עמ"ה 539/03 - אגבריה מערוף עבד אל קאדר נ' פקיד שומה חדרה

בתי המשפט

 

 

 

בשם המערער: עו"ד מחאג'נה מוחמד

בשם המשיב: עו"ד גב' רונית ליפשיץ

 

פסק דין

 

1.         הערעור הוא על החלטת המשיב, אשר קבע את הכנסתו של המערער לפי מיטב שפיטתו, לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א- 1961 (להלן: הפקודה), לשנות המס 1998-2001.

 

הרקע והנסיבות הצריכות לעניין:

2.         בשנות המס שבערעור, עבד המערער כנהג מונית והתגורר באום אל-פחם. המערער עבד כנהג לנסיעות "ספיישל" בתל אביב, שלא בתחנת מוניות מוסדרת (מכונה גם "חאפר").

 

3.         סך ההכנסה החייבת עליה דיווח המערער בהשוואה להכנסה החייבת אותה קבע המשיב בצו, מפורט להלן:

 

 

 

 

השומה:

4.         המשיב ערך את השומה בהסתמך על העובדה שהמערער עבד כנהג מונית עם רישיון במונית (בעל זכות ציבורית מספר 13775), ללא תחנה קבועה באזורי גוש דן בשנות המס שבערעור.

 

            מאחר שהדוחות לאותם שנים הוגשו ללא ציון מספר הקילומטרים שנסע הרכב וללא ציון רישומי מד האוץ לכל סוף שנת המס וללא תיאום שימוש פרטי ברכב, לא הכיר המשיב בניכוי הוצאות החזקת רכב, עליהן הצהיר המערער בדוח.

 

            כדי להוציא שומה, בדק המשיב את רישום מד האוץ בעת הטיפול במוסך המטפל ברכב, ובהסתמך על ממצאים אלה קבע שהמערער נסע בכל שנות המס שבערעור בין 90,000 ל- 100,000 קמ' לשנה, ואילו הוצאות הדלק/סולר מראים שהמערער נסע בין 30,000 ל- 70,000 קמ' לשנה.

 

            ניתוח הוצאות דלק/סולר שתבע המערער ביחס למד האוץ על פי רישום המוסך המטפל, הצביע על חוסר סבירות לטענת המשיב, ולפיכך קבע המשיב שאין בדיווח שמסר המערער כדי לשקף את הצריכה המלאה.

 

כמו כן לא קיבל המשיב את עלות הנסיעה אותה ציין המערער, ותוך השוואה לתדריך הכלכלי לצד נתוני העסק, קבע עלות שונה.

על בסיס הנתונים והממצאים האמורים, קבע את שומתו.

 

בנוסף קבע המשיב כי הפיצוי שקיבל המערער מחברת הביטוח, היה בחלקו חייב במס, אותו פיצוי שקיבל בגין אובדן ימי עבודה ב- 1/98, ב- 9/99 וב- 4/01.

                                                                                                                                   

טענות בעלי הדין:                                                                                                       

5.         המערער הודה כי דיווח רק על חלק מהוצאותיו, באופן שהדיווח היה רק על הוצאות הדלק שהוצאו בהקשר לנסיעות העסקיות, ולא דיווח על הוצאות שהוצאו בקשר לנסיעות פרטיות (ראה סע' 15 (א) לסיכומיו). אף שהוא מודע כי אופן דיווח כזה נוגד את כללי הדיווח, טען המערער כי יש בדרך זו כדי לנטרל את הנסיעות הפרטיות ונסיעות הסרק ולהביא לדיווח אמת של נסיעותיו החייבות במס, ואין בכך כדי להביא להעלמת הכנסות חייבות (סע' 15 (ב) ו-(ג) לסיכומיו).

           

6.         לטענת המשיב, ניכרת אי סבירות בדיווחי הכנסות המערער. לטענתו, מהשוואה בין מספר הקילומטרים שנסע רכבו של המערער לבין הוצאות הדלק עליהן דיווח, עולה המסקנה כי המערער לא מדווח על כל הוצאותיו, אלא על כ- 33%-/70% מהוצאותיו. לטענת המשיב נעשה הדבר במטרה להעלים חלק מהכנסותיו מתשלום מס כדין.

 

דיון ומסקנות

 

הגדרת המחלוקת:

7.         עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת להיקף הנסיעות העסקיות של המערער, שלפיו ניתן לאמוד את היקף הכנסותיו החייבות במס. לצורך כך יש לעמוד ראשית על סך כל הקילומטרים העסקיים בתשלום וכן על הפדיון לק"מ.

 

מאחר שספרי המערער לא נפסלו, על פקיד השומה להצדיק החלטתו, מדוע אין לראות בדוחות שהוגשו, והמסתמכים לכאורה על פנקסי החשבונות, כבסיס לחיוב במס. יחד עם זאת החובה המוטלת על המשיב היא "חובת ההצדקה", שאינה מגעת לכדי נטל השכנוע. הנטל הראייתי האחרון נותר על המערער (ראה ע"א 6743/03 תחנת שירותי רכב רוממה חיפה בע"מ נ' פ"ש חיפה, תק-על 2005(3) 1125 סעיפים 6-8).

 

דרך ניהול הספרים:

8.         על אף שהספרים לא נפסלו, ועוד קודם לדיון בטענות גופן, יש מקום להעיר לגבי אופן הדיווח של המערער ובחירתו לחרוג מכללי הדיווח המחייבים וזאת ללא אישור מתאים מרשויות המס.

 

9.         בינואר 1995, נכנסו לתוקף תקנות חדשות בנוגע לניכוי הוצאות רכב. בין היתר, בוטלה האבחנה בין רכב פרטי למסחרי. ההוצאות כוללות גם הוצאות קבועות וגם משתנות. כמו כן נקבע, כי ניכוי הוצאות רכב יותנה בהתקנת מכשיר למדידת מספר הקילומטרים שנסע הרכב ותצרוכת הדלק.  תקנה זו נכנסה לתוקף ביולי 2001.

המערער כאמור, מתגורר באום אל פחם, ועובד בתל-אביב. בהיות המערער נהג מונית, המבצע הסעת נוסעים מאום אל פחם לתל אביב וכן מתל-אביב לאום אל פחם,  חלה עליו החובה, בין היתר, לפי תקנה 6 לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), התשנ"ה-1995 (להלן: תקנות ניכוי הוצאות רכב) לרשום בספריו את קריאת מד האוץ השנתית של הרכב, כתנאי להכרה בהוצאות רכב. אין חולק כי המערער לא ביצע רישום, כאמור.

 

            ועוד, על-פי סעיף 31 לפקודה ועל-פי תקנות ניכוי הוצאות רכב, על הנישום לדווח על מלוא הוצאותיו, ללא הבחנה בין הוצאות עסקיות להוצאות פרטיות.

 

10.        התכלית העומדת מאחורי החובה לנהל פנקסים כדין היא כפולה: יצירת מערכת אשר תביא לדיווח אמת, תוך יצירת מערכת פנקסים שתקשה על נישום להעלים הכנסות בין בדרך ישירה הנוגעת להכנסות עצמן, ובין בדרך של הקטנת הכנסות, באמצעות דרישה לניכוי הוצאות מופרזות.

            ועוד, ניהול חשבונות הוא אמצעי לביקורת ומעקב לצורך קביעת מס אמת. אי ניהול תקין ודווקני של הספרים יכול לפגוע ביכולת לבדיקה אובייקטיבית של הנתונים, כפי שהיה במקרה זה (ראה הערותיי לעניין זה בעמ"ה (חיפה) 2053/98 א. בטחון אזרחי בע"מ נ' פקיד שומה חיפה. ניתן ביום 19/7/04; ראה להשוואה גם עש (חיפה) 5265/99 בויראת נ' מ"י. ניתן ביום 13/10/04). יש לפיכך, בדרך של ניהול פנקסים כדין, כדי לאפשר באופן קל ונוח לרשויות המס לעמוד בכול רגע נתון על מצב העסק, ללא צורך בפעולות נרחבות המחייבות הוצאת משאבים מיותרת.

 

הנתונים הבסיסיים הנדרשים:

11.        כדי לעמוד על היקף ההכנסה החייבת במס, לגבי נהגי מוניות, יש להיזקק למספר נתונים:

מספר הקילומטרים של הרכב בשנות הערעור. אין ספק שזה נתון התחלתי, שממנו ניתן לגזור את היקפם של הנסיעות העסקיות לאחר הפחתת נסיעות פרטיות וכן נסיעות סרק, המתבצעות במהלך ביצוע העבודה.  וכן יש לבחון נתון זה לצד הוצאות הדלק.

 

נתונים אלה יכולים היו להיות בפני פקיד השומה, אילו היה רישום של כלל הנסיעות, לצד רישום פרטני של נסיעות פרטיות, במיוחד כאשר המערער טען לקיומן של נסיעות פרטיות, מעבר למקובל.

 

חוסר התאמה ברור בין רישומי מד האוץ של המונית, כפי שזה נרשם אצל המוסכים המטפלים (בהעדר רישום אצל המערער) לבין הוצאות דלק אותן דרש, והעמדתם על שיעורים נמוכים, מוביל למסקנה – וזו הייתה מסקנת המשיב – כי המערער נמנע מלדווח על ההיקף המלא של הוצאותיו, במגמה להעלים מס.

 

12.        שאלת מס' הקילומטרים שנסע הרכב בכל שנה, לא הייתה אמורה כלל להיות במחלוקת בין הצדדים, וזאת אם היה המערער מדווח דיווח מלא של נסיעותיו, לפי כללי הדיווח המחייבים.

יוזכר גם כי משנת 2001 (חודש יולי באותה שנה) חוייבו נהגי המוניות להתקין קופה רושמת עם מד-אוץ ברכב, כדי לעמוד במדויק שלא רק על היקף כלל הנסיעות ברכב, אלא גם על הק"מ של כל נסיעה ונסיעה בנפרד ולרשום בכל חשבונית את מספר הק"מ בגינה.

המערער לא רשם בספריו את קריאת מד-האוץ של הרכב.

ואולם, ערעור זה נסוב גם על שנים שקדמו להוראה זו. כך משבחר המערער לדווח רק על חלק מנסיעותיו, נדרשת הכרעה בשאלה היקף נסיעות הרכב לצורך חישוב הקילומטראז' העסקי בתשלום.

 

מס' הקילומטרים של הרכב בשנים הנדונות:

13.        בהעדר רישום מדויק של מד-האוץ, פנה המשיב לבדיקת נתון זה, אצל המטפלים של הרכב. המשיב חישב את סך כל הקילומטרים שנסע הרכב בכל שנת מס בהתאם לקריאת מד אוץ ברישומי המוסך המטפל ברכב. המערער מצידו ביקש לחשב את מספר הקילומטרים על דרך של ממוצע, באמצעות חלוקת מספר הקילומטרים הכולל באורך חיי הרכב (עדות רוה"ח אבו שקארה בעמ' 38-40 לפרוט').

 

הגם שהפער בתוצאות בין הצדדים אינו גדול, נראה כי אופן החישוב בו נקט המשיב, על-ידי קריאת מד אוץ הרכב לגבי כל שנה בנפרד, הינה מדוייק יותר ומאפשר מדידה אובייקטיבית של מס' הקילומטרים ביחס לכל שנה בנפרד, וזאת מבלי להזדקק לחישוב על דרך הממוצע הרב שנתי (ראה קריאת מד אוץ בחשבוניות המוסכים. מצורף לתצהיר המפקח קליין. מסומן מש/1).  השימוש בממוצעים, יכול שייעשה, רק באותם מקרים שלא ניתן לקבל נתונים מדויקים.

 

זאת ועוד, יש לשוב ולהזכיר כי אם רצה המערער לטעון אחרת, ראוי כי היה מביא דיווח אמת על כלל נסיעותיו ולא היה מסתפק בדיווח החלקי שהובא.

יש אפוא לאשר לעניין זה את קביעת המשיב בשומה לגבי הק"מ השנתי לגבי כל שנת מס.

 

ניכוי נסיעות פרטיות:

14.        מכלל הנסיעות שביצע הרכב בכל שנת מס יש להפחית את הנסיעות הפרטיות ומהיתרה המהווה את סך הנסיעות העסקיות, להפחית לאחר מכן את אחוז נסיעות הסרק.

משום שמדובר בהוצאה שהיא מטיבה הוצאה מעורבת, קובעות תקנות ניכוי הוצאות רכב את מספר הקילומטרים שניתן להפחית בגין נסיעות פרטיות ומעמידות אותו על 9,900 ק"מ.

בצד זה יש בסמכותו של המפקח להכיר במספר ק"מ גדול יותר של נסיעות פרטיות, בכפוף להצגת מסמכים מתאימים מטעם הנישום, וזאת בהתאם לחלק היחסי של הוצאות העולה על 9,900 ק"מ, מתוך מספר הק"מ השנתי הכולל.

 

מהוצאות הדלק אותן דרש המערער עלתה מסקנה של המשיב – שאף נתמכה בעדות המערער עצמו – כי המערער לא דיווח על כלל הוצאות הדלק שהיו לו. לטענתו, כאמור, בחר לדווח רק על הוצאות עסקיות, ולא על עסקיות פרטיות.

דיווח כגון זה, לאו דיווח הוא, ויש בו כדי לבסס את מסקנת המשיב – בהעדר ראייה אחרת – כי היה בדיווח חלקי כגון זה, כדי להצביע על העלמת הכנסות.

 

15.        מסיכומי המערער לא ברור אם ממשיך המערער לעמוד על טענתו להגדלת היקף ניכוי הק"מ בגין הנסיעות הפרטיות מעבר לניכוי שהוכר בגובה של 10,000 ק"מ (ראה סע' 9 בסיכומיו לעומת סע' 12 ב'). ואולם, מאחר שבין יתר טענותיו, טען המערער כי מתקיימות אצלו נסיבות מיוחדות המצריכות הכרה בהיקף גדול מהמקובל של הנסיעות הפרטיות, יש לדון ולהכריע גם בשאלה זו.

 

אחוז הנסיעות הפרטיות מכלל הנסיעות בשנים הנדונות,לפי דיווחי המערער עומד על שיעור של 30%-60%. בנתון זה יש כדי להעלות תמיהות באשר לסבירותו. בין הסיבות להגדלת היקף הנסיעות הפרטיות ברכב, פירט המערער כי אמו חולה וכי כבן בכור הוא נדרש לבקרה בבית החולים בתכיפות גבוהה, כמו גם לסייע בידה ברוב פעילות היומיום.

 

עוד ציין המערער כי הוא סובל מבעיות בריאותיות וכי הוא מסיע את אשתו בכל בוקר למקום עבודתה בבית ספר באום אל-פחם (סע' 8 לתצהיר המערער. מסומן ע/1).

 

לעומת זאת טען המשיב כי לא הוכח היקף חריג של נסיעות פרטיות, המחייב סטיה מהתקנות בעניין ניכוי הוצאות רכב ואין לפיכך מקום לאפשר ניכוי של יותר מ- 10,000 ק"מ בגין הנסיעות הפרטיות, כפי שעשה בבניית השומה.

 

יש לקבל בעניין זה את עמדת המשיב.

 

16.        המערער הודה, כי לא ביצע רישום לגבי כלל הוצאותיו. לטענתו, דיווח רק על ההוצאות העסקיות, ולא הותיר בידי המשיב כול בקרה, לגבי סיווג ההוצאות הנדרשות בניכוי.

 

משמבקש נישום לסטות מן ההסדר הקבוע בתקנות לעניין גובה ניכוי הנסיעות הפרטיות מתוך כלל הנסיעות ברכב, עליו הנטל כי יש הצדקה לסטייה המבוקשת, ובייחוד משכול הנתונים הרלוונטיים לעניין זה מצויים בידיו. במקרה זה לא הצליח המערער להוכיח הפרדה ברורה בין ההוצאות לנסיעות העסקיות לבין ההוצאות לנסיעות הפרטיות (ראה עמ' 11-19 לפרוט'), אשר יש בה כדי להחליף את ההסדר הקבוע בתקנות ניכוי הוצאות רכב, כך שבהיות ההוצאה מטיבה הוצאה מעורבת, מעריך ההסדר את סך הק"מ הגלובלי שיש לנכות בגין נסיעות פרטיות. באופן זה אין גם לקבל את טענתו של המערער כי ימי הנסיעות העסקיות מופרדות לחלוטין מימי הנסיעות הפרטיות וכי בכל בוקר הוא ממלא את מיכל הדלק באופן שמספיק לצרכי הדלק לאותו יום בלבד, כך שהוא יכול כביכול להפריד בין ההוצאות העסקיות להוצאות הפרטיות.

 

כך לדוגמא העיד המערער כי בערבו של יום העבודה, אם הוא מוזמן לאירוע משפחתי, המצריך נסיעה פרטית, הוא אינו רושם את הנסיעה כפרטית ונעשה שימוש באותו מיכל דלק (עמ' 19 לפרוט'). רישום בדרך זו, אינו יכול לשמש אסמכתא לניכוי הוצאות, בכלל, ובהעדר מסמך חשבונאי, בפרט. ההחלטה הבסיסית שהותיר המערער לעצמו, להחליט מהי הוצאת פרטית ומהי הוצאה עסקית, ולהימנע מרישום כלל הוצאותיו, מערערת את עצם אפשרות הפיקוח והביקורת על ידי רשות המס.

 

זאת ועוד, משנתגלה הפער המשמעותי הבלתי מוסבר בין מספר הק"מ השנתי במד האוץ אצל המוסך המטפל, לעומת ההוצאות הנדרשות לניכוי, ולאחר שהודה, כי הרישום הנעשה על ידו סלקטיבי, המשיך המערער לטעון להיקף חריג של נסיעות פרטיות, מבלי להציג כל ראיה על ההיקף הנטען. כל זאת על אף שהובהר למערער, גם על-ידי בית המשפט במהלך עדותו (עמ' 18 ועמ' 28 לפרוט'), כי על הנישום הטוען לצורך בחריגה מההוראות בעניין ניכוי הנסיעות הפרטיות הקבועות בתקנות, הנטל להוכיח את הנסיעות החורגות ואת מס' הק"מ החורג, וזאת תוך גיבוי טענותיו במסמכים מתאימים. לא די באמירות בעלמא על נסיעות מופרזות, בייחוד לאור הודיית המערער בדבר אופן הדיווח על נסיעותיו והוצאותיו, שאינו עומד בהוראות החוק והתקנות.

 

17.        לגופן של הטענות שהובאו, יצוין כי לא ברור מדוע יש בהסעת אשת המערער למקום עבודתה שהוא בעיר מגוריהם, אום אלפחם, כדי להגדיל את היקף הנסיעות באופן חריג. כך גם לא פורט מדוע מצבו הבריאותי של המערער הינו עילה להגדלה דומה. זאת ועוד, המערער נמנע מלהציג מסמכים על דבר אשפוזה של אמו בבית החולים, ובכלל זה על אורך התקופה, כדי להצביע על הצורך לנסיעות מוגברות כדי לבקרה בבית החולים או כדי להסיעה לטיפולים (עמ' 15 ועמ' 27 לפרוט'), וזאת גם אם היה מקום לקבל שבהיות המערער בן בכור, ובייחוד לאחר מות אביו, נדרש הוא לאחריות רבה יותר בטיפול במשפחה.

 

מכל האמור עולה המסקנה כי אין מקום לסטות מההסדר הקבוע בחוק לעניין ניכוי הוצאות נסיעה פרטיות וכי בדין לא הפעיל המפקח סמכותו להגדלת ההיקף האמור.

 

ניכוי נסיעות סרק:

18.        מסיכומי המשיב עולה כי קיבל את עמדת המערער ולפיה את אחוז נסיעות הסרק שיש להתיר לו בניכוי, יש להעמיד על 30%, וזאת בהיותו נהג מונית העובד ללא תחנה מסודרת (חאפר) (ראה עמ' 8 לסיכומי המשיב).

יש איפוא לתקן את השומה בעניין זה ולהתיר למערער ניכוי של 30% בגין נסיעות סרק מכלל הנסיעות העסקיות.

 

קביעת הפדיון בש"ח לכל ק"מ:

19.        המשיב קבע את הפדיון לק"מ על סמך חלוקת התמורה שהתקבלה במרחק נסיעה ממוצע שנמדד ע"י מד אוץ הרכב, וזאת בבדיקת 25 חשבוניות רצופות משנת 2001 (ראה נייר עבודה ג' המצורף לתצהירו של המפקח קליין). בהתאם לכך העמיד את הפדיון לק"מ על 4.2 ₪ (לא כולל מע"מ).

 

רוה"ח אבו שקארה מטעם המערער, ביקש לחשב את הפדיון לכל ק"מ על ידי חלוקת כלל הק"מ שנסע הרכב בכל שנה לכמות הליטרים שנדרשו באותה שנה. את אלו האחרונים, ביקש לחשב על-ידי חלוקת הוצאות הסולר המדווחות במחיר הממוצע לליטר סולר בכל שנה. כך מצא רוה”ח אבו שקארה כי רכבו של המערער נסע בכל אחת משנות הערעור בממוצע 15 ק"מ לליטר.

מעבר לכך שאופן החישוב שנעשה אינו ברור כלל ועיקר, ויותר מכך לא ברורה מטרתו וכיצד הוא מוביל לקביעת הפדיון בש"ח לכל ק"מ, גם לגופו של החישוב, בחישוב שהוצג, לא ניטרל רוה"ח אבו שקארה את הנסיעות הפרטיות והוצאות נסיעות הסרק בטרם חילק את כלל נסיעות הרכב בהוצאות שהוצאו לטענת המערער רק בגין נסיעות עסקיות. די בכך כדי לשמוט את הבסיס מהחישוב כפי שנעשה. יצויין כי דברים אלו אף הוערו על ידי בית המשפט עוד במהלך הדיון (עמ' 45 לפרוט').

לחילופין, חישב רוה"ח אבו שקארה את הפדיון לק"מ על-ידי חלוקה מידגמית של מספר ק"מ יומי לתמורה שהתקבלה באותו יום (ראה חישובים בנספח מע/8 המצורף לתצהיר רוה"ח אבו שקארה. מסומן ע/4). בהתאם לכך ביקש לקבוע כי הפדיון לק"מ עומד על סך של 1.29 ₪.

 

יצויין כי רוה"ח אבו שקארה לא צירף את החשבוניות עליהן הסתמך בחישוביו, כך שלא ניתן לאמת את הנתונים ואת החישוב עצמו. המשיב התנגד לנתונים עליהם הסתמך רוה"ח אבו שקארה ואף ביקש לצרף ראיה נוספת – סרטי הקופה של המונית לגבי אותם ימים עליהם נסמך רוה"ח אבו שקארה בחישובו – וזאת לטענתו כדי להוכיח כי החישוב אינו מדוייק. בהחלטה מיום 9/7/06 ולאור התנגדות המערער להבאתה, לא הותרה הבאת הראיה הנוספת (ראה תיק בש"א 8236/06).

בנסיבות העניין, גם לא מצאתי לנכון להתיר הצגת ראייה נוספת. המשיב חזר על הבקשה האמורה, בסיכומיו (ראה סעיף 20 לסיכומי המשיב). אין בדעתי להיעתר לבקשה. נראה, כי די בראיות שהוצגו כדי לקבל בעיקרה את גרסת המשיב ולדחות את טענת המערער.

 

רישום בסרט קופה, לגבי מספר ימים, על-פי בחירת נישום שאינו רישום מלא ועוקב, ומבלי שזה נסמך על חשבוניות, אינו יכול לשמש בסיס ראייתי לקביעת ממצא, כנגד נתוני חישובי המשיב. זאת ועוד, המערער בחר באמצעות רואה החשבון מטעמו, לערוך חישוב, על-פי נתונים שהוא מתנגד להצגתם בבית המשפט. לפיכך, חישוב כזה אינו יכול לשמש בסיס ראייתי מבחינת תוכנה של הראייה. דומה הדבר, לראיה המצויה בחזקת בעל דין והוא נמנע מלהציגה לבית המשפט. הלכה היא כי במקרה כזה, בו נמנע צד מלהביא ראיות שברשותו, כמו גם עדים שבשליטתו, אשר היה בהן כדי לבסס ולתמוך את גרסתו, פועל הדבר כנגדו (בש"א 2464/01 אגודת הספורט מכבים-רעות נ' איגוד טניס השולחן בישראל, תק-על 2002 (1) 605; ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל נ' סאטא אטיאס, תק-על 2006 (1) 991). יש בכך ככלל, להקים לחובתו של אותו צד חזקה שבעובדה, כי לו היה מציג את הראיות שברשותו היה הדבר מביא לערעור גירסתו (ראה י' קדמי, על הראיות (חלק שלישי) (מהדורת תשס"ד- 2003) בעמ' 1649; ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד אסעד, פ"ד נ (1) 499; ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין, תק-על 94 (4) 82).

 

20.        לגופו של עניין, כאמור, החשבוניות עליהן הסתמך רוה"ח אבו שקארה בחישובו לא צורפו, כך שלא ניתן לאמת את הנתונים הבסיסיים עליהם הושתת החישוב; יתר על כן, בעיקר לא ניתן לוודא כי בסכימת הק"מ היומי שנסעה המונית, נוטרלו הנסיעות הפרטיות ונסיעות הסרק, בטרם חולק מספר הק"מ, בתמורה שהתקבלה באותם ימים. זאת בייחוד לאור העובדה כי בדרך החישוב הראשונה שהציג רוה"ח אבו שקארה לא נוטרלו נסיעות אלו.

לאור האמור, לא ניתן לסמוך על החישובים שהציג המערער ככאלו המהווים פדיון לכל ק"מ עסקי בלבד, ואין בהם כדי לסתור את חישוב המשיב המסתמך על 25 חשבוניות מס רצופות, בהן נרשם הפדיון למול ק"מ הנסיעה.

 

יש להבהיר כי לאור פירוט החישוב לעניין ההכנסה החייבת בסע' 10 לשומה שהוצאה, עומד הפדיון לשנת המס 2001, לק"מ עסקי על סך של 4.2 ₪, כשסכום זה כולל בתוכו גם את המע"מ, וזאת שלא כפי שהעמיד המשיב את הפדיון, כביכול ללא מע"מ, ככל הנראה מתוך טעות חישובית.

 

השאלה היא, אם יש מקום להתערבותו של בית המשפט ולהורות על הקטנה מסויימת של  הפדיון לק"מ, בשים לב שהבדיקה של המשיב התייחסה למספר מצומצם יחסים של קבלות. נראה, כי לעניין זה, יש לקבל את ההלכה, שבמקום שהוכח כי הרשות המינהלית המוסמכת הפעילה שיקול דעתה, בתחום מקצועיתה, אין מקום להתערבותו של בית המשפט, במיוחד בהעדר ראיות לסתור.

עוד יש לציין כי על-פי חישוב נוסף של המשיב לאחר בדיקת סרט הקופה של המונית, שצורפה לסיכומיו, סך הפדיון לק"מ עסקי אף עולה על גובה הפדיון שנקבע בשומה. זאת ועוד, יש גם להפנות לסע' 6 בתצהיר המפקח ולפיו הופחת בטעות המע"מ פעמיים. ואולם, נראה כי המשיב אינו עומד על תיקון הטעות, אינו מבקש מבית המשפט לתקן את השומה מכוח סע' 156 לפקודה, ולמען הסר ספק יובהר כי בית המשפט אינו מתיר תיקון כזה.

לאור כל האמור, יש לדחות את הערעור גם בנוגע לחלק זה של השומה.

הכנסות מפיצויים בגין תביעת ביטוח:

21.        בשומה, חייב המשיב את המערער, בתוספת הכנסה בגין פיצוי אותו קיבל המערער מחברת ביטוח בגין אובדן ימי עבודה. לטענתו, לא דיווח המערער על הכנסה זו ולכן גם לא צירף מסמכים המפרטים את אופן חישוב הפיצוי ואם נכללים בו רכיבים אשר פטורים ממס.

 

רוה"ח אבו שקארה העיד כי אכן לא דווחו ההכנסות מכספי הפיצוי בדוח השנתי (ראה עדותו בעמ' 38 לפרוט'). המערער טען בהקשר זה כי מדובר בהכנסה קטנה אשר אין בה כדי להשפיע בצורה מהותית על חישוב הכנסותיו; כי לא הייתה כוונה להעלים מהמשיב את דבר ההכנסה, שהרי סכום זה דווח במסגרת ההסברים בהצהרת הון שהגיש; וכי ממילא חלקים בהכנסה זו הם פטורים מס, מאחר ששולמו גם בגין כאב וסבל והחזר הוצאות אישיות שהוציא בעקבות התאונה (סע' 7 לתצהיר המערער. מסומן ע/1).

 

22.        אין חולק כי סכומים שהתקבלו מאת חברת הביטוח כפיצוי בגין אובדן ימי עבודה חייבים בדיווח למשיב כהכנסה. בהתאם לאמור בשומה מדובר בסכומים שהתקבלו עבור החודשים 1/98, 9/99 ו-4/01 (סע' 8 לנימוקי השומה).

יש אפוא לקבל בעניין זה את קביעת המשיב.

ואולם, לטענת המערער, לגבי חלק מן הסכומים זכאי הוא לפטור ממס. לצורך בדיקת זכאותו של המערער לפטור ממס בגין חלק מדמי הפיצוי שהתקבלו, ולאור הסכמתו של המשיב לבדוק עניין זה עם הצגת הפירוט המתאים (עמ' 20 לסיכומי המשיב), עומדת למערער, ובעניין זה בלבד, הזכות להציג בפני המשיב מסמכים הקשורים בקבלת דמי הפיצויים, וזאת תוך 30  ימים מהיום. המשיב יחזור ויבדוק את הנושא.

לא יוצגו המסמכים עד אותו מועד, או שיוצגו ולא תימצא בהם עילה לתיקון השומה, יראו את השומה שהוצאה בעניין זה כמאושרת, כפי שהיא.

 

לא מצאתי בטענות הנוספות שהועלו מטעם המערער רלוונטיות לערעור הנדון. לפיכך, לא נדרש הצורך לדון בהן.

 

 

התוצאה:

23.        אשר על כן, אני מורה על קבלת הערעור בחלקו:

א.         השומה לגבי הכנסתו כנהג מונית, תתוקן, באופן ש:

(1)        המשיב יתיר למערער ניכוי של 30% בגין נסיעות סרק מכלל הנסיעות העסקיות.

(2)        יובהר כי הפדיון לק"מ עסקי לשנת המס 2001 עומד על 4.2 ₪, כולל מע"מ, ובהתאמה יש למדד את הפדיון לק"מ עסקי, לשנות המס הקודמות שבערעור.

 (3)       יתר הנתונים שנקבעו על ידי המשיב, לצורך קביעת הכנסתו החייבת במס של המערער מההכנסה כנהג מונית, יעמדו בעינם.

ב.         בנוגע לסכומי הפיצויים שהתקבלו מאת חברת הביטוח כפיצוי בגין אובדן ימי עבודה חייבים, סכומים שהתקבלו עבור החודשים 1/98, 9/99 ו-4/01 (סע' 8 לנימוקי השומה), רשאי המערער – תוך 30 ימים מהיום - להציג מסמכים אשר יש בהם לבסס טענתו כי הוא זכאי לפטור ממס. המשיב יחזור ויבדוק את הנושא.

לא יוצגו המסמכים עד אותו מועד, או שיוצגו ולא תימצא בהם עילה לתיקון השומה, יראו את השומה שהוצאה בעניין זה כמאושרת, כפי שהיא.

ג.          המערער ישלם למשיב, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

 

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום י' בשבט, תשס"ז (29 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.