ע"א 2082/06 - זהבה בן עמי נ' עוה"ד מ. קידר – מפרק החברה

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

                                                                                                    

 

                                          

 

 

 

 

 

השופט א' גרוניס:

 

1.        המשיב 1, עורך דין מ' קידר, הינו מפרקה של החברה יורם בן עמי בנייה ופיתוח 1990 בע"מ (להלן בהתאמה - המפרק והחברה). המפרק עתר בפני בית המשפט שעל הפירוק לעיקול של שלוש ערבויות בנקאיות שהופקדו בבית משפט זה, במסגרתם של שלושה ערעורים אזרחיים. בהיעדר התנגדות לגבי אחת הערבויות, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה לגביה. באשר לערבות אחרת דחה בית המשפט את הבקשה ואילו לגבי הערבות השלישית הוא נעתר לבקשה. המערערת שבפנינו, זהבה בן עמי (להלן - זהבה), שלא הייתה בעלת דין בערעור בו הופקדה הערבות, טוענת שכספיה שלה הם שהבטיחו את הוצאתה של הערבות וכי על כן לא היה מקום לעקל את הערבות. המפרק הגיש ערעור שכנגד בו הוא טוען כי ראוי היה להורות אף על עיקולה של הערבות, אשר הבקשה לעיקולה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי.

 

           יצוין, כי במהלך שמיעת הערעור הבהרנו למפרק את עמדתנו לפיה לא היה מקום להורות על עיקול הערבויות. בעקבות זאת הוא הודיע על הסכמתו לקבלת הערעור ולדחיית הערעור שכנגד. עם זאת, ראינו לנכון להוסיף הנמקה. זאת, משום שמפעם לפעם עולה השאלה האם ניתן לעקל, לעניין חוב של מערער, ערבות בנקאית שהופקדה בבית המשפט כדי להבטיח את הוצאות המשיב בערעור.  

 

2.        אילן בן עמי (להלן - אילן) ואביו, יצחק בן עמי (להלן - יצחק) היו בעלי מניות ומנהלים בחברה. זהבה היא אימו של אילן. הפרקליט המייצג את זהבה, עורך דין א' בראייב, הינו גיסו של אילן (להלן - הפרקליט). אילן ויצחק חויבו לשלם סכומי כסף שונים לקופת הפירוק. גם חברה הקשורה בבני משפחת בן-עמי, קבוצת י.א. בן-עמי בע"מ (להלן - החברה הנוספת), חבה כספים לקופת הפירוק. אילן, יצחק והחברה הנוספת, הגישו שלושה ערעורים לבית משפט זה (ע"א 4605/03, ע"א 7750/03 וע"א 203/04). המפרק היה אחד המשיבים בערעורים. במסגרת ערעורים אלה נדרשו המערערים דשם להפקיד ערובה להוצאות המשיבים ואכן הופקדו ערבויות בנקאיות. גורלם של הערעורים אינו משנה, מה שחשוב הוא שהמערערים לא חויבו בהוצאות בשלושת הערעורים. ימים ספורים לאחר שניתן פסק דין אחד בשלושת הערעורים, עתר המפרק בפני בית המשפט בו מתנהלים הליכי הפירוק של החברה לעיקולן של שלוש הערבויות הבנקאיות שהופקדו בבית משפט זה. בבית המשפט המחוזי התעוררה השאלה האם ראוי להורות על עיקול הערבויות. השאלה עלתה בנוגע לשתיים מהערבויות. היא לא התעוררה באשר לערבות שהומצאה בגדר הערעור שהגיש יצחק (ע"א 7750/03). עניינה של ערבות זו אינו עומד עוד על הפרק. בגדרו של הערעור שהגישו אילן והחברה הנוספת (ע"א 4605/03) הופקדה ערבות בנקאית בסכום של 35,000 ש"ח (להלן - ערבות א'). במסגרת ערעור אחר שהגישה החברה הנוספת (ע"א 203/04) הופקדה ערבות בנקאית בסך 25,000 ש"ח (להלן - ערבות ב'). הפרקליט טען כי הוא העמיד כספים שלו לצורך הוצאתה של ערבות א'. זהבה טענה כי היא זו שהביאה להוצאת ערבות ב' מכספיה שלה. הטענות הללו נתמכו בשני תצהירים, האחד של הפרקליט והשני של זהבה. נעיר, כי הבקשה שהגיש המפרק לבית המשפט המחוזי הייתה לעקל את הערבויות. נראה שהכוונה הייתה לממש את הערבויות כך שהכספים ישמשו להקטנת החובות המגיעים לקופת הפירוק מיצחק, מאילן ומהחברה הנוספת. ניתן ללמוד זאת אף מכך שלאחר החלטתו של בית המשפט המחוזי פנה המפרק על מנת שהערבויות שהוחזקו בבית משפט זה יועברו לידיו. עוד יוער, כי בעלי הדין לא הבחינו בין עיקול למימוש של הערבויות. משכך אף אנו לא נתייחס לשאלה האם יש מקום להבחנה בין מושגים אלה ככל שמדובר בערבויות בנקאיות.

 

3.        בית המשפט שלפירוק, הוא בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא) הותיר על כנו את העיקול בכל הנוגע לערבות ב', בעוד שביטלו לגבי ערבות א'. הטעם להבחנה נעוץ בלשון השונה של שתי הערבויות. כאמור, שתי הערבויות ניתנו כדי להבטיח את הוצאות המשיבים בערעורים. בערבות א' נאמר כי היא מוצאת "לפי בקשת אלכס בראייב", הוא הפרקליט. לעומת זאת, בערבות ב' לא נאמר דבר באשר לזהותו של המבקש מן הבנק להוציאה. בית המשפט המחוזי קבע, כי מאחר שבערבות א' נאמר במפורש כי היא הוצאה לבקשתו של  הפרקליט, עולה מכך שהוא הרים את הנטל להוכיח שהכספים שנדרשו להוצאת הערבות היו כספים שלו. באשר לערבות ב' קבעה הערכאה דלמטה, כי אין ראיה שהכספים הינם כספיה של זהבה. בערעור שבפנינו טוענת זהבה כי לא היה מקום לעקל את ערבות ב'. בערעור שכנגד משיג המפרק על ההחלטה לבטל את העיקול על ערבות א'.

 

4.        כאמור, דעתנו היא כי דינו של הערעור להתקבל ואילו דין הערעור שכנגד להידחות. כל זאת בלא שנביע דעה בשאלה האם בית המשפט של הפירוק רשאי ומוסמך לדון בבקשה לעיקול לעניין חוב המגיע לקופת הפירוק מכוח פסק דין או שמא הדרך הנכונה היא זו הנוהגת בכל מקרה רגיל של אכיפת פסק דין כספי, היינו באמצעות ההוצאה לפועל. השאלה הנשאלת במקרה זה הינה פשוטה: האם ערבות בנקאית שהוצאה להבטחת הוצאות בערעור ניתנת לעיקול בשל חוב של המערער לצד שלישי. אכן, במקרה שבפנינו היה המפרק המשיב בערעורים. ברם, אין הוא טוען לקבלת הערבויות בשל כך שנפסקו לזכותו הוצאות בגדר הערעורים. כפי שצוין, משהכריע בית משפט זה בערעורים הוא לא פסק כלל הוצאות. המפרק מבקש למעשה לממש את הערבויות לטובת קופת הפירוק בשל כך שהמערערים בשלושת הערעורים - יצחק, אילן והחברה הנוספת - חייבים כספים לקופה. כידוע, הן חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (סעיף 43) והן תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (תקנה 374(ב)), מאפשרים עיקול נכס של החייב או המשיב, המצוי בידי צד שלישי. עיקול של הערבויות הבנקאיות  מותר, אם כן, היה וייקבע שהערבויות הבנקאיות הינן בגדר נכסים של אותם מערערים. לשון אחר, אם הערבויות אינן בגדר נכסים של המערערים, ברי כי לא ניתן לעקלן או לממשן כדי לכסות חוב של המערערים. אם אמנם כך הוא, אין כלל צורך להידרש לשאלה כספו של מי שימש כדי להבטיח את הוצאת הערבויות על ידי הבנק.

 

5.        על מנת ליתן תשובה לשאלה האם הערבויות הבנקאיות הינן נכסים של המערערים, עלינו לברר מהי המהות של הערבויות הבנקאיות. כזכור, מדובר בערבויות בנקאיות שמטרתן להבטיח כי אם ייפסקו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לזכות המשיבים בגדר הערעורים, יקבלו הם באופן מידי את כספם. נבחן לדוגמה את לשונה של ערבות ב'. מדובר שם בערבות שהוצאה על ידי בנק הפועלים בע"מ. הערבות מופנית למפרק ולכונס הנכסים הרשמי, אשר שניהם היו המשיבים בערעורים, הם המוטבים על פי הערבות. כך נאמר בערבות:

 

"אנו ערבים בזה כלפי עו"ד מיכאל קידר- מפרק ו/או כונס הנכסים הרשמי (להלן, המשיבים) לתשלום כל סכום עד לסכום של 25,000 (עשרים וחמישה אלף ש"ח) ש"ח, בצירוף ריבית בשיעור כפי שייפסק על ידי בית המשפט, אם ייפסק (להלן - סכום הערבות), בקשר לתיק ע"א 203/04 בבית המשפט העליון (להלן - התיק הנ"ל), שייפסק על ידי בית המשפט לטובת המשיבים כנגד קבוצת י.א בן עמי בע"מ (להלן- הנערב)..."

 

 

בהמשך נכתב בערבות, כי הסכום הנקוב בה ישולם לא יאוחר מעשרה ימים לאחר קבלת דרישה ראשונה, שתצורף אליה הערבות וכן העתק מאושר של פסק דין הקובע שעל הנערב לשלם את הסכום הנקוב בדרישה. נעיר, כי בנוסח הערבות אין מדובר על כך שפסק הדין המחייב בתשלום מתייחס לחיוב בהוצאות.

 

6.        כאמור השאלה שיש ליתן עליה תשובה היא האם ערבות כאמור מהווה נכס של המערער-החייב. על מנת להשיב לשאלה עלינו להסביר תחילה מיהם השחקנים המעורבים. בצד הבנק, המוציא את הערבות, קיים המוטב-המשיב, שעשוי להיות זכאי לקבל את כספי הערבות מן הבנק. בצד שני אלה נמצא מי שמכונה לעיתים "הנערב", אף שבסיטואציה בה אנו עוסקים, וכפי שיוסבר בהמשך, המינוח האמור אינו מדויק. כאשר מדברים אנו על ערבות בנקאית להבטיח הוצאות בערעור, הנערב הוא המערער. בנוסף לשלושת השחקנים שהזכרנו ייתכן, אך לא הכרחי, שיהא שחקן נוסף. כוונתנו לאדם המבקש מן הבנק להוציא את הערבות הבנקאית. אפשר שתהא זהות בין המבקש לבין הנערב, אך ייתכן גם שמדובר באנשים שונים. על כל אלה שציינו נוסיף שחקן נוסף הקיים במקרה של ערבות בנקאית בערעור והוא בית המשפט. לשחקן זה, שהינו בגדר סטטיסט, נמסרת הערבות הבנקאית ומוחזקת אצלו, ולעיתים ממוענת היא אליו.

 

7.        אף שמדברים על "ערבות" שהוצאה על ידי בנק, הרי שימוש במונח האמור אינו מדויק (ע"א 529/78 איליט בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרו מיכנית, פ"ד לד(2) 13, 18-17 (1979); ראו גם, דוד מ' ששון, מאיר יפרח ואורלי שנקר אשראים דוקומנטריים - היבטים מעשיים ומשפטיים 61-60 (1996)). הערבות בה עסקינן אינה בגדר חיוב טפל לחיובו של הנערב. ערבות רגילה הינה "התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי צד שלישי" (סעיף 1(א) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967). במקרה של ערבות בנקאית, הרי מנקודת המבט של הבנק אין מדובר בהתחייבות שלו לקיים חיוב של אדם אחר (הוא הנערב) כלפי צד שלישי, אלא בהתחייבות העומדת בפני עצמה ואשר אינה תלויה בחיובו של האחר. רבות דובר על כך שערבות בנקאית הינה התחייבות של הבנק לשלם כסף למוטב בהתמלא תנאים מסוימים (ראו למשל, ע"א 255/89 פרדו דניאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 641, 649- 650 (1992); ע"א 5717/91 מליבו ישראל בע"מ נ' אז-דז טרום (1973) בע"מ, פ"ד נ(2) 685, 695-694 (1996); רע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נד(1) 773, 813-812 (2000); ע"א 3130/99 שובל הנדסה ובנין (1988) נ' י.ש.מ.פ. חברה קבלנית לבנין בע"מ פ"ד נח(3) 118, 129-128 (2004)). הערבות הבנקאית, או ביתר דיוק, התחייבותו של הבנק, הינה עצמאית ומנותקת ממערכת היחסים שבין המוטב לבין הנערב. מאחר שמדובר בהתחייבות של הבנק העומדת בפני עצמה, אין אף חשיבות לענייננו לשאלה האם הנערב הוא אותו אדם שלבקשתו הוצאה הערבות. יצוין, כי מימושה של הערבות מותנה, למצער, בדרישה של המוטב מן הבנק. ייתכן שעל פי תנאי הערבות הבנקאית אין די בדרישה, אלא יש צורך במילוי תנאים נוספים. למשל, בערבות להבטחת הוצאות המערער כלול אף התנאי כי לדרישה יצורף פסק דין המחייב את המערער בתשלום.

 

8.        בנק אינו גוף פילנתרופי. כאשר הוא מוציא ערבות בנקאית, חייב הוא לצאת מנקודת הנחה שהוא יידרש לשלם את הסכום הנקוב בערבות. ניתן על כן להניח שהבנק יבטיח את עצמו מפני אפשרות זו על ידי כך שידרוש כיסוי מספק מן הלקוח שביקש את הוצאת הערבות. הדבר יכול להתבצע על ידי הפקדת פיקדון בבנק, על ידי מתן ערובה של צד שלישי, או בכל דרך אחרת שתהיה מקובלת על הבנק. לעניין שתי הערבויות נשוא דיוננו - ערבות א' וערבות ב' - נטען על ידי הפרקליט וזהבה כי הם שנתנו בידי הבנק כספים שלהם לשם הוצאת הערבויות. אפילו נניח שהכספים המוחזקים בידי הבנק ושבאו להבטיח אותו לעניין הוצאת הערבויות הינם כספים של אילן והחברה הנוספת, אין בכך כדי להתיר מימושן של הערבויות. כאמור, הערבויות הינן התחייבויות של הבנק שעליו לקיימן בהתמלא התנאים שבהן. יתכן שניתן לבקש את עיקול הכספים שבידי הבנק, אם מדובר בכספים של החייבים, במקרה זה הכוונה לאילן ולחברה הנוספת החייבים כספים לקופת הפירוק. אולם, אין זהות בין הערבויות לבין הכספים שניתנו לבנק לשם הוצאתן. הערבויות שהוציא הבנק אינן בגדר נכסים של הלקוח או של הנערב. נוכח העובדה שהערבות הבנקאית הינה התחייבות של הבנק (לשלם כסף למוטב), עשויה אף לעלות השאלה האם במקרה דוגמת זה שנדון בבית המשפט המחוזי, אין חובה לצרף את הבנק כמשיב בבקשה.

 

9.        שאלה דומה לשאלה בה אנו דנים מתעוררת לעיתים בהליכי חדלות פירעון. נניח שמדובר בחברה שביקשה מן הבנק בו מתנהלים עסקיה להוציא ערבות לטובת ספק שלה. הערבות באה להבטיח תשלום תמורה עבור סחורה. החברה נקלעה לקשיים ופנתה לבית המשפט בבקשה ליתן צו הקפאת הליכים. בית המשפט נעתר לבקשה ומינה נאמן. לאחר שניתן הצו האמור, מבקש הספק לממש את הערבות הבנקאית. בעל התפקיד פונה לבית המשפט ומבקש צו שימנע את מימושה של הערבות. האם בית המשפט ייעתר לו? התשובה היא שלילית. זאת, שכן הערבות הבנקאית אינה בגדר נכס של החברה (רע"א 7483/95 פ.א. ברקאי חברה לבניין וייזום בע"מ נ' תשבחות חברה להשקעות ישראליות בע"מ (לא פורסם, 6.12.95); 4612/00 חנניה אלקסלסי הנדסה ובניה בע"מ נ' טש"ת חברה קבלנית לבניין בע"מ, פ"ד נה(2) 582 (2001); ראו גם,  ורדה אלשיך, גדעון אורבך הקפאת הליכים- הלכה למעשה 271 ואילך (2005); אברהם וינרוט ערבות בנקאית 136-130 (2007)). כך אף בענייננו. שתי הערבויות הבנקאיות אינן בגדר נכסים של אילן ושל החברה הנוספת. על כן, אין מקום לעקלן או לממשן.

 

10.      דומה שגישתו של המפרק נובעת מטעות בסיסית לפיה קיימת זהות בין שני "נכסים" שונים: האחד, הכספים (או בטוחה אחרת) שדורש הבנק על מנת להבטיח את עצמו, היה והוא יידרש לעמוד בהתחייבותו המגולמת בערבות. השני, הערבות עצמה, הכוללת התחייבות של הבנק כלפי המוטב. חובה להבדיל בין שני אלה, שהרי אין מדובר ב"נכס" אחד ואף ייתכן שמעמיד הבטוחה לבנק, הלקוח, והנערב יהיו שלושה גורמים שונים. ההנחה העומדת בבסיס גישתו של המפרק היא, שהואיל ואילן והחברה הנוספת נדרשו להמציא ערובה להוצאות במסגרת הערעורים שהגישו, הרי מכך נובע שהערבויות הבנקאות שהוצאו הינם נכסים שלהם. כפי שהבהרנו, אין הדברים כך. מכאן, שלא היה יסוד לעיקול או מימוש של הערבויות הבנקאיות.

 

11.      אשר על כן, הננו מחליטים לקבל את הערעור, לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי, ולדחות את בקשת העיקול. הערעור שכנגד נדחה. אין צו להוצאות. פסק הדין ייכנס לתוקף בתום שבעה ימים מעת המצאתו למפרק.

 

 

ניתן היום, ב' בתמוז התשס"ז (18.6.2007).