בש"א 19983/06 - אכדיה סופטוור סיסטמס ואח' נגד מנהל המכס ומס בולים

בתי המשפט

 

 

 

 

החלטה

 

המבקשות הגישו ביום 27.4.06, בקשה לאישור תובענה ייצוגית. הבקשה סבה על חיוב במס בולים על רכיב המע"מ בעסקאות.

 

ביום 31.8.06, ניתנה הודעה מטעם המשיב, בהתאם להוראת סעיף 9[ב] לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ב-2006, האומרת כי אף על פי שהמשיב סבור שגביית מס בולים על רכיב מע"מ בעסקאות נעשית כדין, הוא החליט להפסיק את הדבר (להלן: "ההודעה המפסקת"). ההחלטה נומקה בכך שהחל מ-1.1.06 בוטל החיוב במס בולים כליל. חיוב במס בולים בהקשר להסכמי משכנתא בוטל שנה קודם לכן. לכך נוספו שיקולים של יעילות מנהלית וצפייה שאפשרות הגביה העתידית תהיה חסרת משמעות מבחינת היקפה.

 

נוכח הודעת המשיב בטל הצורך במתן החלטה בדבר אישור התובענה וממילא גם אין צורך לברר אותה.

 

בעקבות ההתפתחויות האלה, הגישו המבקשות, בקשה לפסיקת גמול ושכ"ט עו"ד בהתאם להוראת סעיף 9[ג] לחוק תובענות ייצוגיות.

 

הבקשה ונימוקיה

המבקשות גורסות כי עד להגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית (להלן: "בקשת האישור") נהג המשיב (להלן: "מנהל המכס") לגבות מס בולים על רכיב מע"מ בעסקאות, אף על פי שפסיקת בית המשפט העליון קבעה כי גביה זו אינה חוקית [ע"א 222/00 מ"י – מנהל המכס ומס בולים נ' שיכון ובינוי החזקות פ"ד נז[3]353 (להלן: "פסק דין שיכון ובינוי")]. אמנם המדינה בקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין הנזכר ובקשתה אושרה, אלא שבשל שינויי חקיקה בתחום הנדון החליט בסופו של דבר בית המשפט העליון שלא לקיים את הדיון הנוסף. על כן, הוסיף מנהל המכס לאחוז בהשקפתו שגביית מס הבולים בהקשר לעסקאות האמורות נשענת על אדני הדין. מכאן הטעם להגשת בקשת האישור.

 

המבקשות אינן חולקות על כך שבהתאם להוראות סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות שוללת ההודעה המפסקת  את הבסיס לברור בקשת האישור. עם זה, מכח אותו דין ממש וגם על פי סבר הדעת, המבקשות כיוזמות הליכי האישור זכאית לגמול ראוי בגין פועלה בשם הציבור שממנו נגבה או אמור היה להגבות מס בולים שלא כדין. כיוצא בזה גם עורכי הדין מטעם המבקשות זכאים לשכר טרחה ראוי.

 

סעיף 9[ג] לחוק תובענות ייצוגיות שעליו מבוססת הבקשה מפנה להוראות סעיף 22 ו-23 לאותו חוק, הקובעים את עיקרי השיקולים שבהם מתחשב בית המשפט בשוקלו את הענק הגמול למבקש האישור והענקת שכ"ט לעורכי דינו.

 

גמול

סעיף 22[ב] לחוק התובענות הייצוגיות מורה כי בקביעת הגמול יתחשב בית המשפט בשלושה שיקולים עיקריים (שאינם בלעדיים): 1. הטרחה שטרח התובע המייצג (בענייננו מבקשות האישור) והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית; 2. התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; 3. מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית.

 

המבקשות טוענות שלפי כל אחד ממרכיבי שיקול הדעת המתוארים בחוק מתחייבת קביעה בדבר הענקת גמול נכבד ביותר.

 

התועלת הציבורית שהיא פועל יוצא מהחלטת מנהל המכס להפסיק הגבייה מתמצית בשניים. ראשית המדינה חוזרת בה ממהלך המתעלם מפסק דין מפורש של הערכאה השיפוטית העליונה במדינת ישראל. בקשת האישור הניחה לפני בית משפט זה אתגר של קבלת פסק דין המחייב את המדינה לנהוג על פי פסיקתו המפורשת של בית המשפט העליון.

 

שנית, לפי החוק ניתן מס בולים שנגבה ביתר להשבה עד תקופה מרבית של 5 שנים ובנסיבות מסוימות עד תקופה של 3 שנים. המבקשות חישבו ומצאו (או שהן מעריכות) שסכומי היתר של מס בולים שנגבו ב-5 שנים שקדמו לבקשת האישור עולים כדי 677 מליון ש"ח לערך. לכך צריך לצרף הפרשי הצמדה וריבית בשיעור של 40 מליון ש"ח לערך. היוון סכומי הגביה העתידיים עומד על סך 556 מליון ש"ח וחלק המע"מ המתייחס לגביה העתידית הוא כ-92 מליון ש"ח. בסך הכל נאמדת ה"תועלת" הכספית לציבור בשל הליכי האישור ובעקבות ההחלטה המפסקת בסכום של כ-1.274 מיליארד ש"ח.

 

הטרחה והסיכון הכרוכים בהגשת בקשת האישור ובניהול התובענה הייצוגית חורגים מתביעות רגילות. מן המפורסמות הוא ש-90% מהבקשות לאישור תובענות ייצוגיות נדחות. משמעות דחיית בקשת האישור היא שמוטל על המבקש חיוב בתשלום הוצאות ושכ"ט עורכי דין בשיעורים של עשרות אלפי ש"ח ולפעמים אפילו מאות אלפי ש"ח. סיכון סכומי כסף של עשרות או מאות אלפי שקלים בהסתברות של 9:10 הוא מתכון ברור להימנעות מהגשת תובענות ייצוגיות. הגשת תובענות ייצוגיות היא אינטרס ציבורי מובהק. שכן, מנגנון התובענה הייצוגית הוא אחד מאמצעי הפיקוח על קיום החוק והגנה על אינטרסים פרטיים מפני פגיעה בידי גופים ציבוריים ושלטוניים. כיון שבדרך כלל החיוב הכספי המוטל על כל אחד מחברי הקבוצה שביחס אליה מוגשת בקשת אישור, הוא סכום קטן יחסית. הדעת נותנת שהפרט לא יתבע את הפגיעה בו שכן הליך התביעה הפרטי הבודד איננו כדאי. הסיכוי להתגבר על תופעה של חיוב כספי בלתי חוקי ששיעורו כלפי כל פרט ופרט קטן ביותר נעוץ מטבע העניין במנגנון התובענה הייצוגית. ראינו לעיל שבעניין דנן נגרמה והייתה עתידה להיגרם פגיעה בכספי הציבור בשיעור כולל העולה על מיליארד שקלים. חיובו של כל פרט ופרט קטן יחסית ורק מנגנון התובענה הייצוגית יכול היה להביא לסיכול התופעה הבלתי חוקית.

 

בתנאי סיכון כל כך גדולים הדרך העיקרית להנעת מגישי תובענה ייצוגית לפעול למימוש יוזמתם נעוץ בפסיקת גמול ההולם את הסיכון בנסיבות שהתובענה מצליחה.

 

מידת החשיבות של התובענה הייצוגית הקונקרטית הוא פועל יוצא של התועלת שנגרמה לציבור כתוצאה מהצלחת הליכי התובענה (ההחלטה המפסקת היא שוות ערך להצלחת הליכי התובענה). כיוון שראינו שהתועלת הציבורית היא כפולת טעמים ובעלת משמעות כספית גבוהה ביותר, ממילא מתבקש שחשיבותה הציבורית של התובענה היא מן המעלה הראשונה.

 

שכ"ט עו"ד

סעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות קובע את השיקולים העיקריים שבית המשפט מעמיד לנגד עיניו בקובעו את שכר טרחתו של בא הכוח המייצג, בין השאר, שיקולים אלה הם: 1. התועלת שהביאה התובענה הייצוגית; 2. מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא כח המייצג, הסיכון שנטל על עצמו וההוצאות שהוציא לשם כך; 3. מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית; 4. האופן שבו ניהל בא כח המייצג את ההליך; 5. הפער בין הסעדים הנקבעים לבין הסעדים שנפסקו.

 

כבר הוזכר לעיל הטיעון בדבר חשיבות התובענה הייצוגית דנן, והתועלת הציבורית שהיא פועל יוצא מהשגת תכלית התובענה. המבקשות עמדו, בהקשר לשכר טרחת עורכי הדין, על הטרחה והסיכון לעורכי הדין בהגשת התובענה. הסיכון הרובץ לפתחם של עורכי הדין נובע ראש וראשונה מן הסיכון הרובץ לפתחן של המבקשות. וכבר צוין שסיכון זה הוא בעל היקף כספי רב הנתון להסתברות של 9:10 לעניין אפשרות דחיית בקשת האישור או דחיית התובענה. בדרך כלל וגם בעניין זה מבוסס שכר הטרחה של עורכי הדין על אחוזים מסוימים משיעור החיוב הכספי שבית המשפט פוסק אותו במקרה של הצלחת התובענה. כדי להגיע למטרה הזו הוצרכו עורכי הדין להשקיע מאות שעות עבודה כדי לחרוש תלמים שטח שאינו ברור ומבורר, מורכב ומסובך המשלב דיסציפלינות משפטיות וכלכליות רחבות אנפין.

 

המבקשות טוענות ששכר הטרחה הממוצע הנפסק בתובענות ייצוגיות הוא 9% -  15% מהתועלת המושגת באמצעות התובענה. אפשרות אחרת היא לחשב את שכר הטרחה על פי שיעורי שכר טרחה מקובלים לפי כללים של לשכת עורכי הדין וכללי ועדת שכר הטרחה של לשכת עורכי הדין מתייחסים לשכר שעה שבין 150$ ל-250$ לפי "בכירות" מעמדו של עורך הדין. כיון שבשל המורכבות של הסוגיה נאלצו ראשי המשרדים המייצגים את המבקשות ליטול על עצמם באופן אישי חלק נכבד מאוד של מלאכת ההכנה, אומדות המבקשות את שיעור ההשקעה של עורכי הדין ב-350 שעות של עורך דין בכיר (250$ לשעה) ו-150 שעות לעורכי דין ברמת בכירות נמוכה יותר      (175$ לשעה). סיכום הסכומים עולה כדי 114,000$ לערך.

 

תגובת המשיב

כרקע לתגובתה מציינת באת כח המשיב לפתח התגובה, כי בקשת האישור הוגשה לאחר שבית המשפט העליון בהחלטתו שלא לקיים את הדיון הנוסף 4239/03 העיר שלנוכח אי קיום הדיון תוכל המדינה להעלות בבתי משפט שונים את טענותיה בסוגיית גביית מס בולים על מע"מ בעסקאות, במגמה להצדיק את הגבייה חרף קיומו של פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 222/00.

 

עוד אומרת באת כח המשיב, כי התובענה דנן, אינה הראשונה שהוגשה בסוגיית החיוב במס בולים על רכיב המע"מ (ראו ת.א. 1751/03 רונן נ' מנהל מס בולים; ת.א. 1765/03 שוהם נ' כלמוביל).

 

המשיב חולק על השקפת המבקשות בכל רכיבי שיקול הדעת לעניין עצם הענקת גמול ושכ"ט עו"ד או שיעור הגמול ושכר הטרחה.

 

לעניין הסיכון והטרחה גורס המשיב שזה כמו זה לא חרגו בהיקפם ואינם מצדיקים פסיקת גמול. הטעם לכך הוא כפול. ראשית, המבקשות מסתמכות בעיקר על פסק הדין של בית המשפט העליון שלכאורה נותן להם את מבוקשן בידן וממילא מקטין מאוד את הסיכון שבתביעתן. שנית, המבקשות סומכות מלאכתן על אחרים, היינו על אלה שקדמו להן בהעמדת הסוגיה הקונקרטית להכרעת בתי המשפט.

 

בעניין החשיבות הציבורית של התובענה אומרת באת כח המשיב כי לעיתים קרובות מרכיב מס הבולים על מע"מ בעסקאות גבוה דיו כדי להדביק תובענה פרטית להחזר מס שנגבה ביתר. ואכן, היו תביעות לא מעטות להחזרי מס בולים כאלה. לכן, אין לומר בהכרח שבקשת האישור דנן משרתת אינטרס של קבוצה שנזקו של כל אחד ממרכיביה קטן מכדי הגשת תביעה פרטנית.

 

נוסף לכך, דומה שחישובי המבקשות והערכותיהן את סכומי הגביה שנחסכו, היינו, את אומדן ה"תועלת" שבהשגת תכלית התובענה, לוקים בטעות. האומדנים והחישובים הללו לקחו בחשבון גם את הפסקת הגביה בהתייחס לחוזים ארוכי טווח. אלא שבחוזים כאלה שטרם בוילו וטרם שולם בגינם המס, אין ממש בטענה שכן התועלת נבחנת ביחס לחברי הקבוצה המיוצגת. בין החברי הקבוצה המיוצגת נכללים רק אלה ששלמו מס מיותר ולא מי שטרם שילם מס.

 

נימוק נוסף שבאת כח המשיב מעלה הוא שבלי לגרוע מחשיבות מנגנון התובענה הייצוגית והתכלית שמנגנון זה נועד להרשים, מן הראוי להיזהר מפני "עידוד יתר" של הגשת תובענות ייצוגיות. החשש הוא שבמקום שתהיה ציפייה גבוהה (הסתברות גבוהה) לקביעת גמול ושכ"ט בשיעורים גבוהים, תגבר הנטייה להגיש תובענות ייצוגיות חסרות טעם וחסרות יסוד שביסוד הגשתן מצויה בעיקר הציפייה להפקת רווח מן הגמול ושכר הטרחה למייצג.

 

דיון

נראה שהצדדים אינם חולקים אחד על משנהו בעניין העקרונות המנחים את שאלת פסיקת "גמול מיוחד" לתובע ייצוגי ואף לא את עניין תשלום שכר הטרחה של באי כוחו. המחלוקת מתגדרת בשאלת היישום הקונקרטית של העקרונות הללו.

 

הגישה העקרונית מצאה ביטוי נרחב בפסק הדין של הנשיא ברק בע"א 8430/99 אנליסט נ' ערד פ"ד נו[2] 247. הנשיא ברק עמד על מסגרת השיקולים העיקריים, בעניין הגמול המיוחד. הוא מנה שם חמש מסגרות שיקול עיקריות שאינן בגדר "רשימה סגורה". מתוכן נראים לי שתיים (שניתן לחלק אותן גם לשלוש) כמסגרות שיקול רלוונטיות לענייננו. השיקול אחד הרלוונטי הוא היקף "[ה]טרחה המיוחדת או [ה]סיכון" (שיקול זה אפשר לחלק לשניים; טרחה לחוד וסיכון לחוד). ככל שהטרחה רבה יותר והסיכון גדול יותר, מתחייבת הגדלת שיעור ה"גמול". שכן בהעדר גמול ראוי לא יהיה תמריץ להגשת תובענות ייצוגיות במקום שהטרחה והסיכון הכרוכים בהם גבוהים. שיקול שני הוא עצם ההכרה בחשיבותה של התובענה הייצוגית לשם הגנה על אינטרס הפרט במסגרת אינטרס הכלל. בכך כיוון הנשיא לצורך לשקף את חשיבות מנגנון התובענה הייצוגית כמכשיר המגן על אינטרס הפרט שאינו מקוים בידי גופים שלטוניים או גופים אחרים שפוגעים באינטרס פרטי שלא כדין.

 

אני סבור שצריך לכלול במסגרת השיקולים גם את הצורך להימנע מ"עידוד יתר" להגשת תובענות ייצוגיות. מכל מקום ראוי שבחינת התגמול תביא לידי איזון את הצרכים הנוגדים של עידוד הגשת תובענות ייצוגיות וריסונן. אוסיף ואעמוד על כך להלן.

 

טרחה

המבקשות טוענות שהן הוצרכו ל"טרחה" מיוחדת לשם הגשת בקשת האישור, מפני שמדובר בתחום משפטי – כלכלי מורכב מסובך המצריך קיבוץ של נתונים סטטיסטיים רבים ועיון מעמיק במסגרות הדין השייכות לעניין. המדינה השיבה שהמבקשות עשו דרכן בתלם שנחרש בידי אחרים; אם בידי מגישי תובענות אחרים ואם בידי בית המשפט העליון שפסק את הדין בעניין שיכון ובינוי.

 

גישת המדינה בעניין זה נראית לי הולמת את המציאות יותר מגישת המבקשות. יש לומר שמן הבקשה עולה שהטרחה בעניין התובענה דנן הייתה בעיקר טרחתם של באי הכח המייצגים; היינו עורכי הדין שנצרכו ללמוד הסוגיה ובחינתה מזוויות שונות. לא ראיתי מהי ה"טרחה" המיוחדת של המבקשות כשלעצמן.

 

גם בעניין טרחת עורכי הדין דומה לי שישנה הפרזה בהעמדת היקף ההכנה להגשת התובענה ולדיון בה על 500 שעות עבודה של עורכי דין בכירים ובכירים פחות. מקובל עלי שעורכי הדין המלומדים לא עשו את דרכם כאן בשדה בור ואף על פי שאינני מבטל את ערכה של העבודה שנעשתה בידם, אין היא זהה מבחינת צריכת הזמן ומבחינת האחריות שהיא מעמיסה על כתפי המשפטן העורך את התובענה למקרה שבו מתבקש בית המשפט לפסיקה תקדימית או פסיקה ראשונה בדיסציפלינה מסוימת.

 

סיכון

אכן הדין ופסיקת בית המשפט העליון מורים כי במסגרת שקילת היקף "הגמול המיוחד" יש להביא בחשבון את מידת הסיכון שנוטל על עצמו התובע המייצג ובהקשר לשכר הטרחה של עורכי הדין את מידת הסיכון שהם נוטלים על עצמם. אולם, בעיני ספק רב אם אכן הסיכון הניטל הוא בשיעור של "עשרות עד מאות אלפי שקלים" של הוצאות פסוקות במקרה של סירוב לאישור תובענה ייצוגית או דחייתה. בחלק מכריע של העניינים התובענה מוגשת בידי "אדם מן הישוב" שאיננו בהכרח עתיר ממון. תביעתו האישית היא בדרך כלל קטנה ביותר. הוא אמנם קורא תיגר על גוף או גופים רבי כח ועוצמה. לכן, עם זכייתו הוא מצפה לתגמול נאות. אין זה אומר שכישלונו מבטיח לגוף הנתבע שיפוי הוצאות ריאלי. הריאליה אומרת שבדרך כלל לא ניתן וגם אין מקום לחייב את התובע הייצוגי בשיעורי הוצאות שהוא אינו יכול לעמוד בהם. מה גם שחיוב בהוצאות ריאליות כאלה עשוי כשלעצמו להקהות את שיניהם של תובעים ייצוגיים בכח וממילא גם לשים לאל את המנגנון החשוב של התובענה הייצוגית.

 

המבקשות הציגו רשימה לא קטנה של פסקי דין שבהם נפסקו הוצאות לחובת התובע הייצוגי בשיעור של כמה עשרות אלפי שקלים, אך אינני משוכנע שהמדגם הזה מייצג מספיק ומכל מקום חיוב תובע ייצוגי שנכשל בהוצאות גבוהות אינו הולם את השקפתי בהקשר לעידודם של תובעים ייצוגיים בכח.

 

ה"סיכון" שניטל בידי עורכי הדין אינו רלוונטי לעניין דנן משום שבמקרה הזה הבקשה לאישור השיגה את תכליתה וברור שיש לחייב את המשיב בשכר טרחתם של עורכי הדין. אינני חושב ששכר הטרחה הזה ראוי להגדלה שהיא מעין "בונוס" בשל סיכון שנטלו על עצמם עורכי דין של המבקשות בכך שקיבלו את הייצוג בתובענה זו.

 

החשיבות הציבורית – איזון בין עידוד לריסון

הכל מכירים בחשיבותה של התובענה הייצוגית ובצורך לעודד את קיומם של תובעים מייצגים. התובעים הללו משמשים בתביעותיהם כמין גופי ביקורת חיצוניים על התנהלותם התקינה של הגופים הנתבעים. מבחינה זו מייצגים התובעים המייצגים את האינטרס הציבורי החשוב של הגנה על זכויותיהם של פרטים שאין להם כח או יכולת להגן על זכויותיהם בעצמם.

 

חשיבותה של תובענה ייצוגית קונקרטית נבחנת על פי מידת התועלת לציבור שהיא תוצאה של השגת התובענה את תכליתה. בעניין דנן, ככל הנראה התועלת הציבורית היא בעלת היקף גדול מאוד שכן המדינה החליטה שלא תגבה יותר מס בולים על מע"מ בעסקאות. אמנם המדינה לא תחזיר מס כאמור שנגבה בעבר, אולם היא תמנע מכך בעתיד. כפי שהראו המבקשות בנתונים שמסרו בבקשתן מדובר בגביה של עשרות רבות של מיליוני שקלים בשנה ואולי אפילו מאות מיליוני שקלים. המדינה לא חלקה על הנתונים הללו (היא חלקה רק על זכותן של המייצגות לתבוע בשם "קבוצה" הכוללת פרטים שטרם שילמו מס בולים). על כן, לא ניתן לבטל את ערכה של התובענה הקונקרטית הזאת. צריך לראותה כתובענה חשובה.

 

לפי פסיקת בית המשפט העליון (פסק הדין מפי הנשיא ברק שהוזכר לעיל) חשיבות התובענה צריכה לבוא לידי ביטוי בהיקפו של הגמול המיוחד. לכאן הייתי מבקש לשלב את הערתי שכשם שיש לעודד תובענות ייצוגיות כדי לשמור על אינטרסים פרטיים המתקפחים בידי גורמים רבי עוצמה כלכלית, כך יש להיזהר מפני "עידוד יתר" שיעמיד במדרגה הגבוהה ביותר את האינטרס הפרטי של התובע המייצג המגולם בציפייתו ל"גמול מיוחד". ככל שיגדל הסיכוי להשגת "גמול מיוחד" גדול יותר, כן יגבר היקפן של תובענות סרק שהמגיש אותן מציב לנגד עיניו את הסיכוי (גם אם הוא סיכוי קטן של 1:10) לקבל גמול כנגד סיכון בחיוב בהוצאות שכפי שהראיתי אינו גדול מבחינת שיעורם הנומינאלי של ההוצאות. אם לא תינתן הדעת לכך, נראה את התופעה של הגשת בקשות לאישור תובענות ייצוגיות כתופעה דומה להתנהלותן של חברות הון סיכון בהקשר לכל מיני מיזמים עסקיים. החברות הללו מרבות להשקיע בידיעה שרוב המיזמים לא יצליחו והן מצפות להחזיר את תשומות ההשקעה שלהם ולזכות ברווח גדול באותו מיעוט של מיזמים שינחל הצלחה.

 

התוצאה

קיבוץ מסקנות הדיון למסגרת אחת מגלה שיש להכיר בחשיבותה של התובענה הייצוגית הקונקרטית, שיש להכיר בהוצאות ובהשקעות שהשקיעו המבקשות בעבודות ההכנה שביצעו באי כוחן, ובד בבד עם זה צריך להיזהר מפני הפרזה, הן במידת הטרחה והן באומדן ההשקעה וההוצאות שהושקעו בתובענה. יתר על כן, בחישובי הגמול ושכר הטרחה צריך לכלול את הצורך לאזן בין אינטרס העידוד ואינטרס הריסון השוקלים יחדיו בהקשר לתפעול מנגנון התובענה הייצוגית.

 

עוד עלי להעיר, שבקשת האישור התייתרה עוד לפני שבית המשפט החל לברר אותה. במצב דברים כזה מקובל לפסוק שכר טרחה והוצאות הנופלים בשיעור ניכר מאלה שהיו עתידים להיפסק אילו אושרה התובענה הייצוגית ואילו השיגו התובעים המייצגים את תכליתם במסגרת פסק דין שניתן בתובענה.

 

ציינתי למעלה שעורכי הדין העריכו את "שווי" עבודת ההכנה שלהם בסכום של 114,000 דולר לערך. סברתי שהערכה זו מופרזת ואני מציב את הערכת ההשקעה על כ-75% מן הסכום הנ"ל.

 

על כן אני פוסק לשתי המבקשות יחדיו "גמול מיוחד" בשיעור של 200,000 ש"ח. נוסף לכך אני מחייב את המשיב לשאת בסכום אגרת בית המשפט כפי ששולמה בפועל ובהוצאות שונות בסכום של 25,000 ש"ח.

 

שכר הטרחה הנפסק לעורכי הדין המייצגים הוא בסכום כולל של 300,000 ש"ח.

 

לשם הסרת ספק ייאמר כי בהתאם להוראת סעיף 9[ב] לחוק תובענות ייצוגיות הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית.

 

ניתנה היום י"ח בשבט, תשס"ז (6 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא לצדדים החלטה זו.