ה"סטייה" של מנהל רשות המיסים מהוראות ניהול ספרים
רו"ח אלעד רוזנטל
מכוח סעיף 130 לפקודת מס הכנסה נקבעו "הוראות ניהול ספרים". מדובר ב"הוראות" של מנהל רשות המיסים, אשר להבדיל מתקנות או חוק ניתן בקלות ובמהירות לתקנם, ללא שום הליך ופרוצדורה מיוחדת.
מוזר שדווקא ההוראות אשר ניתן בקלות לתקנם ולשנותם, כמעט ולא עברו תיקונים מהותיים ממועד פרסומם הראשון בשנת 1973.
ברשות המיסים מתעלמים מהעובדה שהמציאות הכלכלית של שנת 1973, שונה במקצת מהמציאות הכלכלית של שנות ה- 2000.
כמובן, שמנהל הרשות הוסיף פרק העוסק ב"מסמכים ממוחשבים", אבל הוא שכח באותה ההזדמנות גם לעדכן את שאר ההוראות, בהתאם לרוח התקופה.
ההוראות שנראות למראית עין פשוטות וקלות, טומנות בחובם מכשולים רבים ובעיות אין-ספור.
מבלי להיות קיצוני מידי, אני בספק רב אם קיים עסק במדינה שמקיים את מלוא ההוראות. לדעתי, זה כמעט ובלתי אפשרי. המזל הוא שפקידי המס, לא באמת מתעמקים בהוראות, וכמו יתר הנישום והמיצגים מתעלמים ממרבית הבעיות שההוראות מעוררות.
נראה לי כי לא לחינם מנהל רשות המיסים אינו מעוניין לערוך שינויים בהוראות.
עושה רושם כי להנהלת רשות המיסים "נוח" עם המצב שבו הם כמעט תמיד יכולים לטעון ל"שומה לפי מיטב השחיטה (או השפיטה)".
סעיף 130(ב) לפקודה מאפשר לרשויות המס להתעלם מפנקסי החשבונות שניהל הנישום, במידה והוא סטה באופן "מהותי" מההוראות שנקבעו.
ברור שבמקרה זה המחוקק השאיר פתח רב לפרשנות של מה נחשב ל"מהותי" ומה לא.
ברצוני לתת מספר דוגמאות מועטות, לבעייתיות הרבה של הוראות ניהול ספרים:
- סעיף 2(א) להוראות קובע כי נישום חייב לנהל מערכת חשבונות לפי ה"תוספת" להוראות החלה עליו. כמו כן, סעיף 2(ב) קובע שנישום המנהל עסק שיכול להיכנס לתחולת מספר תוספות, חייב לנהל את החשבונות לפי התוספת העיקרית של עסקו, בתיאומים סבירים לשאר התוספות. מהי בדיוק התוספת שחלה עליו? מהי התוספת העיקרית? מהם "תיאומים סבירים"? סעיף זה מאפשר פתח רחב מאוד, שמאוד בעייתי מצד הנישום. גם נישום שרוצה לנהוג בהתאם להוראות עלול למצוא את עצמו ביום מן הימים בטענה שלא ניהל את הפנקסים הנכונים שהיה עליו לנהל, על כל המשתמע מכך.
- סעיף 20(3) להוראות קובע כי יש לרשום ב"ספר תקבולים ותשלומים" לא יאוחר מ- 30 ימים מתום החודש שבו בוצעה הפעולה. כלומר, גם אלו שמדווחים אחת לחודשיים למוסדות צריכים להעביר את ה"חומר" למנה"ח/יועץ מס/רו"ח אחת לחודש (בכדי לעמוד במגבלת ה- 30 יום). אני חושב שמדובר ב"גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה".
- סעיף 19א(י) קובע נהלים מסוימים בהם ניתן למכור באמצעות "מכונות אוטומטיות" והמכירה תהיה בהתאם להוראות ניהול ספרים. יש מספר תנאים בהם המכונה חייבת לעמוד, כגון: המכונה מצוידת במונה שאינו ניתן לאיפוס וכו' – ההוראות אינן מתייחסות ואינן מאפשרות למעשה קיומם של עסקים אשר המכונות שלהן לא עומדות בהוראות. אם ניקח לדוגמא את כל מכונות הממתקים – אף אחת (לפי מיטב ידיעתי) אינה מקיימת את ההוראה, וקיימים לא מעט אנשים (שומרי חוק) שעוסקים בתחום, וספק אם הם יודעים שלמעשה הם לא מנהלים ספרים כדין.
- סעיף 12 להוראות קובע את נהלי הרישום ב"ספר תקבולים ותשלומים". בסעיף נקבע כי יש לרשום "כל תקבול" ו"כל תשלום". כלומר, לפי הסעיף הרישום צריך להיות של התקבולים (קבלות ולא חשבוניות מס), ושל התשלומים (השיקים ששילמנו או קבלה שקיבלנו, ולא חשבוניות הוצאה). כידוע, סעיף זו לא מיושם בפרקטיקה, בעיקר לאור ההתעלמות שלו מהמציאות הכלכלית ומהדיווח למע"מ. ב- 1986 מנהל הרשות (הנציב דאז) הסכים להתגמש והוסיף את סעיף 12(ח) אשר מאפשר לרשום "מכירות" ו"קניות" – כפי שמקובל בדר"כ. הבעיה היא שהסעיף דורש תנאים מוגזמים, שספק רב אם יש עסק אשר מקיים אותם, כגון: הפקדת כל התקבולים בבנק ביום קבלתם או למחרת, ניהול חשבון בנק עסקי לנישום, שמירת העתקים של מסמכי הבנק כחלק ממערכת החשבונות, עריכת תיעוד לתיאום בין התקבולים שהופקדו לבין שוברי ההפקדה בבנק וכו'. בקיצור – במידה ולא עומדים בתנאים האלה אנחנו עדיין מחויבים לרשום "תקבולים" ו"תשלומים". הבעיה היותר קשה היא שהתוכנות להנהלת-חשבונות חד-צידית לא תומכות בכך, ולא מאפשרות לנו לרשום על-סמך קבלות...