• הירשמו לערוץ יוטיוב  שלנו, ותוכלו לקבל עדכונים והתראות, לצפות בין היתר בהרצאות מוקלטות, מצגות, ראיונות לתקשורת ועוד ...

    להצטרפות והרשמה  לחץ כאן

     

     

  • סוגיות מיוחדות בהצהרות הון, הנחיות, טיפים, הוראות, הסברים מפורטים, התא המשפחתי, הלוואות ומתנות ממשפחה/חברים ועוד... 
    להרצאה מוקלטת מלאה – לחץ כאן

  • הרצאה מוקלטת ומצגת מקיפה בנושא פעילות עסקית - עצמאי או חברה ?


    לצפייה – 
    לחץ כאן

  • הרצאה מוקלטת ומצגת מקיפה בנושא מיסוי הכנסות בחו"ל (Relocation),  חידושי פסיקה וחקיקה, הכללים החדשים מיום 1.1.2018

    לצפייה - לחץ כאן

  • המהפכה הגדולה במיסוי הנדל"ן ומיסוי הכנסות מהשכרה למגורים ולדירות נופש בשנה האחרונה

    לצפייה בהרצאה המוקלטת ובמצגת המקיפה – לחץ כאן

true
דף הביתמדורים מקצועייםסטודנטים למשפטיםחקיקה, פסיקה ומידעפסיקהרע פ 8807 06 אבגנים ונובל אנטרפרייס נגד מדינת ישראל

רע"פ 8807/06 - אבגנים ונובל אנטרפרייס נגד מדינת ישראל

01.01.2007

בפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המבקשים:

1. מאיר אבגנים

2. נובל אנטרפרייזס בע"מ

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 71741/04 וע"פ 71577/04 מיום 28.7.06, שניתן על-ידי כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר וי' שיצר

בשם המבקשים: עו"ד ד"ר מ' דרוקר; עו"ד אייל צדקיהו

בשם המשיבה: עו"ד לימור לוי

החלטה

המבקשת 2 היא חברה פרטית, העוסקת בעיבוד שבבי ממוחשב לתעשייה (להלן: המבקשת). המבקש 1 הוא מנהל פעיל בחברה (להלן: המבקש).

כנגד המבקשים הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת.פ. 1701/99), המייחס להם 18 עבירות שעניינן ניכוי מס תשומות שלא כדין, לפי סעיף 117(ב)(4) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף) וכן עבירה של הגשת דו"חות הכוללים ידיעה שאינה נכונה בלא הסבר סביר ומתוך כוונה להתחמק מתשלום מס ערך מוסף, לפי סעיף 117(א)(3) ביחד עם סעיף 117(ב) לחוק מס ערך מוסף.

לפי הנטען בכתב האישום, במהלך השנים 1993-1996 הגישו המבקשים למנהל מס ערך מוסף דו"חות כוזבים, בכך שכללו בהם חשבוניות מס מבלי שנעשתה כל עסקה לגביהן וללא כוונה לעשות עסקה עם העוסק אשר על שמו נרשמו החשבוניות. את החשבוניות רכשו המבקשים משתי חברות באמצעות מר מאיר עיני, מבעלי חברת י.מ. עיני ומי ששלט בשוק האספקה של חומרי גלם ששימשו את המבקשים בעבודתם והורשע בשורה ארוכה של עבירות מס בגין חלקו בהקמת תעשייה לייצור והפצה של חשבוניות פיקטיביות. 13 חשבוניות בסכום כולל של 574,998 ש"ח רכשו המבקשים מחברת בילאור בע"מ (להלן: בילאור) ו- 5 חשבוניות בסכום כולל של 723,356 ש"ח רכשו מחברת י.צ. אספקת חומרים ועיבוד שבבי בע"מ (להלן: י.צ.). המבקשים רשמו את החשבוניות הפיקטיביות בספרי חשבונותיהם וניכו את מס התשומות הגלום בהן בדיווחיהם התקופתיים למנהל מס ערך מוסף (83,545 ש"ח ו- 105,095 ש"ח בהתאמה). בין הצדדים לא הייתה מחלוקת באשר לעצם קבלת החשבוניות מבילאור וי.צ. באמצעות מאיר עיני ורישומם בספרי המבקשת. לטענת המבקש, כל העבודות או החומרים נשוא החשבוניות סופקו למבקשת, קרי שעסקאות אמת עומדות מאחורי החשבוניות נשוא כתב האישום. בה בעת, המבקש לא התכחש לעובדה, שמוציאי החשבוניות לא היו הצדדים האמיתיים לעסקה.

בית-משפט השלום (כבוד השופטת ז' הדסי-הרמן) הרשיע, ביום 17.6.04, את המבקשים ב- 18 עבירות של ניכוי מס תשומות שלא כדין וכן ב- 13 עבירות שעניינן הגשת דו"חות כוזבים, וזיכה את המבקשים מחמת הספק מ-5 עבירות שעניינן הגשת דו"חות כוזבים, לאחר שקבע, כי מדובר בחשבוניות זרות, אך ספק אם הן גם פיקטיביות. ביום 19.7.04 גזר בית-משפט השלום את העונשים הבאים: על המבקש הושת עונש מאסר למשך שמונה-עשר חודשים, מתוכם שישה חודשים לריצוי בפועל שירוצו בעבודות שירות על-פי חוות-דעתו של הממונה על עבודות השירות ושנים-עשר חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא, כי המבקש לא יעבור כל עבירה מן העבירות בהן הורשע בתיק זה; עוד הושת על המבקש קנס בסך 35,000 ש"ח. על המבקשת השית בית-המשפט קנס בסך 10,000 ש"ח.

בית-משפט השלום נתן אמון בעיקר בעדותו של עד המדינה מר צדוק לוי, מי שהיה הבעלים והמנהל של בילאור בשנים הרלוואנטיות ומי שהוציא את חשבוניות בילאור למבקשים. צדוק העיד, כי בילאור לא סיפקה באמצעותו למבקשת את הסחורה בגין החשבוניות נשוא כתב האישום ופירט אודות שיטת הייצור וההפצה של החשבוניות הפיקטיביות. בית-משפט השלום קבע, כי עדותו של צדוק מהימנה ומשתלבת בכלל הראיות, לרבות זו של המבקש. עוד נקבע, כי הסתירות בעדות המבקש והשינוי בגרסאותיו ביחס לקשר שבין צדוק לבין בילאור וי.צ. בשלבי החקירה השונים נוגעים לנקודה מהותית ובסיסית. כן נקבע, כי שקרי המבקש מהווים סיוע ממקור נפרד ועצמאי לעדותו של עד המדינה.

על פסק-הדין של בית-משפט השלום ערערו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר וי' שיצר) דחה, ביום 28.7.06, את ערעור המבקשים בקובעו, כי לא מצא דופי בממצאי האמון של בית-משפט השלום. טענת המבקשים, לפיה בית-משפט השלום לא בחן את האפשרות שהסחורה סופקה למבקשים על-ידי אחר, נדחתה ובית-המשפט אימץ את המסקנה שהסתירות המהותיות בעדות המבקש מהוות סיוע. בית-המשפט המחוזי אף לא מצא מקום להתערב בקביעת בית-משפט השלום, לפיה חברת י.צ. היא חברת קש, שאינה יכולה לערוך עסקאות אמת ויש לייחס משקל משמעותי לשקריו של המבקש. בית-המשפט המחוזי אף אימץ את מסקנות בית-משפט השלום באשר לבחינה הפרטנית של החשבוניות. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי המבקש הסתמך ביודעין על החשבוניות הפיקטיביות לצורך ניכוי מס התשומות ודי בכך כדי לבסס לגביו את יסוד הכוונה להתחמק מתשלום מס. טענת המבקשים בדבר היעדר מניע או כדאיות מצדם לרכוש את החשבוניות הפיקטיביות, נדחתה אף היא. בעניין זה קבע בית-המשפט המחוזי, כי המבקשים לא הוכיחו את המועד בו קיבלו הכרה כמפעל מאושר ואת תוקף ההכרה; הם לא הראו, כי ההפסדים להם טענו נגרמו בשל פעילות עסקית ולא בשל אותן חשבוניות פיקטיביות ואף לא הוכיחו קיום הפסדים. אף בנוגע לעונש שהושת על המבקשים, לא מצא בית-המשפט המחוזי מקום להתערב. כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר, בדעת מיעוט, סברה, כי יש לזכות את המבקשים, מחמת הספק, בנוגע לחמש חשבוניות י.צ. ולא רק בנוגע לשתיים מהן, שלגביהן זוכו, שכן לדעתה עדותו של עד המדינה צדוק בנוגע לחשבוניות י.צ. היא עדות מפי השמועה, אשר לא הוכשרה באמצעות חריג כלשהו ולכן אינה קבילה. עם זאת, בנוגע לעשר חשבוניות בילאור, הצטרפה סגנית-הנשיא ד' ברלינר ליתר שופטי ההרכב ותמכה בהותרת ההרשעה על כנה.

מכאן בקשת רשות הערעור שהפני, בגדרה שבים המבקשים על טענותיהם כפי שהעלו בפני הערכאות הקודמות. לבאי-כוח המבקשים חמש טענות עיקריות: האחת, ההרשעה מבוססת על עדות יחידה, שקרית ומפי השמועה של עד מדינה; השנייה, הסחורה והעבודות נשוא החשבוניות סופקו למבקשת על-ידי בילאור וי.צ. ללא ידיעתו של עד המדינה, וזאת באמצעות מאיר עיני שמעורבותו בבילאור הייתה עמוקה; השלישית, בחומר הראיות אין "סיוע" לעדותו של עד המדינה; הרביעית, הראיות מעידות על כך, שהמבקשים לא היו מודעים לפסול שבחשבוניות ואין כל בדל ראיה באשר לקיום היסוד הנפשי הנדרש בעבירות בהן הורשעו, כאשר בהקשר זה טענו המבקשים להיעדר מניע ותמריץ כלכלי לרכישת חשבוניות פיקטיביות; והחמישית, גרסת המבקשים עקבית, מפורטת ולא קיימות בה סתירות.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסקי-הדין של הערכאות הקודמות ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו ולא מתקיימת כל עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי. לטענת באת-כוח המשיבה, כל טענות המבקשים מכוונות כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה)). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקשים לא הצביעו על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.

יתרה מכך, טענות המבקשים מכוונות בעיקרן כנגד קביעותיו העובדתיות של בית-משפט השלום. כידוע, בית-משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור. כך, למשל, נקבע בע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, בעמ' 632-631:

"כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב במימצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, וקל וחומר במימצאי מהימנות, אלא במקרים חריגים ונדירים, ורק אם הגירסה העובדתית שהתקבלה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת".

ובהמשך –

"תפקידה של ערכאת הערעור אינו לבחון מחדש את אשמתו של הנאשם, את צדקתו או את רשעתו; תפקידה הוא להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק-הדין של הערכאה הדיונית ולבחון אם "כשר" הוא או "פסול", ואם נפל בו פגם היורד לשורשו של עניין. אם לא נמצא פגם כזה, אל לה לערכאת הערעור להתערב בו, אפילו סבורה היא כי התוצאה שאליה הייתה מגיעה לו ישבה כערכאה דיונית, יכול שהייתה אחרת".

במקרה שלפנינו, הכרעת הדין של בית-משפט השלום מבוססת בעיקרה על ממצאי מהימנות, כמו למשל האמון שנתן בית-המשפט בעדותו של עד המדינה וכן על חוסר האמון שהביע בית-המשפט בעדותו של המבקש והשינוי הקיצוני שעברה גרסתו מחקירתו הראשונה ועד לעדותו בבית-המשפט. בנסיבות אלה, לא מצאתי על עילה להתערבותו של בית-משפט זה.

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

המבקשים טוענים, בין היתר, כי עד המדינה העיד עדות שקרית. טענה זו דינה להידחות, שכן בית-המשפט המחוזי קבע בפסק-דינו, כדלקמן:

"אכן, חלק מעדותו של צדוק נסבה על דברים ששמע מאדם אחר ועל-כן מדובר בעדות שמיעה, אך בעדותו ישנם חלקים המתייחסים לעובדות הידועות לו מידיעה אישית, ולאלה האמין בית משפט קמא (אין ספק כי בכל הנוגע לפעילות של בילאור ידיעתו של צדוק היא אישית, רק ביחס לחברת י.צ. חלק מעדותו היא עדות שמיעה). לפיכך הטענה כי מדובר בעדות שקרית או בעזות מצח של עד – היא מופרכת ואולי עזת מצח בעצמה."

בקביעה זו אין מקום להתערב והטענה, אפוא, נדחית.

אשר לטענת המבקשים, לפיה עדותו של עד המדינה היא עדות מפי השמועה. הן בית-משפט השלום והן בית-המשפט המחוזי התייחסו לממצאים העובדתיים שעד המדינה, צדוק, מסר ושלגביהם הייתה לו ידיעה אישית. בעדותו נמצא הבסיס לקביעה, שחברת י.צ. הייתה פיקציה ולעדות זו אף התווספו ראיות נוספות. לפיכך, אף בטענה זו אין מקום להתערב.

טענתם של המבקשים, לפיה לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש ולא היה מניע ותמריץ כלכלי לרכישת חשבוניות פיקטיביות, דינה להידחות אף היא. בעניין זה אימץ בית-המשפט המחוזי את קביעתו של בית-משפט השלום, לפיה הימנעות המבקש מלהזכיר את מאיר עיני כספק הראשי בחקירתו הראשונה והכנסתו של מאיר עיני לתמונה בהמשך – מעידה על כך שידע כי עליו להעלים, או למזער את חלקו של מאיר עיני בעסקאות הפיקטיביות ובהמשך לאור ההתפתחויות בחקירה, להכלילו ולבנות גרסה שונה. בדומה לכך, אשר למניע, קבע בית-המשפט המחוזי, כי:

"הכדאיות של השימוש בחשבוניות הפיקטיביות נובעת מהשיטה עצמה. הכסף ששולם עבור החשבוניות הפיקטיביות ומוחזר (כפי עדותו של צדוק) לא נכנס לחברה, אלא לכיסוי הפרטי של מי שקנה אותן. זוהי איפוא, גם דרך להוציא כספים מהחברה שהמערער לא היה הבעלים היחיד שלה. בכל מקרה, הכוונה של המערער לא הייתה דווקא להקטין את מס ההכנסה, אלא ליהנות מן ההטבה המיידית שיש בניכוי מס התשומות והכספים שקיבל בדרך יש מאין".

טענה נוספת שמעלים המבקשים, כאמור, הינה, כי גרסת המבקשים עקבית, מפורטת ולא קיימות בה סתירות. אין בידי לקבל טענה זו. בית-משפט השלום עמד בהרחבה בהכרעת דינו על השינוי הקיצוני שחל בגרסת המבקש מחקירתו הראשונה ועד לעדותו בבית-המשפט. די בקביעה זו בכדי לדחות את הטענה.

עוד מוסיפים וטוענים המבקשים בנושא סוגיית ראיית הסיוע, כי לא ניתן לבסס הרשעה על ראיית סיוע בלבד ומציינים, כי אין ראיה מרכזית אחרת להוכחת האישומים. אף טענה זו לא אוכל לקבל. ברי, אפוא, כי לא ניתן לבסס הרשעה על ראיית סיוע, שכן לצורך הרשעה המתבססת על עדות יחידה של עד מדינה, נדרשת תוספת ראייתית בדרגה של סיוע. ברם, הכרעת דינו של בית-משפט השלום אכן התבססה על עדותו של עד המדינה והסיוע נמצא בסתירות שעלו בעדות המבקש ובשינוי הקיצוני שחל בגרסתו מחקירתו הראשונה ועד לעדותו בבית-המשפט. לפיכך, אף בטענה זו לא מצאתי ממש והיא נדחית.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 29.10.06 – בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות – מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 15.2.07 לא יאוחר מהשעה 10:00 בפני הממונה במפקדת גוש מרכז, ת"ד 81 רמלה, לשם תחילת ביצוע עבודות השירות, אשר יתבצעו באגודת שמע, רחוב פליטי ספר 30, תל-אביב.

המזכירות תשלח העתק מהחלטתי זו לממונה במפקדת גוש מרכז, ת"ד 81, רמלה.

ניתנה היום, כ"ו בטבת תשס"ז (16.1.07).

ש ו פ ט

הוסף למועדפים
הקש קוד אימות
לא רשומים אירועים לחודש יולי
לא רשומים אירועים לחודש אוגוסט
לא רשומים אירועים לחודש ספטמבר