רע"א 1310/07 - נעם אגוזי נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

            מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' לבהר שרון) מיום 4.1.07 בגדרו נדחה ערעור שהגיש המבקש על החלטת ראש ההוצאה לפועל, אשר קבע כי בקשה שהגיש המבקש בטענת "פרעתי" הינה משוללת כל יסוד.

1.       ואלו הן בתמצית העובדות הנוגעות לענייננו: המבקש, נעם אגוזי, אשר חתם יחד עם אדם נוסף, גבריאל גליק (להלן: גליק) על כתב ערבות בלתי מוגבלת בסכום לחובותיה של חברת אל.אי. אופטרוניקה בע"מ (להלן: החברה) כלפי המשיב, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: הבנק). משהחברה נקלעה לסכסוך עם אחד מבעלי מניותיה, דרש הבנק ממנה לפרוע את חובה באופן מיידי. בין הצדדים התנהל הליך משפטי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.א. 240/91), שבסופו ניתן פסק-דין אשר הכריע במחלוקות השונות שהתעוררו ביניהם בנוגע לגובה הסכום הנתבע. זמן מה לאחר מכן, ביום 8.1.97 נתן בית המשפט המחוזי פסיקתא אשר חייבה את המערער ואת גליק, ביחד ולחוד, לשלם לבנק סך של כ-542,726 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. מאחר והמבקש נמנע מלהעביר לידי הבנק את הסכום הנ"ל, החל הבנק לנקוט נגדו הליכי הוצאה לפועל. מספר שנים לאחר מכן, הגיש המבקש בקשה בטענת "פרעתי", אשר נדונה בפני ראש ההוצאה לפועל ביום 24.11.04.

2.       ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשם י' גזית) דחה את הבקשה האמורה בקובעו, כי הוא נעדר סמכות לדון בטענות באשר לפרעון, כמו גם באשר להיות החוב "חוב אבוד", מאחר וטענות אלו היו קיימות למבקש טרם מתן פסק הדין. לוּ סבר המבקש שנפלה שגגה תחת ידו של בית המשפט המחוזי, היתה פתוחה בפניו הדרך להשיג על כך בפני הערכאה המתאימה. אולם, משנמנע הוא מלעשות כן, ראש ההוצאה לפועל קבע כי אין מקומן של טענות אלו להתברר בפניו כעת. ראש ההוצאה לפועל אף דחה, בהתבסס על הנתונים העובדתיים שהוצגו בפניו, את טענות המבקש באשר לקיזוז סכומי החוב, לשיהוי שנפל בפעולות הבנק ולשיעורי הריבית המופרזים.

3.       על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ביום 4.1.07 ניתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי אשר דחה את ערעורו של המבקש, בקובעו כי הסמכות החוקית שניתנה לראש ההוצאה לפועל לדון בשאלת פרעון הסכומים שנפסקו לחובת הנתבע, אינה מאפשרת לו לשוב וללבן מחדש מחלוקות אשר נדונו והוכרעו סופית בהליך העיקרי. כן הבהיר בית המשפט כי במסגרת העלאת טענת "פרעתי", מנוע החייב מלהעלות טענות שונות שניתן היה להעלותן טרם שניתן פסק הדין או טענות שמקומן היה במסגרת ההליך העיקרי או בעת הערעור עליו. לאור האמור, קבע בית המשפט כי אם המבקש סבור שהפסיקתא שגויה, שומה היה עליו לבקש את תיקונה, או לחלופין להגיש ערעור עליה בפני הערכאה המוסמכת לכך. אולם, משנמנע הוא מלעשות כן, אין הוא רשאי כעת, בחלוף שש שנים מעת מתן הפסיקתא לתקוף אותה פעם נוספת, ועוד בפני ראש ההוצאה לפועל. בית המשפט המחוזי דחה אף את יתר טענותיו של המבקש, תוך שהוא מאמץ את קביעותיו של ראש ההוצאה לפועל בנוגע אליהן.  

4.       מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב ומעלה המבקש טענות הדומות במהותן לאלו שהועלו בפני הערכאות שקדמו לי. בפי המבקש שתי טענות עיקריות אשר, כך לדידו, הינן בעלות חשיבות משפטית וציבורית. תחילה טוען המבקש כי ההכרה של מס הכנסה בחובו לבנק כ"חוב אבוד", זיכתה את הבנק בהטבה כספית בדמות זיכוי ממס. טובת הנאה כספית זו שצמחה לבנק יש בה, כך לדידי המבקש, כדי להקטין את החוב הפסוק לבנק. שנית, טוען המבקש כי מאחר ומדובר באירועים שהתרחשו לאחר מתן פסק הדין, אין כל מניעה להעלותם כעת בפני ראש ההוצאה לפועל. כן סבור הוא כי ניתן להעלות בפני ראש ההוצאה לפועל אף נושאים שהועלו בהליך העיקרי ולא נדונו כלל על ידי הערכאה המוסמכת. לבסוף, טוען המבקש כי יש להפחית מגובה החוב הפסוק סכום של 100,000 ש"ח, אשר אמור היה להיות משולם על ידי נתבע אחר, מר שמואל ירושלמי, וכי בית המשפט המחוזי טעה בהתעלמו מכך שהבנק נמנע מלחקור את המבקש על תצהירו ועל כן שומה היה עליו לאמץ אחת לאחת את כל העובדות המופיעות בתצהירו. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, נתבקש בית-משפט זה לעכב ולהשהות את הליכי ההוצאה לפועל המתנהלים כנגד המבקש.

הבנק מנגד, סבור כי יש לדחות את הבקשה על הסף, מאחר והיא אינה מעוררת כל שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית. כן טוען הבנק לחוסר תום ליבו של המבקש, אשר אינו נמנע מלהגיש בקשות סרק שונות ומשונות שכל תכליתן לדחות את תשלום חובו לבנק. לגופם של דברים, טוען הבנק כי המבקש מנוע מלהעלות בשלב זה של הדיון טענות בנוגע לטעויות שנפלו בפסיקתא, ודאי וודאי במסגרת טענת "פרעתי". 

5.       דין בקשת רשות הערעור להידחות.

         כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. במקרה דנן, וכפי שאראה מיד בהמשך, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, והמבקש אף לא הראה מדוע קיימת כל עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, לאחר שכל הטענות שהוא העלה בפנינו כבר נדונו ולובנו הן בפני ראש ההוצאה לפועל והן בפני בית המשפט המחוזי.

כך, הטענה שהעלה המבקש בדבר בטלותו של החוב, משהוכר על ידי רשויות המס כ"חוב אבוד", כבר נדונה על ידי בית-משפט זה בע"א 5865/03 בדש נ' שותפות עוף חיפה (1992) (לא פורסם) ונדחתה. באותו מקרה העלה החייב טענה כי משהוציאה הזוכה חשבונית זיכוי למס-ערך-מוסף, ואף קיבלה החזר על מלוא סכום המס, לאחר שהחוב הוכר כ"חוב אבוד", יש בכך משום "ראיה מכרעת בדבר ויתור על חוב". בית-משפט זה אשר דן בטענה לענין ה"חוב האבוד" דחה אותה מכל וכל. זאת, תוך שנקבע, בהתבסס על הוראת הפרשנות 1/2000 של אגף מס הכנסה, כי גם במקרים בהם שלטונות המס מכירים בחובו של החייב כ"חוב אבוד" ומזכים את הזוכה בסכום המס, הרי שזה האחרון אינו מנוע מלהמשיך בהליכים לגביית החוב שהוכר כ"אבוד", "ואם יעלה הדבר בידו, יראו את הסכום כחייב במס במועד קבלתו" (שם, פיסקה 5). מכל מקום, ודאי שאין לראות בכך משום מחילה על החוב, בפרט כל עוד הזוכה עודנו פועל לשם גביית החוב, כפי שאכן ארע הדבר בענייננו.  

          הוא הדבר אף באשר לטענה ה"עקרונית" השניה שמעלה המבקש באשר לסמכותו של ראש ההוצאה לפועל לדון במסגרת טענת "פרעתי" בטענות היורדות לעצם קיומו של החוב, טענות אשר לא הועלו בעת הדיון בהליך העיקרי, או לחלופין הועלו ולא נבחנו על ידי הערכאות המוסמכות. טענה זו לא רק שהינה נטולת כל יסוד, אלא שהיא ודאי אינה מעוררת כל שאלה עקרונית. בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בית-משפט זה על כך שתפקידו של ראש ההוצאה לפועל הוא לאכוף פסק-דין, בין שהוא נכון ומדויק ובין שהוא שגוי, ומכל מקום נפסק כי אין ראש ההוצאה לפועל משמש כערכאת ערעור נוספת על החלטותיהן של בתי המשפט (רע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד, פ"ד מח(5) 785). בית-משפט זה אף חזר לא אחת על ההלכה אשר הושרשה היטב בפסיקתנו לפיה הדרך הנאותה לתקוף פסק-דין הינה באמצעות הליך ערעור על פסק הדין עצמו, ולא במסגרת הליכי ההוצאה לפועל (ראו למשל, רע"א 1557/06 עו"ד שיפטן נ' עו"ד קירשנבום (לא פורסם)). על הלכה זו נסמכו אף הערכאות שקדמו לי בבואן לדחות את בקשת המבקש, ובכך איני מוצא כל פגם.

            לבסוף, אעיר כי לא מצאתי לנכון להתערב בשאר הטענות שהעלה המבקש מאחר והן נוגעות לסוגיות עובדתיות, שכבר נדונו, לפחות בחלקן, על ידי הערכאות שקדמו לי, וממילא אינן מהוות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה במסגרת גלגול שלישי.

6.       בשולי הדברים, אבקש להעיר הערה נוספת. מהתנהלותו של המבקש עולה כי הוא אינו נרתע מהגשת בקשות סרק חוזרות ונישנות, בגדרן הוא ממחזר טענות שכבר הועלו על ידו בפני ערכאות שונות, נדונו לעומקן ונדחו. כאן אף המקום לציין כי נגד המבקש נפסקו בשתי הערכאות הקודמות לי הוצאות משפט בשיעורים לא מבוטלים, אשר אותן כך לטענת הבנק, לא טרח הוא לשלם במלואן. התמונה המצטיירת מהתנהלות בעייתית זו היא של חייב העושה כל אשר לאל ידו בכדי להתחמק מפירעון חובותיו, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט ותוך שהוא נמנע מלקיים הוראות שיפוטיות לענין תשלום הוצאות. דומה, כי ייטב המבקש לעשות לוּ יימנע מלהקדיש את עיקר זמנו ומרצו למאבקים משפטיים עקרים ותחת זאת יפנה להסדיר את חובותיו לבנק.

          אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להידחות. בנסיבות אלו מתייתר הצורך לדון בבקשה להשהיית הליכי ההוצאה לפועל שהגיש המבקש. במאמר מוסגר, אעיר כי עשוי להתעורר ספק באשר לאפשרות להגיש בקשה זו ישירות לבית-משפט זה לאחר שבקשה דומה נדחתה על ידי ראש ההוצאה לפועל, ומבלי שנעשתה פנייה מוקדמת לבית המשפט המחוזי. אולם, משנדחתה בקשת רשות הערעור, איני רואה מקום להוסיף ולדון בסוגיה זו. המבקש יישא בשכר טרחת עורך דין לטובת הבנק בסכום של 10,000 ש"ח.

           ניתנה היום, כ"ו באייר תשס"ז (14.5.2007).

                                                                                      ש ו פ ט