פס"ד מפעלי ניקוי קשת

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 1/79

בפני:

כבוד הנשיא מ' לנדוי

כבוד השופט י' כהן

כבוד השופט מ' שמגר

המערערת:

מפעלים לניקוי יבש קשת בע"מ

נ ג ד

המשיבים:

1. היועץ המשפטי לממשלה

2. נוזהת קצב, יושבת-ראש הרשות המרכזית לצרכנות

3. המועצה הישראלית לצרכנות

תאריך הישיבה:

20.3.80

ערעור על החלטת המועצה להגבלים עסקיים לפי חוק החוזים האחידים, תשכ"ד4691-

(השופט מ' קנת והחברים חיים ושיקלר(, מיום 6.12.1978, ב-תח"א 3/77.

איזכורי חקיקה:

חוק החוזים )חלק כללי( 18

חוק החוזים האחידים

חוק החוזים האחידים 2

חוק החוזים האחידים 30

חוק החוזים האחידים 1(

חוק החוזים האחידים 6

חוק החוזים האחידים 14

חוק החוזים האחידים 20

חוק החוזים האחידים 25

פ ס ק - ד י ן

השופט י' כהן:

1. המערערת, שהיא בעלת מפעלים לניקוי יבש, הגישה בשנת 1973 בקשה למועצה להגבלים

עסקיים לאשר לה תנאים מגבילים בחוזה אחיד עם לקוחותיה, על-פי סעיף 2 של חוק

החוזים האחידים, תשכ"ד4691- (להלן -החוק(.

בדיון שהתקיים לפני המועצה לא הובעה התנגדות לאישור התנאים המגבילים, פרט

לסייגים מסוימים קלי ערך שאינם נוגעים לענין שלפנינו, והמועצה החליטה ביום

27.6.1974 לאשר את החוזה לתקופה של שלוש שנים. ביוני 1977 ביקשה המערערת

אישור חדש לחוזה אחיד על-פי החוק. חוזה אחיד זה היה דומה בתנאיו בדרך כלל

לחוזה האחיד הקודם שאושר כאמור לשלוש שנים. כשהחל הדיון בבקשה לא התנגד נציג

היועץ המשפטי לממשלה למתן האישור, ברם המשיבות השנייה והשלישית )להלן-המשיבות(

התיצבו לפני המועצה והביעו התנגדות לסעיפים שונים בחוזה המוצע ובמיוחד להוראות

סעיף 6 שבו. באותו סעיף נאמר, לפי הנוסח שהיה לפני המועצה :

"6. אבד חפץ, או ניזוק באשמתנו לא ישלם הלקוח דמי הטיפול, ואנו נשלם ללקוח

את דמי הנזק שנגרמו לו ובלבד שהסכום לא יעלה על הסכום שהוא כפול 15 (חמש

עשרה( מדמי הניקוי הקבועים ב'קשת' בגין אותו חפץ בעת מסירת החפץ לטיפול.

הגבלה זו תופסת אם 'קשת' הפנתה לפני מסירת הסחורה את תשומת לבו של הלקוח

להגבלה הנזכרת בפיסקה הקודמת, ולאפשרות של ביטוח כנאמר להלן בסעיף זה.

ההפניה יכולה להעשות או על ידי הפניה מפורשת או על-ידי מודעה במקום הקבלה.

הפיצוי המכסימאלי דלעיל מוסכם מראש. בשום מקרה או מכל סיבה או עילה שהן

לא תחול עלינו אחריות לתשלום פיצויים גבוהים מהנקוב לעיל. אם הלקוח

מעונין לבטח את החפץ בסכום גבוה מכפי האמור, נאפשר לו לעשות זאת בעת מסירת

החפץ לטיפול, לנקוב בערכו ולשלם בו במעמד את דמי הביטוח לפי התעריף המוצג

בסניף חברתנו. התעריף הוא של חברת ביטוח הפועלת בישראל. סכום הביטוח

ישולם רק אם החפץ אבד, הושמד או ניזוק באשמתנו."

המועצה שמעה את טעמי ההתנגדות של המשיבות ואת טענות באי-כוח בעלי הדין ונתנה

את ההחלטה דלהלן :

"מחוץ לסעיף 6 (בתנאים המוצעים( היינו מוכנים לאשר את החוזה האחיד בתיקונים

קלים פה ושם. סעיף 6 הוא תנאי מגביל ולפי התנאים שבו כמוצע המבקשת אחראית

רק עד לסך דמי הניקוי פי 15 אם אבד החפץ שנמסר לניקוי, הושמד או ניזוק באשמת

המבקשת. דוקא התנאי הזה והעובדה שצויין בו בסעיף כי הם יהיו אחראים רק

בגבול הסכום שנקבע בסעיף, דוקא הם הנותנים כי המבקשת תהיה אחראית במלוא ערך

ההפסד שנגרם ללקוח כתוצאה מאבדן החפץ, השמדתו או הנזקו באשמתה, כן המצב לפי

החוק הכללי ואין אנו רואים סיבה לאשר חוזה אשר יחייב את הלקוחות להיות מוגבלים

לסכום שהוא יכול להיות אחוז קטן משווי החפץ שנמסר לניקוי. אין הצדקה לכך, לא חוקית

ולא מוסרית.

לפיכך אנו דוחים הבקשה."

2. בהודעת ערעור ובתזכיר נימוקי הערעור העלתה המערערת שורה של טענות נגד

החלטת המועצה, ואילו המשיבות בכתב תשובה לערעור תמכו בהחלטת המועצה, מנימוקים

שהעלו. המשיב הראשון הודיע כי אין הוא מתנגד לקבלת הערעור בכפוף לתיקון של

סעיף 6, תיקון שלו הסכימה המערערת. התיקון מתבטא בהוספת המשפט הבא בסוף סעיף 6:

"כל תביעה על פי תנאי הביטוח בגין החפץ המבוטח תופנה אלינו ואנו אחראים

כלפי הלקוח לתשלום על פי ההוראות דלעיל".

התיקון לא סיפק את המשיבות, אשר הגישו הודעת נימוקים נוספת ובה העלו בהרחבה

את טענותיהן נגד הנוסח שהוצע.

3. לפני המועצה לא הובאו כל ראיות, פרט לתצהיר של מנהל המפעל של המערערת אשר

אישר את הנאמר בבקשה. מתוך הדברים שנאמרו לפני המועצה עולה, שהמפעל של

המערערת הוא הגדול בישראל, ואולם איננו המפעל היחיד העוסק בניקוי ובטיפול במוצרי

טקסטיל. בסעיף 6, כפי שאושר בשנת 1974, הגבלת האחריות היתה עד פי עשרה מדמי

הטיפול ואילו כעת, בנוסח המוצע, האחריות אמנם הוגדלה לפי חמישה עשר, אך לא מדמי

הטיפול אלא מדמי הניקוי. השינוי ביחס לבסיס האחריות הוסבר בכך, שהמערערת החלה

במתן שירות חדש והוא תיקון שטיחים, דמי התיקון והטיפול עולים פי כמה על דמי

הניקוי לפיכך חשבה המערערת שמן הראוי להגביל את אחריותה רק על-פי דמי הניקוי.

המערערת הגישה למועצה נוסח של הסכם דומה מגרמניה, שגם בו הוגבלה האחריות לפי

חמישה עשר מדמי הניקוי והודגש שאין זה חל על צביעה. היא ציינה בטענותיה לפני

המועצה שהיא מאפשרת ללקוחות ביטוח מלא, בשעה שבגרמניה אין אפשרות כזו וכי יש שלט

במקומות קבלת החפצים לניקוי ולתיקון, המודיע ללקוחות שהאחריות היא מוגבלת.

4. הטענה העיקרית של המערערת היא, שמכיון שהיא מאפשרת ללקוחותיה לעשות ביטוח

במלוא ערך החפץ שנמסר לניקוי או לטיפול ומכיון שהיא חייבת גם להפנות את תשומת לב

הלקוחות להגבלת האחריות ולאפשרות הביטוח ואף נטלה על עצמה על-פי הנוסח האחרון

המוצע את האחריות לתשלום הנזק, הרי אין בתנאי מגביל זה כל קיפוח הלקוחות או

יתרון בלתי הוגן למערערת. המערערת מציינת שהיא איננה מפעל מונופוליסטי וכי קיימים

מפעלי ניקוי אחרים שאליהם יכולים הלקוחות לפנות, אם אין הם מרוצים מתנאי ההתקשרות

עם המערערת. לטענתה אם החלטת המועצה תישאר בעינה לא יביא הדבר כל תועלת ללקוחות

אלא יגרום בהכרח לכך שדמי הניקוי והטיפול יועלו, מכיון שהמערערת תצטרך להביא

בחשבון את הוצאות הביטוח שבהן היא תישא. תוצאה כזו, לטענת המערערת, איננה רצויה.

כן טוענת המערערת שחובת הראיה בדבר קיפוח הלקוחות היתה על המשיבות ואלה לא הרימו

נטל זה. המערערת קובלת גם על כך שהמועצה דחתה את בקשתה כולה, אם כי רק התנאי

המגביל שבסעיף 6 נראה לה כתנאי שאין לאשרו. המערערת הדגישה בטענותיה שמדובר כאן

למעשה בהארכת אישור שכבר ניתן בעבר ולא במתן אישור חדש.

המשיבות טוענות בתמיכתן להחלטת המועצה שאין כל הצדקה לפטור את המערערת מאחריות על

נזקים שנגרמים באשמתה וברשלנותה ואין כל היגיון בכך שהצרכנים יטלו על עצמם לבטח את

המערערת בפני תוצאות רשלנותה. כן טוענות המשיבות שגם בתיקון המוצע בסעיף 6 אין כל

פיתרון לפגיעה בציבור הצרכנים על-ידי התנאי המגביל הנ"ל.

5. לפי סעיף 6 של החוק, כשהמועצה באה להחליט על כשרות תנאי מגביל, עליה

לשקול "אם יש בו - בשים לב לכלל תנאי החוזה ולכל הנסיבות האחרות - משום קיפוח

הלקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העשוי להביא לידי קיפוח הלקוחות".

מבחנים אלה נקבעו גם בסעיף 14 של החוק, שבו מדובר בסמכות בית-משפט לפסול תנאי

מגביל בהליך בין ספק ולקוח. על כן ניתן להיעזר לענין שלפנינו בהלכות שנפסקו

בכמה ענינים, בהליכים בין ספק ללקוח לפי סעיף 14. יחד עם זה מן הראוי להדגיש,

שלפי האמור בסעיפים 6 ו41- יש לדון במבחן של קיפוח הלקוחות או יתרון בלתי הוגן

לספק בשים לב לכלל תנאי החוזה ולכל הנסיבות האחרות. המבחן בכללותו הוא כללי

וסתמי למדי ומשאיר מקום נרחב לשיקול דעת למועצה או לבית-המשפט. אמנם כתוצאה

מכך מתאפשרת גמישות ביישום הוראת החוק לגבי כל מקרה ומקרה, אך מאידך ברור שיש

מקום לחילוקי דעות על-פי ההבדלים בין ההשקפות עד לאיזו מידה רצויה התערבות בחופש

ההתקשרות בחוזים, שאותו בא חוק החוזים האחידים להגביל. כך למשל בע"א 764/76

(אבנר שמעוני נגד מפעלי רכב אשדוד )מ.ל.( בע"מ, פ"ד לא )3( 13 1, 120, 121,

122, 119.( בענין שמעוני - מפעלי רכב בע"מ, היו חילוקי דעות בין השופטים

בשאלה, האם תנאי בחוזה אשר פטר את הספק מכל התחייבות בענין מועד ההספקה העניק

לספק יתרון לא הוגן וקיפח את הלקוח. דעת השופט שמגר, שאתו הסכים השופט

שרשבסקי, היתה, שאין עילה לפסילת התנאי המגביל ואילו דעת המיעוט

של השופטת בן-פורת היתה שתנאי מגביל הוא תנאי מקפח לפי סעיף 14 של החוק.

באותו פסק-דין נאמרו על-ידי השופט שמגר הדברים דלהלן בענין פירוש שיש לתת

להוראות סעיף 14 של החוק )בע' 120( :

"הקיפוח, הווה אומר, הפגיעה המהותית בזכויותיו של הלקוח, נמדד על- פי

אמת-מידה מוסרית וחברתית, וכתולדה מיישומן של אמות-מידה אלה נוצרו האבחנות,

אותן איבחנו בפסיקה, בין תנאים מגבילים שענינם פגיעה בחיי אדם או נזק לגופו

או לבריאותו, מחד גיסא, לבין תנאים שענינם עסקות ממון גרידא, מאידך

גיסא... על-אף אבחנה זו אין לדעתי להסיק מסקנה נחרצת, כי בית-המשפט לא

יראה לעולם להפעיל סמכויותיו לפי סעיף 14 בקשר לתניות שענינן יחסי ממון

בלבד, כי הרי כל ענין ייבחן בשים לב לכלל תנאי החוזה ולכל הנסיבות האחרות,

אולם אין ספק כי ככל שמדובר על הסדרים חוזיים שבהם יש בתנאי המגביל, עליו

הוסכם, כדי להשליך על זכויותיו של מי שעלול להיפגע בנפשו או בגופו עקב מעשה

או מחדל שהם נשוא החוזה, יהיו אמות-המידה שיופעלו על-ידי הערכאות

השיפוטיות קפדניות יותר כדי להבטיח זכויותיו של הנפגע-בכוח וכן היפוכו של

דבר, היינו ככל שמתחוור כי המדובר בעיסקה כלכלית גרידא, תקטן הנטיה למעורבות

של בית-המשפט, אלא אם מדובר בשירותים ציבוריים, חיוניים או אחרים."

דעה שונה הביעה כאמור השופטת בן-פורת. דעתה היתה, שהעקרונות שנקבעו

בפסקי-דין שבהם נפסלו תנאים בחוזים אשר הגבילו את אחריותו של הספק בגין פגיעה

בגופו של הלקוח, היו מושתתים לא על הוראות חוק החוזים האחידים אלא על טעמים של

"טובת הציבור" או "תיקון עולם" וכי אין ולא כלום בין אותם עקרונות, שניתן גם

כיום לבססם על הוראות סעיף 30 של חוק החוזים )חלק כללי(, תשל"ג,3791- ובין

ההגנה שהמחוקק נתן ללקוחות בחוק החוזים האחידים, פרט לרעיון המשותף של הגנה

מפני תנאי בלתי הוגן )שם, בע' 121, 122(.

במאמרו של ד"ר א' פרוקצ'יה, "תוקפו המחייב של חוזה אחיד כפונקציה של מבנה

השוק", משפטים ט, 25, שבו נסקרה, בין היתר, הפסיקה של בית-משפט זה בענין חוזים

אחידים, מותח המחבר המלומד ביקורת על נימוקי הרוב בפסק-הדין הנ"ל, ולדעתו

נימוקי המיעוט קרובים יותר לפירוש הנכון של החוק. המחבר המלומד מביע דעה,

שפסילת תנאים מגבילים על-פי החוק הנ"ל מוצדקת בשני סוגים של מקרים והם - כאשר

קיים מונופולין או כאשר הלקוחות נמצאים במצב של נחיתות אינפורמטיבית ביחס

לספקים, היינו כאשר הרצון החופשי של הלקוחות נשלל בגלל ליקויי מידע. נראה לי

שבהתחשב עם המבחנים כפי שנקבעו בחוק, כשהמחוקק בחר שלא לקבוע קריטריונים מפורטים

אלא הסתפק במבחנים אשר כפי שנאמר לעיל משאירים מקום לשיקול נרחב של הגוף

השיפוטי הדן בענין, אין לקבוע הגדרות מדויקות או רשימה מפורטת של מקרים שבהם

יפעיל בית- המשפט את סמכותו לפסול תנאי מגביל או שלא לאשר תנאי מגביל בחוזה.

אני מסכים עם השופטת בן-פורת, שפסקי-דין אשר ניתנו לפני חקיקת החוק או אף אחרי

כן, ושבהם פסילת התנאי הנוגע לפגיעה בגופו של אדם היתה מבוססת על נימוקים של

טובת הציבור או תקנת הציבור, דנו בשאלה במישור שונה ואחר מזה שנדון על-פי חוק

החוזים האחידים. אין לדעתי ללמוד מפסקי-דין אלה שמן הראוי לפרש על דרך הצמצום את

ההוראה בדבר פסילת תנאי מגביל על-פי החוק הנ"ל כאשר מדובר בנזק כלכלי ולא בפגיעה

בגופו של אדם. אני מסכים לדברי ד"ר פרוקצ'יה במאמרו הנ"ל )ע' 58(, כי לבדיקה על-פי

חוק החוזים האחידים "אין בהכרח מכנה משותף עם בדיקת תקיפותם של חוזים הנערכת לפי דיני החוזים הכלליים."

6. במקרה שלפנינו אין למערערת מונופולין, אם כי כאמור מפעלה הוא הגדול בין

המפעלים העוסקים בניקוי ובטיפול בחפצי הלקוחות. היא גם מוכנה לקחת על עצמה

את החובה לתת מידע מלא ללקוחות על זכויותיהם. אף-על-פי-כן דעתי כדעת

המועצה, שהתנאי המגביל בסעיף 6 הוא תנאי המקפח את הלקוחות וגם נותן יתרון בלתי

הוגן לספק. תנאי זה פוטר את המערערת מאחריות, מעבר לגבול הקבוע בו, עבור כל

נזק שנגרם ללקוחות כתוצאה מרשלנות שלה או של עובדיה ואף כתוצאה ממעשה זדוני.

אמנם הלקוחות יכולים לבטח את עצמם באמצעות המערערת, אך היא אף לא פירטה מה הם

תנאי הביטוח ותעריפיו ואין אנו יודעים מה הזכויות של הלקוחות על-פי אותו ביטוח

ומה הנטל שביטוח כזה מטיל עליהם. התיקון בתנאי המגביל שאותו הציעה המערערת

בשלב הערעור, כאמור לעיל, אינו מפחית במידה משמעותית מקיפוח הלקוחות הקיים בתנאי

זה. אין מקרה זה דומה למקרה שעמד לדיון בע"א 493/69 (מדינת ישראל נגד בנימין

חדד, דוד כץ ו-י' לואל ד' כץ, וערעור שכנגד דוד כץ ו-י' לואל ד' כץ נגד בנימין

חדד ו-מדינת ישראל, פ"ד כד )1( 7, 12, 11.(, כשמדובר היה בתנאי מגביל בחוזה

למכירת גרוטאות על-ידי המדינה. כפי שנאמר באותו פסק-דין )בע' 12( לא היה

מדובר שם במכירת "מצרך חיוני ועממי אשר אין לעשות בלעדיהן", אלא קוני הגרוטאות

"הם סוחרים מנוסים אשר עיניהם פקוחות לכל מה שכתוב בחוזים שהם חותמים עליהם,

וידיהם פתוחות לרווחה להשגת ריווח וקמוצות בקפידה למניעת הפסד". במקרה דנא

מדובר על שירות הניתן לציבור לקוחות נרחב, המכיל שכבות אוכלוסייה רבות

ומגוונות, ביניהן רבים מפשוטי העם שלא תמיד ההסבר שינתן להם על-ידי עובדי

המערערת, שבוודאי יהיה שונה ממקרה למקרה, או הנאמר במודעות המוצגות בעסקי

המערערת, יוכל לחדור להבנתם ולהבהיר להם, שאם לא יעשו ביטוח מיוחד הם יקבלו רק

חלק קטן מהנזק שיגרם להם, גם באותם מקרים שאובדן חפציהם יהא כולו באשמת

המערערת. אני סבור שמקרה כגון זה שלפנינו מהווה הטלת תנאי מגביל, תקלה

שהמחוקק רצה למנוע אותה על-ידי חקיקת החוק. העובדה, כפי שטוענת המערערת,

שבגרמניה אין רואים פסול בתנאי דומה, אינה יכולה להנחות אותנו כשאנו באים לפרש

חיקוק ישראלי שאיננו זהה עם החקיקה בגרמניה ומן הראוי לפרשו על-פי התנאים

הקיימים בארץ. באותה מידה אין גם ללמוד על דרך פירוש החוק מהוראות החוק