה שאין כל הצדקה לפטור את המערערת מאחריות על

נזקים שנגרמים באשמתה וברשלנותה ואין כל היגיון בכך שהצרכנים יטלו על עצמם לבטח את

המערערת בפני תוצאות רשלנותה. כן טוענות המשיבות שגם בתיקון המוצע בסעיף 6 אין כל

פיתרון לפגיעה בציבור הצרכנים על-ידי התנאי המגביל הנ"ל.

5. לפי סעיף 6 של החוק, כשהמועצה באה להחליט על כשרות תנאי מגביל, עליה

לשקול "אם יש בו - בשים לב לכלל תנאי החוזה ולכל הנסיבות האחרות - משום קיפוח

הלקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העשוי להביא לידי קיפוח הלקוחות".

מבחנים אלה נקבעו גם בסעיף 14 של החוק, שבו מדובר בסמכות בית-משפט לפסול תנאי

מגביל בהליך בין ספק ולקוח. על כן ניתן להיעזר לענין שלפנינו בהלכות שנפסקו

בכמה ענינים, בהליכים בין ספק ללקוח לפי סעיף 14. יחד עם זה מן הראוי להדגיש,

שלפי האמור בסעיפים 6 ו41- יש לדון במבחן של קיפוח הלקוחות או יתרון בלתי הוגן

לספק בשים לב לכלל תנאי החוזה ולכל הנסיבות האחרות. המבחן בכללותו הוא כללי

וסתמי למדי ומשאיר מקום נרחב לשיקול דעת למועצה או לבית-המשפט. אמנם כתוצאה

מכך מתאפשרת גמישות ביישום הוראת החוק לגבי כל מקרה ומקרה, אך מאידך ברור שיש

מקום לחילוקי דעות על-פי ההבדלים בין ההשקפות עד לאיזו מידה רצויה התערבות בחופש

ההתקשרות בחוזים, שאותו בא חוק החוזים האחידים להגביל. כך למשל בע"א 764/76

(אבנר שמעוני נגד מפעלי רכב אשדוד )מ.ל.( בע"מ, פ"ד לא )3( 13 1, 120, 121,

122, 119.( בענין שמעוני - מפעלי רכב בע"מ, היו חילוקי דעות בין השופטים

בשאלה, האם תנאי בחוזה אשר פטר את הספק מכל התחייבות בענין מועד ההספקה העניק

לספק יתרון לא הוגן וקיפח את הלקוח. דעת השופט שמגר, שאתו הסכים השופט

שרשבסקי, היתה, שאין עילה לפסילת התנאי המגביל ואילו דעת המיעוט

של השופטת בן-פורת היתה שתנאי מגביל הוא תנאי מקפח לפי סעיף 14 של החוק.

באותו פסק-דין נאמרו על-ידי השופט שמגר הדברים דלהלן בענין פירוש שיש לתת

להוראות סעיף 14 של החוק )בע' 120( :

"הקיפוח, הווה אומר, הפגיעה המהותית בזכויותיו של הלקוח, נמדד על- פי

אמת-מידה מוסרית וחברתית, וכתולדה מיישומן של אמות-מידה אלה נוצרו האבחנות,

אותן איבחנו בפסיקה, בין תנאים מגבילים שענינם פגיעה בחיי אדם או נזק לגופו

או לבריאותו, מחד גיסא, לבין תנאים שענינם עסקות ממון גרידא, מאידך

גיסא... על-אף אבחנה זו אין לדעתי להסיק מסקנה נחרצת, כי בית-המשפט לא

יראה לעולם להפעיל סמכויותיו לפי סעיף 14 בקשר לתניות שענינן יחסי ממון

בלבד, כי הרי כל ענין ייבחן בשים לב לכלל תנאי החוזה ולכל הנסיבות האחרות,

אולם אין ספק כי ככל שמדובר על הסדרים חוזיים שבהם יש בתנאי המגביל, עליו

הוסכם, כדי להשליך על זכויותיו של מי שעלול להיפגע בנפשו או בגופו עקב מעשה

או מחדל שהם נשוא החוזה, יהיו אמות-המידה שיופעלו על-ידי הערכאות

השיפוטיות קפדניות יותר כדי להבטיח זכויותיו של הנפגע-בכוח וכן היפוכו של

דבר, היינו ככל שמתחוור כי המדובר בעיסקה כלכלית גרידא, תקטן הנטיה למעורבות

של בית-המשפט, אלא אם מדובר בשירותים ציבוריים, חיוניים או אחרים."

דעה שונה הביעה כאמור השופטת בן-פורת. דעתה היתה, שהעקרונות שנקבעו

בפסקי-דין שבהם נפסלו תנאים בחוזים אשר הגבילו את אחריותו של הספק בגין פגיעה

בגופו של הלקוח, היו מושתתים לא על הוראות חוק החוזים האחידים אלא על טעמים של

"טובת הציבור" או "תיקון עולם" וכי אין ולא כלום בין אותם עקרונות, שניתן גם

כיום לבססם על הוראות סעיף 30 של חוק החוזים )חלק כללי(, תשל"ג,3791- ובין

ההגנה שהמחוקק נתן ללקוחות בחוק החוזים האחידים, פרט לרעיון המשותף של הגנה

מפני תנאי בלתי הוגן )שם, בע' 121, 122(.

במאמרו של ד"ר א' פרוקצ'יה, "תוקפו המחייב של חוזה אחיד כפונקציה של מבנה

השוק", משפטים ט, 25, שבו נסקרה, בין היתר, הפסיקה של בית-משפט זה בענין חוזים

אחידים, מותח המחבר המלומד ביקורת על נימוקי הרוב בפסק-הדין הנ"ל, ולדעתו

נימוקי המיעוט קרובים יותר לפירוש הנכון של החוק. המחבר המלומד מביע דעה,

שפסילת תנאים מגבילים על-פי החוק הנ"ל מוצדקת בשני סוגים של מקרים והם - כאשר

קיים מונופולין או כאשר הלקוחות נמצאים במצב של נחיתות אינפורמטיבית ביחס

לספקים, היינו כאשר הרצון החופשי של הלקוחות נשלל בגלל ליקויי מידע. נראה לי

שבהתחשב עם המבחנים כפי שנקבעו בחוק, כשהמחוקק בחר שלא לקבוע קריטריונים מפורטים

אלא הסתפק במבחנים אשר כפי שנאמר לעיל משאירים מקום לשיקול נרחב של הגוף

השיפוטי הדן בענין, אין לקבוע הגדרות מדויקות או רשימה מפורטת של מקרים שבהם

יפעיל בית- המשפט את סמכותו לפסול תנאי מגביל או שלא לאשר תנאי מגביל בחוזה.

אני מסכים עם השופטת בן-פורת, שפסקי-דין אשר ניתנו לפני חקיקת החוק או אף אחרי

כן, ושבהם פסילת התנאי הנוגע לפגיעה בגופו של אדם היתה מבוססת על נימוקים של

טובת הציבור או תקנת הציבור, דנו בשאלה במישור שונה ואחר מזה שנדון על-פי חוק

החוזים האחידים. אין לדעתי ללמוד מפסקי-דין אלה שמן הראוי לפרש על דרך הצמצום את

ההוראה בדבר פסילת תנאי מגביל על-פי החוק הנ"ל כאשר מדובר בנזק כלכלי ולא בפגיעה

בגופו של אדם. אני מסכים לדברי ד"ר פרוקצ'יה במאמרו הנ"ל )ע' 58(, כי לבדיקה על-פי

חוק החוזים האחידים "אין בהכרח מכנה משותף עם בדיקת תקיפותם של חוזים הנערכת לפי דיני החוזים הכלליים."

6. במקרה שלפנינו אין למערערת מונופולין, אם כי כאמור מפעלה הוא הגדול בין

המפעלים העוסקים בניקוי ובטיפול בחפצי הלקוחות. היא גם מוכנה לקחת על עצמה

את החובה לתת מידע מלא ללקוחות על זכויותיהם. אף-על-פי-כן דעתי כדעת

המועצה, שהתנאי המגביל בסעיף 6 הוא תנאי המקפח את הלקוחות וגם נותן יתרון בלתי

הוגן לספק. תנאי זה פוטר את המערערת מאחריות, מעבר לגבול הקבוע בו, עבור כל

נזק שנגרם ללקוחות כתוצאה מרשלנות שלה או של עובדיה ואף כתוצאה ממעשה זדוני.

אמנם הלקוחות יכולים לבטח את עצמם באמצעות המערערת, אך היא אף לא פירטה מה הם

תנאי הביטוח ותעריפיו ואין אנו יודעים מה הזכויות של הלקוחות על-פי אותו ביטוח

ומה הנטל שביטוח כזה מטיל עליהם. התיקון בתנאי המגביל שאותו הציעה המערערת

בשלב הערעור, כאמור לעיל, אינו מפחית במידה משמעותית מקיפוח הלקוחות הקיים בתנאי

זה. אין מקרה זה דומה למקרה שעמד לדיון בע"א 493/69 (מדינת ישראל נגד בנימין

חדד, דוד כץ ו-י' לואל ד' כץ, וערעור שכנגד דוד כץ ו-י' לואל ד' כץ נגד בנימין

חדד ו-מדינת ישראל, פ"ד כד )1( 7, 12, 11.(, כשמדובר היה בתנאי מגביל בחוזה

למכירת גרוטאות על-ידי המדינה. כפי שנאמר באותו פסק-דין )בע' 12( לא היה

מדובר שם במכירת "מצרך חיוני ועממי אשר אין לעשות בלעדיהן", אלא קוני הגרוטאות

"הם סוחרים מנוסים אשר עיניהם פקוחות לכל מה שכתוב בחוזים שהם חותמים עליהם,

וידיהם פתוחות לרווחה להשגת ריווח וקמוצות בקפידה למניעת הפסד". במקרה דנא

מדובר על שירות הניתן לציבור לקוחות נרחב, המכיל שכבות אוכלוסייה רבות

ומגוונות, ביניהן רבים מפשוטי העם שלא תמיד ההסבר שינתן להם על-ידי עובדי

המערערת, שבוודאי יהיה שונה ממקרה למקרה, או הנאמר במודעות המוצגות בעסקי

המערערת, יוכל לחדור להבנתם ולהבהיר להם, שאם לא יעשו ביטוח מיוחד הם יקבלו רק

חלק קטן מהנזק שיגרם להם, גם באותם מקרים שאובדן חפציהם יהא כולו באשמת

המערערת. אני סבור שמקרה כגון זה שלפנינו מהווה הטלת תנאי מגביל, תקלה

שהמחוקק רצה למנוע אותה על-ידי חקיקת החוק. העובדה, כפי שטוענת המערערת,

שבגרמניה אין רואים פסול בתנאי דומה, אינה יכולה להנחות אותנו כשאנו באים לפרש

חיקוק ישראלי שאיננו זהה עם החקיקה בגרמניה ומן הראוי לפרשו על-פי התנאים

הקיימים בארץ. באותה מידה אין גם ללמוד על דרך פירוש החוק מהוראות החוק

האנגלי ,Unfair Contract Terms Act 1977 שאותו הזכירו המשיבות בטענותיהן.

7. המערערת צודקת בטענתה, שפסילת סעיף 6 לא חייבה את דחיית בקשתה

בשלמותה. על כן יש לדעתי להחזיר את הענין למועצה על מנת שתיתן החלטה בענין

אישור התנאים המגבילים האחרים בחוזה המוצע, אחרי שתיתן הזדמנות לצדדים להביא

לפניה את טענותיהם בנושא זה. בנתון לכך, יש לדחות את הערעור ולחייב את

המערערת לשלם למשיבות ביחד הוצאות ערעור זה בסכום כולל של 20,000 ל"י.

הנשיא )לנדוי(:

אני מסכים.

השופט שמגר:

1. חוזה אחיד המשמש את המערערת בהתקשרויותיה עם לקוחותיה מכיל תנאי מגביל הקובע תקרה נמוכה יחסית לדמי הנזק שישולמו בשל נזק לחפץ שנמסר לניקוי או אובדנו, כאשר ברור בעליל כי תוצאת הדבר, לא אחת, שבעל החפץ לא יזכה אלא בפיצוי חלקי על נזקו.

המועצה להגבלים עסקיים פסלה את התנאי האמור במסגרת דיון לפי סעיף 2 לחוק החוזים

האחידים, תשכ"ד4691- (להלן - חוק החוזים האחידים(, ומיאנה בשל כך לאשר את החוזה

כולו. על אלו הערעור שלפנינו.

2. כאמור אין חולק כי המדובר בחוזה אחיד ובתנאי מגביל כמשמעותם בחוק החוזים

האחידים )סעיף 1(, ומכאן כי המועצה הנ"ל בחנה את התנאי, שנוסחו המלא הובא

בפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט י' כהן, לפי הקווים המנחים המובאים בסעיף 6 לחוק

החוזים האחידים, היינו:

"בבואה להחליט בדבר כשרותו של תנאי מגביל תשקול המועצה אם יש בו - בשים לב

לכלל תנאי החוזה ולכל הנסיבות האחרות - משום קיפוח הלקוחות או משום יתרון

בלתי הוגן של הספק העשוי להביא לידי קיפוח הלקוחות."

אמות מידה אלה זהות למבחנים על-פיהם פועל בית-המשפט לפי האמור בסעיף 14 לחוק

החוזים האחידים.

התנאי המגביל בו אנו דנים כאן חופף במידה רבה את זה המפורט בסעיף 15)1( לחוק.

הווה אומר, המדובר בתנאי השולל או מגביל אחריותו של הספק כלפי הלקוח, כפי שהיתה

קיימת אילולא אותו תנאי.

השאלה הניצבת לפנינו היא, איפוא, אם יש בתנאי משום קיפוח הלקוחות או משום

הקנית יתרון בלתי הוגן לספק העלול להביא לידי קיפוח הלקוחות.

המקרים בהם נדונו סעיפים 6 או 14 או הנ"ל בבית-משפט זה הם מעטים יחסית; זאת ואף

זאת, הובעה ההשקפה כי בית-משפט נצמד לא אחת יתר על המידה להלכות בדבר פסלות

תניות פטור שקדמו מבחינת הזמן לחוק החוזים האחידים ואשר אין הפרשנות של החוק

האמור צריכה להישלט על-ידיהן. לאור הערות אלה שמצאו גם הדיהן בדברי חברי

הנכבד, השופט י' כהן, מן הנכון שאקדים אף אני בהצגת אחדים מן הקווים המנחים

אשר צריכים לדעתי לשמש אותנו בכגון דא.

3. חוק החוזים האחידים נולד בעקבות הצעותיה של ועדת משפטנים בראשותו של

פרופ' ג' טדסקי שבחנה מה האמצעים המשפטיים אותם יש לנקוט כדי להגן על ציבור

הצרכנים בפני תנאים מגבילים המוכתבים על-ידי ספקים עקב השימוש בחוזים

אחידים. כאשר שר המשפטים דאז, ד' יוסף, הציג את הצעת החוק, בעת הקריאה

הראשונה בכנסת ותיאר את התנאים החוזיים אשר את הכללתם בחוזים אחידים נועדה

ההצעה למנוע, נקט לשון "עושק של הציבור הרחב", "ניצול לרעה", "תנאים עושקים"

וביטויים כיוצא באלה וציין כי לא די באמצעים העומדים לרשות בית-המשפט, כדי לעשות

צדק בין הצדדים, כדבריו. המשתתפים בוויכוח החרו החזיקו אחריו ודיברו על תנאים

בלתי מוסריים ועל כך שהנוחיות )של הספקים( יצרה את העושק )דברי הכנסת, כרך 36,

מושב שני, ע' 945 ואילך(.

אין חולק כי החוק החדש לא שלל את ההסתמכות על העקרונות של דיני החוזים

הכלליים ככל שהדבר מתיחס לחוזים אחידים אלא בא להוסיף עליהם, וכלל זה מצא ביטויו

המפורש בסעיף 20 לחוק החוזים האחידים, לפיו אין בהוראותיו של החוק האמור כדי

לגרוע מכל דין או מכל טענה שעל-פיהם עשוי חוזה או תנאי שבחוזה - בין תנאי מגביל

ובין תנאי אחר - להיות בטל או ניתן לביטול )ראה ע"א 493/69 מדינת ישראל

נגד חדד , בע' 11(. כך אין למשל מניעה לבחינתה של תניה בחוזה אחיד על-פי

האמור בסעיף 18 לחוק החוזים )חלק כללי(, תשל"ג,3791- וכידוע שימשה גם "תקנת

הציבור" כעילה לביטול תניות בחוזה אחיד עוד בטרם הוחק החוק מתשכ"ד. דא עקא,

שהעילה המעוגנת ב"תקנת הציבור" פורשה לאחרונה באופן מצמצם ככל שהדבר מתיחס

לחוזה רגיל, חרף העובדה שמצאה ביטויה המחדש בסעיף 30 לחוק הנ"ל מתשל"ג )ראה

למשל ע"א 614/76, 625/76 פלמונית נגד אלמוני )פלמונית, ואח' נגד אלמוני; אלמוני

נגד פלמונית, ואת , פ"ד לא )3( 85, 98.(, דעת הרוב בע' 98 מול האות ז(.

לכך יש כמובן גם השלכה על ישומו של המבחן הנ"ל לחוזים אחידים.

4. סעיפים 6 ו41- ענינם קיפוח הלקוחות או יתרון בלתי הוגן העשוי להביא

לידי קיפוח. לטיבו ומהותו של הקיפוח התיחס הרוב בע"א 764/76 שמעוני נגד מפעלי

רכב אשדוד בע"מ , בע' 119, בו נאמר:

"הקיפוח אשר סעיף 14 לחוק מאזכרו נוצר כידוע בעיקרו על רקע היחסים הבלתי-שווים

בין הספק לבין לקוחו, היוצרים מעין תלות או העדר ברירה בהזקקותו של הלקוח אל

הספק. אך מובן הוא, כי תלות כאמור איננה צריכה לנבוע מיחסי מרות או שליטה

כלכלית; יכול והיא תנבע מן הצורך בקבלת השירות או המצרך, כאשר ברור בנסיבות

הענין כי אם ימאן הלקוח לקבל על עצמו את התנאי המגביל, גם תישלל ממנו האפשרות

לקבל את השירות או את המצרך, היינו כופים עליו את ההיענות בדלית ברירה, תוך

ניצול מעמדו הנחות יחסית."

אגב, יחסים כמתואר אינם צריכים לנבוע מקיומו של מונופולין פורמלי דווקא

)ראה ד"ר ג' שלו, תניות פטור בחוזים, סעיף 28, ע' 38(.

היחסים הבלתי שווים האמורים פותחים פתח לעושק ולהשגת יתרון בלתי הוגן

באמצעות הכתבת תנאים מגבילים שהחוק ביקש למונעם כדי להגן על זכויות הציבור הרחב

)דברי הכנסת שם, ע' 959, דברי שר המשפטים(. לשון אחרת, מניעתם של תנאים בלתי

הוגנים או של ניצול לרעה ואף גרוע מכך, מבטאת אינטרס ציבורי ובע"א 764/76

הנ"ל, אמר בית-המשפט כי השיקול המנחה עת באים לשלול חוסר הגינות או ניצול לרעה,

הוא שיקול מוסרי או חברתי. אגב, האזכור של היסוד "החברתי" נשמט ונעלם בניתוח המאלף

שהובא במאמרו של ד"ר א' פרוקצ'יה שהוזכר על-ידי חברי הנכבד, השופט י' כהן.

המחבר המלומד שולל את אמת המידה המוסרית )וככל הנראה גם החברתית, היינו זו

של טובת הכלל( שהיתה נגד עיני הכנסת וביכר אמת מידה יחודית, היינו זו של

השיקולים הכלכליים, או כדבריו, השיקולים של מבנה השוק. ביתר פירוט,

התיחסותו היא לתנאים בהם קיים מונופולין )אגב, נושא אשר לגביו הובעה השקפה שונה

בדברי ד"ר סיני דויטש, הפרקליט לב, חוברת א, ע' 27, 30( או אשר בהם שרויים

הלקוחות במצב של נחיתות אינפורמטיבית. כפי שציין כבר חברי הנכבד, השופט י'

כהן, אין סוגי נסיבות אלה ממצים את מכלול האפשרויות הפתוחות להפעלת החוק.

אולם עיקרו של דבר, לדעתי יש לאבחן בין נסיבות הרקע המעשיות או המוחשיות

להיווצרותו של קיפוח בעריכת חוזים אחידים במציאות כלכלית נתונה, לבין ההפשטה

המושגית של אמות המידה על- פיהן בוחן בית-המשפט או המועצה את התניות שאת ביטולן

ביקש המחוקק לאפשר. התחום אשר במסגרתו נדרשת הפעלת חוק החוזים האחידים בראש

וראשונה ואף ברוב המכריע של המקרים, הוא אכן כלכלי )אם כי לא באופן בלעדי וראה

למשל, ע"א 280/71 גדעון נגד חברה קדישא גחש"א )רפאל גדעון נגד חברה קדישא

גחש"א, ואח', פ"ד כז )1( 10.(; המ' )י-ם( 545/67 אורנן נגד מינהל מקרקעי

ישראל )המ' )י-ם( 545/67 עוזי אורנן, ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל, ואח', פ"מ סז

284,( ), אולם אמות המידה המיושמות לצורך הכרעה בטיב התנאים המגבילים הן

מוסריות או חברתיות או שתיהן גם יחד. הגינותו או חוסר הגינותו של תנאי

פלוני אינה נבחנת על-פי כלליה של תורה כלכלית בלתי מזוהה זו או אחרת, תוך בחירה

בין השיטות הכלכליות החלופיות והמגוונות, אלא על-פי התפיסות המוסריות והחברתיות

הנוהגות בחברה חופשית בעלת משטר חוקתי וחברתי כגון זו שלנו. אגב, יתכן אפילו

שעל-פי תפיסותיה של תורה כלכלית פלונית עשוי כלל ציבור משלמי המיסים להפיק

תועלת כספית רבה יותר או להתחייב בתשלום מיסים מועט יותר אם הספק - בייחוד

הציבורי - יוכל להכתיב תנאים כרצונו. )ראה, למשל, הערות המתדיינים בכנסת בקשר

לחוזים של חברות השיכון והבנייה הציבוריות.( אולם מגמת החוק היא ההגנה על

"האדם הקטן" מפני עושקיו ומפני ניצול לרעה של נחיתותו היחסית, תהיה המציאות

הכלכלית אשר תהיה. זו האחרונה משמשת, כאמור, רקע להיווצרותו של הצורך ביצירת

דבר החקיקה, אך אינה מספקת את אבן הבוחן לפסילה או לאישור, לפי הענין.

הקו המנחה הזה של האינטרס החברתי גם מונח ביסודו של האמור בסעיף 25 לחוק

ההגבלים העסקיים, תשי"ט9591- (הדן בסוגיה הקרובה לעניננו הן מבחינת מגמותיה

הכלליות והן לאור העובדה שהמועצה דשם היא גם המשמשת כגורם מכריע לצורך האמור

בסעיף 6 לחוק החוזים האחידים(, הנוקט לשון "טובת הכלל". יש קרבה בין האמור

בסעיף 30 סיפא לחוק החוזים )חלק כללי(, תשל"ג,3791- לבין האמור בסעיפים 6 ו41-

לחוק החוזים האחידים, ואין כל סיבה לסברה כי אינם יכולים לחפוף לעולם. אולם

ככל שהדבר נוגע לחוזים אחידים לא ראה המחוקק אפשרות להסתפק בסעיף 64 העותמאני

שהיה אז בתוקף או בסעיף 30 דהיום אלא ראה צורך ליצור כלים מפורטים וברורים

יותר.

הדברים שהובאו על-ידי חברי הנכבד, השופט י' כהן, מתוך ע"א 764/76

הנ"ל, אינם צריכים להתפרש, עם כל הכבוד, כהעלאת השקפה לפיה הסמכויות לפי

סעיף 6 או 14 מתיחסות בעיקרן לתנאים מגבילים שענינם פגיעה בחיי אדם או נזק לגופו

או לבריאותו. כל שנאמר שם מתיחס להיקף או למידת הנכונות להתערב על אתר ותו לא.

בכל מקרה יש לבחון, כאמור בהוראת החוק הנ"ל, את כלל תנאי החוזה וכל

הנסיבות האחרות ועל כן יתנו המועצה או בית-המשפט, למשל, את דעתם לשאלה אם חוזה

בתחום יחסי הממון מכיל בהוראותיו האחרות תנאים המאזנים את ההגבלה שבתניה שנמסרה

לביקורתם. בית-המשפט יתן, למשל, דעתו למחיר ולתנאי המימון ותנאי המגביל הקובע

פטור מקביעת מועד אספקה ייבחן, לאור העובדה כי בשל ויתור על מועד אספקה הפחית

ספק את המחיר באופן מהותי או יצר תנאי מימון נוחים במיוחד, חוק החוזים האחידים

לא התכוון לבטל את חופש כריתת החוזים מכל וכל. כל שביקש להשיג הוא החזרתו על

כנו של איזון הכוחות שהופר בחברה הצרכנית המודרנית; הווה אומר, אין הדעת נותנת

כי המחוקק נתכוון לדחיקתו של הנושא למיטת סדום נורמטיבית וחד מימדית אלא הוא

ביקש לתת ביטוי, הן להגנה על האדם הקטן אשר ספק, כמשמעותו בחוק החוזים, מנסה

להכתיב לו תניות מגבילות והן לשמירה על חירויות היסוד של כל חלקי הציבור )ראה

דעת המיעוט שלי בבג"צ 75/76 "הילרון" בע"מ נגד המועצה ליצור פירות )"הילרון"( חברה

ליצוא ויבוא גידולי ומוצרי חקלאות בע"מ נגד מועצה ליצור פירות ושיווקם )מועצת

הפירות(, פ"ד ל )3( 645, 653.(, בע' 653(.

5. הנני מסכים לדעת חברי הנכבד, השופט י' כהן, כי המועצה צדקה במקרה דנן

בהחלטתה : ההגבלה הקיצונית באחריותו הכספית של הספק עבור מעשי רשלנות או זדון

שתוצאתם אובדן או נזק לנכסיו של הלקוח, שהוכתבה על-ידי המערערת, היא ניצול לרעה

של מעמדה כספק, כפשוטו; קיומו של הביטוח אינו ממתיק את הגלולה כי אין אפשרות

להבטיח כי דרך זו, הכרוכה בהוצאות נוספות, אכן יכולה להיות מובנת, מעשית

ושמישה. אם חוששת המערערת מנזקי יתר יכולה היא לבטח עצמה, במקום להטיל את

הביטוח על לקוחותיה אשר מהם היא נוטלת חפציהם למען עשיית רווח, בלי להיות מוכנה

להחזיר להם את החפצים או תמורה מלאה של ערכם.

על כן הנני מסכים לתוצאות אליהן הגיע חברי הנכבד, השופט י' כהן.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט י' כהן.

ניתן היום, ג בניסן תש"ם )0891.3.02(.

הוסף למועדפים
הקש קוד אימות
 
לא רשומים אירועים לחודש דצמבר
לא רשומים אירועים לחודש ינואר
לא רשומים אירועים לחודש פברואר