ע"א 1501/05 - זהב כהן נגד מנהל מס שבח תל אביב

השופט א' גרוניס:

1. לפנינו ערעור על פסק דין של ועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963, שליד בית המשפט המחוזי בבאר שבע, כמו גם על החלטות ביניים אשר ניתנו בגדר אותו הליך. ערעור נוסף אשר הוגש על פסק הדין, נמחק לבקשת המערערים דשם במסגרת הדיון שהתקיים ביום 24.1.07 (ע"א 9575/04).

2. המערער היה בעלים במשותף, יחד עם אחרים, בחמש דירות בבניין אשר בתל אביב (להלן - המקרקעין). בשנת 1992 הגישו המערער ואחרים לבית משפט השלום בתל אביב תובענה לפירוק שיתוף במקרקעין נגד שניים מן הבעלים האחרים, הם המערערים בע"א 9575/04 הנ"ל. ביום 30.5.93 הורה בית משפט השלום (כב' השופטת ר' משל) על פירוק השיתוף במקרקעין באמצעות מכירתם בשוק החופשי למרבה במחיר, תוך מתן זכות סירוב ראשונה לכל אחד מן הבעלים. בהמשך מינה בית המשפט את עו"ד יצחק אינדיג כפקיד מכירה מטעמו. ביום 3.1.96 ערך בית המשפט הליך התמחרות למכירת המקרקעין. בסופו של ההליך, נתן בית המשפט את אישורו למכירתם של המקרקעין לצבי גבאי (להלן - גבאי) תמורת סך של 1.2 מיליון דולר. בתחילה סבר המשיב, כי אין מקום לחייב את המערער בתשלום מס שבח בגין המכירה. עם זאת, בהמשך שינה הוא את עמדתו והוציא למערער הודעת שומה. המערער השיג על הודעת השומה, ומשהשגתו נדחתה הגיש הוא ערר לועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן - חוק מיסוי מקרקעין). אחת הטענות העיקריות אשר העלה המערער בגדר הערר הייתה, כי בנוסף להיותו של גבאי נאמן של מספר אנשים אחרים במסגרת ההתמחרות, שימש גבאי אף כנאמן שלו עצמו. במילים אחרות, על פי הנטען היה המערער, במסגרת ההתמחרות, הן בצד של המוכרים (בעצמו) והן בצד של הקונים (באמצעות גבאי). משכך, הרי שלמעשה יש לומר כי לא מכר כלל את חלקו במקרקעין לגבאי, שהרי אין אדם סוחר עם עצמו. ביום 2.5.02 ניתנה בגדר הליך הערר החלטת ביניים, בה נדחו טענות מקדמיות מסוימות אשר הועלו על ידי המערער. ביום 11.7.04 ניתן פסק דינה של ועדת הערר, בגדרו נדחה עררו של המערער. מכאן הערעור שלפנינו.

3. בפסק דינה של ועדת הערר נדחתה טענתו הנזכרת של המערער, לפיה שימש גבאי כנאמן שלו במסגרת ההתמחרות אשר בוצעה ביום 3.1.96. עוד נקבע, כי "...יש להגיע למסקנה כי אכן כהן (המערער - א' ג') מכר את חלקו לגבאי, ואין הוא יכול להתכחש לכך. אם נותרו בידיו חלקים מנכסים שהיו בידיו לפני ההתמחרות, הרי שאלה נרכשו על ידו, ברכישה חוזרת, לאחר מכירת נכסיו על פי ההתמחרות" (פיסקה 37 לפסק הדין). בגדר הערעור שלפנינו מעלה המערער טענות מטענות שונות. חלקן הארי של הטענות מיועדות לתקוף את קביעותיה הנזכרות של ועדת הערר, אשר בעיקרן הינן קביעות עובדתיות. כך, מבקש המערער לשכנענו כי בניגוד לקביעתה של הערכאה דלמטה, הרי שבעת ההתמחרות פעל גבאי כנאמן אף מטעמו. דינן של הטענות האמורות להידחות. זאת, לאור סעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין הקובע כי זכות הערעור לבית המשפט העליון על הכרעתה של ועדת ערר מוגבלת אך להשגות שעניינן בבעיה משפטית. במלים אחרות, לבעל דין לא מוקנית זכות ערעור ביחס לקביעותיה העובדתיות של ועדת הערר. יצוין, כי אף אלמלא ההוראה הנזכרת הכלל הוא כי למעט במקרים מיוחדים, לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. על רקע האמור, ברי כי דינן של הבקשות להוספת ראיה אותן הגיש המערער, להידחות. נעבור עתה לדון בשתיים מטענותיו של המערער אשר עניינן בבעיה משפטית.

4. בגדר ערעורו, משיג המערער על החלטות ביניים שונות אשר ניתנו על ידי יושב ראש ועדת הערר בדן יחיד. ההחלטה העיקרית אליה מתייחס המערער בהקשר זה הינה ההחלטה מיום 2.5.02, בה נדחו כאמור טענות מקדמיות מסוימות אשר הועלו על ידו (להלן - החלטת הביניים). לשיטת המערער, הסמכות ליתן את החלטת הביניים נתונה אך לוועדת הערר בהרכבה המלא. משניתנה ההחלטה על ידי יושב ראש הוועדה בדן יחיד לוקה היא, כך על פי הנטען, בפגם של חוסר סמכות, ודינה בטלות. אף אם צודק המערער כי הסמכות להכריע בטענותיו המקדמיות נתונה למותב ולא ליושב ראש הוועדה לבדו, הרי שאין בכך כדי להועיל לו. ראשית, פסק הדין אשר ניתן על ידי המותב אימץ את החלטת הביניים (פיסקה 6 לפסק הדין). שנית, וחשוב מכך, לגופו של עניין לא סברנו כי יש ממש בטענות המקדמיות שהעלה המערער. כמו כן, לא ראינו לקבל את טענותיו של המערער באשר ליתר החלטות הביניים, אשר רובן ככולן הינן החלטות דיוניות גרידא.

5. אף בטענת המערער שעניינה היעדר אפשרות לחקירת עדים רלוונטיים באשר לסוגית שינוי עמדתו של המשיב, אין ממש. יצוין, כי ביום 7.2.07, לאחר קיומו של הדיון בפנינו, בקשנו מהמערער להגיש הודעה מסוימת לעניין הטענה האמורה. בהמשך אף נעתרנו לבקשת המשיב להגיב להודעתו של המערער. טרונייתו של המערער בהקשר זה מופנית, בין היתר, נגד דחיית בקשתו מיום 12.6.02 לזימונם של העדים סרוסי וקוטב. אולם, בא כוחו של המערער חזר בו מבקשה זו במסגרת הדיון שהתקיים ביום 7.7.02. זאת ועוד, בסופו של יום אכן זומנה סרוסי למתן עדות. המערער מוסיף ומלין על כך שהימנעות המשיב מהגשת תצהירים מטעמו, קיפחה את זכותו לחקור עדים מסוימים שהינם עובדי המשיב. ברי, כי אילו חפץ המערער לחקור עדים אלו, פתוחה הייתה בפניו האפשרות להגיש בקשה מתאימה, וזאת למצער לאחר שנודע לו כי אין בכוונת המשיב לזמנם מטעמו (וראו אף האמור בפיסקה 41 לפסק הדין).

6. התוצאה היא כי הערעור נדחה. המערער ישא בשכר טרחה בסך 30,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופטת מ' נאור:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס.

ניתן היום, כ"ו בסיון התשס"ז (12.6.2007).

ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת