פ 4197/02 - מדינת ישראל נ' מ.י.ל.ה.ב בע"מ וזליקוביץ ראובן

בתי המשפט

 

 

 

 

 

פרוטוקול

הערת בית משפט:

בפרוטוקול הדיון ביום 12.2.07 נפלה טעות סופר במספרי העמודים ובמקום עמוד 133, 134 צריך להיות כתוב 122, 123.

 

ב"כ הצדדים:

אנו מסכימים לתיקון הפרוטוקול.

החלטה

 

לאור הסכמות הצדדים אני מתקנת את טעות הסופר בפרוטוקול מיום 12.2.07 וקובעת כי במקום עמודים 133, 134 ירשם 122, 123.

 

ניתנה היום י"ח באדר, תשס"ז (8 במרץ 2007) במעמד הצדדים.

 

                                                                                                                             

 

 

 

הכרעת דין

 

אני מזכה את הנאשם מביצוע עבירה של אי העברה במועד של מס שנוכה ממשכורות ששולמו לעובדי הנאשמת בחודש 12/96.

 

1.         כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס לנאשמת שני אישומים ולנאשם שלושה אישומים.

            על פי הנטען באישום הראשון, הנאשמת היתה בזמן ביצוע העבירות המיוחסות לה חברה פרטית שנתאגדה בישראל והעסיקה עובדים באמצעות הנאשם, אשר היה מנהלה בתקופה המתוארת בכתב האישום. הנאשמים בלי הצדק סביר לא העבירו לפקיד השומה במועד את המיסים שניכו במקור ממשכורות ששילמו לעובדי הנאשמת בתקופה שבין חודשים מאי 1995 לדצמבר 1996, כשסכום קרן המס שנוכה ממשכורות העובדים ולא הועבר למאשימה 38,377 ₪.

            על פי הנטען באישום השני, הנאשמים בלי סיבה מספקת לא הגישו במועד דוחות על הכנסות הנאשמת בגין שנות המס 1994, 1995, 1996, 1997.

            על פי הנטען באישום השלישי, הנאשם אשר היה "בעל שליטה" בנאשמת בתקופה המתוארת בכתב האישום, לא הגיש במועד דוחות על הכנסותיו, בלי סיבה מספקת, בגין שנות המס 1996, 1997, 1998.

 

2.         הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום, למעט בכך שהנאשמת  היתה חברה פרטית שנתאגדה בישראל והעסיקה בתקופה המתוארת בכתב האישום עובדים.

 

3.         האם הוכיחה המאשימה שהנאשמים ביצעו את המיוחס להם באישום הראשון?

 

א.         באמצעות עדת תביעה 3, גב' חגית יחזקאל, ראש ענף ניכויים בפקיד שומה חיפה, הוגשו טפסי 102 שבהם דיווחה הנאשמת בכתב יד על המיסים שניכתה ממשכורות ששולמו לעובדי הנאשמת בגין החודשים 05/95-11/96 (ת/3).

בנוסף, הוגשו באמצעות העדה טופסי 102 ממוחשבים שבהם דיווחה הנאשמת  למאשימה  על המיסים שניכתה ממשכורות ששולמו לעובדי הנאשמת בגין החודשים:  05/95-06/96 (ת/4).

מעיון בת/3 עולה, כי על גבי כל הטפסים מצוין מס' תיק ניכויים הזהה למספר תיק הניכויים המופיע בטפסים בת/4 ובכל הטפסים מפורט מספר עובדים וסכום הניכויים.

מעיון בת/4 עולה, כי בכל הטפסים מצוין מס' תיק ניכויים, שמה של הנאשמת וכל הטפסים חתומים.

על פי סעיף 144 (א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), טופסי 102 שהוגשו למאשימה (ת/3 ו-ת/4) נחזים כניתנים לפי הפקודה על ידי הנאשמים או בשמם. הנאשם העיד בבית משפט שראה לראשונה את ת/3 ו-ת/4 לאחר הגשת כתב האישום ושעל הטפסים מצויה חתימתו של מר בנימין למברגר (להלן: "למברגר"), שהיה מנהל החשבונות שלו וגם שותפו.

טענת הנאשם שלא חתם על טופסי 102 (ת/3 ו-ת/4) אין בה כדי לסתור את טענת המאשימה שמדובר בטופסי 102 של הנאשמת.

 

ב.         עדת תביעה 3 העידה, כי מספר תיק הניכויים המצוין בת/3 ו-ת/4 הינו מספר תיק הניכויים של הנאשמת, הטפסים בת/3 ו-ת/4 הוגשו למאשימה והנתונים בהם הוקלדו על ידי המאשימה. הניכויים המפורטים בת/3 ו-ת/4 לא הועברו למאשימה, למעט חלק מהניכויים בגין 05/95 ו- 06/95 שהועברו בחלקם למאשימה. לעדה לא ידוע ולא מצוי בתיק הניכויים או במקום אחר תיעוד לסיבה מספקת לאי העברת הניכויים.

 

ג.          מהראיות שהובאו לעיל עולה, כי המאשימה הוכיחה את הנדרש ממנה על פי הפקודה, שהנאשמת לא העבירה במועד ניכויים שנוכו ממשכורות ששולמו לעובדי הנאשמת בתקופה שבין 05/95 ל-11/96 וזאת בלי הצדק סביר.

            מצאתי שהמאשימה לא הוכיחה שהנאשמת לא העבירה ניכויים שנוכו ממשכורות ששולמו לעובדים לתקופה 12/96, שכן לא הוגש לבית משפט טופס 102 המתייחס ל-12/96 ולא הובאו בפני עדויות או ראיות המתייחסות לתקופה זו.

 

ד.         על פי הפסיקה, הצדק סביר אינו מהווה יסוד מיסודות העבירה של סעיף 219 לפקודה, אלא עניינו טענת הגנה. על הנאשמים המואשמים בעבירה של אי העברת ניכויים, להוכיח, במידה הנדרשת במישור האזרחי, כי היה להם הצדק סביר לאי העברת הניכויים.

בפסיקה נקבע כי מבחנו של הצדק סביר, הינו מבחן אובייקטיבי של אדם סביר בנעליהם של הנאשמים, מכאן שמשמעות קיומו של הצדק סביר, היא בסופו של דבר העדר רשלנות, שהרי מדובר במבחן התנהגות של האדם הסביר בנעלי הנאשמים (רע"פ 26/97, 608/97, חיים לקס ויורם קליין נ' מדינת ישראל, תק-על' 98 (2) 1323).

לא מצאתי שהוכח על ידי הנאשמים מהראיות שהובאו בפני, שהיה להם הצדק סביר, שלא להעביר את המס שנוכה ממשכורות העובדים.

 

ה.         האם הוכיחה המאשימה שהנאשם היה מנהלה הפעיל של הנאשמת בתקופה המתוארת בכתב האישום?

בפקודת מס הכנסה, אין הגדרה למנהל פעיל. הפסיקה קבעה כי מטרת הטלת האחריות הפלילית על נושא משרה בתאגיד, הינה לסייע במניעת ביצוע עבירות ע"י התאגיד.ו

ראה לעניין זה: ע"פ 327/90 חברה מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נגד מדינת ישראל פד"י מ"ה (4) 364, ודבריה של כב' השופטת בייניש ברע"פ 26/97  חיים לקס ואח' נ' מ"י תק-על 98(2)  1323.נ

            המלומד פלר בספרו יסודות בדיני העונשין, חלק א' עמ' 710, הציע כי, מנהל פעיל בתאגיד יקבע על פי מבחן בו תיבחן הזיקה בין פעילותו של מנהל בארגון לבין העבירה שבוצעה. זיקה זו משתנה בהתאם לסוג העבירה, לסוג הארגון חלוקת התפקידים וכד'. אין פרושה של זיקה זו אחריות ישירה למעשים, נשוא העבירה, אלא מובנה אפשרות מעשית להשפיע על ניהול פעילות החברה הקשורה למעשי העבירה.ב

 

לאור מטרת המחוקק בהטלת האחריות הפלילית על נושא המשרה בתאגיד, הפסיקה אינה מבחינה בין מנהל פעיל בתחום המקצועי ובין מנהל פעיל בתחום האדמיניסטרטיבי. שניהם נכללים במונח מנהל פעיל ומעמדו של מנהל בתאגיד, יבחן הן על פי מעמדו וסמכותו בתאגיד והן על פי מידת השתתפותו בפועל בניהול ענייני התאגיד.ו

 

ראה לעניין זה ע"פ 24/90 מ"י נ' רוני מאוורר מחוזי ת"א (לא פורסם),  ע"פ 512/92  חב' שרות ניהול אשדוד בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (מסים ז / 5),  ת"פ 4109/97 מ"י נ' פאל ביט תשתיות בניה ופיתוח בע"מ, (מסים י"ג/5), ע"פ 227/93 עמוס ברנס נ' מ"י (מסים ז/4).

 

                        סקירת הראיות שהובאו בפני לצורך הכרעה אם הנאשם היה מנהלה של הנאשמת:

 

1)         באמצעות עד תביעה 5, מר יעקב הרוש, העובד כרכז חוליה חברות בפקיד שומה, הוגש טופס פתיחת התיק של הנאשמת במשרדי המאשימה (ת/5) כאשר בשורה בו מופיע שמו של הנאשם, בשדה: "ציין ב-X אם מונה כמנהל" - סומן X.

 

2)         בהסכמה הוגשו מסמכי ההתאגדות של הנאשמת ברשם החברות (ת/6). מת/6 עולה, כי הנאשם החזיק בתקופה המתוארת בכתב האישום, ברוב המניות של הנאשמת.

 

3)         באמצעות עד תביעה 2 מר אגם יוסף, הוגשה הודעת נאשם מיום 5.1.97 (ת/2).  ב-ת/2 מציין הנאשם שהינו מנהל חברה בעל 66% ממניות הנאשמת, לאשתו 33% מהמניות והיא אינה מנהלת. בהודעתו מציין הנאשם שהקים את חברת "לב הארץ" ביחד עם גב' שאלתיאל, שהיתה מנהלת ומורשית חתימה. לאחר שנודע לנאשם שגב' שאלתיאל זייפה מסמכים וגנבה כספים, הקים בסוף שנת 1994 את הנאשמת ביחד עם הגב' טל גולן, אשר לא היתה מנהלת ולא מורשית חתימה ובשנת 1995 הועברו מניותיה של טל גולן לאשתו של הנאשם, חנה.

מת/2 עולה שהנאשם הדגיש בעדותו שהוא מנהלה של הנאשמת, אשתו אינה מנהלת. בחברת "לב הארץ" שימשה כמנהלת, בנוסף לנאשם, הגב' שאלתיאל וזאת בניגוד לנאשמת בה טל גולן ואשתו של הנאשם, לא שימשו כמנהלות.

 

הנאשם טען בבית משפט שהבין בת/2 שהוא נחקר על חברת "לב הארץ" ולא לגבי הנאשמת. מצאתי שאין מקום לקבל את גרסתו של הנאשם בבית משפט שחשב שמדובר בחקירה לגבי חברת "לב הארץ" לעניין תשובותיו שהיה מנהל הנאשמת, שכן מעיון בעמ' 1 ובעמ' 2 לת/2 עולה שהנאשם נשאל שאלות המתייחסות לקשריו עם הנאשמת ולא על קשריו עם "לב הארץ". בנוסף, מעיון בת/2 עולה שבתחילת חקירתו סיפר לחוקר על נסיבות הקמת הנאשמת, תוך שהוא מדגיש שגב' טל גולן לא היתה מנהלת ושהוא היה המנהל ואילו בחברת "לב הארץ" הגב' שאלתיאל היתה המנהלת.

 

4)         בעדותו בבית משפט אישר הנאשם שהיה מנהלה של הנאשמת (ראה, עמ' 63 שורה 13 לפרוטוקול).

 

מהראיות הנ"ל עולה שהמאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר שהנאשם היה מנהלה של הנאשמת בתקופה המתוארת בכתב האישום.

 

האם מהראיות שהובאו בפני הוכח מעבר לספק סביר שהנאשם היה מנהלה הפעיל של הנאשמת בתקופה המתוארת בכתב האישום?

 

1)         בבית משפט טען הנאשם לראשונה שלמברגר, אשר בת/2 צוין על ידו שהינו מנהל החשבונות של הנאשמים, היה מנהל של הנאשמת ושותף בנאשמת.

הנאשם העיד שהקים את הנאשמת ביחד עם טל גולן (להלן: "טל"), שהיתה שכירה ב"לב הארץ", לאחר שהגב' שאלתיאל שהיתה שותפה שלו ב"לב הארץ" זייפה וגנבה מסמכים. למברגר, שהיה חבר ילדות שלו ומנהל החשבונות של ב"לב הארץ" יעץ ועזר לו להקים את הנאשמת. בשל התנגדות אביה של טל שלבתו יהיו מניות בנאשמת, יעץ למברגר  לנאשם להעביר את מניותיה של טל לאשתו של הנאשם. הנאשם ולמבמרגר סיכמו, שלמברגר יהפוך לשותף בנאשמת, כאשר 2/3 מרווחי הנאשמת יועבר לנאשם ו-1/3 יועבר ללמברגר. למברגר יעביר 200,000 ₪ לנאשם, בגין הצטרפותו כשותף בנאשמת, לאחר שימכור את דירתו. מאחר ולמברגר לא היה מעוניין שהדבר יירשם באופן רשמי, כדי למנוע, ניגוד אינטרסים בין תפקידו כמנהל חשבונות של הנאשמת ומאמת חתימותיה לבין היותו שותף, הציע למברגר לנאשם, וכך נעשה גם בפועל, שהמניות של טל יועברו לאשתו של הנאשם, הגב' חנה זליקוביץ (כיום גרושתו). הנאשם חתם על הסכם שותפות עם למברגר, ההסכם הופקד בכספת של הנאשם ובכספת של למברגר.

למברגר הוא זה שטיפל בכל העניינים החשבוניים של הנאשמת, היה אחראי להעברת התשלומים לרשויות המס, לתשלום משכורות וכיוצא בזה והנאשם עסק במכירות וקיבל בנוסף למשכורת חלק גדול יותר מהרווחים.  בחקירתו הראשית והנגדית חזר ואמר הנאשם שהיתה לו וללמברגר ביקורת אחד על השני, הנאשם ביקר את למברגר על ידי כך שהיה מקבל פקסים מהבנק והיה שואל את למברגר לגבי שיקים שראה בדף החשבון, למי הוצאו (עמ' 49 שורה 21, עמ' 48 שורות 13-15 לפרוטוקול).

ביוני-יולי 1998 פרץ סכסוך בינו ללמברגר ולמברגר מנע מהנאשם לקחת מסמכים וגנב את הכספת בה הופקד הסכם השותפות. במסגרת תביעה כספית שתבע למברגר את הנאשם, הורה השופט וגנר מבית משפט השלום בחיפה ללמברגר, לאפשר לנאשם לקחת את מסמכים, אולם למברגר לא נעתר לצו ובסופו של יום לא התייצב למברגר לדיון והתביעה הכספית שהגיש כנגד הנאשם ואחרים נמחקה.

 

2)         במסגרת פרשת הגנה העיד עד הגנה 2, מר גבעתי, אשר אשתו היתה לקוחה של הנאשמת, שלמברגר הוצג בפניו כשותף. בעדותו העיד על מעמד הנאשם בנאשמת וכלשונו: "וראובן היה המוביל הדומיננטי" (עמ' 100 שורה 17 לפרוטוקול) וכשנשאל בחקירה ראשית, מה אומר לך השם בנימין למברגר?, השיב שהכיר את למברגר שהיו לו משרדים בבניין בו שכנו משרדי הנאשמת, "היה לו שם שלט של מנהל חשבונות והוא הוצג לי לאחר מכן ואני לא יודע להגיד מתי, כשותף בחברה" (עמ' 101 שורות 4-7 לפרוטוקול).

3)         עדת הגנה 4, הגב' רקוביצקי העידה, שהכירה את הנאשם בשנת 1993 ובשנים 1994-1997 ואולי 1998, הפיקה אירועים עבור הנאשם. בשלב מסוים, הציע לה הנאשם לעבוד בנאשמת, למברגר הוצג בפניה כשותף וכך גם התרשמה מהתנהגותו (עמ' 113-116 לפרוטוקול).

 

מהראיות שפורטו לעיל אני קובעת שהמאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר, שהנאשם היה מנהלה הפעיל של הנאשמת בתקופה המתוארת בכתב האישום ולא מצאתי כי הטענה שעסק במכירות ואילו בתשלומים לרשויות טיפל למברגר, יש בה כדי לקבוע שהנאשם לא היה מנהל פעיל,  שכן מדובר בחברה קטנה אותה הקים הנאשם, אשר דווח למאשימה שהוא מנהלה (ת/5) ומהעדויות עולה שהיה דומיננטי בנאשמת והיה מעורב בכל פעילות הנאשמת. [ראה לעניין זה, ע"פ 227/93 עמוס ברנס נ' מ"י (מסים ז/4), שם נאמר: "מנהל פעיל בחברה אינו בהכרח דווקא המנהל העוסק בניירת ובהנהלת החשבונות"].

 

אין בקביעתי שהנאשם היה מנהל פעיל, כדי לקבוע שלמברגר לא היה מנהל פעיל בנאשמת, שהרי לפי מבחני החוק והפסיקה, את הנאשמת יכולים לנהל מספר מנהלים פעילים. לא מצאתי שיש מקום, לצורך ההכרעה בתיק זה, להכריע האם למברגר היה מנהל פעיל בנאשמת, שכן גם אם לנאשמת היו שני מנהלים פעילים, ניתן היה להגיש כתב אישום כנגד הנאשם והנאשמת בלבד, זאת מאחר והחובות שנקבעו בפקודה, למנהלים פעילים מתייחסים לכל אחד ממנהליה הפעילים של הנאשמת וטענת ב"כ הנאשמים שיש לבטל את כתב האישום שהוגש רק כנגד הנאשמת והנאשם ולא נגד למברגר, דינה להידחות.

 

ו.          האם עומדות לנאשם ההגנות מכוח אחריותו כמנהל על פי סעיף 224 א לפקודה?

 

הואיל ובכתב האישום ציינה המאשימה באישומים 1 ו-2 הוראת חיקוק נוספת שעניינה סעיף 224 א לפקודה, מצאתי כי יש מקום לבדוק האם עומדת לנאשם מכוח אחריותו כמנהל, אחת מההגנות הקבועות בסעיף 224 א לפקודה.

על פי סעיף 224 א לפקודה, לנאשם המואשם מכוח אחריותו כמנהל עומדות שתי הגנות חילופיות:

 

1)         הוכחת הנאשם כי העבירות נעברו שלא בידיעתו.

 

2)         הוכחת הנאשם שנקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירות.

 

הנאשם לא הרים את הנטל והוכיח שהעבירות המיוחסות לו באישום הראשון נעברו שלא בידיעתו. על פי הפסיקה הידיעה של הנאשם יכול ותוכח בראיות ישירות או נסיבתיות ודי בקיומן של נסיבות אשר עשויות לעורר חשד בלבו של הנאשם, וזה נמנע מלבררן לאשורן על מנת שייחשב כמי שעצם את עיניו ובכך שהיתה לו ידיעה בפועל (ע.פ. 538/89 ורשבסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ד (2) ע' 870).

על פי הפסיקה, על הנאשם כמנהל פעיל, היה לפקח על פעולותיו של למברגר. הנאשם בעדותו ציין שמידי יום היה בודק את דפי החשבונות של הבנק על מנת שתהיה לו ביקורת על למברגר. העובדה שהנאשם לא בדק אם למברגר העביר את כספי הניכויים למאשימה בכל חודש, אלא הסתפק לטענתו בשאלות לגבי שיק זה או אחר לאן הועברו, מצביעה על כך שהנאשם עצם את עיניו, ולפיכך אני קובעת שלא הרים את הנטל שהעבירות נעברו שלא בידיעתו.

 

האם עומדת לנאשם ההגנה שנקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירות?

לטעמי, הנאשם לא הוכיח שעומדת לו ההגנה השניה הקבועה בסעיף 224 א לפקודה. טענת הנאשם שלמברגר, מנהל חשבונות במקצועו, אשר היה חבר ילדות של הנאשם ואשר הנאשם סמך עליו, טיפל בענייניה של הנאשמת כלפי המאשימה, אין בה כשלעצמה כדי להוכיח שהנאשם נקט בכל האמצעים הסבירים לעניין ביצוע העבירות המפורטות באישום הראשון, שכן, על פי הפסיקה, אין במינוי מנהל חשבונות אמצעי סביר למניעת ביצוע העבירות ועל הנאשם כמנהל פעיל היה לפקח שמנהל החשבונות יבצע את המוטל על הנאשמת מכוח החוק.

ז.          לצורך הכרעה אם הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו באישום הראשון, החלטתי שלא לתת משקל לתשובת הנאשם בת/2 מדוע לא הועברו הניכויים למאשימה. מעיון בת/2 עולה שבתשובה לשאלת החוקר אגם השיב הנאשם שלא העביר ניכויים מתאריך 05/95 עד 06/96 בסכום של 24,120 ₪ מאחר ולא היה לו כסף לשלם, אבל הגיע להסדר עם המאשימה ונתן שיקים פרטיים והביא אישור על הסדר התשלומים.

הנאשם בבית המשפט העיד שחשב שהחוקר בת/2 שואל אותו לגבי חברת "לב הארץ" שהיתה בקשיים כלכליים באותה תקופה, ולגביה הגיע להסדר ולא הבין ששאלת החוקר התייחסה לנאשמת.

החוקר אגם השיב לשאלת ב"כ הנאשמים שחקר את הנאשם על הניכויים שלא הועברו על סמך פלט שקיבל מגורם אחר במס הכנסה ולא על סמך טפסי 102. הפלט הוחזר לאותו גורם ואין באפשרותו לאתר את הפלט.

לאור עדותו של העד אגם, שהעיד שלא חקר את הנאשם לעניין אי העברת הניכויים על סמך טפסי 102 אלא על סמך פלט שאינו יכול לאתרו ולאור האמור בעמ' 3 ל-ת/2 שורות 20-21, שם נרשם "מילהב (לב הארץ)", מצאתי כי ייתכן שהנאשם חשב כשהשיב לשאלה לעניין חוב הניכויים, שמדובר בחברת "לב הארץ" ולא בנאשמת, לפיכך מצאתי שלא לתת משקל לתשובתו של הנאשם ב-ת/2.

 

ח.         ב"כ הנאשמים טען, שגם אם יקבע על ידי בית משפט שלא הועברו ניכויים על ידי הנאשמים, מדובר בסכומים נמוכים ולא בסכומים המפורטים בכתב האישום וזאת לאור עדות הנאשם בבית המשפט שראה את טפסי 102 (ת/3 ו-ת/4) לראשונה, לאחר הגשת כתב האישום ושלמברגר שהיה מנהל החשבונות של הנאשמת, דיווח בת/3 ובת/4 על עובדים שלא הועסקו בנאשמת אלא בחברות אחרות שבבעלותו של למברגר ואילו בנאשמת הועסקו בין 3ל-5 עובדים מספר הזהה למספר העובדים המועסקים על ידו בחברה חדשה שהקים "אמיר לב הארץ בע"מ", הפועלת באופן דומה. לטענתו, עדות הנאשם נתמכת בעדויות עדי הגנה 2 ו-4 שהעידו על מספר עובדים קטן מהמפורט בטפסי ת/3 ו-ת/4 ובעדות עד הגנה 3, רו"ח אמיר רפאל והמסמך שהוגש באמצעותו, ממנו עולה שבחברת "אמיר לב הארץ בע"מ" מועסקים בממוצע שנתי כ-2-3 עובדים.

 

דין הטענה להדחות:

על פי הפקודה הטפסים שהוגשו (ת/3 ו-ת/4) הינם טפסים הנחזים כמצביעים על מספר העובדים והניכויים שניכתה הנאשמת מהעובדים.

לטעמי, הנתונים המפורטים ב-ת/3 וב-ת/4 לגבי מספר העובדים וסכום הניכויים שנוכה ממשכורות העובדים, לא נסתרו בעדות עד הגנה 2, מר גבעתי, אשר העיד שאשתו היתה לקוחה של הנאשמת ומידי פעם נכח במשרדי הנאשמת, שכן מעדותו לא ניתן ללמוד על מספר העובדים שהועסקו בנאשמת.

גם מעדותו של עד הגנה 3 ומהמסמך שהוגש באמצעותו, לפיו ממוצע העובדים בחברת "אמיר לב הארץ בע"מ" בין השנים 2001 ל-2004, 2.6 עובדים לחודש (ממוצע רב שנתי) אין בהם לטעמי, כדי לסתור את הנתונים המפורטים ב-ת/3 וב-ת/4, שכן מעדותו עולה שהחל לעבוד עם הנאשם ועם חברת "אמיר לב הארץ בע"מ" ולא היה רואה החשבון של הנאשמת, לפיכך אני קובעת שאין ללמוד מעדותו של העד על מספר המועסקים בנאשמת.

אני קובעת שהנאשם בעדותו לא סתר את האמור בת/3 ו-ת/4. הנאשם חזר מספר פעמים על גרסתו שבנאשמת הועסקו בין 3 ל-5 עובדים, אולם לא ציין כמה עובדים הועסקו בכל חודש, שמות העובדים, גובה משכורתם, סכום הניכויים שנוכו ממשכורתם וחזר וטען שהוא אינו מנהל חשבונות ולכן העסיק מנהל חשבונות וכי אינו יודע את הנתונים. לפיכך, לא ניתן על סמך עדותו לקבוע שהאמור בת/3 ובת/4 אינו נכון. יתרה מזאת, גם מעדותה של עדת הגנה 4, גב' רקוביצקי, אשר העידה על מספר העובדים שראתה כששהתה במשרד הנאשמת, לא נסתרו הנתונים המפורטים בת/3 ו-ת/4 על ידי העדה שכן מאופי עבודתה של עדת הגנה 4 (מפיקת אירועים) ומעדותה, עולה שלא היתה בקיאה בנעשה בנאשמת, כדוגמא, העדה השיבה בחקירה נגדית שהיא לא יודעת אם למברגר ייצג את הנאשמת במס הכנסה,חזרה והדגישה שלמברגר רו"ח.בנוסף ,בתשובה לשאלה מתי עבדה בנאשמת, השיבה שעבדה בשנים 1996-1998. לפיכך לא ניתן על סמך עדותה להתייחס למספר המועסקים בנאשמת בשנת 1995 וגם לגבי שנת 1996 לא ברור מתי התחילה לעבוד בנאשמת והאם הכירה את כל עובדי הנאשמת.

 

על פי הפסיקה, הימנעות צד במשפט מהזמנת עדים או מהגשת מסמכים אשר לפי תכתיב השכל הישר, עשויים היו לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה שדבריו של העד או המסמכים היו פועלים לחיזוק הגרסה של הצד שכנגד.

כך לדוגמא, יכלו הנאשמים לזמן לעדות את בתו של למברגר, אשר הנאשם טען בעדותו בבית משפט, שדווחה כעובדת בנאשמת, על אף שעבדה בחברה אחרת בבעלות אביה. או יכלו הנאשמים לזמן עדים אחרים שהועסקו בחברות אחרות ונרשמו כעובדי הנאשמת.

אציין כי לא זקפתי לחובת הנאשמים את אי העדתו של למברגר כעד הגנה, שכן לטעמי ההגנה עשתה כל שביכולתה על מנת לזמן את למברגר לעדות.

 

ט.         לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר שהנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם באישום הראשון לכתב האישום בתקופה שבין 05/95 ל-11/06  ושהיתה לנאשם מודעות לביצוע העבירות הנ"ל שכן עצימת עיניו של הנאשם מצביעה על מודעותו לביצוע העבירות של אי העברת ניכויים.

הואיל ומת/6 עולה שהנאשמת נמחקה, אינני מרשיעה את הנאשמת בביצוע העבירות המיוחסות לה באישום הראשון ואני מרשיעה את הנאשם בביצוע 18  עבירות של אי העברה במועד של מס שנוכה בתקופה שבין 05/95 ל-11/96 ומזכה את הנאשם מעבירה של אי העברת ניכויים לגבי התקופה של 12/96. על פי החוק והפסיקה, ניתן להרשיע את הנאשם מכוח היותו מנהלה הפעיל של הנאשמת לגבי עבירות שביצעה הנאשמת, גם אם הנאשמת לא הורשעה אלא נימצא שבצעה את העבירות המיוחסות לה בכתב האישום (ראה לעניין זה, דברי כב' השופט בנימיני בת.פ. שלום תל אביב 1789/97, פורסם בתקליטור מסים).

 

4.         האם הוכיחה המאשימה שהנאשמים בצעו את העבירות המיוחסות להם באישום השני?

 

א.         מהראיות שהובאו בפני ויפורטו לעיל, עולה שהמאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר שהנאשמת לא הגישה דוחות במועד, בגין שנות המס 1994 – 1997, בלי סיבה מספקת.

 

1)         עד תביעה 5, מר יעקב הרוש העיד שלא הוגשו דוחות שנתיים של הנאשמת בגין שנות המס 1997-1994 ושהנאשמת היתה חייבת להגיש דוחות גם על הכנסותיה בגין שנת 1994.

 

2)         מת/1 עולה שהנאשם אישר בחקירתו שלא הוגשו דוחות בגין שנות המס 1994 –1995 וכי אינו יודע מדוע (עמ' 1 שורות 14-15).

 

3)         מת/2 עולה,  שהנאשם השיב בחקירתו שלא הוגשו דוחות בגין שנות המס 1994 – 1995 כשהסיבה לכך החלטתו כב' השופט ביין מחודש ינואר 2005 שניתנה במסגרת בקשה שהוגשה לבית משפט המחוזי על ידי גב' שאלתיאל, שיש להעביר את חומר הנהלת החשבונות של הנאשמת שהיה אצל למברגר, מנהל החשבונות, לרואה החשבון פריד ומאז החומר נמצא אצל משרד רואה חשבון פריד-רצ'ובסקי.

           

4)         בחקירתו הראשית בבית משפט טען הנאשם, שחומר הנהלת החשבונות של הנאשמת לשנים 1995-1996 הוחזר  מרואה החשבון פריד-רצ'ובסקי ללמברגר בסביבות מרץ-אפריל 1997. לאחר החקירה במס הכנסה, למברגר אמר לנאשם שיסמוך עליו והם העבירו את הפעילות של הנאשמת לחברת "צפון-טק" שהיתה בבעלות הנאשם.

בין הנאשם ללמברגר פרץ סכסוך ביוני-יולי 1998, ומאז למברגר לא נענה לצווים שיפוטיים ולא מעביר אליו את החומר החשבונאי הנמצא ברשותו.

בתשובה לשאלת סנגורו, מדוע כשהוחזר חומר החשבונאי ממשרד רו"ח פריד-רצ'ובסקי לא הגיש את הדוחות, השיב: "אני, אחרי החקירה שהיתה במס הכנסה, דיברתי עם למברגר כבר ביציאה ממס הכנסה ושאלתי אותו לגבי הדוחות האלה, והוא אמר לי, ברגע שאקבל את החומר מרצ'ובסקי אני אטפל בזה. האמת, חודשיים לא הסבתי את תשומת לבו לזה, אבל במרץ-אפריל, אני לא זוכר את התאריך המדויק, פניתי ללמברגר שנית ואמרתי לו שאני מבין שכל החומר נמצא, ותעשה את מה שאתה צריך לעשות... הוא אמר לי בטון מרוגז, אתה לא סומך עלי?... אל תתערב בהנהלת החשבונות שלי. דיברתי איתו עוד פעם-פעמיים על הנושא והוא אמר לי, כל מה שקשור להנהלת החשבונות, דוחות, מאזנים, כל הניירת, אני טיפלתי ותהיה רגוע, והאמנתי לו", (עמ' 62 לפרוטוקול ש' 3-14).

 

5)         מעדותו של הנאשם בבית משפט עולה שעד למתן העדות בבית משפט הדוחות לא הוגשו (עמ' 69 לפרוטוקול).

 

אני דוחה את טענת ב"כ הנאשמים שהוכח שלא ניתן היה להגיש את הדוחות בשל כך שהחומר החשבונאי היה במשרד רו"ח פריד-רצ'ובסקי ויש בכך סיבה מספקת לאי הגשת הדוחות במועד.

לטעמי, גם אם החומר החשבונאי של הנאשמת לשנים 1995-1996 היה במשרד רו"ח פריד-רצ'ובסקי עד לחודשים מרץ-אפריל 1997 (לא הומצאה החלטת כב' הש' ביין ולא הוזמן להעיד אדם כלשהו ממשרד רו"ח פריד-רצ'ובסקי וממסמך שצורף בחלקו לת/2 עולה שרק חלק מהחומר החשבונאי הועבר למשרד רו"ח פריד-רצ'ובסקי), אין בכך כדי להוות סיבה מספקת לאי הגשת הדוחות במועד, שכן ניתן היה לצלם במועד את החומר החשבונאי ולהעביר את הצילומים למשרד רו"ח פריד-רצ'ובסקי או לחילופין לצלם את החומר החשבונאי ולהגיש את הדוחות במועד על סמך הצילומים.

 

ב.         לאור קביעתי שהנאשם היה מנהלה הפעיל של הנאשמת בתקופה המתוארת בכתב האישום (ראה סעיף 3 ה' להכרעת הדין), עלי לבדוק אם עומדות לנאשם ההגנות מכוח אחריותו כמנהל על פי סעיף 224 א לפקודה.

 

כפי שכבר כתבתי בסעיף 3 ו' להכרעת הדין, הידיעה של נאשם 2 יכול ותוכח בראיות ישירות או נסיבתיות ודי בקיומן של נסיבות אשר עשויות היו לעורר חשד בלבו של נאשם 2 וזה נמנע מלבררם לאישורם על מנת שיחשב כמי שעצם את עיניו ובכך שהיתה לו ידיעה בפועל.

מת/6 ומעדות הנאשם, עולה שהנאשם הוא זה שהיה רשום ברשם החברות כבעל רוב המניות בנאשמת ומת/5 עולה שדווח למאשימה שהנאשם מנהלה של הנאשמת. לפיכך, חובתו של הנאשם היתה לוודא שהדוחות הוגשו.

ומאחר ואין מחלוקת שהדוחות נשוא האישום השני לא הוגשו עד היום למאשימה אני קובעת שהנאשם עצם את עיניו.

בנוסף, אני קובעת שהנאשם לא הוכיח בפני שנקט בכל האמצעים הסבירים למניעת אי הגשת הדוחות. כפי שכבר כתבתי, היה על הנאשם כמנהל פעיל של הנאשמת לפקח על פעולותיו של מר למברגר ואין במינוי מנהל חשבונות נקיטת אמצעים סבירים למניעת אי הגשת הדוחות במועד.

אני קובעת כי המאשימה הוכיחה כי לנאשם היה יסוד נפשי לביצוע העבירות המיוחסות לו באישום השני, ועניינם מודעת הנאשם  לכך שהדוחות נשוא כתב האישום לא הוגשו במועד.

 

ג.          לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר שהנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם באישום השני לכתב האישום שעניינם 4 עבירות של אי הגשת דוחות במועד על הכנסות הנאשמת בגין שנות המס 1994-1997 ושהיתה לנאשם מודעות לביצוע העבירות הנ"ל שכן עצימת עיניו של הנאשם מצביעה על מודעותו לביצוע העבירות.

הואיל ומת/6 עולה שהנאשמת נמחקה, אינני מרשיעה את הנאשמת בביצוע העבירות המיוחסות לה באישום השני ולאחר שמצאתי שהנאשמת ביצעה את העבירות המיוחסות לה באישום השני אני מרשיעה את הנאשם בביצוע 4 עבירות של אי הגשת דוחות במועד על הכנסות הנאשמת בגין שנות המס 1994-1997 בלי סיבה מספקת.

 

5.         האם הוכיחה המאשימה שהנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו באישום השלישי?

 

א.         עד תביעה מס' 5, מר הרוש, העיד כי הנאשם לא הגיש דוחות על הכנסותיו בגין שנות המס 1996, 1997, 1998.

 

ב.         מת/6 עולה כי הנאשם החזיק, בתקופה נשוא כתב האישום, ברוב המניות של הנאשמת.

 

ג.          באמצעות עד תביעה 1, מר אילן הירשברג, הוגשה הודעת נאשם מיום 17.7.97 (ת/1). ב-ת/1 מציין הנאשם שהינו הבעלים של הנאשמת, בעל  זכות חתימה בחשבון הבנק של הנאשמת, כאשר חתימתו בצירוף חותמת חייבה את הבנק.

עד תביעה 1 העיד, שלאחר שסיים לחקור את הנאשם בנושאים הקשורים להיותו של הנאשם בעל שליטה בנאשמת, נודע לעד על הקשר שבין הנאשם עם חברת "לב הארץ" והוא חקר את הנאשם בהקשר ל"לב הארץ", לאחר שהזהיר את הנאשם. בטרם חתם הנאשם על ת/1 הקריא העד הקריא לנאשם את ת/1. בחקירתו הראשית בבית משפט העיד הנאשם שהתשובות שנרשמו ב-ת/1 הינן תשובותיו, הוא חתם על ת/1, אולם טען שהחוקר לא הקריא לו בטרם חתם על ההודעה. משלא חלק הנאשם על הכתוב בת/1, מצאתי לתת ל-ת/1 משקל.

 

ד.         בת/1 בתשובה לשאלת החוקר מדוע לא הגיש דוחות אישיים לשנות המס 1994-1996 השיב: "לא ידעתי שצריך כמנהל להגיש דוחות אישיים".

 

ה.         בתשובה לשאלת ב"כ הנאשם בחקירה ראשית מדוע לא הגיש דוחות אישיים השיב שתיאר לעצמו שמנהל החשבונות צריך לעשות זאת, הוא לא ידע שהוא צריך ללכת ללמברגר ולבקש ממנו את הדוחות האישיים ולמסור למאשימה (עמ' 65 בפרוטוקול). בתשובה לשאלת ב"כ המאשימה טען שהיה בטוח שלמברגר מטפל בכך.

 

מהראיות שנסקרו לעיל עולה, שאין מחלוקת שהנאשם אשר היה "בעל שליטה" בנאשמת, לא הגיש דוחות במועד על הכנסותיו בגין שנות המס 1996-1998.

על פי הפקודה, "בעל שליטה" חייב להגיש דוחות שנתיים למאשימה על הכנסותיו.

אני דוחה את טענת ב"כ הנאשמים, שיש לקבל כסיבה מספקת לאי הגשת הדוחות במועד, את טענת הנאשם שלא ידע שהוא היה חייב להגיש דוחות אישיים ובנוסף חשב שלמברגר מטפל בהגשת הדוחות האישיים.

לטעמי, היה על הנאשם לבדוק את עבודתו של למברגר, לפקח עליו ולדאוג שכ"בעל שליטה" יגיש במועד את הדו"ח על הכנסותיו.

 

אני דוחה את טענת ב"כ הנאשמים שיש לזכות את הנאשם מהאישום השלישי מטעמי הגנה של זוטי דברים.

ב"כ הנאשמים טען שהנאשם הגיש למאשימה, במסגרת הצרופות לטופס 126 את הנתונים שהיו מוגשים במסגרת הדוחות האישים ולפיכך קמה לו הגנה של זוטי דברים, מבלי להיכנס לטענה לגופה, דין הטענה להידחות, שכן אינני יכולה לדון בטענה מבלי שהוכח בפני על ידי הנאשמים שהוגשו טפסי 126 על צרופותיהם למאשימה ומבלי שקיבלתי לעיוני את טפסי 126 ואת הצרופות.

לאור האמור לעיל, אני מרשיעה את הנאשם באי הגשת 3 דוחות במועד בלי סיבה מספקת, על הכנסותיו בגין שנות המס 1996, 1997, 1998.

 

6.         אני דוחה את טענת ב"כ הנאשמים כי יש לזכות את הנאשם מטעמי הגנה מן הצדק בשל התנהלות המאשימה בהגשת כתב האישום נגדו. 

 

בע"פ 4596/05 - זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל . תק-על 2005(4), 2082 ,עמ' 2088 פורטה דוקטרינת ההגנה מן הצדק ע"י כב' השופט לוי וכלשונו:

"…דוקטרינת ההגנה מן הצדק מאפשרת לבית-המשפט לבטל אישום, בשל כך שלא ניתן להבטיח לנאשם משפט הוגן, או שההעמדה לדין פוגעת בעקרונות הצדק (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 370; בג"צ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(1) 529, 543; בג"צ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נא(5) 67, 94; על"ע 2531/01 חרמון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נח(4) 55, 77; וע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח', טרם פורסם,31.3.2005).

ההצדקה המרכזית לשימוש בסמכות זו הנה הרצון להבטיח, כי רשויות החוק ינהגו באופן ראוי, כמתחייב ממעמדן כגוף שלטוני. היא נועדה לשמש בלם לפעילות אכיפה שלוחת-רסן, עיוורת לאינטרסים זולתה, המתכחשת לזכויות הנאשם ולערכים של שלטון-חוק. זוהי סמכות יוצאת דופן, וכך גם הנסיבות המצדיקות את הפעלתה. היא משלבת בתוכה מארג מורכב של ערכים מתחרים: קידום האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין של עברינים, בצד ההכרח להקפיד בזכויות הנאשם; הרצון להגיע לחקר האמת, אך לא בכל מחיר; הגנה על ביטחון הציבור, בצד החובה לשרש שימוש לרעה בכוח שלטוני. על בית-המשפט, הבוחן אם קמה לנאשם הגנה מן הצדק במקרה פלוני, ליתן דעתו לאיזון עדין ומורכב זה, שעל עיקריו עמדנו לא מכבר בפרשת בורוביץ הנ"ל.

על בית-המשפט "לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בענינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת, במנותק משאלת אשמתו או חפותו" (שם, בפסקה 21 לפסק הדין). עליו לבחון אם קיום ההליך הפלילי - חרף הפגמים שנפלו בו - פוגע בתחושת הצדק וההגינות. העדשה דרכה נבחנות, במקרה נתון, ההצדקות להפעלת הדוקטרינה היא, בעקבות פרשת בורוביץ, רחבה מבעבר ואינה מוגבלת עוד לטעמיה המצמצמים של הלכת יפת, קרי ל"התנהגות בלתי נסבלת של הרשות", שיש בה כדי "לזעזע את המצפון" (שם, בע' 370). תחת זאת, נערכת בחינה תכליתית-מהותית של כלל הנסיבות (פרשת בורוביץ, שם)".

 

לא מצאתי כי המאשימה בהגשת כתב האישום כנגד הנאשם התנהגה התנהגות פסולה שיש בה כדי להצדיק את ביטול כתב האישום. המאשימה חקרה את הנאשם תחת אזהרה בשנת 1997, לאור חומר החקירה שהיה בידה, שעניינו בין היתר טופס פתיחת תיק במשרדי המאשימה (ת/5), מת/5 עולה שהנאשם היה בעל רוב המניות של הנאשמת ומנהלה.

כשנחקר הנאשם על ידי המאשימה לגבי עבירות נשוא כתב האישום (ת/1 ו-ת/2), לא סיפר ולא טען כי אדם בשם למברגר, היה שותפו בנאשמת והוא זה שניהלה בפועל. יתרה מזאת, הנאשם ציין בת/2 שלמברגר מנהל החשבונות שלו ושל הנאשמת, לפיכך, לא מצאתי שהמאשימה בנסיבות אלו, היתה צריכה לחקור את למברגר ולהגיש כנגדו כתב אישום ולא כנגד הנאשם.

העובדה שבתיק פלילי אחר שעניינו עבירות על פי חוק מס ערך מוסף, הוגש כתב אישום משותף נגד הנאשמת, הנאשם ולמברגר, אין בה כדי להצביע על התנהגות פסולה של המאשימה בתיק זה. שכן אין בפני את חומר החקירה שהיה בפני המחלקה המשפטית של בית המכס כשהחליטה להגיש כתב אישום גם נגד למברגר, ומחומר החקירה בתיק שלפני, מצאתי כי המאשימה נהגה כשורה ובודאי לא התנהגה התנהגות פסולה שיש בה כדי להצדיק את ביטול כתב האישום.

 

מאחר ולא הוכח בפני אחרת, אני מקבלת את טענת ב"כ הנאשמים שבחקירת הנאשם על ידי החוקר אגמי (ת/1) היו מחדלים ולא הוצג בפניו חומר לכך שנאשמת 1 לא העבירה ניכויים. זו הסיבה שלא נתתי משקל לתשובת הנאשם לחוקר בת/1 לכך שהוא יודע שלא הועברו ניכויים והוא יגיע להסדר תשלומים עם המאשימה. אולם, אין במחדל זה כדי להצדיק ביטול כתב האישום.

 

7.         אני דוחה את טענת ב"כ הנאשמים שיש לבטל את כתב האישום בשל טענת הנאשם שהמאשימה לא אפשרה לו להסיר את המחדלים. משלא הוסרו המחדלים בטרם הגשת כתב האישום ומי שלא הוכח בפני שנעשו מאמצים כנים להסירם, אין מקום לבטל את כתב האישום.

 

סוף דבר

 

אני מפסיקה את ההליכים כנגד נאשמת מאחר ונמחקה, כעולה מת/6 וזאת מכח סמכותי על-פי ס' 3 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב- 1982  (להלן: "החסד"פ") ומהיקש לס' 236 לחסד"פ הקובע כי במות אדם יופסקו כל ההליכים הפליליים נגדו.

 

אני מרשיעה את הנאשם:

באישום ראשון -ב 18 עבירות של אי העברה במועד של מס שנוכה, עבירה לפי סעיף 219 + 224 א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

באישום שני –ב 4 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד, עבירה לפי סעיף 216 (4) + 224 א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

באישום שלישי –ב 3 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד, עבירה לפי סעיף 216 (4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

 

אני מזכה את הנאשם מביצוע עבירה של אי העברה במועד של מס שנוכה, לתקופת המס 12/96.

 

ניתנה היום י"ח באדר, תשס"ז (8 במרץ 2007) במעמד הצדדים לאחר שעיקרי תוכנה הוסברו בפומבי לצדדים.

 

 

עו"ד קלדרון:

אבקש לדחות את הטיעונים לעונש על מנת ללמוד את הכרעת הדין ולהערך לטיעונים לעונש.

 

ב"כ המאשימה:

אני מסכים.

החלטה

 

נקבע לטיעונים לעונש ליום 29.3.07 שעה 08:30.

 

ניתנה היום י"ח באדר, תשס"ז (8 במרץ 2007) במעמד הצדדים.