ע"ש 780/04 - הוד השלום בע"מ נ' ממונה אזורי מע"מ חדרה

בתי המשפט

 

 

בשם המערערת/המשיבה: עו"ד גב' ליאת סמרה

בשם המשיב/המבקש: עו"ד יהודה גליטמן, פמ"ח אזרחי

 

החלטה (בש"א 2349/07)

 

1.         המשיב בתיק העיקרי (להלן: המשיב) הגיש בקשה להפקדת ערובה.

 

2.         המשיב טען כי מדובר בערעור על שומת תשומות שהוצאה למערערת בסכומי קרן העולים על 8,000,000 ₪ וזאת בשל ניכוי שלא כדין של תשומות בהסתמך על חשבוניות פיקטיביות. כמו כן נטען כי ספרי החשבונות של המערערת נפסלו לתקופה שמינואר 1999 עד למאי 2002 והיא חויבה לשלם קנס בשיעור של 1%.

            עוד הדגיש המשיב, כי המערערת לא ערערה על עצם פסילתם של הספרים, וכי במקביל מתנהל נגדה הליך פלילי.

            המשיב מציין עוד כי עיקולים שהתבצעו ביחס לקנס המנהלי בגין פסילת הספרים, לא ניתנים למימוש, ולמעשה מדובר במערערת שהיא חדלת פירעון, כאשר סיכויי הערעור קלושים ביותר ובשלב זה עוכב ההליך האזרחי עד לסיום ההליך הפלילי.

 

המשיב מבקש לסמוך את בקשתו להפקדת ערובה על סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) וכן על  תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), המוחלת על ערעורי מע"מ מכוח תקנה 10 לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור), התשל"ו-1976.

 

            בנסיבות אלה ותוך הדגשה כי מדובר בחברה שהפסיקה פעילותה ואין לה כל נכסים, מבקש המשיב להסתמך על רע"א 544/89 (אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת, פ"ד מד(1) 647).

 

3.         המשיבה אינה מכחישה כי אינה פעילה עוד, ועוד מודה היא, כי אין באפשרותה להעמיד ערובה כלשהי להבטחת הוצאות ההליך.

            למרות האמור אין בכך, לטענתה, כדי לחייבה בהפקדת ערובה, במיוחד שההליך מתנהל כנגד רשות מרשויות המדינה בהמשך לזכות הערעור על שומות שהוצאו. עוד מדגישה המערערת את זכות היסוד של גישה למשפט. לטענתה, חיוב במקרה דנן בהפקדת ערובה כמוהו כמניעת גישה לחברות שאינן פעילות עוד ושנסגרו.

 

4.         שיקול הדעת של בית המשפט במסגרת תקנה 519(א) לתקנות, המסמיכה את בית המשפט להטיל ערובה לכיסוי הוצאות של הנתבע הוא רחב. בהפעלת שיקול הדעת, יש לקחת בחשבון את זכותו של הנתבע להבטיח תשלום הוצאותיו, למקרה שהתביעה תדחה נגדו וכן למנוע, ככל האפשר הגשת תביעות סרק. מצד שני, יש לקחת בחשבון את זכותו של התובע להגן על זכויותיו, ולהביא את עניינו לבירור בבית המשפט. הפעלת שיקול הדעת תעשה תוך בחינה של הנסיבות הספציפיות של כל מקרה, תוך איתור האיזונים בין זכויות בעלי הדין כפי שפורטו לעיל. על דרך ההשוואה ניתן ללמוד על מגמת האיזונים בחובת האגרות (ראה רע"א 2146/04 מ"י נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865), 868 ד-869ד). בכלל השיקולים, ניתן להתחשב גם באופן ניהולו של ההליך, הגם שהמרכיב האחרון נתון לסמכותו של בית המשפט לייעל את הדיון, וככזה אינו מהווה שיקול מכריע (ראה לצורך ההשוואה רע"א 2157/06 גילעד לרנר נ' מוזיאון ת"א לאומנות בע"מ, תק-על 2006(2), 2015). לעומת זאת כאשר מדובר בתובע המתגורר בחו"ל והנתבע אם יזכה בהוצאות יתקשה לגבות אותן, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, או אינו ממציא את מענו כנדרש, כי אז קיימת סבירות שבית המשפט יחייב בהפקדת ערובה (ראה רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650ב-ג, להלן: פס"ד אויקל).

 

            המסקנה מן האמור היא שבהפעלת סמכותו של בית המשפט לפי תקנה 519, לא יטיל בית המשפט על תובע מתן ערובה להוצאות, מחמת עוניו בלבד. ועוד, הטלת ערובת הוצאות, על פי התקנה האמורה, הוא אמצעי אשר יופעל לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד (ראה רע"א 2808/00 סופרסל בע"מ נ' אורי יניב, פד"י נד(2) 845).

 

5.         להבדיל מתקנה 519 סעיף 232 לפקודת החברות, שהוא סעיף 353א לחוק החברות, קובע תנאי הכרחי ויחיד, לחיובה של חברה במתן ערובה הוא חוסר יכולתה לשלם הוצאות אם הנתבע יזכה בדין  (ראה פס"ד אויקל, שם, בעמ' 650).

            כלומר, קיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים טעמים לסתור (שם, בעמ' 652ד. כן ראה רע"א 3274/92 סרוסי נ' י.ע.ף. קידום מכירות בע"מ, פ"ד מז(2) 192, 193-194).

 

6.         השאלה הממוקדת בענייננו כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת, כאשר מדובר במערערת על שומה שהוצאה לה על ידי רשות מס, כאשר מדובר בחברה המודה על הפסקת פעילותה, ואשר אין ביכולתה להפקיד כל ערובה. יתר על כן, גם עיקולים שהוטלו לגבי הקנס שהוטל על המערערת בגין פסילת ספריה, לא ניתנים, בשלב זה למימוש.

            שאלה זו יש לה מקום במיוחד לאור ההוראות המצויות בתחום ערעורי מס, לפיהם ככלל, משהוגש ערעור, מורה החוק כי יש לעכב את גביית סכומי המס שבשומה השנויים במחלוקת,  עד לתום הבירור בערעור (ראה סעיף 91 לחוק מס ערך מוסף), ואולם במקביל גם עודף המס השנוי במחלוקת אינו מוחזר לנישום עד לתום הבירור האמור (ראה גם סעיף 184 לפקודת מס הכנסה).

            המסקנה המתבקשת מן האמור, שניתן משקל יתר לזכות הערעור בהליך השומתי, אף מעבר לגביית החוב השומתי, מבלי שבית המשפט נדרש לבחינת סיכויי ההליך, הגם שמדובר בפגיעה אפשרית בקופה הציבורית.

 

            המעמד המיוחד שהקנה המחוקק למערער בהליכי שומה, תוך העדפה לזכות ההתדיינות קיבלה ביטוי גם בפסק-דין שגיא (בג"צ 9909/01 שגיא נ' מנהל המכס והמע"מ, פ"ד נז (6) 193). שם נשללה אפשרות רשויות המס להטיל קנס פיגורים על חוב המס השנוי במחלוקת, וזאת בהנמקה שאין לפגוע בזכות הערעור העומדת לנישום וכדי שלא להביא למצב של "ענישתו" על מימוש זכותו לערער, הגם שתוצאת ההליך בסופו של דבר הינה חבותו במס.

 

בנסיבות אלה יש מקום לסייג, ולו במידה מסוימת את ההלכה שנקבעה לגבי תביעה אזרחית בנושא הטלת ערובה, כאשר מדובר בתובע שהוא חברה, לעומת מערער בהליך שומתי (ראה עמ"ה (באר-שבע) 578/04 מסעוד איברהים נ' פ"ש באר שבע, תק-מח 2006(2) 4124, וכן בש"א (באר שבע) 2177/06 בע"ש 1553/05 מנהל מע"מ באר שבע נ' חברת א.א. קהירי לבניין ופיתוח בע"מ (החלטה מיום 11/5/06) תק-מח 2006(2) 4058.

 

7.         יישומם של עקרונות אלה על המקרה דנן, מורה לדעתי כי אין מקום בשלב זה להורות על הפקדת ערובה, ואין למנוע בירורו של ההליך השומתי במסגרת הערעור התלוי ועומד. לעניין אופן ניהולו של ההליך האזרחי המתקיים, יש עוד לציין כי לכאורה אין הארכת דיון שלא לצורך. ההליך הפלילי המתקיים בין הצדדים, נמצא בעיצומו. עיכוב הדיון בהליך האזרחי בשל ההליך הפלילי, נעשה על בסיס הסכמת הצדדים. זאת ועוד, כפי שפורט לעיל, מרכיב אופן ניהולו של הליך, אינו יכול לשמש נימוק בלעדי או מכריע לחובת הפקדת הערובה.

 

8.         מכל הטעמים המפורטים לעיל, אין בדעתי לחייב בהפקדת ערובה בשלב זה של הדיון.

הבקשה להפקדת ערובה, בשלב זה נדחית, ללא צו להוצאות.

התיק קבוע להמשך ליום 15/4/07 שעה 9:30. במועד הדיון ימציאו הצדדים פירוט עדכני לשלב הדיון בהליך הפלילי.

           

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

 

ניתנה היום כ"ג בניסן, תשס"ז (11 באפריל 2007) בהעדר הצדדים.