בש"א 15966/03 - דורית לוי טילר נגד כונס הנכסים הרשמי

בתי המשפט

החלטה

מונחת בפני בקשתה של כונסת הנכסים לחברת אפיג הנדסה (1966) בע"מ (להלן: "הכונסת" ו"החברה", בהתאמה), כי אפסוק לה שכר-טרחה והוצאות בהתאם לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ותשלום שכרם) תשמ"א 1981 (להלן: "התקנות"). בין הכונסת לכונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר"), נפלה מחלוקת עקרונית אחת, והיא בשאלה האם החזר ערבויות בנקאיות בגין ביצוע פרוייקטים, היתר להעסקת עובדים זרים וכ"ו תחשב ל"מימוש" אשר יתווסף לשכר-המימוש שזכאית לו הכונסת לפי התקנות. לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים - וכך אני עושה.

1. כונסת הנכסים מסתמכת בטענתה, בעיקר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בפש"ר 164/98 בש"א 14512/01 דן חברה קבלנית (להלן: "פרשת דן"), באותה החלטה, אשר אורכה עמוד אחד בלבד, קבע בית המשפט בקצרה כי:

"מקובלת עלי עמדת המפרקת שיש לראות בהחזרי הערבויות הבנקאיות כתקבולי מימוש, וחישוב שכר הטרחה צריך להעשות בהתאם לתקבולים אלה".

בית המשפט העליון סירב ליתן לכנ"ר רשות ערעור על ההחלטה, וזאת בלא שהתבקשה תגובת המשיבים; ההנמקה היתה קצרה, כדלקמן:

"בהחלטתו זו של בית המשפט לא נפלה שגגה, ולפיכך אין מקום ליתן רשות ערעור לבית משפט זה".

אי לכך, טוענת הכונסת כי הלכה פסוקה היא, כי דין החזר ערבויות בנקאיות כתקבולי מימוש.

2. טענת הכנ"ר היא, כי את עניינה של פרשת דן יש להבין על רקע נסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה. בין היתר, באשר בעניין חברת דן, מנעה הכונסת מימוש וודאי של הערבויות. זאת ועוד; באותה פרשה, הביא החזר הערבויות לכך כי הנושים הרגילים זכו לדיבידנד, בעוד בנסיבות המקרה דנן אין כל סיכוי לתשלום דיבידנד לנושים הרגילים.

מוסיף הכנ"ר וגורס, כי קבלת עמדת הכונסת תרוקן את התקנות מתוכן, וכמו כן תתרום לריקון אף של קופותיהן של חברות חדלות פרעון; אם תלך לשיטת הכונסת, הרי ניתן יהיה לטעון כי כל הקטנת חיוב של החברה, או אף התגוננות בפני תביעה, מניעת גניבות וכ"ו, הינו בגדר "הכנסה רעיונית" המצטרפת לתקבולי המימוש. עסקינן ב"רווח" נלווה לפעולת בעל התפקיד, אשר הינו חלק מחובתו האינטגרלית.

3. כונסת הנכסים, בתגובתה לתגובת כנ"ר, מתנגדת לעמדתו, המבקשת לצמצם את הנאמר בעניין דן לנסיבות המקרה, ומבקשת להסיק מאותו עניין רציונל כללי, להכרה בהחזר ערבות בנקאית כתקבולי מימוש, בשל הקטנת נשיית הבנק מפיק הערבות בחברה. הגיון זה הביא את בית המשפט העליון לפירוש רחב של המונח "תקבולי מימוש".

זאת ועוד; רציונל זה מעוגן גם בתקנות, באשר בדברי ההסבר לתיקון התקנות משנת 2000 נאמר במפורש כי מטרת התקנות הינה תגמול בעלי התפקיד בעבור ביצוע מטלות מסויימות, בכדי להמריצם לבצען. אין ספק, כי יש לעודד בעלי תפקיד לפעול לשם החזרת ערבויות בנקאיות וצמצום היקף הנשיה. עסקינן בפרקטיקה מקובלת, וכונסת הנכסים מצרפת לתגובתה החלטות קודמות אשר אישרו בקשות דומות לבקשה הנוכחית.

4. מוסיפה הכונס וטוענת, כי החזרת ערבויות בנקאיות אינה "מימוש רעיוני" כלל ועיקר, באשר מעמדה המשפטי של הערבות האוטונומית, ערבות זו כמוה ככסף מזומן ביד המוטב, והחזרתה דומה לגביית תקבולי מימוש. בכך היא נבדלת ממניעת תביעות או שמירה על רכוש החברה.

מוסיפה הכונסת וטוענת, כי המשימה המוטלת על בעל תפקיד בהחזרת ערבויות בנקאיות אוטונומיות הינה קשה, באשר אוחזי הערבות אינם ממהרים "להפרד" מן הבטוחה שבידם, ומעלים אינספור טענות לשם מתן בסיס לחילוט הערבות. אף בנסיבות המקרה דנן, החלו המוטבים דורשים את פרעון הערבות.

זאת ועוד: בנסיבות המקרה דנן, לא הפעילה הכונסת את החברה כ"עסק חי", ולא המשיכה בביצוע הפרוייקטים. אי לכך, פעולותיה להחזרת הערבויות והקטנתן היו מבין פעולותיה הראשיות, להן הוקדשו זמן ומאמץ ניכר.

עד כאן טענות הצדדים, ולהלן החלטתי;

5. עניין לנו בסוגיה משפטית עקרונית, הנוגעת למעמד ערבות בנקאית שחילוטה נמנע, לעניין שכרו של בעל תפקיד בתיק חדלות פרעון. אין חולק, כי סוגיה זו הינה בעלת השלכה ניכרת על התנהלות תיקי חדלות הפרעון - כולל "תיקי ענק" של חברות ביצועיות שקרסו, הכרוכים לא פעם במגוון גדול ורב של ערבויות בנקאיות אשר הוצאו לפקודת גורמים שונים.

אין ולא תתכן מחלוקת רצינית, כי חישוב דמי הערבות הבנקאית כחלק מהמימוש, עשויה במקרים רבים להגדיל את "סכום המימוש" במאות רבות של אחוזים. בנסיבות המקרה הנוכחי, תקבולי המימוש ה"אמיתי" הינם בסך של 286,330 ₪, בעוד סך הערבויות הבנקאיות אשר הוחזרו או הוקטנו עומד על סך של 962,000 ₪ (!), זאת כאשר בתיקים אחרים, עשוי היחס להיות קיצוני עוד יותר.

6. זאת ועוד; החזר ערבות בנקאית אינו דומה להחזר נכס חברה, אשר הכונס או המפרק נוטלים מצד ג' ומממשים אותו לטובת הנושים; אין עסקינן בהגדלת מסת הנכסים העומדת לחלוקה. עניין לנו בפעולה, המקטינה את סך הנשיה של הבנק הערב (בין אם הוא נושה מובטח או נושה בלתי מובטח), ואי לכך מהותה האמיתית הינו שינוי אופן החלוקה ה"פנימי" של מסת נכסים נתונה בין הנושים השונים. זאת, כאשר במצבים מסויימים, זוכים הנושים או חלקם להגדלת הסכום המשולם להם, באשר מצבת התביעות העומדת מול מסת הנכסים קטנה.

יוצא, כי החזר ערבות בנקאית (כמוה כהגעה להסדר המונע הגשת תביעה או ביצוע פסק-דין כנגד החברה), שינתה את החלוקה הפנימית של התביעות כנגד מסת נכסים נתונה - זאת, להוציא "חריג" אחד, אשר זכרו לא בא בכתבי טענותיה של הכונסת, והוא הגדלה משמעותית של תביעה אחת מול מסת הנכסים, והיא תביעתו של בעל התפקיד עצמו, אשר כמות שכר הטרחה המשתלמת לו עשויה לגדול באורח ניכר. לעניין זה אוסיף ואעיר; מאחר ו"צמיחה" זו של שכר-הטרחה אינה תלויה למעשה בכמות המימוש בפועל, היא חסרה את אותה מערכת איזונים ובלמים הכרוכה, דרך משל, בדיני תוספת המאמץ המיוחד, אשר כרוכה מעצם טיבה ודרך חישובה בכמות המימוש בפועל - קרי, בהיקפה של מסת הנכסים המחולקת בפועל לנושי החברה.

7. נקל לראות, כי תוצאה זו אינה רצויה; היא חותרת תחת אושיות דיני חלוקת הנכסים של גוף חדל-פרעון, אשר מיועדת למקסם ככל הניתן את מסת הנכסים המחולקת בפועל לנושיה החברה, מתוך שאיפה למקסם את אחוז הדיבידנד ולמזער את הנזקים אשר נגרמו מניה וביה על-ידי קריסת החברה או החייב חדלי הפרעון. לעניין זה, קבעה הפסיקה לא אחת, כי מן הראוי להקפיד ולמנוע מצב, בו בעלי התפקיד יגרפו לכיסם חלק גדול מדי ממסת הנכסים, וזאת על חשבון החלוקה לנושים (לעניין זה, ראה בין היתר פש"ר 1896/02 בש"א 21267/02 נגה תעשיות נ' כונס הנכסים הרשמי, ופש"ר 1739/02, בש"א 20421/02, בעניין שכר-טרחתו של נאמן פוייכטוונגר תעשיות בע"מ. כמו כן, ראה פש"ר 1149/03 בש"א 16946/03, עו"ד טישמן נ' כונס הנכסים הרשמי).

יוער כי בלא לקבוע מסמרות בנידון, יתכן כי במקרים חריגים ומיוחדים, בהם החזר הערבויות חרג מגדר "שינוי החלוקה הפנימית" גרידא, והביא למצב בו הנושים הרגילים זכו לדיבידנד משמעותי, בעוד אלמלא אותה פעולה לא היו זוכים למאומה, מן הדין לשקול חריגה מהרציונל הכללי; באותם מקרים, ואך ורק באותם מקרים, תתכן קביעה כי עבור אותם נושים הפכה הקטנת נשיית הבנק שוות ערך למימוש בפועל. כזה היה, במפורש, עניין חברת דן, כפי שנידון ונפסק על-ידי כב' השופטת גילאור. לא כן הוא המקרה הנוכחי, בו מניה וביה לא יחולק דיבידנד כלשהו לנושים הרגילים, ומלוא נכסי החברה ילקחו בידי הנושה המובטח.

8. עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מעלה את המסקנה הברורה, כי עסקינן בהחלטה קצרה, שניתנה בנסיבות ספציפיות גרידא. לכן, לא היה כל מקום לנסות ולגזור ממנה הלכה כללית, אשר יפה למקרים שונים לחלוטין, כגון המקרה המונח בפני כעת.
מכח קל וחומר, לא היה כל מקום לנסיונה של הכונסת להפוך את רע"א 1098/02 - החלטה קצרה ובלתי מנומקת שאורכה פחות מעמוד (!) להלכה כללית ומחייבת, אשר תחול מכאן ואילך בכל תיקי חדלות הפרעון. אין עסקינן אלא בדחיה על הסף של בקשת רשות ערעור, בלא לבקש תגובה ובלא דיון, אשר מנוסחה עולה בבירור המסקנה, כי אין עסקינן אלא בקביעה כי בנסיבות המקרה, אין עילה להתערב ולתת למערער רשות לפתוח את אותה מסכת עובדתית לדיון מחודש בבית המשפט העליון. דומה, כי נסיונה זה של הכונסת מנוגדת בתכלית לכוונת בית המשפט העליון, אשר חזקה עליו כי לו רצה בקביעת תקדים מחייב אשר ישפיע השפעה כה מכרעת על ניהול מאות תיקי חדלות פרעון, היה עושה זאת בהחלטה מפורשת, מפורטת ומנומקת, לאחר שקיים דיון ושמע את עמדות הצדדים.

9. כעת, לא נותר אלא לדון בטענתה האחרונה של הכונסת, כי חישוב ערך ערבויות שהוחזרו כתקבולי מימוש הינו חיוני בכדי ליתן "תמריץ" לבעלי תפקיד לפעול (ולעמול קשות) להחזירן ולמנוע את חילוטן של אותן ערבויות.

אף טענה זו, אין בידי לקבל; זאת, באשר רציונל זה עשוי לחול בכל מקרה בו עצם הביצוע המיטבי של תפקיד הכונס, המפרק או הנאמן מביאו להקטנת מצבת התביעות מול החברה - כך, למשל, במקרה של תביעת חוב "מנופחת", המעוגנת בפסק-דין אשר נפלו בו שגיאות מהותיות, ובעל התפקיד מצליח להקטינה, כזה הוא המצב, בהם מוגשות תביעות סרק הנראות על פניהן מבוססות ומסוכנות לנכסי החברה, שעבוד נטען שנעשה שלא כדין בשיתוף פעולה עם בעלי העניין בחברה, ועוד כהנה וכהנה. קשה עלי הגישה, לפיה ביצועה של כל פעולה הדורשת השקעת מאמץ ומחשבה מרובים נתפסת כ"פעולת יתר", אשר מצריכה "תמריץ" מיוחד מעבר לקבוע בתקנות, ואף מעבר למנגנון הקבוע במוסד תוספת המאמץ המיוחד. זאת ועוד; בעניין טישמן שהוזכר לעיל, הערתי כי לא יתכן, שכל ניהול אינטנסיבי ומאומץ של עניייני חברה חדלת פרעון יחשב לפעולה "שלא מן המניין". גישה זו חותרת תחת עצם הרציונל שבתקנות (אשר שופרו במיוחד בכדי ליתן את "התמריץ" באורח אינהרנטי במסגרת שכר המימוש או הניהול), ואין מנוס אלא לדחותה.

על אחת כמה וכמה, נכונים דברים אלו לעניינו של כונס, אשר כל פירות המימוש הנעשה על-ידו מוזרמים אל הנושה המובטח, ואליו בלבד. במקרה זה, דומה כי קיים תמריץ אינהרנטי של הכונס להשביע את רצון הנושה המובטח ולמלא את תפקידו באופן אשר יקטין את הפסדיו של האחרון ויניעו לבקש את מינויו של אותו בעל תפקיד אף בתיקי כינוס נוספים - זאת, בין היתר, לאור העובדה כי עסקינן ב"שחקן חוזר" בתיקי חדלות פרעון, במידה העולה לאין-ערוך על מעמדו של נושה רגיל המבקש מינוי מפרק, ומידת ההתערבות של בית המשפט בשיקוליו באשר למיהות בעל התפקיד קטנה יחסית.

10. לאור כל האמור לעיל, דין עמדת הכונסת להדחות, ושכר-טרחתה, כולל החזר הוצאות, יעמוד על הסך לו הסכים כונס הנכסים הרשמי. כמו כן, לאור הנסיבות החריגות במיוחד, בהן עלה בידי הכונסת "להציל" ערבויות אוטונומיות אשר חילוטן נתבע בידי המוטבים, וזאת בלא שתנהל את החברה כעסק חי ותמשיך בביצוע הפרוייקטים.

לאור נסיבות חריגות אלו, סכומי שכר הטרחה בו עסקינן ועמדת הכנ"ר (כמו גם לאור העובדה, כי הכספים לא יגרעו אלא מהנושה המובטח, אשר נתן הסכמתו לבקשתה המקורית של הכונסת), ניתן אישור חריג לתוספת מאמץ מיוחד בסך 45%.

בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

בלשכתי, היום ח' בחשון, תשס"ד (3 בנובמבר 2003) בהעדר הצדדים.