עמ"ה 1142/01 - קוסטה יוסי נ' פ"ש ת"א 3

בתי המשפט

 

 

 

 

 

פסק דין

בפניי ערעור על שנות המס 1997-1998. למערער עסק לפחחות רכב בתל אביב.

המשיב מצא, כי בין הצהרת ההון של המערער ביום 31.12.1995 ובין הצהרתו ביום 31.12.1998 חל גידול הון בלתי מוסבר בסך של 410,294 ₪ והוסיף הפרש הון זה להכנסותיו החייבות של המערער, 150,000 ש"ח לשנת 1997 ו260,000 ש"ח לשנת 1998.

המערער טוען, כי המשיב התעלם משלושה גורמים שעה שקבע את הפרש ההון הבלתי מוסבר:

1.      1.      הלוואה/מתנה שהמערער קיבל מגיסו, מר יאיר מנה (להלן: "יאיר"), בסך של 220,800 ₪.

2.      סך של 46,000 ₪ שקיבל המערער מביתו, גב' פזית קוסטה-גל (להלן: "פזית")  אשר מכרה את ריכבה וסייעה להוריה.

3. חובו האמיתי  בסעיף חוב לקבלן בהצהרת ההון של המערער מיום 31.12.1998 הוא בהתאם למוצהר בהצהרת ההון וכי התיאום שערך המשיב בסך - 176,200 ₪ אינו במקומו. יובהר כי המערער רכש ביחד עם רעייתו בית בן 6 חדרים בנס ציונה וזאת ביום 20 אוקטובר 1997 (הסכם הרכישה סומן כמש/3). במונח קבלן דלעיל ולהלן הכוונה ל'מוכר' הבית חברת גורי בניה והנדסה (1995) בע"מ.
4. השתתפות הבת בהוצאות הבית, כך שהוצאות הבית היו נמוכות מההוצאות שאותן העריך פקיד השומה.

 

דיון

כבר בתחילה יצוין, כי המערער לא טען בסיכומיו דבר בעניין הוצאות מחיה ושימושים, אשר הביא פקיד השומה בחשבון. כידוע, "טענה שהועלתה בכתב הטענות, אך לא הועלתה בסיכומים, כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא יזקק לה" (ע"א 447/92 פד"י מ"ט(2) 102, בעמ' 107). על כן, הרי שאין מקום להתייחס לטענה זו במסגרת פסק הדין.

אציין, כי ככל הנראה הטענה נזנחה במודע, הואיל והמשיב לקח בחשבון הוצאות מחיה בסך של 109,000 ₪ ולא 160,000 ₪ כפי שסבר המערער בתחילה, בהודעת הערעור מטעמו. באשר לשימושים שהוסיף המשיב הרי הם מסים, ביטוח לאומי, קנסות מע"מ ותאום הוצאות, ככל הנראה שוכנע המערער כי אילו נלקחו מתוך נתונים בדוקים. באשר להוצאות נסיעה לחו"ל, קבע המשיב שימושים בסך 10,000 ש"ח בלבד, על רקע עדות המערער בדבר נסיעותיו ונסיעות בני המשפחה לחו"ל 35 פעם בתקופה הרלבנטית (פרטיכל עמ' 16 ש' 1-17), הגם שטען כי אילו מומנו בידי מפעילי קזינו בחו"ל, הרי שקביעת המשיב הינה סבירה בנסיבות העניין. מכל מקום, המערער זנח טענותיו באשר לכל אילו בסיכומיו.

 

הלוואה בסך 220,800 ₪

יאיר מתגורר באוסטרליה ולא הגיע להעיד בפני בית המשפט.

בעניין הבקשה להעיד את יאיר באמצעות שיחת וידאו אציין, כי ביום 28.2.2006 דחה בית המשפט את בקשתו של המערער להעיד את יאיר באמצעות שיחת וידאו. יודגש, כי הבקשה להעיד את יאיר באמצעות שיחת וידאו הוגשה ביום 22.2.2006 (יום ד' בשבוע), כאשר מועד ההוכחות קבוע ליום  1.3.2006 (יום ד' שלאחר מכן). עוד יש לציין, כי בהודעת המערער לבית המשפט אשר הוגשה ביום 27.2.2006 יחד עם תגובתו לתשובת המשיב לבקשה, טען המערער, כי אי קבלת הבקשה לא תותיר זמן מספיק ליאיר להגיע ארצה לצורך מתן עדות הואיל והטיסות מאוסטרליה אינן ישירות. ביום 28.2.2006, הגיש המערער בקשה לעיון חוזר בעניין החלטת בית המשפט שלא לאפשר את העדת יאיר באמצעות שיחת וידאו וגם בקשה זו נדחתה.

ראוי לציין בעניין זה כי בישיבת בית המשפט מיום 18.1.2006 שנועדה להיות ישיבת הוכחות, הופיע לראשונה עו"ד ריטרסקי מטעם המערער וביקש את דחיית מועד ההוכחות הואיל ונשכר על ידי המערער לייצגו סמוך מאד למועד זה ולא עלה בידו להיערך לקראתו. בית המשפט נעתר לבקשה על אף שהדיון בערעור ידע דחיות מרובות מטעם המערער. באותה ישיבה אמר עו"ד ריטרסקי :

"אנו לא מנסים למשוך זמן לחינם, אנו מוכנים להתארגן בתוך פרק קצר להתארגן להליך הזה, אפילו חודש. נצטרך להיערך לועידת וידאו, אם בית המשפט יסרב נביאו מחו"ל אנו נשתף פעולה ולא ננקוט סחבת. לא נסרבל את העניין ואם לא אפשרי וידאו נטיס אותו לפה".

ב"כ המשיב לא התייחסה באותו מועד לדברים אילו, לא אישרה אותם ולא דחתה אותם. על רקע דברים אילו ולאור התנהלות המערער בקשר עם ניהול הערעור עד לאותו מועד, ערעור שהוגש עוד ביום 14.6.2001, ואף ניתן בו פסק דין בהעדר הודעה המפרשת את נימוקי הערעור, פסק דין שבוטל בהסכמה, מצא בית המשפט לנכון, בן השאר, להדגיש בהחלטתו לקביעת מועד הוכחות חלופי, כי :

"אני שב ומבהיר כי מי מעדי הצדדים אשר לא יתייצב במועד זה לדיון ייחשב כמי שהצד שרצה להעידו, ויתר על העדתו". 

בקשה לקיום עדות מחוץ לאולם בית המשפט לא הוגשה אלא כאמור שבוע לפני מועד ההוכחות. הואיל ומדובר בעד מרכזי, כפי שטען המערער והואיל והמשיב ביקש לעמת עד זה עם מסמכים המצויים ברשותו, והואיל ולא הוצג טעם של ממש מדוע לא יכול היה אותו עד להתייצב לדיון, ניתנה פעם נוספת החלטה בנושא זה במועד ההוכחות, לאחר בקשה נוספת לעיון חוזר מטעם ב"כ המערער, ובה נדחתה הבקשה  (ראה החלטתי מיום 1.3.2006).

המערער בסיכומיו ובסיכומי התשובה טוען כי בנסיבות אילו, אין לזקוף לחובתו את אי העדתו של יאיר. עוד טוען ב"כ המערער כי בכך נגרם לו נזק ראיתי רב וקופחה זכותו הדיונית. המערער, שעה שבחר לבקש לאשר להעיד את יאיר באמצעות ועידת וידיאו שבוע לפני מועד ההוכחות, כשאין בידי העד אפשרות ממשית להגיע לדיון עצמו אם יוחלט שלא לקבל את הבקשה, הוא שהעמיד את עצמו במצב זה של חסר ראייתי ודיוני לכאורי שהוא טוען לו, וזאת במנותק משאלת המשמעות שיש לאי העדת אותו עד כאילו שיש בכך כדי לזקוף הדבר לחובת המערער.

על פי עדותו של המערער (פרטיכל עמ' 9 ש' 23-24) ועל פי תצלומי הדרכון של יאיר (מע/3, מע/4) הגיע יאיר לישראל ביום 28.5.1998. לטענת המערער במהלך ביקורו זה העביר יאיר לאחותו (רעייתו של המערער) סך של 48,000$ במזומן. (פרטיכל עמ' 10 שורות 4-15):

"ש. לפי הדרכון היה יומיים בתאילנד. ביקשת מגיסך 50,000 דולר במזומן, ושיעביר את זה דרך תאילנד שהיא מדינה לא בטוחה, ובכל זאת הסכמת שגיסך יביא את הסכום הזה במזומן?

ת. מה זה הסכמתי, הוא הביא לי. אני ביקשתי את הכסף, לא ביקשתי איך. זה שהוא עשה את זה ככה בשבילי כל הכבוד לו. לא ביקשתי העברה בנקאית כי זה הרבה כסף, היום אחרי המשפטים האלה אני מבין שהיה טוב אם היינו עושים העברה בנקאית.

ש. מדובר בהרבה כסף ולקחת את הסיכון להביא את זה במזוודה?

ת. אני לא לוקח את הסיכון, זה הוא היא את זה, עדיין לא הייתי באוסטרליה. לשאלת בית המשפט בתוך מה הוא הביא את זה , קיבלתי את זה בתוך שקית ניילון. לשאלת בית המשפט איך זה נראה, אני משיב שבדולרים, 3 חבילות. ארוזות בשקיות ניילון כאלה, בטח פחד ממים אז שם בשקיות ניילון."

המסמך אותו מציג המערער בתמיכה לטענתו זו הוא תצלום דף חשבון של יאיר המצביע על משיכה מיום 16.4.1998 בסך של 83,399.99 דולר אוסטרלי. שווים באותה התקופה  היה כ- 54,000$ (מע/2). לטענתו, סמיכות הזמנים בין משיכת הכסף לבין הגעתו של יאיר לישראל, מצביעה על כך, כי יאיר משך את הכסף לצורך נסיעתו, היינו לצורך העברתו למערער. יאיר התעכב בשל עסקיו, לדברי המערער (פרטיכל עמ' 11 ש' 1-3) ועל כן חלף זמן ממועד המשיכה ועד למועד הנסיעה. באשר למע/2, מדובר בתצלום שאין לדעת אם הוא תצלום שלם ורציף . אמנם מצוינת בו משיכה כנטען , עם זאת בתחתית אותו צילום מופיעה הוראת השקעה מחדש ללא סכום עם זמ"פ של 14 יום. התצלום נושא לוגו של הבנק ואת המלים Investment details בצד הלוגו. המספור בשוליים השמאליים אינו רציף ואין לדעת אם אכן מדובר במספור חסר המעיד על צילום חלקי או שאילו מספרי קוד כלשהם.  מסקנתי מעיון מדוקדק במע/2 היא כי אין ליחס למסמך זה כל משקל.

אף אם ייוחס למע/2 משקל הרי שאין בדף החשבון האמור כדי  להצביע על כך שיאיר נתן הלוואה/מתנה למערער בסך של 48,000$. משיכת הכסף אשר נעשתה כחודש וחצי לפני הנסיעה ועדותו של המערער, כי אינו יודע בדיוק מה עושה יאיר באוסטרליה ומה הוא עשה עם הכסף וכי הוא איש עסקים מערערים את הקשר בין משיכת הסכומים ובין הסכום במזומן שטוען המערער כי קיבל מיאיר.  יתרה מכך, באשר לסכום במזומן עצמו, אין זה מתקבל על הדעת כי איש עסקים מנוסה ימצא לנכון להעביר סכום במזומן באמצעות שקיות ניילון, במהלך טיסה ועצירת ביניים בתאילנד ולא באמצעות העברה בנקאית, הגם שהיא מחויבת בעמלה כלשהיא.

בע"א 194/58, גבאי נ' פקיד השומה, פד"י י"ג, עמ' 1258, 1259) (להלן: "עניין גבאי"), קבע בית המשפט, כי:

"...  פקיד השומה רשאי גם רשאי להניח, שבדרך כלל ולפי מנהג העולם דרכו של אדם להרוויח את לחמו באחת הפרנסות הנלכדות ברשת מס ההכנסה. מי שיוצא דופן, בין שנבצר ממנו להתפרנס מחמת מחלה, גיל וכיוצא באלה, בין שמחייתו מובטחת ממקורות אחרים שאינם חייבים במס, כגון רכוש, רווחי הון, תמיכה או מתנות, עליו לפחות להסביר לפקיד השומה את מצבו המיוחד הזה" (ההדגשה שלי- מ.א.).

 

המערער אף מביא מדברי בית משפט זה בעמ"ה 1405/03 קראווני משה נ' פש"מ כפר-סבא (פורסם במאגר נבו), עמ' 7 (להלן: "עניין קראווני"):

"ככל שהמערערים נשענים בהסבריהם על העברות בין קרובים ומתנות, הרי שמוטלת עליהם החובה להוכיח הדברים בראיות של ממש באופן השואף לתמונה נטולת סדקים תוך יצירת קשר סיבתי הדוק וברור בין הסכומים, ההעברות, היכולות הכספיות, תיעוד חיצוני, וכיוצא בזה."

                        (ההדגשות של המערער- מ.א.)

אכן, צודק המערער, כי שעה שנישום טוען להעברת סכומי כסף בין קרובים חלה עליו חובת הוכחה מוגברת. אולם אינני מקבל את טענת המערער כי הוא עמד בנטל ההוכחה בעניין המתנה או ההלוואה שקיבל לכאורה מיאיר.

חובת ההוכחה המוגברת להוכיח קשר סיבתי הדוק וברור בין הסכומים, ההעברות, היכולות הכספיות וכן להמציא תיעוד חיצוני חלה בענייננו והמערער לא הרים את חובת ההוכחה הזו.

ההעברות- אופן העברת הכספים הנטען תמוה ולא הוכח.

היכולות הכספיות- יכולותיו הכספיות של יאיר לא הוכחו. יאיר שלח מכתב אשר בו הוא מצהיר על הכנסות שנתיות של 150,000$-250,000$, (מש/10) אולם הוא לא נחקר על מכתבו זה ואין למכתב זה משקל ראייתי גדול במיוחד. מכתב זה לא יכול לשמש תחליף למשל לדו"ח מס שהגיש לרשויות המס באוסטרליה וכיוצא בזה. יתרה מכך, אף אם נייחס למכתב משקל ראייתי הרי שהמערער מבקש שנכיר בכך שיאיר העביר לו כמתנה/הלוואה סך השווה לכ- 20%-30% מהכנסתו השנתית. אף עניין זה תומך בעמדת המשיב כי אין לקבל הסבר זה לגידול הונו של המערער.

תיעוד חיצוני- התיעוד החיצוני היחידי אותו הציג המערער הוא דף החשבון של יאיר מעבר לכך לא הוצג כל תיעוד חיצוני לאופן העברת הכספים כמו כן, לא הוצג כל תיעוד חיצוני המצביע על המרת הכספים ממטבע חוץ למטבע ישראלי והמערער טען, כי המיר את מטבע החוץ לשקלים בשוק השחור ושילם במזומן לקבלן (פרטיכל עמ' 9 ש' 16-18).

באשר לסכום שהועבר לכאורה לידי המערער, הרי שכאמור, לא הונחה תשתית מספקת ולו במע/2, כדי ליצור קשר בין הסכום שנמשך על פי מסמך זה, לסכום שהועבר לכאורה לידי המערער.

עדותם של המערער ורעייתו, אשר העידו כי קיבלו מיאיר את המתנה/הלוואה, אינן יכולות לסייע למערער משלא הציג ראיות חיצוניות התומכות בעדותו כמפורט לעיל.

הפניית המערער לפסק דינה של כבוד השופטת ברכה אופיר תום בעמ"ה 1230/00 בכשי יוסף נ' פקיד שומה תל אביב 3 (פורסם באתר נבו) (להלן: פס"ד בכשי) אשר הקל בחובת ההוכחה בעניין העברת כספים מחו"ל אינו רלוונטי לענייננו. בפס"ד בכשי, מדובר בהעברת כספים ממדינות אויב אשר דרך העברת הכספים מטבע הדברים הינה מסובכת יותר ושקופה פחות, ובלשונו של בית המשפט בפסק הדין:

"מוסכם על בתי המשפט, שקיימים קשיים בלתי מבוטלים בהעברת רכוש ארצה ממדינות המוגדרות כמדינות אויב. מוסכם גם, שהעברות כספים ממדינות כאמור מתבצעות בדרכים לא דרכים, שהוכחתן בבית המשפט בעייתית ביותר."

 

אין מקום להקיש מעניין בכשי לערעור זה שהרי אין המדובר בהעברה ממדינת אויב או ממדינה שיש בה קושי טכנולוגי או אחר לבצע העברה כספית.

לאור דברים אלה הרי שהמערער לא נשא בנטל לשכנע, כי קיבל מיאיר סך של 48,000$ כהלוואה/מתנה ועל כן לא מצאתי לנכון לשנות את קביעת המשיב, כי סכום זה מקורו בהכנסה החייבת במס. בקביעתי זו, אין אני נצרך לטענת המשיב כי אי העדת יאיר פועלת לחובת המערער. אעיר כי למערער ניתנה שהות והזדמנות ארוכה ליתן הסבר לסכום זה ולהמציא מסמכים התומכים בעמדתו וזאת גם קודם להוצאת הצווים ולאחר הוצאת הצווים. כל שהוצג עד למועד הדיון ועד למועד הגשת הבקשה למתן עדות מחוץ לאולם, היו המסמכים שצוינו לעיל. העדת העד יאיר באולם או מחוץ לאולם, לא הייתה יכולה לרפא את הפגם שבהעדר מסמכים שיש בהם ראיה מספקת לשאת בנטל ההוכחה המוטל על המערער. בלא תיעוד חיצוני או ראיה חיצונית, הרי שעדות בן משפחה נוסף, ספק אם היה בה כדי להטות את הכף שעה שמדובר בהעברות בין קרובים המהוות לכאורה, הסבר לגידול הון בלתי מוסבר. 

 

קבלת סך של 46,000 ₪ בגין מכירת הרכב של פזית

המערער טוען, כי סך של 46,000 ₪ התקבל ממכירת רכב מסוג אופל קורסה (להלן: "הרכב") אשר היה שייך לפזית ואשר נתנה לו את הסכום הזה כמתנה בעת רכישת הבית החדש שלו בנס ציונה.

בתרשומת ישיבה שנערכה במשרדי המשיב בנוכחות המערער מיום 20.6.2001 (מש/12) רשם הרכז (עמ' 2) כי "רכב האופל לא רשום ע"ש הבת פזית". המערער לא הביא כל ראיה לסתור טענה זו, שמתבססת על יכולת המשיב לבחון הדברים במרשמי בעלות ברכב במשרד הרישוי. עוד יש מקום לציין כי המערער העלה את הגרסה כי סכום זה נמסר לו מביתו פזית, לאחר הוצאת הצווים ולא במהלך הדיונים שקדמו להוצאתם. (ראה סעיף 7 להודעה המפרשת את נימוקי השומה, קביעה שלא נסתרה).

המערער טען בעדותו, כי סך של 46,000 ₪, כספי מכירת הרכב הועברו ישירות ממוכר הרכב לקבלן (פרטיכל עמ' 6 ש' 9-14). להוכחת טענתו צירף המערער תדפיס תנועות בנק של הקבלן ממנו רכש את הבית בנס ציונה (מע/1).

המשיב טוען, כי אופן ההתנהלות בעניין רכישת ומכירת רכבים במשפחת המערער מצביעה על כך, כי לא פזית היא שרכשה את הרכב מכספה אלא דווקא המערער הוא זה שרכש את הרכב. המשיב מוסיף, כי שכרה של פזית באותה העת מצביע על כך, כי היא לא היתה בעלת יכולת כלכלית לרכוש את הרכב בסך 49,000 ₪ מכספה.

המערער העיד, כי בשנת 1995 רכש רכב חדש מסוג שברולט ורשם אותו על שם פזית (פרטיכל עמ' 16 ש' 21- עמ' 17 ש' 1) על אף שהרכב היה שייך לו.

פזית העידה, כי היא קיבלה רכב הונדה מאביה כאשר הייתה בת 18 והרכב הועבר לשימוש אחותה. עוד העידה, כי רכב השברולט שרכש המערער אף אם היה רשום על שמה לא היה שייך לה ולא היה בשימוש שלה  (פרטיכל עמ' 25 ש' 11-20). התנהלות זו, מצביעה על רכישה ומכירה של מכוניות על ידי המערער, כאשר המכוניות נרשמות על שמם של בני משפחה.

פזית התגייסה באוקטובר 93 ואת הרכב מכרה לדבריה בדצמבר 98 לקראת סוף שירותה הצבאי בקבע (פרטיכל עמ' 23 ש' 10-13). פזית העידה, כי היא מכרה את הרכב בחודש דצמבר 1998 (פרטיכל עמ' 23 ש' 11) כחודש לאחר שרכשה אותו (פרטיכל עמ' 23 ש' 20-21) מחיר הרכישה על פי עדותה עמד על סך של 49,000 ₪ (פרטיכל עמ' 23 ש' 23) והיא לא קיבלה כל סיוע במימון רכישת הרכב מאביה (פרטיכל עמ' 24 ש' 10).

בעניין הכנסתה, אישרה פזית, את הנתונים שהוצגו בפניה על ידי ב"כ המשיב, כי הכנסתה בשנת 1995 הייתה בסביבות 14,000 ₪, בשנת 1996 הייתה הכנסתה בסך של 36,000 ₪, בשנת 1997 הייתה הכנסתה בסך של 54,000 ₪ ובשנת 1998 הייתה הכנסתה בסך של 53,000 ₪ (פרטיכל עמ' 24 ש' 18- עמ' 25 ש' 2).

על פי התרשומת הפנימית של המשיב (מש/12), בהמשך לשאילתה 4321 במאגרי המידע של המשיב, הכנסתה של פזית בשנת 1995 היתה בסך של 14,017 ₪, בשנת 1996 היתה בסך של 36,395 ₪, בשנת 1997 היתה בסך של 61,386 ₪, בשנת 1998 בסך של 57,927 ₪. על פי התרשומת הכנסתה הפנויה של פזית בין השנים 1995-1998 היתה 157,161 ₪.

הכנסתה הפנויה של פזית בשנת 1998 או הכנסתה הפנויה הממוצעת בשנים 1995-1998 אינה מאפשרת רכישת רכב בסך של 49,000 ₪ במזומן וללא כל סיוע, כפי שהעידה פזית.

יכולתה הכספית של פזית והתנהלות המערער בכל הקשור לרכישה ומכירה של מכוניות, מביאה למסקנה, כי המערער לא נשא בנטל לשכנע שסך של 46,000 ₪ מקורו  במתנה מפזית וכי מדובר ברכישה ומכירה שמקור הכספי שלה הוא המערער עצמו ומכל מקום ,  אין בידי לקבל את הסברו של המערער לסכום זה. אין מקום להתערב בשקול דעת המשיב משקבע כי הסבר זה לגידול ההון, אינו מתקבל. 

בנוסף יצויין, כי מחשבונה של פזית הועבר סך של 79,000 ₪ ישירות לקבלן (מע/1) סכום אשר פזית לא הצליחה להסבירו אך טענה, כי לא קיבלה סכום כזה מאביה לצורך העברתו לקבלן (פרטיכל עמ' 26 ש' 22- עמ' 27 ש' 11). אי מתן הסבר לסכום זה אשר הועבר מחשבונה של פזית אל הקבלן כתשלום עבור הבית שרכש  המערער מעלה תהיות לרבות בנוגע להתנהלותו של המערער בכל הקשור להעברות כספים בין בני המשפחה.

טענות המערער, כי המשיב לא ערך בדיקות על מנת לברר מהיכן הועבר לקבלן תשלום שלא מחשבונו של המערער וכי בדיקה הייתה יכולה לשפוך אור על מקור הכסף ולהוכיח את צדקתו של המערער, אין בהן ממש. נטל ההוכחה מוטל על המערער. לא מצאתי מקום להרחיב בעניין זה מעבר לכך על אף שב"כ המערער הקדיש לכך פרק נכבד בסיכומיו. בעמ' 32 לפרטיכל מסבירה עדת המשיב לב"כ המערער כיצד יכול היה המערער להמציא מידע ולאפשר למשיב לאמת מידע זה, אולם כל מידע לא הומצא. (ש' 1-11). 

 

הפרש בעניין החוב לקבלן

בהצהרת ההון שלו מיום 31.12.1998, הצהיר המערער, כי הוא נותר ביתרת חוב לקבלן בגין רכישת הדירה בסכום של 259,010 ₪ (מש/2).

עלות הבית של המערער שרכש בנס ציונה הייתה  1,119,010 ₪ (מש/3). עד ליום 9.12.1998 (התשלום האחרון שבוצע לקבלן בשנת 1998) שילם המערער סך של 1,036,200 ₪ (מש/4).

מנתונים אלה עולה, כי הסכום שנותר המערער חייב לקבלן ביום 31.12.1998 הוא 82,810 ₪ וההפרש בין הצהרת המערער על חובו לקבלן לבין חובו בפועל עומד על סך של 176,200 ₪, כטענת המשיב.

המערער לא הביא כל ראיה בעניין זה ואף הסכים, כי נכון ליום 31.12.1998 עמד חובו לקבלן על סך של כ- 80,000 ₪ (פרטיכל עמ' 8 ש' 7-15). לא די בכך הרי שהמערער מאשר (שם) כי בהתאם למש/6- חשבונית/קבלה מאת הקבלן, שולמה היתרה בגין הבית כנגד קבלת חזקה ביום 11.1.99 אשר עמדה על 81,000 ש"ח (לאחר קבלת הנחה בסך 11,769 ₪) ומכל מקום לא עמד החוב לקבלן בסך המופיע בהצהרת ההון. במצב דברים זה, אין לי אלא לקבל את עמדת המשיב אף בעניין זה.

סוף דבר

דינו של הערעור להדחות.

 

בקשת המערער ליתן לו רשות ערעור לבית המשפט העליון מיותרת, שכן למערער זכות להגיש ערעור על פסק דין זה על פי סעיף 157 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] התשכ"א -1961.

בעניין בקשתו של המערער בסיכומיו לעכב את ביצוע פסק הדין אם ידחה ערעורו, אביא מדבריו של ד"ר י' זוסמן בספרו, סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, בעריכת ש' לוין, 1995) 859, שאמר כי:

"העילה העיקרית העלולה להניע את בית המשפט לעכב את הביצוע היא, שאם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק הדין, יהא זה מן הנמנע - או קשה מאד - להשיב את המצב לקדמתו"

 

בנוסף נקבע, כי על המערער להראות, כי יש לו סיכויים טובים לזכות בערעור (ראו: בש"א 219/96 ישקר בע"מ נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ מט (5) 284).

שעה שהמדובר במדינה, הרי שאין חשש, כי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היינו להשיב למערער את המס  שישולם.  דומה כי גם סיכויי הערעור באשר לקביעות אשר בעיקרן הן עובדתיות, אינם גבוהים. עם זאת, פתוחה הדרך בפני המערער, לאחר שיעיין בפסק הדין, להגיש בקשת עיכוב ביצוע ובהתאם לדין הדיוני, ועל כן לא אדחה את בקשתו כעת לגופה.

המערער ישא בהוצאות המשיב בסך של 1,000 ש"ח ובשכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ש"ח  וזאת בהתחשב ובנוסף להוצאות שנפסקו כבר לטובת המשיב בהחלטה מיום 18.1.2006. סכומים אלה ישאו ריבית והצמדה החל מהיום, אלא אם ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום י' באדר, תשס"ז (28 בפברואר 2007) שלא במעמד הצדדים

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.