מרים זהר נגד "הבימה"

I ההליך

1. בפני בית הדין האזורי בתל-אביב (אב"ד: השופט נ' גוטמן; נציגי ציבור: ד' וייצמן

וח' פינקלשטיין; דיון מס' לג/3-54), התבררה תביעתה של המערערת (להלן - "השחקנית")

נגד המשיבה (להלן - התיאטרון) בעתירה, כי יינתן פסק דין המחייב את התיאטרון בתשלום

3,026 ל"י - דמי החזקת רכב, והמצהיר כי "השחקנית" זכאית לקבל גם בעתיד מהתיאטרון,

דמי החזקת רכב, וכי אי-תשלום דמי החזקת הרכב "מהווה הרעת תנאי עבודתה של התובעת

אצל הנתבעת ומקנה לה את הזכות לראות התפטרותה, אם תתפטר, כפיטורין".

בית הדין האזורי דחה את התביעה ומכאן הערעור של "השחקנית" בפני בית דין זה.

2. להלן העובדות הצריכות לערעור, בעיקר כפי שנקבעו על-ידי בית הדין האזורי, וכעולה

מחומר הראיות:

א - "השחקנית", שהיא שחקנית בכירה בתיאטרון, פנתה בחודש אוקטובר 1970, להנהלת

התיאטרון, בבקשה כי ישולמו לה דמי השתתפות החזקת מכוניתה הפרטית. את בקשתה

נימקה "השחקנית" במצב בריאותה המקשה עליה את הנסיעה בתחבורה ציבורית, לחזרות

ולהצגות;

ב - בפרק הזמן שבין ה-4.3.71 וה-24.10.71, שיחקה "השחקנית" בתפקיד ראשי

במחזה "השושנה המקועקעת" (להלן - "המחזה");

ג - במחצית חודש מרץ 1971, הודיע המנהל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון, ל"שחקנית",

כי אושר לה תשלום דמי החזקת רכב, בסך -.300 ל"י לחודש.

ד - החל בחודש אפריל 1971 וכלה בחודש אוקטובר 1971 - להוציא חודש יוני 1971 -

שולם ל"שחקנית" סך -.300 ל"י לחודש, כדמי החזקת רכב. הסיבה שניתנה למניעת

התשלום בעד חודש יוני 1971, היתה ש"השחקנית" לא עבדה באותו חודש, מחמת תאונה

שאירעה לה, אך לאחר מחאותיה שולמו דמי החזקת הרכב גם בגין אותו חודש;

ה - החל בחודש נובמבר 1971 חדל התיאטרון לשלם ל"שחקנית" דמי החזקת רכב;

ו - משהופסק תשלום דמי החזקת רכב, בקשה השחקנית לצאת לחופשה ללא תשלום;

ז - התיאטרון אינו משלם דמי החזקת רכב לשחקן כלשהו.

3. השאלה המרכזית שבה נדרש בית הדין האזורי לפסוק, היתה, אם ההסכמה של התיאטרון

לשלם ל"שחקנית" דמי החזקת רכב הוגבלה בזמן, או הותנתה בהתקיים תנאי מסוים.

4. גירסת בא-כוח "השחקנית" היתה, כי ההסכם לתשלום דמי החזקת הרכב לא היה מוגבל

בזמן והתייחס לכל משך הזמן שבו יתקיימו יחסי עובד-מעביד. לביסוס גירסתו טען

הפרקליט המלומד, כי:-

א - בקשתה של "השחקנית" לא היתה קשורה להצגת מחזה מסוים, אלא נבעה מסיבות

אישיות, המייחדות אותה משאר השחקנים, ושבגינן קשה היה לה להגיע לתיאטרון ברכב

ציבורי;

ב - בשעה שהמנהל האדמיניסטרטיבי הודיע על אישור התשלום בסך -.300 ל"י, לא נקב

בתקופה ולא הצמיד את התשלום למחזה מסוים, אלא אמר, כי "העניין סודר";

ג - מדברי המנהל האדמיניסטרטיבי הבינה "השחקנית", כי האישור הוא לתשלום דמי

החזקת רכב לתקופה בלתי מוגבלת.

5. גירסת בא-כוח התיאטרון היתה, כי ההסכם היה לתקופה מוגבלת, היינו לפרק הזמן שבו

יוצג המחזה. לביסוס טען הפרקליט המלומד, כי:-

א - התיאטרון היה מעוניין במיוחד בהשתתפותה של "השחקנית" בהצגת המחזה, ונעתרו

לבקשה על מנת שלא תופסק ההצגה של המחזה;

ב - אין התיאטרון משלם דמי החזקת רכב לשחקן כלשהו;

ג - בהתחייבות לשלם דמי החזקת רכב, במשך זמן בלתי מוגבל וכחלק כללי מתנאי

העבודה, היה כדי ליצור "מסגרת חדשה של תנאי עבודה", והדבר לא היה כלל בסמכותם

של אלה אשר החליטו על התשלום;

6. בית הדין האזורי פירש את הסכמת התיאטרון לשלם ל"שחקנית" דמי החזקת רכב כ"חוזה

שתחילתו בחודש אפריל 1971, לפיו תהיה (השחקנית) זכאית לתשלום בעד החזקת רכבה שעה

שהיא תשתתף בהצגה". ומאחר ו"השחקנית" עצמה "בחרה להביא לסיומו של החוזה (במשמעות

הנ"ל) שעה שרצתה לשנות את תנאי החוזה, כך שתקבל תשלום בעד החזקת רכב גם שעה שאינה

משתתפת בהצגה, והסתייגותה מאותו חוזה הגיעה לידי כך שבקשה חופשה ללא תשלום אם לא

יאושר לה תשלום בעד החזקת רכב" - דחה בית הדין את התביעה כולה.

7. עיקר טענותיו של הפרקליט המלומד, אשר טען בערעור ל"שחקנית", בכתב הערעור,

בעיקרי הטיעון המלאים והמפורטים, ובטיעונו המשלים בעל-פה, היו כי:-

א - הפירוש להסכם אשר נתן אותו בית הדין האזורי, מייחס לשני הצדדים גם יחד,

כוונה שכלל לא טענו לה, ושאין להעלותה מחומר הראיות;

ב - לא בדין נקבע בפסק הדין שבערעור ש"השחקנית" הביאה לידי סיים את ההסכם

במשמעות שניתן לו בפסק הדין שבערעור, באשר בדרישתו של עובד לשפר תנאי עבודה

קיימים - אין משום ביטול החוזה; על כן חייב היה בית הדין לפי הנטען, לפסוק

כעולה מהפירוש שהוא עצמו נתן להסכם;

ג - אף אם מוצאים שהצדדים פעלו מתוך "טעות הדדיתmutual mistake " עדיין אין

לראות את ההסכם כבטל, ויש לפרשו בדרך שצד שלישי היה מפרש את המשתמע מהדיבור

ומההתנהגות.

בערעור לא טען יותר בא-כוח "השחקנית" לפסק דין שיצהיר כי התפטרות בנסיבות

מסוימות, אם תבוא - דינה לעניין פיצויים, יהיה כדין פיטורים.

8. בהשיבו לטענות בא-כוח "השחקנית" חזר הפרקליט המלומד, שטען בערעור לתיאטרון, על

הטענות שהעלה בפני בית הדין האזורי, והוסיף וטען, כי:-

א - אם אמנם לא התכוונו שני הצדדים לאותה תוצאה - "ההסכם בטל ו/או ניתן לביטול,

מחמת 'טעות' שהיתה בין הצדדים לגבי תנאיו היסודיים ותקופתו של ההסכם";

ב - מאחר ובית הדין האזורי פסק שההסכם היה לתקופה בלתי קבועה - "רשאית היתה

המשיבה (התיאטרון) להביאו לידי סיום, כפי שאמנם עשתה";

ג - הסכם לתשלום זמני "עבור רכב, אינו בבחינת 'תנאי עבודה', וכי הפסקת התשלום

אינה בבחינת 'הרעת תנאי עבודה' ... או נסיבות אחרות... שאין לדרוש ממנו

(מהעובד) כי ימשיך בעבודתו, (סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים) ולפיכך אין המערערת

(השחקנית) זכאית לכל סעד הצהרתי או אחר שנטען לו".

II פסק דין

1. השאלה האחת, שבה יש לפסוק בערעור זה היא, אם הסכמת התיאטרון לשלם לשחקנית דמי

החזקת רכב, היתה מוגבלת לפרק הזמן שבו יוצג המחזה, היתה למשך כל הזמן שיתקיימו

יחסי עובד-מעביד בין השניים, או שלא נקבע פרק הזמן לתשלום, והמשמעות המשפטית של כל

אחד מאלה.

2. שתי עובדות יש בהן כדי להכריע עת באים להשיב על השאלה שהוצגה. העובדה האחת: בעת

שהמנהל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון הודיע לשחקנית על הסכמת התיאטרון לשלם לה דמי

החזקת רכב, לא נאמר דבר בעניין פרק הזמן או בענין התנאים שצריך כי יתקיימו למען

התשלום (סעיף 2, פיסקה ג', שבחלק I דלעיל). העובדה השנייה: התיאטרון התכוון לכך

שהתשלום ייעשה כל עוד יוצג המחזה, והשחקנית התכוונה לכך שהתשלום יהיה לפרק זמן

בלתי מוגבל, היינו כל עוד תעבוד בתיאטרון.

3. שתי העובדות האמורות מחייבות להידרש לסוגיה של הנפקות המשפטית ל"טעות ההדדית"

טעות של שני הצדדים, בדבר פרק הזמן שבו יחייב התשלום או בדבר התנאי לתשלום,

ולסוגיה של הנפקות המשפטית של התחייבות לשלם תוספת לשכר עבודה, עת לא נקבו בפרק

הזמן המחייב או בתנאי לתשלום.

4. טענו, הן בפני בית הדין האזורי, והן בפני בית דין זה, כאילו עם הודעת המנהל

האדמיניסטרטיבי על הסכמת התיאטרון לשלם דמי החזקת רכב, ועם ביצוע התשלום הראשון -

נכרת חוזה בין התיאטרון ובין השחקנית - חוזה העומד בפני עצמו - ובקשו ליישם בגין

אותו "חוזה", את כל הכללים הצריכים לכריתת חוזה. התעלמו לחלוטין מכך שהיחסים

החוזיים בין התיאטרון ו"השחקנית" הם יחסים שביסודם חוזה עבודה לתקופה בלתי מוגבלת.

ממהותו של חוזה כזה הוא, שעיקרו יציב ופרטיו נתונים לשינויים ולהשלמות באופן

מתמיד, בבחינת ענפים חדשים על אותו גזע. כל שנוי ושנוי וכל השלמה והשלמה יש להם

נפקות חוזית, אך יש לראותם, ליישמם ולפרשם בהקשר לחוזה שבמסגרתו באו. בפירוש שנוי

והשלמה כאמור ניתן להיעזר בדיני חוזים, ובלבד שלא יתעלמו מהעיקר. העיקר הוא שאין

מדובר בחוזה חדש, אלא בחוזה קיים ונמשך המתמלא לפרקים - תוכן מחודש, בין על-ידי

הסכמים קיבוציים ובין בהסכמה הדדית-אינדיבידואלית - תופעה שהיא כמעט מיוחדת לחוזה

העבודה ונוהגים לכנותה - revision.

.(Traita de Droit du Travail, Camerlynck Ed., vol I, 100-106)

5. "טעות הדדית" אינה מביאה, מן ההכרח, לביטול המוסכם בין הצדדים. זאת היתה אחת

הטענות של בא-כוח "השחקנית" (סעיף 7, פיסקה ג', שבחלק I דלעיל), ועקרונית טובה

הטענה. יש ובית-המשפט ייחס לצדדים כוונה להסכם, על-פי מה שצד שלישי היה למד מהמלים

ומהמעשים, באשר על אף הטעות, שיכלה להביא לכך שצד אחד ייחס לצד השני כוונות שלא

היו לו, יהא חייב בית-המשפט להחליט איזה פירוש ליתן למעשים או לדברים של הצדדים,

אם יוכל ליתן פירוש כזה. באמור, תשובה לטענה שבית הדין האזורי פעל שלא כשורה עת

נתן פירוש משלו ל"הסכם" (סעיף 7, פיסקה א', שבחלק I דלעיל). רק באותם המקרים שבהם

"כלל לא ניתן לייחס הסכמה סופית מבלי להידרש לניחושים" - חייב בית-המשפט, בלית

ברירה, להכריז כי לא נכרת חוזה (211-Cheshire and Fifoot, 7th Ed., p. 214) זהו

הדין בחוזה הכללי.

6. העזרות בדין החוזה הכללי לענייננו, ורק בהיעזרות מדובר, מחייבת להשיב על השאלה

כיצד יש לפרש הסכמה של מעביד ליתן לעובד תוספת לשכר, עת לא נקבע במפורש פרק הזמן

לתשלום, או התנאי לתשלום. הדין הכללי, כאמור, מחייב לחפש את התשובה במה ש"צד

שלישי" היה סובר. במשפט העבודה, ובבית דין זה, לא תינתן התשובה על-פי "צד שלישי"

סתם, אלא על-פי "ההקשר התעשייתיindustrial context ", היינו על-פי המשמעות שהיתה

ניתנת להתחייבות במסגרת יחסי עובד-מעביד מקובלים.

7. התשובה לשאלה, מן ההכרח שתהיה תלויה במהות "התוספת" שבה מדובר. יש ותוספת לשכר,

מעצם מהותה, תהיה קשורה במצב מסוים, כגון "תוספת סיכון"; יש ותוספת לשכר תהיה

קשורה, מעצם מהותה, לביצוע תפקיד מסוים והיא "תוספת תפקיד"; יש ותוספת לשכר תהיה

קשורה בהוצאה מיוחדת אשר לעובד בקשר למילוי תפקידו, כגון "תוספת שדה" או "תוספת

עבודה מחוץ לבית"; ויש ותוספת לשכר, מעצם מהותה, תהיה לכל משך הזמן שמתקיימים יחסי

עובד-מעביד, כגון "תוספת מקצועית", או "תוספת" המהווה ביסודו של דבר חלק מהשכר

הרגיל.

8. תוספת לשכר הקשורה בהוצאות נסיעה מביתו של העובד למקום עבודתו, ותוספת לשכר

הקשורה בהחזקת מכונית, יכול ותהיה לכל זמן קיומם של יחסי עובד-מעביד, יכול ותהא

מותנית בביצוע תפקיד או בהתקיים תנאי מסוים, ויכול ותהיה ביסודו של דבר חלק מהשכר

הרגיל.

9. באין הסכמה מפורשת לענין פרק הזמן שבו משתלמים דמי החזקת רכב, או לענין התנאים

שצריך כי יתקיימו לשם כך, והרי במקרה כזה עסקינן - תפורש ההסכמה לעצם התשלום

ב"הקשר התעשייתי", בין ב"הקשר התעשייתי" של המפעל ובין ב"הקשר תעשייתי" רחב יותר.

לא הוכח לבית דין זה, ואין לבית הדין עצמו ידיעה מהסכמים קיבוציים וממקור אחר, כי

"בעולם התיאטרון", הסכמה ליתן דמי החזקת רכב לשחקן, הופכת לחלק מתנאי העבודה

המחייבים, משך כל פרק הזמן שמתקיימים בו יחסי עובד-מעביד. ואשר ל"הקשר התעשייתי"

המפעלי, טענו ולא הוכחש הדבר, כי אין בתיאטרון כל שחקן אשר לו משלמים דמי החזקת

רכב (סעיף 2, פיסקה ז', שבחלק I דלעיל), כך שאין ללמוד מ"ההקשר התעשייתי" המפעלי,

כיצד יש לפרש הסכמה לשלם דמי החזקת רכב, שלא נקבו את משך הזמן לתשלום.

10. זאת ואף זאת. אין בית הדין, כבית הדין לעבודה, רואה לקבוע רכיב נוסף וקבוע לשכר

העבודה - ואין ספק שדמי החזקת רכב מהווים רכיב של שכר העבודה - על סמך התחייבות

חד-פעמית ושאינה מוגדרת דיה.

11. משלא הוסכם במפורש כי דמי החזקת הרכב ישולמו כל עוד תעבוד השחקנית בתיאטרון,

משלא נקבע במפורש כי דמי החזקת הרכב, ישולמו כל עוד תשתתף השחקנית בהצגת המחזה,

ומשלא ניתן לקבוע מ"ההקשר התעשייתי" מהו משך הזמן לתשלום דמי החזקת רכב במקרה

מכגון זה, ועל כל אלה משברור כי כל אחד מהצדדים פעל מתוך טעות לכוונת הצד השני -

ההסכמה וההתחייבות, כאילו לא היו, אלא אם ובמידה שכבר פעלו על-פיהן.

12. לאותה תוצאה אפשר להגיע בדרך אחרת. ניתן לומר, כי היתה הסכמה והתחייבות לשלם

דמי החזקת רכב, ולא נקצב משך הזמן לתשלום. הסכמה והתחייבות לזמן בלתי קצוב, ניתן

בדרך כלל להביא לידי גמר בכל עת, אלא אם ממהות הדברים, או מכוח דין, עולה אחרת.

נאמר כבר שממהות התשלום שבו מדובר - אינו עולה אחרת.

13. מכל האמור עולה כי דין הערעור להדחות, ובית הדין מקיים בזה את פסק הדין

שבערעור - אם כי לא בכל, מטעמיו.

14. המערערת תשלם למשיבה -.500 ל"י הוצאות ערעור זה.

ניתן היום, ט"ז באייר תשל"ה, 27.4.75, בירושלים.

----- סוף פסק הדין -----