א 24452/01 - לוי מנשה נגד מדינת ישראל

בתי המשפט

 

 

 

 

 

פסק דין

 

רקע

תובענה זו הינה בקשר למידע שמסר התובע לנתבעת, באמצעות עובד רשויות מס הכנסה, מידע אודות העלמות מס, החזקת מטבע חוץ (מט"ח) שלא כדין  ומתן שוחד.

בעת מסירת המידע, הובטח לתובע גמול בשיעור של- 10% מהסכום שיגבה בעקבות המידע שמסר.

התובע טוען שהובטח לו וסוכם עימו, כי הוא יהיה זכאי לגמול מכל סכום שנגבה לאוצר המדינה, עקב אותו המידע שמסר.

מאחר ולתובע אין גישה לנתונים ולמסמכים המאמתים את הסכומים שניגבו, והמצויים בידיעת ובשליטת הנתבעת, הוא עתר לחייב את הנתבעת במתן חשבונות מלאים ונכונים בקשר להיקף הסכומים "אשר ניגבו בפרשה" (ס' 9 לכתב התביעה).

 

המדינה אינה מתכחשת לטענת התובע, כי הובטח לו גמול עקב המידע שמסר, ולטענתה - התובע אף קיבל את אותם הכספים להם היה זכאי, אלא שלטענתה, התובע זכאי לגמול רק מכל מס שניגבה ממעלימי מס עקב מידע שמסר לנציבות מס הכנסה, ולפיכך הוא אינו זכאי לכל גמול נוסף בגין כספים נוספים שהגיעו לקופת המדינה עקב אותו המידע.

 

תובענה למתן חשבונות מתבררת בשני שלבים.  בשלב הראשון - קובע בית המשפט אם התובע אכן זכאי לקבל חשבונות מן הנתבע, ובשלב השני - עוברים לשלב בירור החשבון.

מצויים אנו, בתיק זה, בשלב הראשון - בו על התובע להראות קיומה של מערכת יחסים מיוחדת המצדיקה מתן חשבונות, וכי קמה לו הזכות - ולו לכאורה, לתבוע כספים שלגביהם הוא מבקש את החשבונות.

כדי לבדוק אם לתובע קמה הזכות לתביעת אותם התגמולים, יש להכריע קודם כל בשאלה, האם אכן ניתנה התחייבות לתובע, כי יקבל גמול מכל סכום שיגבה אוצר המדינה - כטענת התובע, או שהובטח לו, כי יקבל גמול אך ורק מהכנסות המדינה ממס הכנסה שיגבה, ואם ניתנה התחייבות רחבה יותר - האם היא מחייבת או שניתנה בחוסר סמכות.

 

העובדות

התובע, הינו אב לשני בנים, שהאחד מהם נהרג, בשנת 1982, במלחמת שלום הגליל והשני - בנו הגדול יותר - שהינו נכה בשיעור 90% עקב מחלת פוליו, מהנדס אלקטרוניקה במקצועו, שחי עד סמוך לפני המועדים הרלבנטיים לתביעה זו בארה"ב וחזר ארצה על מנת להיות עם המשפחה בארץ לאחר נפילתו של האח הצעיר. 

 

עד לשנת 1979, שירת התובע במשטרת ישראל בתפקידים שונים, עם שחרורו החל לעבוד כמנהל עבודה בחברה שנקראה "מרכז הארגזים" (להלן: "החברה" או "מרכז הארגזים"), בה  עבד במשך כשנה ולטענתו עזב אותה כאשר נוכח, כי היא מתנהלת בצורה בלתי כשרה תוך ביצוע זיופים, סחיטות, כסף שחור ועוד.

 

כשחזר בנו הגדול של התובע מחו"ל, הציע אחד ממנהלי החברה לתובע, כי הבן ייפתח עבור החברה ארגז פלסטיק, כתחליף לארגז העץ שהיה מקובל בשימוש  עד לאותה עת.

בעקבות פנייה זו, נוצר קשר בין בנו של התובע לבין החברה והובטח לו, כי בתמורה לפיתוח הארגז החדש, הוא יקבל החזר תגמולים והחזר הוצאות.  בסופו של יום, למרות שהצליח הבן לפתח את הארגז והחברה זכתה עקב כך להצלחה רבה, לא שילמה החברה לבנו של התובע דבר עבור הפיתוח כמובטח, והיא נכנסה לקשיים כספיים.

 

מטבע הדברים ועקב הנסיבות האישיות הקשות של התובע ושל בנו, כעסו של התובע היה רב. 

 

בשנת 1986, פנה לתובע אפרים וינפריס, אחד מהשותפים במרכז הארגזים אשר עזב בינתיים את החברה (להלן: "מר וינפריס") שהציע לו, כי ימסרו ביחד מידע לרשויות, על הפעילות הבלתי חוקית שבחברה.

 

התובע, שכעסו על החברה כאמור היה רב, שש להצעה, והם פנו לעיתונאי בשם אריה אבנרי, שהפנה אותם למחלקת המודיעין בנציבות מס הכנסה.  השניים נפגשו עם מנהל מח' המודיעים של מס הכנסה באותה עת - מר שמש, שבינתיים הלך לעולמו (מר שמש ז"ל ייקרא להלן: "מר שמש"), לו סיפרו על כל המתרחש בחברה.  לטענת התובע, באותו מעמד הבטיח מר שמש, כי התובע יקבל 10% מכל סכום שיתקבל מהמעורבים בפרשה בעקבות המידע שמסר, ולוינפריס הובטח סיוע בפתרון בעיות שונות שהיו לו עם מס הכנסה.

 

לפי דברי התובע, מר שמש הודיע להם, כי חלק מהמידע שמסרו - המתייחס לנושא שוחד והחזקת מטבע זר, שבאותו זמן, בהתאם לחוקי המדינה, היה איסור על החזקתו - אינו מטופל ע"י יחידתו.   בנוכחותם התקשר מר שמש למטה הארצי של משטרת ישראל ושוחח עם קצין בשם מר קובנט. בעקבות אותה השיחה הורה להם מר שמש לגשת מיידית לקובנט, לצורך מסירת המידע בנושא המט"ח ובנושא השוחד.  התובע  ומר וינפריס נסעו מיד למטה הארצי, נפגשו עם מר קובנט ושם נגבו מהתובע וממר וינפריס עדויות.  על סמך עדויות אלה והמידע שמסרו למר שמש ולקובנט, נתגלו העלמות מס ונתפס מט"ח בידי  החברה ואנשיה, שחולטו בסופו של יום לטובת אוצר המדינה.

 

בעקבות הגילויים והממצאים, שעלו בחקירת החשודים, הוגשו כתבי אישום כנגד כל המעורבים בפרשה - בעלי החברה, מנהליה, מנהלי סניפים ועובדי ציבור, ובגזרי הדין הושתו עליהם עונשי מאסר, קנסות וחיובי שומה בסכומים נכבדים, וכמו כן חולט לטובת אוצר המדינה המט"ח- בסך של 250,000$ שנתפס.

 

בתחילה שילמה הנתבעת לתובע סך של 12,000 ₪, בעקבות אותו סיכום שנעשה עם מר שמש.  התובע, שהעריך כי הסכומים שנכנסו לקופת המדינה גבוהים לאין שיעור מהסך שדווח לו, שב ופנה לשלטונות מס הכנסה, שהתכחשו לטענתו, כי נגבו כספים נוספים.

 

טענות התובע, כי הוא חש שהמדינה מסתירה ממנו מידע או כי הוא קופח, נבדקו ע"י גורמים מוסמכים במס הכנסה, וכל אלו האחרונים הגיעו למסקנה חד משמעית, כי לא היה "כל בסיס לתחושת קיפוח על רקע כספי", ובמכתב אחר נקבע: "המידע והחקירה לא הועילו ולא תרמו דבר לענין תוספת מס לשנים הרלבנטיות"  (ראה מכתבו של מר מישאל כהן, מנהל תחום מודיעין במס הכנסה מתאריך 19.7.96, 19.3.97 ומכתב ממשרד מבקר המדינה מיום 30.11.97).

 

התובע, אשר לא השלים עם תשובות אלו, פנה לנציב מס ההכנסה, ורק לאחר התערבות מבקר אגף מס הכנסה התברר, כי התובע אמנם זכאי לתשלום נוסף בגין אותו מידע שמסר ובשנת 1999 שולם לו גמול נוסף של 55,000 ₪ (ראה תשובתו של מר שוקי ג'נה, רו"ח, מנהל תחום ביקורת פנים במס הכנסה מיום 28.6.99), משמע, ניגבה עקב המידע שמסר התובע סך נוסף של 550,000 ₪.

 

סך כל הסכומים ששולמו לתובע, בגין המידע שמסר, הסתכמו בסך של 67,000 ₪ - אשר שולמו לו במזומנים ללא כל תיעוד.

 

כל פניותיו של התובע לקבלת מידע, בקשר לסכומים שניגבו או דרישותיו לקבלת תמורה נוספת בגין הסכומים שנתפסו ובעיקר לעניין אותם 250,000 $ שחולטו - לא נענו, ומכאן התביעה שבפניי.

 

לטענתו של התובע, הוא זכאי לגמול בשיעור של 10% מכל סכום שנגבה לאוצר המדינה בעקבות המידע שמסר, כפי שהנתבעת התחייבה כלפיו, יהא אשר יהא הגוף השלטוני או רשות החוק שגבתה את הסכום לעצמה.

 

מאחר ולתובע אין גישה למסמכים ולמידע, על מנת לאמת ולבדוק את הסכומים שאמנם נגבו כאמור, והנמצאים בידיעתה ובשליטתה של הנתבעת, עותר התובע למתן חשבונות.

 

הנתבעת כפרה בזכותו של התובע, כאמור, לקבלת כל תמורה נוספת בגין המידע שמסר, שכן לטענתה, הסכמים במח' המודיעין של מס הכנסה נעשים אך ורק בקשר לעבירות מס, וזאת במקרה ומושגת הרשעה בתיק, ורק אז זכאי התובע לקבל 10% מסכום הכופר או הקנס שהושת בביהמ"ש וכן 10% מההפרשים שנגבו בשומה אזרחית שהוצאה לנישום כתוצאה מהחקירה הפלילית.

לטענת הנתבעת, התובע לא הצליח להוכיח, כי אכן ניתנה לו הבטחה ו/או כי נכרת עמו הסכם, מלבד הבטחה בקשר לסכומים שנגבו במסגרת מס הכנסה ועליהם שולם לו הגמול במלואו. עוד טענה הנתבעת, כי לעובדי נציבות מס הכנסה לא הייתה סמכות ליתן הבטחה שכזו - גם אם כזו ניתנה בכלל, והבטחה כזו אינה ראויה בכל מקרה לאכיפה.

 

המחלוקת

המחלוקת בתיק זה מתמקדת בטענת התובע, כי הובטח לו 10% מכל סכום שתקבל המדינה, ואילו הנתבעת טוענת כי הוא זכאי ל-10% מהסכומים שייגבו רק ע"י שלטונות מס הכנסה.

הצדדים הסכימו, כי ראשית תידון ותוכרע שאלת זכאותו של התובע לגמול, מכל הכספים שנגבו לאוצר המדינה ואם לאו, ורק בהתאם להחלטה זו, ייקבע כיצד ימשכו ההליכים בתיק זה (ראה החלטה מיום 20.12.06 בעמ' 24 ש' 15-16).

 

העדים

התובע מטעמו הגיש תצהיר עדות ראשית וכן תצהיר של מר ראובן קובנט, ששימש באותה עת ראש צוות חקירות ביח' הארצית לחקירות הונאה.

הנתבעת הגישה מטעמה תצהיר של גב' אורנה דניאל, שהינה מפקחת ראשית במח' המודיעין בנציבות מס הכנסה (להלן: "הגב' דניאל").

התובע - מר מנשה לוי והגב' דניאל, נחקרו בחקירה נגדית, והצדדים החליטו לוותר על חקירתו הנגדית של העד קובנט  (בהתאם להסכמה המפורטת בפרוטוקול הדיון מיום 20.12.06 עמוד 24 שורה 4-9).

 

דיון

הלכה למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים, כי בשנת 1986, נכרת הסכם עם התובע או ניתנה לו הבטחה, לפיה, יקבל זה האחרון גמול בגין כספים שגבתה המדינה עקב המידע שמסר. התובע טוען, כי היה זה הסכם לכל דבר ועניין ואילו הנתבעת טוענת, כי הייתה זו הבטחה מנהלית.

 

בטרם אכריע בשאלה שבמחלוקת, אני מוצא לנכון להאיר ואולי גם להעיר, כי בשנת 1986, עת מסר התובע את המידע, למח' המודיעין של מס הכנסה, לא היו כל נהלים כתובים או הוראות ברורות בקשר להתקשרות של המדינה עם מודיעים, ובייחוד בקשר לגמול לו הם זכאים. הגמול ששולם למודיע ניתן לו במזומן וללא כל תיעוד.

בכל מקרה, גם אם היו: מסמכים, תיעוד, נהלים או כללים - אלו לא הוצגו לי, והנתבעת נאלצה לבסס טיעוניה על: נוהגים, סברות ועל "שיקולי מדיניות"- שגם הם כלל לא הוכחו ולא הוצגו לי (ס' 3 לסיכומי הנתבעת).

 

העדה היחידה שהעידה מטעם הנתבעת - הגב' דניאל, החלה לעבוד במחלקת המודיעים, שבע שנים מאוחר יותר, ידעה רק להעיד, מה היו ה"נוהגים" למיטב ידיעתה באותה עת, אך לא הציגה כל תיעוד או נוהל כתוב וברור לגביהם (ס' 3 לתצהיר העדות הראשית שלה).

 

לא רק שנוהגים וכללים לא הוצגו לי, אלא שכאמור, אפילו ההסכם או הטופס שנחתם עם התובע (כפי שיפורט בהמשך), ושהעתק ממנו נשמר רק אצל הנתבעת כנהוג, לא הוצג לי, והנתבעת לא ידעה לומר היכן הוא ו/או כיצד קרה שהוא נעלם.

 

תחום המודיעין והמודיעים, הינו תחום רגיש ואפור ומהמעט שהתגלה בפניי ברור, כי ההסכמים עם מודיעים אינם חד משמעיים ובייחוד התמורה איננה קבועה.

מטבעם של דברים, פעם התמורה היא בדרך של סיוע והקלה בגין תיק תלוי ועומד נגד מוסר המידע (כמו התמורה שקיבל וינפריס), פעם התמורה יכולה להיות בסגירת תיקים ו/או הגנה על מוסר המידע, ופעם התמורה הינה בדרך של תגמול כספי, שיתכן וגם הוא משתנה - פעם כנגזרת מסכומים המגיעים לקופת המדינה ופעם כסכום קבוע התלוי בתוצאות ההרשעה.

 

הנתבעת, שנאלצה להתמודד עם אירועים והסכמות שאירעו ושנערכו לפני כ-20 שנה, בתקופה בה הנהלים לא היו כה ברורים, השתיתה הגנתה והעלתה כאמור טענות, המבוססות בעיקרן על   שיקולי מדיניות, השערות והנחות רבות - שייתכן ורובן נכונות, אך אלו לא הוכחו לי ואין די בהן, כדי לעמוד למול העדות הישירה והבלתי אמצעית, שהציג התובע.

 

הבטחה מנהלית/שלטונית - או חוזה/הסכם

הנתבעת מסכימה, כי התובע הוחתם על טופס, שלא הוצג ואיש אינו יודע בוודאות מה היה תוכנו ומה היה כתוב בו, ולפיכך מסיקה הנתבעת, כי אין בפנינו הסכם וכי ההבטחה וההתחייבות שניתנו לתובע, הם בגדר "הבטחה שלטונית ולא חוזה אשר במסגרתו הצעה וקיבול" (ס' 13,14 לסיכומי הנתבעת).   

 

אינני סבור, כי קיים הבדל מעשי בין הסכם לבין הבטחה מנהלית לענייננו, שכן אין ספק, כי את שניהם יש לקיים  וגם הנתבעת מסכימה לכך, אלא שלטענתה, הבטחה מנהלית - כדי שתהא תקפה ומחייבת, יש לבדוק אם היא ניתנה בסמכות והאם יש לאוכפה (בג"צ 636/86 נחלת זבוטינסקי נגד שר החקלאות ואח', פד"י מא (2) 701, 709).

 

אינני מסכים עם מסקנות הנתבעת, כי בין הצדדים לא נכרת הסכם.  מהראיות שהוצגו בפניי עולה, כי בין התובע לבין המדינה - באמצעות מר שמש, נכרת הסכם, לכל דבר ועניין, שיש לקיימו ואין נפקא מינה אם זה ייקרא הסכם או הבטחה מנהלית או הבטחה שלטונית, כדברי כב' השופט ריבלין בע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות, אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"י נט(5) 480 שאמר בעמ' 488/9:

"מה טיבו של ההסכם שבפנינו? האם מדובר ב"חוזה" או שמא ב"הבטחה מינהלית" גרדא? המערערים טוענים כי בחוזה עסקינן. המשיבה, לעומתם, סבורה כי ההסכם הוא בבחינת הבטחה מינהלית חד-צדדית. ניתנת האמת להיאמר כי ההבחנה בין זה (החוזה) לבין זו (ההבטחה המינהלית) אינה משמעותית כבעבר. הטעם העיקרי לכך הוא שהפסיקה הכירה בתוקפה של ההבטחה המינהלית, ובד בבד התנתה הכרה זאת בתנאים הדומים בעיקרם לאלה שעומדים ביסוד תוקפו של החוזה. כך קבעה הפסיקה כי על-מנת שתהא הבטחה מינהלית מחייבת, נדרש כי המבטיח התכוון ליתן לה תוקף משפטי מחייב, וכי היא מפורשת די הצורך (ראו בג"ץ 321/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה [1]; והשוו לדרישות גמירות-הדעת והמסוימות שבחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; וכן ראו א' שטיין "הבטחה מינהלית" [40]). ומנגד קבעה הפסיקה כי התחייבות חד-צדדית יכול שתיחשב במשפטנו כחוזה (ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל [2], בעמ' 595; פ' לרנר ההתחייבות החד צדדית [29], בעמ' 87, 135). כך נצטמצם לו הפער שבין החוזה לבין ההבטחה המינהלית - הן מבחינת המהות הן מבחינת הנפקויות - וגם בענייננו אינני סבור כי לסיווג זה משמעות מכרעת".

כאמור, עסקינן במטריה המצויה בתחום האפור והרגיש, בו מוסר האזרח מידע לרשות כנגד אזרח או גוף אחר, ואין זה סביר, כי באותה עת, כשהאזרח המוסר את המידע, יושב מול נציג מוסמך של המדינה, הוא יתחיל לברר, סמכויותיו של אותו הגורם היושב מולו ולאיזה מזרועות הביצוע של המדינה הוא משתייך במדויק, האם למס הכנסה, האם למע"מ, האם למכס, האם לביטוח לאומי, האם לאוצר, האם למשטרת ישראל וכד'.  כך למשל גם אין לצפות, כי אותו אזרח המוסר את המידע, יבדוק איזה אגפים שייכים לכל אחת מהרשויות באותה עת, שכן גופי האכיפה, הסמכויות והכפיפויות שלהם משתנים מעת לעת, ולמען היעילות והגברת האכיפה, מאחדת או מפרידה המדינה רשויות שונות וגופי אכיפה (ראה למשל עדות המפקחת הראשית במחלקת המודיעים בנציבות מס הכנסה - הגב' דניאל בעמ' 20 ש' 16-21 לפרוטוקול הדיון).

 

אם רוצה המדינה לסייג ולהגביל מחויבותה, מן הראוי, כי  הדבר ייעשה בכתב, והחשוב מכל -במפורש, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, דבר שימנע, ללא כל ספק, אי הבנות וציפיות מוטעות ע"י מי מהצדדים.

 

גם במקרה שבפניי, לו היה מוצג בפניי הסכם בכתב, יש להניח, כי המחלוקת הייתה מתייתרת וכל מחלוקת - אם הייתה קיימת, הייתה מוכרעת על פי האמור בהסכם, ועל פי ההסכם היה ניבחן אומד דעת הצדדים, כפי שנהג ביהמ"ש מפי כב' השופטת דרורה פלפל  בפסק הדין בתא (ת"א) 2052/98 רותם מיכה נ. מדינת ישראל.

 

כאמור, למרות ששני הצדדים מעידים, כי נחתם מסמך עם התובע, מסמך כזה לא הוצג בפניי, ובלאו הכי פרטיו אינם ידועים וכל שניתן ללמוד על תוכנו, נלמד רק על סמך עדותם של העדים, ולמעשה רק מפי התובע עצמו, שכן הוא היחידי שמסוגל להעיד על נסיבות ההתקשרות "מכלי ראשון".

 

עדת הנתבעת היחידה, הגב' דניאל, נכנסה לתפקיד בנציבות מס הכנסה כממונה על ה"טיפול בגמול" של מודיעים, רק בשנת 1993 (פרוטוקול הדיון עמ' 19 ש'1), כך שהיא אינה יכולה ולא העידה על האירועים ונסיבות כריתת ההסכם עם התובע, כשבע שנים קודם לכן בשנת 1986.  עדותה של הגב' דניאל, הגם שהייתה עדות מהימנה - משקלה נמוך, שכן היא מבוססת, על התיק שהיה בפניה (שגם בו לא היו מסמכים ותיעודים לגבי היקפו של הסיכום/ההסכם), ולא על ידיעה אישית, את אשר ארע והוסכם עם התובע, בעת ההתקשרות עימו. גם מתוך עדותה של העדה דניאל ניתן ללמוד, כי מסמך נכתב ונחתם עם התובע, אלא שהיא מכנה הסכם שכזה לפעמים כ"טופס" (ראה למשל ס' 6 לתצהירה), ופעמים כהסכם,  ובעדותה היא מאשרת, כי "היום יש הסכם גם אז היה הסכם, לא היה סדר בדברים, לפי מה שזכור לי ההסכם לא בתיק, אני יכולה לבדוק עוד פעם" (עמ' 22  ש' 9 לפרוטוקול הדיון).

התובע עצמו העיד, כי הוא הוחתם על הסכם וכנהוג העתק ממנו לא ניתן לו (ס' 13+14 לתצהיר העדות של התובע ועדותה של הגב' דניאל בעמ' 21 ש '2-3).

 

בהתבסס על עדות התובע, משערת הנתבעת, כי התובע הוחתם על טופס, ולכן סבורה היא, כי מדובר ב"מסמך סטנדרטי אשר לא נערך לצורך התקשרות עימו" (סעיף 15 לסיכומים).

לא ברור לי מה הביסוס של הנתבעת להשערה, כי המסמך הסטנדרטי עליו הוחתם התובע לא נערך לצורך התקשרות, שכן איש לא העיד, כי המסמך עליו חתם התובע, היה  מסמך סטנדרטי ומה היה תוכנו.

הגב' דניאל לא הייתה צד להסכמות או להבטחות שניתנו לתובע ולא הייתה נוכחת בעת חתימת התובע על ההסכם או על הטופס, ולכן היא אינה יכולה להעיד, כי לא הובטח כל גמול לתובע בגין גבייה שלא על פי פקודת מס הכנסה וכי "בוודאי שטופס סטנדרטי לא כלל התניה שכזו" (ס' 15 לסיכומים).

מסקנת הנתבעת, כי אם נערכה התקשרות בקשר סכומים שייגבו ע"י רשויות אחרות, הרי שלא מדובר בהסכם, אלא בהבטחה שלטונית, אינה מבוססת בלשון המעטה. טענה זו לא הוכחה לי בדרך כלשהי וגם אם הייתה מוכחת כאמור לעיל, בנסיבות העניין, לא היה הבדל ביניהם, ועל הנתבעת היה לקיימם. 

 

מר שמש הלך לעולמו, לצערם של כולם, שכן זה האחרון, יכול היה "לשפוך אור" על העובדות הנכונות, אך לא ניתן להימנע מהתחושה, כי לו מר שמש היה בחיים, והיה מסתבר לנתבעת, כי הבטחה שכזו ניתנה על ידו, ספק בליבי, אם הייתה נטענת טענת "ההבטחה השלטונית" שניתנה ללא סמכות, שכן אז הייתה הנתבעת חושפת בלאו הכי את מר שמש, לתביעה אישית ואיני סבור, כי זה היה רצונה.

על סמך עדותו של התובע, שלא נסתרה ושנמצאה אמינה, ועל סמך עדותה של הגב' דניאל - המהווה תמיכה לעדותו של התובע, לעניין קיומו של הסכם חתום - אני מגיע למסקנה, כי בין הצדדים נכרת הסכם שאבד ושבכל מקרה, לא הוצג בפניי.

 

לאור האמור, מן הדין לבחון את שהוסכם בין הצדדים לאור הכללים וההלכות שנקבעו לעניין כריתתו של חוזה ופרשנותו. תנאי מוקדם וראשוני ליצירת חוזה תקף, הוא קיומה של כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים.

 

סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 קובע, כי חוזה נוצר בדרך של הצעה וקיבול. הצעה וקיבול הן, איפוא, הצהרות רצון, אשר מפגשן יוצר חוזה.  שתי דרישות מהותיות צריכות להתקיים כדי שהצהרות רצון אלה אכן יהוו חוזה, והן גמירות דעת ומסוימות. יש צורך בקיומה של כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים. תנאי ראשוני ויסודי ליצירת חוזה, הוא גמירת דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה מסוים, על כל תנאיו, כלומר מפגש הרצונות צריך להשתרע ולהתפרס גם לעניין היקפו של ההסכם והתמורה שתינתן על פיו. בענייננו יש לבחון האם היתה גמירות דעת של הצדדים לעניין, התמורה והגמול שהיו צריכים להשתלם לתובע, האם כגרסת התובע או כגרסת הנתבעת.

 

בתנאי גמירת הדעת, באה לידי ביטוי הדרישה למפגש רצונות הצדדים והסכמתם ההדדית להתקשר בחוזה. מקום שהצדדים לא הגיעו לידי גמירת דעת, לא יוכל שום בית משפט ליצור אותה בדיעבד (ראה ע"א 392/80 קדר נ' אתרים, פ"ד לו (2) 165, 162). גמירות הדעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות, שאין ספק שהיו בתובע, שהיה חדור מוטיבציה ורגש נקם, בצד הרצון לזכות בהטבה הכספית, ומאידך מר שמש - שרצה לקבל את המידע, שהוביל בסופו של יום להעמדת הנאשמים לדין, השתת קנסות וקביעת וגביית שומות בהיקפים ניכרים לקופת המדינה.

 

לאור האמור המסקנה הינה כי, לשני הצדדים הייתה כוונה וגמירות דעת להתקשר בהסכם, אלא שהיקפו ופרשנותו שנויים במחלוקת.

הסכם יש לפרש בהתאם  לסעיף 25 (א)לחוק החוזים [חלק כללי] תשל"ג – 1973:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו-מתוך הנסיבות".

 

דהדרך לפרשנות הסכם היא על פי תכליתו, וזאת בהתאם להלכת ביהמ"ש העליון בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום, פד"י מט (2) 265 (להלן: "אפרופים"). בפסה"ד בעניין אפרופים כבר נקבע, כי "אומד דעת הצדדים" אלו הן המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנים אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים.  פרשן למד על אומד דעת הצדדים, אם אפשר, מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו.

 

בעבר פרשנות חוזה נעשתה בשני שלבים:   שלב א' – בחינת לשון החוזה, דהיינו האמור בו, בין אם הוא בכתב ובין אם הוא בע"פ ושלב ב' – רק אם לשון החוזה לא הייתה ברורה, נבדקה כוונת הצדדים על פי הפרשנות התכליתית. בימ"ש העליון התייחס במספר פסקי דין לעובדה שכיום אין צורך בשיטת שני השלבים ו"אין הלשון חזות הכל", וגם כאשר לא קיימת בעייתיות בפירוש על פי לשון הכתוב, בימ"ש מפרש את החוזה על פי תכליתו.

ראה למשל: ע"א 898/03 בנק לאומי לישראל נ' חזן בסעיף 18 לפסה"ד, שם נכתב: "אכן, עידן שיטת "שני השלבים" בפרשנות חוזה נשתנתה בחילופי העיתים, ותחתיו בא עידן הפרשנות התכליתית (ראו גם ג' שלו, חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית, עמ' 28 – 29)".

 

כמו בענייננו, מקום בו לא הוצג בפני ביהמ"ש הסכם כתוב, למד ביהמ"ש על תוכנו-לשונו, על סמך העדויות, אך ברור, כי במקרה שכזה, יעלה משקל הנסיבות החיצוניות, בדרך לפרשנותו של ההסכם.

 

הלכת אפרופים חוזקה בפסק דין שניתן  בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל.

כאשר ניתן לחשוף את כוונתם המשותפת "האמיתית" של הצדדים, הלא היא התכלית הסובייקטיבית של  החוזה, תועדף כוונה זו על פני התכלית האובייקטיבית.

ברם, מקום שאומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, כמו בענייננו, לפחות בשאלת היקף ההסכם והתמורה לה זכאי התובע (האם חל על כל מידע או רק זה הקשור לעבירות מס הכנסה), ואין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף, יפורש החוזה, על פי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו – המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מסוג זה, או מטיפוס החוזה שנכרת נועד להגשים.

התכלית האובייקטיבית מוסקת מתוך אופייה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים, כאשר מחד עומד אזרח-התובע, החדור רצון נקם ורצון להרוויח כספים ומאידך, עומד איש הרשות- מר שמש, שרוצה מאד לקבל מידע על עבירות וכספים בלתי חוקיים המצויים בידי אדם אחר.

 

לטענת הנתבעת, אם יקבע, כי נכרת הסכם בין הצדדים, הרי שיש לבחון את ההסכם לפי אומד הדעת הסובייקטיבית של הצדדים. גם אם היה מקום לקבל עמדה זו של הנתבעת - דהיינו, כי תיבחן אומד הדעת הסובייקטיבית של מר שמש, כי לא הייתה לו כל כוונה להרחיב את ההסכם ולהחילו על רשויות מדינה נוספות, דבר העומד בניגוד לנוהלי מחלקתו וסמכותו – אין הדבר אפשרי.

 

איני יודע כיצד ניתן לבחון את אומד דעתו הסובייקטיבי של מר שמש, שכן, האיש לא העיד ואין כל מסמך שנערך על ידו, ממנו ניתן ללמוד על אומד דעתו.  גם אם אומד דעתו של מר שמש היה שונה מאומד דעתו של התובע, הרי שההלכה איננה כמצוטט ע"י הנתבעת בסיכומיה ואומד דעת הצדדים במקרה של מחלוקת שכזו, צריך להיבחן על פי אומד הדעת האובייקטיבי.  ברור שמקום בו ניתן להגיע לאומד דעת סובייקטיבי של שני הצדדים, אומד דעת זה עדיף, אך מקום בו קיימת מחלוקת, המבחן הוא מבחן אובייקטיבי.

 

התכלית האוביקטיבית, נלמדת גם מסוג ההסכם והיא נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי המושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ונגזרת משיקולים של היגיון ומשיקולי יעילות עסקית.

 

עתה נותר לבחון ולהגיע להכרעה מה היה תוכנו של ההסכם שניכרת והיקפו. נטל ההוכחה מוטל בד"כ על התובע, אך פעמים הוא עובר לכתפי הנתבע. את נטל ההוכחה (בין אם הוא מוטל על התובע או על הנתבעת) ניתן להרים באמצעות הצגת ראיות שונות או לפי מאזן ההסתברות, כי גרסת הצד עליו מוטל הנטל, הינה הגרסה העדיפה או כי הראיות שהוצגו בתמיכה לגרסתו, הינן ראיות עדיפות. הלכה זו נקבעה בשורה של פסקי דין: ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (1) 589 מפי כבוד השופט ברק (כתוארו אז): "נטל ההוכחה ביחס לתביעתו הבסיסית מוטלת עד סוף המשפט על התובע..." .

 

כך המצב במקרה הרגיל, בו הנטל היה על התובע ונשאר עליו; אך כפי שיפורט אני סבור, כי בענייננו הנטל עבר לנתבעת, אך גם אם הנטל היה נשאר על כתפי התובע, הרי שעפ"י מסקנתי, התובע הרים את הנטל, הוכיח תביעתו והוא זכאי לסכומים הנתבעים על ידו.

 

עדותו של התובע הייתה עדות מהימנה שלא נסתרה והחשוב מכל, הוא היה העד היחידי, שעדותו הייתה עדות ישירה "מכלי ראשון", על נסיבות חתימת ההסכם ותנאיו.

 

אלא שכאמור בענייננו, אני סבור, כי הנטל רובץ לפתחה של הנתבעת, שכן טענות ההגנה של הנתבעת הינן: בגדרן של טענות "הודאה והדחה" וגם הנזק הראיתי שגרמה כשאיבדה את ההסכם, מעבירים את הנטל אליה והיה עליה להרימו.

 

הודאה והדחה

טענה של "הודאה והדחה", הינה טענה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא, כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש.  במצב זה, מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידו; כאשר הוא אינו מרים את הנטל, מתקבלת גרסת התובע, שכן הנתבע הודה בה (ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004; רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 194; י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, (מהדורה שביעית), 1995, 321-320).

 

לעניין העברת נטל הראיה בגין טענות של 'הודאה והדחה' נקבע בע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143, 146 כדלקמן:

"כדי להעביר את נטל הראיה מתובע לנתבע, צריכה טענת הנתבע להיות מסוג 'הודאה והדחה' – 'כן, אבל', כלומר הודאה בכל העובדות הנטענות ע"י התובע, כשבצדה של אותה הודאה, טענות המפקיעות את זכותו של התובע".

 

הנתבעת טוענת, "כן" - הייתה הבטחה ו/או טופס ו/או הסכם, לפיו הובטחה תמורה/תגמול לתובע, "אבל" - הבטחה זו הייתה בהיקפים ובגין אירועים שונים מאלו להן טוען התובע.

זו טענת הודאה והדחה, המעבירה את הנטל לכתפי הנתבעת להוכיח את ההסכם או את שהובטח, לפי גרסתה.

 

הנזק הראייתי

הנתבעת אינה חולקת על דברי התובע, כי מסמך בכתב, המכונה לפעמים ע"י הנתבעת "טופס", נחתם בין הצדדים, אלא שזה אינו בנמצא ולא הוצג על ידי הנתבעת למרות שהעותק היחיד היה בידיה.  מלבד העובדה, כי נטל ההוכחה חל על הנתבעת מכוח ההודאה וההדחה כפי שפורט לעיל, הרי שאין ספק, כי אובדן ההסכם גרם לתובע "נזק ראייתי" שמנע ממנו להשתמש ולהסתמך על אותה הראייה הטובה ביותר להוכחת טענותיו.

 

לפי ההלכה, גם מטעם זה, נטל השכנוע היה על הנתבעת, שגרמה לאותו נזק ראייתי.

 

הטענה בדבר קיומו של נזק ראיתי כאמור, עלתה בפסיקה, בעיקר  במקרים של רשלנות רפואית, אך בתי המשפט החילו אותה גם בתחומי המשפט האחרים ובין היתר, בהתדיינויות ומחלוקות בתחומים אחרים.

אין מניעה - ולו על דרך ההשוואה – להחיל הלכה זו גם בענייננו, כפי שנהגה  כב' השופטת ש. וסרקרוג בעש(חי') 641/03 חברה פלונית ואח' נ' מדינת ישראל – ממונה אזורי מע"מ עכו (ראה גם פסק דינו של כב' המשנה לנשיא אור בע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, דינים עליון סח 53 בפסקה 13 וכן דעת היחיד של  כב'  השופטת  דורנר  בע"א  8858/02  מדינת  ישראל נ' זהווה, דינים עליון סח 53).

 

"נזק ראייתי" הוגדר בספרו של כב' השופט בדימוס י' קדמי, "על הראיות" (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1582 (מהדורת 2003), באופן הבא:

"אדם נחשב כסובל "נזק ראייתי", במקרה שבו יריבו לא קיים את חובתו לתעד פרטי טיפול שנתן לו, וכתוצאה מכך נפגעה יכולתו להוכיח רשלנות בטיפול שניתן לו ושגרמה לו נזק. לאי קיום חובת התיעוד - המתרחבת וחלה גם על שמירת התיעוד - יש השלכה ראייתית בהתדיינות שבין המטופל שניזוק לבין נותן הטיפול הנתבע לדין בשל גרימת הנזק והיא: האחראי לנזק [הנתבע] עשוי לשאת בנטל השכנוע שלא הייתה מצדו רשלנות בטיפול; כאשר במקום שלא קיים נזק ראייתי - המטופל שניזוק הוא הנושא בנטל השכנוע שהמטפל אחראי לנזק שנגרם לו [שהרי הוא ה"מוציא מחברו"]".

 

על כך אף הוסיפו המלומדים א' פורת וא' שטיין במאמרם:

"... הסבתו הרשלנית של נזק ראייתי לצד שכנגד פירושה חשיפתו לסיכון בלתי הדדי, ודבר זה מפר את השוויון. במצב של תיקו ראייתי, הכרעה לטובת התובע, שתתחייב בעקבות העברת נטל השכנוע אל הנתבע, תתקן הפרה זו ותשיב את השוויון למקומו".  ("דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט כא 191 (1998), עמ' 247).

 

צד שחלה עליו חובה שבדין לשמור או לתעד מסמכים ולא מילא חובתו וגרם בכך ל"נזק ראייתי", מועבר אליו נטל השכנוע להוכיח, כי הנזק שנגרם, לא נגרם בשל רשלנותם (ראה בעניין זה: ע"א 361/00 עאזם דאהר נ' סרן יואב, (לא פורסם).

 

אין חולק, כי התובע מסר מידע לגבי כספת פרטית בביתו של אחד החשודים ועל כספת נוספת בבית הורי אשתו, בהם הוחזקו דולרים שהיוו עבירה על חוקי המטבע, ששררו באותה תקופה וכמו כן, נמסר מידע מחשיד על הברחת הון לחו"ל.

 

על סמך מידע זה, נתפס אותו מטבע זר, בסך של 250,000$, ואיש אינו יודע - האם מקורו של כסף זה בכלל ובפרט מעבירות מס ומכל עבירה אחרת, אך ברור דבר אחד, כי תפיסה זו הייתה בעקבות אותו מידע שנמסר ע"י התובע למר קובנט בהמשך ישיר להסכם שנכרת בינו לבין מר שמש, והעדרו של ההסכם או הטופס, גרם לנזק ראיתי לתובע, הגורם לו קושי להוכיח טענתו, כי סוכם עם שמש, כי הוא יהיה זכאי לתגמול מכל סכום שייכנס לקופת המדינה.

 

הנתבעת ידעה, לפחות מאז שנת 1992, על תביעותיו של התובע בקשר לגמול הכספי, המגיע לו בקשר עם כל הכספים שנתפסו  (ראה מכתבו של מר חרמוני – נספח א' לתצהיר התובע) ובאותה עת, כשלא חלף זמן רב יחסית מאז כריתת ההסכם, לא היה למדינה כל קושי להבין, כי בידה יש מסמך וראיה חשובה, שיש לשמרה כדי להתמודד עם טענות התובע לגבי הגמול המגיע לו.

 

כאמור, הנטל היה מוטל על הנתבעת להוכיח טענותיה, ומשכשלה הנתבעת בהרמת נטל זה -   להוכיח את ההסכם/ההבטחה הנטענים על ידה, נותר איפוא לבחון תוכנו של ההסכם והיקפו מנקודת הראות של התובע.

 

ההסכם/הטופס/ההבטחה

אין חולק, כי התובע היה חדור מוטיבציה על מנת לנקום בחברה ובמנהליה, בכל דרך אפשרית, על העוול שגרמו לדעתו, לבנו הנכה. 

מוטיבציה זו לא הייתה "צבועה בצבעים", ולא הייתה בעיני התובע כל הבחנה למי מרשויות המדינה הוא מוסר מידע, וכל רצונו היה למסור מידע שיוביל להענשתם של מנהלי החברה, בכל דרך ותחום אפשריים, ובכלל זה בעבירות שוחד, החזקת מט"ח, עבירות מס הכנסה ומע"מ.

 

התובע מסר מידע, לרשות החוק הראשונה בה פגש, על פעילות בלתי חוקית בתחומים שונים (ראה סעיף 9 לתצהירו) ולכן, גם אין זה הגיוני, כי התובע, בהסכם אליו הגיע בסופו של דבר, ביקש גמול המסויג אך ורק לתחום המיסוי.

 

אין חולק, כי התובע מסר מידע בתחומים שונים החורגים מענייני מס הכנסה, ובכלל זה מסר על ביצוען של עבירות בקשר להחזקת מטבע חוץ, החזקת כספת עם דולרים בבית אחד המנהלים, הברחת הון לחו"ל ועבירות שוחד.

 

כל אלו חרגו, ללא כל ספק, מתחומי מס הכנסה, ולטענת התובע, סוכם והובטח לו במפורש ע"י מר שמש, כי ישולם לו גמול כספי בשיעור 10%, מכל סכום שיתקבל מאת המעורבים בפרשה, בעקבות המידע שמסר, ללא הבחנה בין זרועות המדינה השונות, שיצליחו לגבות כספים מאת החברה ומנהליה. בעקבות אותו סיכום, הופנה התובע ע"י מר שמש למר קובנט מהמשטרה, כדי שזה האחרון יקבל את המידע הקשור לעבירות המטופלות ע"י המשטרה. התובע הופנה במישרין ע"י מר שמש למר קובנט, על מנת שימסור שם מידע, לגבי המטבע הזר והשוחד, מבלי שציין או הפנה את תשומת ליבו של התובע, כי ההסכם שנכרת ונחתם ביניהם אינו חל על אותו המידע.

 

התובע הצהיר והעיד, וכאמור עדותו לא נסתרה, כי איש לא האיר עיניו ולא ציין באוזניו, כי ההסכם מצומצם לסכומים שיגבו ע"י שלטונות מס הכנסה. התובע  הבין, כי הוא יהיה זכאי לגמול מכל סכום שתגבה המדינה, שאחרת יש גם להניח, כי לו ידע התובע שכך הם פני הדברים, היה מבקש לחתום על הסכם דומה עם משטרת ישראל בטרם מסר לחוקר קובנט את אשר ידע לגבי עבירות של אחזקת מטבע זר ללא היתר, עבירות השוחד וכד'.

 

עמדת הנתבעת באשר לשאלה אם נכרת הסכם עם התובע ואם לאו והיקפו של ההסכם, השתנתה מעת לעת והתבררה כמעוררת תמיהה. בתחילה התכחשה הנתבעת לכספים המגיעים לתובע ורק לאחר מכן, לאחר מספר שנים ולחצים שהפעיל התובע, "התגלה", כי ניגבו מהחשודים סכומים נוספים של כ-550,000 ₪. רק התעקשותו של התובע ועמידתו על דעתו, גרמו לנתבעת לשנות קביעות חד משמעיות של אנשיה, כי לתובע לא מגיע דבר מעבר לאותם 12,000 ₪ ששלמו לו.

 

לאחר שהסתבר, כי טענות אנשי הנתבעת לגבי זכאות התובע לכספים נוספים, היו מוטעות, והנתבעת, ללא ספק, נהנתה והפיקה רווחים נאים לקופתה מהמידע שמסר התובע, בהמשך הסתבר, כי ההסכם או "הטופס" עליו חתם התובע אבד, ובתיק לא נמצאו כל תרשומות או אסמכתאות או תיעוד לגבי מה סוכם עימו.

 

לא הוכח לי, כי התנהלות הנתבעת נגועה בחוסר תום לב, אך איני יכול להשתחרר מהתחושה, כי איש מאנשי הנתבעת, אינו רוצה לאחוז "בתפוח האדמה הלוהט", בייחוד לאחר שמר שמש הלך לעולמו ואיש אינו בטוח לגבי היקף הבטחותיו של שמש לתובע.

לא רק שההסכם לא נמצא אצל הנתבעת, אלא שבאופן מוזר, הנתבעת לא גרמה לעדים היחידים שהיו יכולים לשפוך מעט אור על הפרשה מטעמה - להעיד, וביכרה להעיד את הגב' דניאל, שהחלה לעבוד ולעסוק בעניינו של התובע רק שבע שנים מאוחר יותר מחתימת ההסכם הנדון.

 

עדים כמו מר מישאל כהן, ראש יחידת המודיעים במודיעין, עימו היה התובע בקשר בכל השלבים (ראה נספח ה' לתצהירו של התובע והשורה האחרונה במכתבו של מר אפי חרמוני – נספח א' לתצהיר), עו"ד אור אשר סיכם את מתן ההטבות לשותפו של התובע למסירת המידע – מר אפרים וינפריס (ראה עמוד 16 שורות 9-17 לפרוטוקול) - לא זומנו ע"י הנתבעת להעיד.

 

הנתבעת, שניסתה בכל דרך להימנע מתשלום התגמול המגיע לתובע, העלתה בסיכומיה לראשונה במפורש את טענת "ההבטחה השלטונית" ו"חוסר הסמכות", ולצורך כך העלתה את הטענה, כי קיימת "הפרדת רשויות" ולפיכך, לא יכול היה מר שמש להתחייב לכל תגמול שאינו קשור לעניין המס.

 

מהראיות שהובאו בפניי עולה, כי רשויות החוק התייחסו לפרשת מרכז הארגזים כפרשה אחת וכאמור, קיים גם יש קושי לוגי להפריד ביניהם, שכן כלל לא ברור, אם המטבע הזר שנתפס וחולט במסגרת אותה חקירה מקורו בהעלמות או בעבירות מס או מכל מקור אחר.

 

כפי שפורט לעיל, כהמשך ישיר לפגישה ולסיכום שהיה לתובע עם שמש, הוא הופנה עוד באותו מעמד למר קובנט ממשטרת ישראל, כדי שזה האחרון יקבל ממנו את המידע והנתונים לגבי עבירות מטבע חוץ ושוחד שהתובע מסר מידע בגינם. לא רק שהתובע פנה למר קובנט כהמשך ישיר לפגישה שלו עם מר שמש, אלא שגם כתבי האישום שהוגשו כנגד הנאשמים, בקשר לעבירות המס ובקשר לעניין עבירות מטבע זר וקשירת קשר לפשע (ת.פ 3278/88 כנגד מרכז הארגזים והאדונים שלמה שחמורוב, ארתור שנפ ויצחק עוזר ות.פ. 8487/88 כנגד אותם הנאשמים), נידונו והסתיימו במאוחד, ובגזר הדין שנתן ביהמ"ש, ביום 28.05.89, הושתו על הנאשמים עונשי מאסר וקנסות בסך 120,000 ₪ והוחלט, כי המט"ח שנתפס יחולט, לפי סעיף 18 א' לחוק הפיקוח על המטבע.

 

בעקבות כתב אישום נוסף שהוגש, בעניין של, מנהל סניף ירושלים של מרכז הארגזים - יעקב בן שלמה, בגין עבירות מס הכנסה ומע"מ, בסך 1,250,000$, גזר ביהמ"ש על אותו נאשם עונשי מאסר וקנס בסך 50,000 ₪ (ת.פ. 814/93 בימ"ש השלום בירושלים).  אותו יעקב בן שלמה הגיש ערעור על שומת מע"מ שהוצאה לו ע"ס 761,101 ₪, בעקבות המידע שמסר התובע, קבע ביהמ"ש, כי השומות הנ"ל הוצאו בעקבות חקירה של שלטונות מס הכנסה ובעקבותיה הגיע מנהל המע"מ למסקנה, כי אותו בן שלמה נטל חלק בעסקאות פיקטיביות (ראה ע"א 5709/95).

 

מהאמור לעיל עולה, כי אותו מידע שמסר התובע, הביא בסופו של יום לכך שגם שלטונות המע"מ וגם משטרת ישראל ביצעו פעולות חקירה, בגינם נקנסו הנאשמים וחולט המטבע חוץ שנתפס.

 

המדינה התייחסה למידע שמסר התובע כמקשה אחת, תיק החקירה וכתבי האישום אוחדו. דוגמא ברורה לגישה זו של המדינה, ניתן למצוא במכתבו של מר אפי חרמוני, מתאריך 09.06.92 (נספח א' לתצהיר התובע), סגן נציב מס הכנסה לחקירות (באותה עת), בו נאמר מפורשות לתובע, כי בגין מטבע זר שנתפס במהלך תיק חקירה "איננו משלמים גמול".

אמירה זו מלמדת, כי ראשית הכסף נתפס "במהלך תיק חקירה", ולדעתו של מר חרמוני - המניעה לתשלום הגמול, בעניין המטבע הזר שנתפס, איננה נובעת מכך שהמשטרה תפסה את הכסף (ולא מס הכנסה), אלא מכך שהנתבעת אינה נוהגת לשלם כספים בגין מטבע זר שנתפס. נוהג ונוהל כזה לא הוכח כלל, ומעבר לכך ברור, כי לתובע לא הובהר ולא היה ידוע על קיומו של הנוהל או הנוהג, בעת שחתם על ההסכם.

 

מהאמור לעיל ברור, כי סירוב הנתבעת  לשלם לתובע גמול, אינו נובע מ"הפרדת הרשויות", שכן בזמנים הרלבנטיים, הרשויות לא מצאו לנכון לעשות הפרדה, וכשנוח היה - אוחדו הפעילויות וההליכים.

 

הנתבעת, באמצעות נציגיה, הבטיחה לתובע גמול על המידע שמסר בצורה של קבלת אחוז מכל סכום שייכנס מקופת המדינה, ובסופו של דבר אין נפקא מינה מהגוף שביצע את החקירה ובעקבותיו נכנסו כספים רבים לקופת המדינה.

 

עדת הנתבעת הגב' דניאל, לא נתנה כל תשובה והסבר מניח את הדעת, כשנשאלה בקשר לקיומו של הסכם בתיק מס הכנסה.  כל שידעה לומר, שכשהיא נכנסה לתפקידה ו"ירשה" את הטיפול בתיקים, לא היה סדר ויכול להיות שבביקורת הפנים "נברו" בתיקים והם שגילו, כי מגיע לתובע גמול נוסף (ראה פרוטוקול הדיון עמוד 19 שורות 14-21).

 

לא היה צורך בעדותה של הגב' דניאל כדי להבין שבאותן השנים הסדר לא שרר באגף המודיעים של מס הכנסה, מסמכים שהיו אמורים להישמר נעלמו, תיקים שונים באותו עניין הסתובבו ברחבי הארץ (ראה עדותה של הגב' דניאל לגבי התיק הירושלמי, בעמוד 19 לפרוטוקול הדיון), והחשוב מכל, לא הוצג לי כאמור, כי היה נוהל מסודר לגבי הסכמים שנכרתים עם מוסרי המידע.  לפי עדותה של הגב' דניאל, המצב היום שונה, מסודר, ברור ומאורגן יותר (ראה עדותה של הגב' דניאל בעמוד 20 שורות 16-18, 21, 24-25, עמוד 22 שורות 9-12, עמוד 23 שורות 25-28).

 

גם מתוך סיכומי הנתבעת ניתן ללמוד, כי כל גרסתה בשאלת קיומו של הסכם, הינה גרסה, המבוססת על, סברה והשערה, ואין בידי הנתבעת כל ראייה ממשית לגרסתה, כי הסיכום עם התובע היה, כי הוא זכאי לגמול אך ורק מתוך המס שייגבה על סמך המידע שמסר.

 

אינני סבור, כי בדין טוענת הנתבעת, כי לתובע אין כל בסיס או מקור חוקי לתקפות ההבטחה שניתנה לו, שכן כפי שפורט, הבטחה זו - הינה בגדר הסכם שיש לקיימו, בין אם היא בגדר הבטחה שלטונית ובין אם היא חוזה לכל דבר ועניין על פי הדין. הבסיס החוקי של התובע נובע מהמחויבות החוזית/ההסכמית שניתנה לו, ולמעלה מן הצורך, אם טוענת הנתבעת כי לא נכרת חוזה הרי שעומדת לו גם עילה של עשיית עושר ולא במשפט עומדת לו.  עילה זו לא נטענה במפורש ולכן לא אדון בתקפותה וחלותה, אך מן הראוי, לחזור ולהדגיש לעניין זה,  כי לקופת המדינה נכנסו כספים רבים (ובכללם אותם 250,000$ שחולטו לטובת המדינה) עקב המידע שמסר התובע.

 

לו היה התובע ער להבחנות אותן מתכוונת הנתבעת לעשות, אין כל ספק, כי היה דואג גם להחתים כל רשות אחרת שהשתמשה במידע שהוא מסר, אלא שאינני סבור, כי בעת כריתת ההסכם עם מר שמש, סויגה ההתחייבות לשלם לתובע גמול.

 

הרשויות מטבע הדברים, כולן, עשו שימוש באותו מידע והתובע העיד מפורשות, כי ההתחייבות שניתנה לו, לא סויגה.

 

עדותו של התובע, כי נכרת איתו הסכם, כי יקבל תמורה וגמול, בגין כל מידע שיכניס לקופת המדינה כספים, לא נסתרה, לא הוצגה כל עדות אחרת, והיא מתיישבת היטב עם ההיגיון והשתלשלות האירועים שהוכחה, שכן לא היה זה סביר והגיוני, כי התובע מיוזמתו יפנה למשל- למע"מ, לביטוח לאומי ולמשטרת ישראל, כדי לערוך עם כל אחד מהם הסכם.

 

גם הנתבעת מסכימה, כי התובע הוחתם על טופס ואיני רואה כל הבדל בין המונח "טופס" לבין "הסכם" או "חוזה".  הנתבעת לא הציגה את אותו טופס ולא ברור לי מה כתוב בו, אך קרוב לוודאי שטופס כזה, יכול להוות הסכם לכל דבר ועניין וגם אם התובע לא קרא אותו, כפי שטוענת הנתבעת (ראה סעיף 13 לסיכומיה) אין זה אומר, שהאמור בו לא היה מחייב את הנתבעת. 

 

הנתבעת לא יכולה לאחוז את המקל משתי קצותיו, מצד אחד לטעון, כי היה טופס שנחתם על ידי התובע ושהיה אמור להיות בידיה, ומצד שני לטעון, כי לטופס אין כל משמעות וכי הלכה למעשה, לא נכרת עם התובע הסכם, אלא ניתנה לו הבטחה בעל פה על ידי מר שמש.

 

לו היה מוצג הטופס או ההסכם על ידי הנתבעת, לא היה צריך בספקולציות ובהתרשמויות של הנתבעת, והאמור באותו טופס ופרשנות האמור בו, היו מחייבים את הצדדים לכל דבר ועניין, וקרוב לוודאי, שהדיון בפניי היה מתייתר.

 

הכרעה

לאור כל האמור אני מגיע למסקנה, כי בין התובע לבין הנתבעת נכרת הסכם, לפיו יקבל התובע גמול בגין כל סכום שיכנס לקופת המדינה, עקב אותו המידע שמסר וכי סכום המט"ח שחולט, הינו בגדר סכום שנכנס לקופת המדינה עקב המידע שמסר התובע.

 

 

 

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל אני קובע, כי התובע זכאי לגמול של 10% מכל הכספים שנגבו לאוצר המדינה עקב המידע שמסר התובע.

 

לאור ההסכמה הדיונית, אליה הגיעו הצדדים, והנתונים הכספיים שנמסרו לתובע במהלך הדיון שהתקיים בפניי, ייעשה ניסיון ע"י הצדדים להגיע להסכמה ולהסדר כספי, באשר לסכום המגיע לתובע.

 

יגיעו הצדדים להסדר כספי לעניין הגמול לו זכאי התובע, אך לא יגיעו להסדר בעניין ההוצאות ושכ"ט - יוכלו להפנות בקשה משותפת כדי שאנוכי אכריע בשאלה זו.

 

לא יגיעו הצדדים להסדר בתוך 45 יום לעניין הסכומים להם זכאי התובע, נקבע התיק לישיבה ליום 22.11.07 שעה 09:00, בנוכחות ב"כ הצדדים, על מנת לקבוע כיצד ימשכו ההליכים לבדיקת החשבונות.

 

לאור האמור לעיל, בשלב זה, אין צו להוצאות ולשכ"ט עו"ד.

 

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין החלקי לצדדים.

 

ניתן היום, י"ג בתשרי, תשס"ח (25 בספטמבר 2007), בהעדר הצדדים.