ה"פ 1081/04 - רחמים ובניו נגד רחמים ובניו תשתיות

בתי המשפט

פסק דין

כללי

1.         עתירה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה ליתן פסק דין הצהרתי, לפיו "אין כל זהות ו/או קשר כלכלי או עסקי בין המבקשת לבין המשיבות 1 ו- 2 ולמשיבות 1 ו- 2 אין כל זכויות ו/או חובות הקושרות אותן בדרך כלשהי למבקשת". כך נוסחה העתירה ברישא של ההמרצה, ואילו בסיפא התבקש בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי לפיו "המבקשת הינה גוף נפרד מהמשיבות 1 ו- 2 ואין היא נושאת ו/או אחראית בדרך כלשהי לחובות הרשומות על שם המשיבות 1 ו- 2". במהות הדברים העתירה הינה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו כל אחת מהמבקשת והמשיבות 1 ו- 2 הינה בעלת אישות משפטית נפרדת ואין מקום להתעלם מאותה אישות משפטית נפרדת ולייחס חובות של החברה האחת לחברתה. לאפשרות ליתן פסק דין הצהרתי המנוסח בצורה שונה מזו שהתבקשה, ראה י.זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 567;  ע"א 350/73 "גד" נ' כהן, פ"ד כח (2), 413.

2.         (א)        המבקשת הינה שותפות רשומה אשר עיסוקה  על פי הנטען הינו הגשת מכרזי

קבלן וניהול עבודות עפר.

(ב)        המשיבה 1 הינה חברה רשומה אשר עיסוקה על פי הנטען הינו ביצוע

עבודות עפר והחזקת עובדים וקבלני משנה.

(ג)         המשיבה 2 הינה חברה רשומה שעיסוקה על פי הנטען הינו החזקת כלים

כבדים והשכרתם.

(ד)        המשיב 3 (להלן – "הנושה") הינו נושה של המשיבה 1.

                        (ה)        המבקשת והמשיבות 1 ו-2 יכונו להלן ביחד - "החברות".

3.         הנושה זכה בפסק דין כספי כנגד המשיבה 1, והגישו לביצוע בלשכת ההוצל"פ בטבריה.

4.         בהליכים שהתקיימו בפני ראש ההוצל"פ בטבריה, שמהותם לא הובהרה לי עד תום, נצרכה כב' ראש ההוצל"פ לקביעה לפיה "החברה החייבת ושתי החברות הנוספות, חב' רחמים ציוד כבד בע"מ וחב' שותפות רחמים רחמים ובניו בע"מ" (להלן – "שתי החברות"), הן חברות הקשורות שהוקמו ונוהלו בידי אותם בעלים והן למעשה אישיות כלכלית עיסקית אחת". ראה החלטת כב' ראש ההוצל"פ מיום 24.9.03, אשר צורפה כנספח א' לבקשה. בהחלטה מיום 17.3.04 קבעה כב' ראש ההוצל"פ כי "מהחקירה עוד עלה כי שלושת החברות קשורות ומנוהלות על ידי אותם בעלים והם למעשה אישיות עיסקית אחת. עקב כך ניתנה החלטה המאפשרת הטלת עיקולים על הנכסים המשמשים את שלושת החברות". באותה החלטה מיום 24.9.03 קבעה כב' ראש ההוצל"פ כי "אין בהחלטה זו ו/או בהחלטה מיום 24.9.03 כדי להשתיק את המבקשות מלהעלות את טענותיהן בתביעה מתאימה שתוגש לבית המשפט וקביעותיי הן לכאוריות על בסיס החקירה שנערכה למר יעקוב רחמים". ראה נספח ג' לתביעה. על רקע זה הוגשה התביעה דנן למתן פסק דין הצהרתי, כפי שפורט לעיל.

5.         המבקשת טענה כי אין כל קשר בינה לבין המשיבות 1 ו- 2. אומנם ניהולן של החברות נעשה מאותו משרד, אולם אין בכך כדי לקשור בין החברות. לכל אחת מהחברות ייעוד שונה, עבודות ותחומי עיסוק שונים, כל אחת מהחברות מתחשבנת בנפרד עם רשויות המס.

המבקשת טענה כי החלטת כב' ראש ההוצל"פ נסמכה על חקירתו של מר יעקוב רחמים שהינו בעל מניות במבקשת, אך אינו מנהל אותה, ואינו בעל ידע מספיק כדי למסור תשובה מוסכמת בנוגע לפעילות החברות.

מנהל החברות הינו מר אמנון רחמים והתביעה נתמכה בתצהיר מטעמו.

כמו כן צורף לתביעה תצהיר מאת רואה החשבון של החברות מר זאב ברנדס המעיד שלכל אחת מן החברות תחום עיסוק שונה, מערכת ספרים והנהלת חשבונות נפרדת. מר ברנדס צירף לתצהירו מאזנים של כל אחת מהחברות לשנים 2000 – 2003 לאישוש הטענה שמדובר בחברות המנהלות כל אחת מהן פעילות נפרדת.

6.         התביעה הוגשה במקור ביום 28.4.04 לבית משפט השלום בבית שאן. הנושה לא הגיש תשובה. ביום 13.6.04 התקיים דיון בתביעה בבית משפט השלום בבית שאן בפני כב' השופט א' קולה, ונחקרו המצהירים מטעם המבקשת. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב. בטרם ניתן פסק דין ע"י כב' השופט קולה, העלה הוא מיוזמתו את שאלת הסמכות העניינית, והורה לצדדים בהחלטה מיום 5.7.04 להגיש סיכומים בשאלה זו. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים בשאלת הסמכות העניינית, ניתנה ביום 21.7.04 החלטת כב' השופט קולה לפיה הסמכות העניינית לדון בתובענה מסורה לבית המשפט המחוזי, ולפיכך הועבר התיק לבית המשפט המחוזי בנצרת.

7.         בדיון שהתקיים לפניי ביום 12.10.04 הודיעו הצדדים שאינם מעוניינים להגיש ראיות נוספות או סיכומים נוספים, אלא הם מבקשים שבית המשפט יתן פסק דין על סמך החומר שבתיק. כמו כן הוסכם שהמבקשת תמציא העתק מתדפיס רשם החברות בנוגע לתאגידים הרלוונטיים לתובענה.

דיון

8.         ראשית יש להידרש לשאלה מה משמעות העובדה שהנושה לא הגיש כלל תשובה לתובענה.

בענין זה נאמר אצל א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג-2003), 379:

"אין המשיב חייב להגיש תשובה; שכן נאמר בתקנה [256] משיב בהמרצת פתיחה הרוצה להגיש תשובה להמרצת הפתיחה. עם זאת, אם לא תוגש תשובה מצד המשיב, תישאר גרסת המבקש-התובע על כנה, בלא הכחשה". ראה גם י. זוסמן, שם, עמ' 715.

אולם נראה שיש להחיל על הדיון בהמרצת פתיחה גם את הכלל לפיו המשיב יכול לחלוק, או לפחות לנסות לחלוק, על דברי המבקש, לא רק ע"י הגשת תצהיר שכנגד, אלא גם ע"י חקירתו הנגדית. ראה י.זוסמן, שם, עמ' 718.

אף שלא הוגשה תשובה, אין מקום ליתן באופן אוטומטי סעד הצהרתי כמבוקש, אלא יש לבחון האם הרימה המבקשת את הנטל שעליה והוכיחה שהיא זכאית לקבל הסעד המבוקש. בחינה זו נעשית הן במישור העובדתי והן במשפטי. בהיבט העובדתי, אם לא התמוטטה הגרסה בחקירה נגדית, ומשלא הובאו ראיות סותרות ע"י המשיב, יש לקבל את טענות המבקשת כנכונות. במישור המשפטי, יש לבחון האם העובדות כפי שנטענו ע"י המבקשת, גם בהנחה שלא נסתרו ע"י המשיב, מקימות לה את הזכות לקבלת הסעד המבוקש.

9.         מתצהיריהם של מר אמנון רחמים ושל מר זאב ברנדס, ומחקירתם מיום 13.6.04, עולות העובדות הרלוונטיות הבאות:

(א)        כל אחת מהחברות מעסיקה עובדים משל עצמה. עם זאת, שירותי המזכירות

ניתנים לשלושת החברות על ידי אותן פקידות הרשומות כעובדות של המשיבה 1.

(ב)        אף שכל אחת מהחברות מעסיקה כאמור עובדים משל עצמה, הרי תשלום

המשכורות נעשה באמצעות המשיבה 1.  צורפו לבקשה העתקים של תלושי משכורת של מר יעקוב רחמים שבהם צויין שם המעביד ר. רחמים ובניו תשתיות. מר ברנדס העיד כי הוצאות השכר לגבי כל העובדים נרשמות במאזן של המשיבה 1 בלבד. ראה פרו' 16.6.04, עמ' 7:

          "ש.ת- הוצאות השכר מתבטאות במאזנים בהוצאות

           שכר. הוצאות השכר נרשמות רק בר. רחמים ובניו

           ובשאר הגופים אין משכורות. אני מראה לך במאזן

           סעיף משכורות והוצאות, אין לי כאן פירוט עובדים

           אבל יש לי במשרד. בשנה נשוא המאזן היה לר. רחמים

           10-15 עובדים. ולשאר החברות  לא היו עובדים.

          מבחינה תפעולית החברות האחרות לא היו צריכות

          עובדים".

ראה גם עדותו של מר רחמים, שם,  עמ' 2. 

(ג)         מר רחמים אישר כי מי שמנהל את שלושת החברות "זה אותו אדם"

(כלומר הוא עצמו) והניהול מתבצע מאותו משרד.

(ד)        מר רחמים העיד כי כל אחת מהחברות עוסקת בהיבט אחר של פעילות

שמהותה עבודות עפר, כפי שפורט בתצהירו של מר ברנדס, וכפי שפורט

בסעיף 2 לעיל.

(ה)        מר רחמים העיד כי המשיבה 2, שעיסוקה השכרת ציוד כבד, משכירה

ציוד גם לשותפות, וכדבריו "השותפות משלמת לה כמו שצריך", אולם

לא הוצגו חשבוניות או אסמכתאות לעניין זה.

(ו)         מר רחמים העיד שכל החברות מנהלות את חשבונן בבנק לאומי והוא

מורשה החתימה בכל החברות.

(ז)         מהמסמכים שהגישה המבקשת בהמשך לדיון מיום 12.10.04, עולה כי

המבקשת התאגדה ביום 29.9.80; המשיבה 1 התאגדה ביום 26.6.96;

המשיבה 2 הינה חברה שנקראה קודם ר. ר. ובניו תשתיות ובינוי שדה

תרומות בע"מ. מועד ההתאגדות המקורי לא הובהר; מועד שינוי השם

10.1.93.

(ח)        בעל המניות בחברות הוא מר יעקוב רחמים, שהוא אחיו של מר אמנון

רחמים. 

                        (ט)        לחברות חובות למס הכנסה, בנקים, מע"מ ומל"ל.

(י)         בשעתו נמכר ציוד של המשיבה 2 לצורך פרעון חובות. מר אמנון רחמים העיד כי "מתוך כסף זה פרעתי רק חובות של רחמים ציוד כבד בע"מ" (פרו' 13.6.04, עמ' 5).  ואילו מר ברנדס העיד כי "החברות והשותפות נמצאים בקשיים כלכליים. במקרה שלפנינו החברות ניסו לשקם את עצמן בכך שהיתה מכירת ציוד, הלוואות בעלים, לטובת החברות, כולן" (שם, עמ' 7).

10.        מנסיבות הגשת העתירה דנן, כפי שפורטו לעיל, יוצא שהעתירה מעלה, במהופך, את השאלה באילו נסיבות יאות בית המשפט להתעלם מיישותה המשפטית הנפרדת של חברה ולייחס לה חובות (או זכויות) של יישות אחרת. שהרי העתירה לא הוגשה לקבלת סעד הצהרתי בעלמא, אלא לסעד הדרוש למבקשת על רקע ההליכים בלשכת ההוצל"פ בטבריה, כפי שפורטו לעיל. זכות המבקשת לסעד המבוקש על ידה, תדון איפוא בהקשר של השאלה הנ"ל.

11.        השימוש הקלאסי בהרמת מסך מעל יישותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לאפשר ייחוס חובות של חברה בע"מ לבעלי מניותיה.  התכלית הקלאסית של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הדוגמא הקלאסית לשימוש לרעה באישותה המשפטית הנפרדת של החברה הינה אי כיבוד ההפרדה בין "כיסי העושר" של החברה מחד גיסא ושל בעל המניות מאידך גיסא; כלומר, בעל המניות נמנע מלאפשר לחברה לפעול כמוקד רווחים עצמאי ובכך הובילה לחדלות פרעון אשר סיכלה את אפשרות נושי החברה להיפרע חובותיהם הימנה. ראה א. חביב-סגל, דיני חברות, כרך א' (תל אביב, התשנ"ט-1999), עמ' 245 ואילך.

12.        במשך השנים הורחב השימוש בהרמת המסך, הרחבה שאירעה הן בכיווני החשיפה השונים, הן בנסיבות ובתכליות של הרמת המסך. בספרה, מתארת ד"ר א' חביבה-סגל שלוש גישות שונות הנוגעות להרמת מסך באשכול חברות. ראה שם, עמ' 260 ואילך. התפיסה הקיצונית האחת, מדגישה את המציאות הכלכלית השלטת בד"כ באשכול חברות, בה פועל האשכול כולו כיחידה כלכלית אחת וגורסת כי על המשפט להתאים עצמו למציאות הכלכלית, במקום לדבוק בהבחנה שבין היחידות השונות.  תפיסה קיצונית הפוכה, מתריסה נגד יחודו של הקשר האשכול בהרמת המסך וגורסת כי הרמת המסך יש בה כדי להתערב בחלוקה המקורית של סיכוני חדלות הפרעון עליה הסכימו הצדדים מלכתחילה ולפגוע ללא הצדקה באינטרס ההסתמכות שלהם; לפיכך גם בהקשר של אשכול חברות "סטיה מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה תעשה במקרים קיצוניים וחריגים". כיום מסתמנת תמורה בהלכה, לעבר עמדת ביניים שלישית, המתירה ליזמים לבסס את עסקיהם על מבנה של קונצרן, ויחד עם זאת, מבקשת לנקוט פחות זהירות בהרמת המסך בתוך אשכול חברות, מאשר בהקשרים אחרים של הרמת המסך.

וכך נאמר שם, בעמ' 262 ואילך:

"בתי המשפט הכירו למעשה בזכותו של כל נושה להסתמך כל כך, שכל יחידה בקונצרן תפעל כמוקד רווח עצמאי. מכאן, שהנוהג הרגיל של חברות-האם - להשתמש בשליטתן בחברות-הבת על - מנת להפוך את האחרונות למכשיר לקידום האינטרסים של חברת-האם – נחשב לפגיעה באינטרס ההסתמכות המוגן של נושי חברת-הבת, המזכה אותם בגישה ישירה לנכסי חברת-האם.

על-ידי החלה של מבחני שליחות, המפנים את בתי-המשפט לעמוד על הקרבה והתלות שהתקיימה למעשה בין החברות הקשורות, בוחנים בתי-המשפט אם התירה חברת-האם לחברת-הבת לפעול כמרכז ממקסם רווחים עצמאי, אם לאו, במילים אחרות:

'מקום שלחברת הבת אין זכות קיום עצמאית, והיא נועדה לשמש צינור לחברת האם, ותו לא, אזי לפי חוקי טקסס, מותר לנושה של חברת הבת לפעול נגד חברת האם לגביית חוב המגיע לו... זהו גם הדין בישראל'.

ניהול חברת-הבת כ'שלוחה/'מכשיר' בידיה של חברת-האם נחשב לשימוש לרעה במסך ההתאגדות, המצדיק את הרמת-המסך כנגד חברת-האם. בקונטקסט של חברות קשורות, מתמזגת, אם-כן, קונספציית השליחות עם מבחן השימוש לרעה במסך ההתאגדות, ומחייבת אחריות של חברת-האם כלפי נושיה של חברת-הבת. כפי שמסכם השופט לויט במקרה המצוטט לעיל:

'אין ספק שמבחינה כלכלית אין להפריד בין החברה לצמרת החדשה... גם מבחינה משפטית, יש להתייחס אל החברה ואל צמרת החדשה כאל אישיות משפטית אחת, לאחר הרמת מסך ההתאגדות מעל שתיהן'.

גישת-הביניים מכירה עקרונית באופי ההתאגדות המיוחד שבו בחרו המתאגדים, קרי, במבנה האשכול, ועם זאת, מבקשת לגלות רגישות לנסיבות העובדתיות המתקיימות באופן תדיר בקונצרנים.  להבדיל מחברות בודדות, הפועלות כמרכזים ממקסמי רווחים עצמאיים, מקיימות החברות הקשורות יחסי קרבה ביניהן, תוך שטובתו של הקונצרן בכללותו עומדת לנגד עיניהן... משמעותם של יחסי הקרבה היא שהחברות הקשורות מבצעות ביניהן עסקאות שלא היו יכולות לקרות בין חברות זרות.  עסקאות אלו יכולות להיות עסקאות מכר של ממש בין החברות הקשורות, שבהן החברה המוכרת מסתפקת בתמורה נמוכה יותר מזו שהיתה יכולה לקבל בעסקאות שוק, או, עסקאות של הזרמת אשראי האחת לשניה בתנאי ריבית נוחים במיוחד, או, מתן ערבויות הדדיות, ועוד.  בכל מקרה, תוצאתן של עסקאות מסוג זה היא הזרמת נכסים מן החברה האחת בקונצרן אל החברה האחרת, כך שלא מתקיימת הפרדה של ממש בין כיסי העושר של החברות השונות.  כתוצאה מכך, עשוי הנושה של החברה האחת לטעון להרמת המסך בין החברות, על מנת שגם נכסיה של החברה האחרת בקונצרן יעמדו לפירעון חובו.  לאחרונה, נוטים בתי המשפט להכיר במציאות המיוחדת המתקיימת בקונצרן, כך שיחסי הקרבה יכולים לשמש בסיס להרמת המסך בין החברות הקשורות". 

13.        ולענין המבחנים המשמשים לצורך הקביעה האם מדובר ב"חברות קשורות " נאמר שם, עמ' 265:

"כאשר בוחנים בתי המשפט אם מתקיימים יחסי קרבה בין החברות שבקונצרן, הרי שהם בוחנים את קיומם של חלק, או כל, היסודות העובדתיים הבאים:

1.          מי מינה את מנהלי העסקים של החברה הבת?

2.          האם החברה האם היא המוח המפעיל של העסק?

3.          האם רווחי העסק של החברה הבת מופקים

ממומחיותה ומשיקול-דעתה של החברה האם?

4.          האם החברה האם שולטת בעסקיה של החברה הבת?

5.          האם החברה האם היא בעלת יכולת החלטה לגבי הונה

של החברה הבת?

6.          האם שליטתה של החברה האם בחברה הבת היא

אפקטיבית ומתמדת?

די בכך שהתשובה על חלק משאלות אלו תהיה חיובית, על מנת שבית המשפט ימצא כי התקיימו יחסי קרבה בין החברה האם לבין החברה הבת, וירים את מסך ההתאגדות".

14.        במקרה שלנו, אין מדובר באשכול חברות על פי המבנה הקלאסי של חברות אם וחברות בנות; מדובר בחברות שקשורות בכך שלכולן בעל מניות זהה. גם כך, נראה לי שעל פי מבחני הקרבה שפורטו לעיל ניתן לראות בחברות חברות קשורות הפועלות בשיתוף פעולה כלכלי. אמנם, עמדת הביניים המתוארת לעיל, מבוססת על מבנה היררכי שבו קיימת שליטה של חברת האם בחברות הבת, כפי שנאמר שם, עמ' 265:

"מן הראוי להדגיש שאין לטעות בין גישת הביניים לבין הגישה הקיצונית הראשונה, המתעלמת לחלוטין מן ההפרדה שבין החברות בקונצרן.  בעוד הגישה הראשונה מאיינת את ההפרדה בין היחידות בקונצרן ואינה מבחינה בין הכיוונים הראשונים להרמת-המסך, נראה שגישת-הביניים הנסמכת על מבחן השימוש לרעה משמרת את ההבחנה בין הכיוונים השונים בהרמת-המסך. מאחר שהחברות הנמצאות גבוה יותר בסולם החברות בקונצרן, קרי, חברות האם, הן השולטות בהליכי קבלת ההחלטות בחברות הנמצאות נמוך יותר בסולם הקונצרן, קרי, החברות הבנות, הרי שיחסי הקרבה צפויים להביא לזרימת נכסים כלפי מעלה בקונצרן, קרי, לטובתן של חברות האם.  מכאן, שיחסי הקרבה צפויים לפגוע בעיקר באינטרסים של הנושים של חברות הבת.  קונספצית השליחות נועדה לאפשר לנושי חברת-הבת, אשר אינטרס ההסתמכות שלהם – כי נכסי החברה ישמשו להפקת רווחים לטובתה של אותה חברה עצמה, ולא לטובת חברת-האם שלה – הופר, לנגוס בנכסי חברת-האם.  כך, מבקש הדין להרתיע חברות-אם משימוש לרעה בשליטתן בחברות-הבת".

אולם, אף על פי שבענייננו המודל ההיררכי אינו קיים, ניתן למצוא שמתקיימים יחסי הקרבה והשליטה באמצעות הניהול המשותף לשלושת החברות, המצויות כולן בבעלות אותו בעל מניות, שהוא אחיו של מנהל החברות.  על יחסי הקרבה, המעוררים אף חשד לאי כיבוד ההפרדה בין "כיסי העושר", ניתן ללמוד גם מהעובדה שמשכורות כל העובדים משולמות ע"י המשיבה 1, וכי, לפי עדותו של רו"ח החברות מר ברנדס, כפי שפורט בסעיף 9 (י) לעיל, מכירת נכסים של אחת החברות נעשתה לשם כיסוי גרעון של שלושתן.

15.        יצויין שלכאורה עפ"י חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק") "הרמת מסך" מיועדת ליישום בכיוון שבין החברה לבעל המניות, או בעל המניות לחברה, ותו לא.  זאת נוכח הוראת סעיף 6 (א) לחוק לפיה:

"הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחת מאלה:

(1)         ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה;

(2)         ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה".

עם זאת, נראה לי שאין מניעה לדון בהרמת מסך גם במקרה שלנו, כאשר החברות כולן בבעלות אותו אדם.  ניתן לראות בכך הרמת מסך במובן סעיף 6(א)(1) הנ"ל.

16.        בהתחשב באמור בסע' 15 לעיל, יש לבחון את המקרה שלפנינו גם לאור שאר ההוראות שבסעיף 6 לחוק, כדלקמן:

"(ב)       על אף הוראת סעיף 4 [האישיות המשפטית של החברה],

רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם

התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות

הענין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים

הקבועים בסעיף קטן (ג).

(ג)         בית המשפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים

חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך

ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:

(1)         השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של

החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;

(2)        בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב

לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי

החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו

משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה

לפרוע את חובותיה.

(ד)        הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה,

תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(ה)        אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית משפט להעניק

סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה

מסוים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה

פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה".

17.        על פי גישת הביניים שתוארה לעיל, הדיון בשאלה אם מן הראוי להרים מסך אם לאו, במקרה של חברות קשורות, יערך בשני שלבים: ראשית ידונו המבחנים לשם קביעה האם מדובר בחברות קשורות שניתן עקרונית להרים מסך ביניהן; שנית, אם תנתן תשובה חיובית לשלב הראשון, תידון התכלית שלשמה יש להרים את המסך. נראה לי כי גם היום ועפ"י גישת הביניים המועדפת, עצם הקרבה בין החברות לא די בה כדי להורות על הרמת המסך, אם כי עצם הקרבה משמשת גורם ממריץ להרמת המסך, ונשמרת עדיין הדרישה שהרמת המסך תעשה רק במקרים בהם נראה שהקרבה הכלכלית משמשת ליצירת הפרדה מלאכותית בין חובות ה"חברה" "וזכויותיה", באופן שיש בו כדי לסכל באופן בלתי הוגן את יכולתם של נושי החברה להיפרע מנכסיה.

ראה על כך אצל א. חביב-סגל, שם, עמ' 267:

"ההסדר החדש מבטא, בראש ובראשונה, את השקפת העולם של פרופסור פרוקצ'ה, שלפיה, אין לנקוט גישה מיוחדת ביחס להרמת המסך באשכול חברות.

אדרבא, יש לבחון את האופן שבו התנהלו ענייניו של כל קונצרן למעשה, ולקבוע בהתאם את המדיניות ביחס להרמת המסך.  מאחר שכיום, קובע סעיף 6(ג)(2) כעילה להרמת המסך, את האפשרות ש'ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה', הרי שבמידה שחברת האם מונעת מחברת הבת את היכולת לפעול כמוקד רווחים עצמאי – ישמש הדבר כבסיס להרמת המסך כנגד חברת האם.  ראוי להוסיף ולשים לב בהקשר זה, שהרמת המסך לפי סעיף 6(ג) יכולה להיעשות אך ורק ב'הליך כנגד חברה'. מכאן, שאם נעשה שימוש בסעיף זה לצורך הרמת המסך בין חברות באשכול, יחסי קרבה אינם משמשים להרמת המסך לטובתה של חברת האם, אלא הם משמשים רק כבסיס  להפעלתו של מנגנון המעניש את חברת האם, בשל העובדה שזו מנעה מחברת הבת לפעול כמוקד ממקסם רווחים עצמאי".

ראה גם: ע"א 8472/96 ההסתדרות הכללית ואח' נ' מולדת ואח', פ"ד נא(1), 61; ה"פ  1647/92 (מחוזי ת"א), סאלם ואח' נ' יודסין ואח' (פורסם במאגר המשפטי הישראלי). השווה בש"א 13875/01 (תא-יפו), ש.רובננקו ושות' בנין והשקעות בע"מ ואח' נ' שיא החזקות בע"מ, תק-מח 2001(2), 5984. בענין רובננקו הנ"ל קבע אמנם ביהמ"ש כי די בכך שמתקיימים חלק מהמבחנים לקיומן של חברות קשורות, כפי שפורט בסעיף 13 לעיל, כדי שתהיה הצדקה להרמת המסך בין החברות הקשורות. אולם הוסיף:

"נכון וצודק במיוחד להרים מסך בין חברות קשורות כאשר מתקיימת הפרדה בין 'היד החותמת' לבין 'היד המחזיקה בארנק'.  כוונת הדברים הינה למצב בו מאופן התאגדות הקונצרן יוצא, כי המתקשרים עמו מוצאים עצמם, בסופו של יום, עומדים אל מול ישות משפטית ריקה מנכסים, כאשר הנכסים עצמם נמצאים  בחברות קשורות אשר השימוש בעקרון הישות המשפטית הנפרדת, בפועל, נועד להרחיק אותם מהישג ידו של הנושה.  אין צורך להכביר מילים על הסכנה שבמצב זה, ועל היכולת הכמעט 'מפתה' שהוא טומן בחובו להתנערות שלא כדין מחובות".

18.        בענייננו, כאמור העתירה לסעד ההצהרתי הוגשה על רקע ההליכים בלשכת ההוצל"פ בטבריה שפורטו לעיל.  על סעד מהסוג שהוענק בלשכת ההוצל"פ, אמר ביהמ"ש בענין רובננקו הנ"ל כי אין המדובר בהרמת מסך, אלא ב"הסטת המסך" לצורך מתן סעד-ביניים שימנע הברחת נכסים מחברה קשורה, שיתכן שבסופו של יום ימצא שמן הראוי לערוך הרמת מסך בינה לבין החברה החייבת.  כפי שציינתי לעיל, בנסיבות הענין השאלה המהותית העומדת לדיון הינה האם יש מקום לערוך הרמת מסך בין החברות אם לאו. אם יש מקום להרמת מסך – תדחה העתירה; אם לא הוכח שיש מקום להרמת מסך – תתקבל העתירה.  מכך עולה שהיה על הנושה לשכנע את בית המשפט שיש מקום להרמת מסך בין החברות, על פי המבחנים שפורטו לעיל. לדעתי, הנושה לא הרים נטל זה.

19.        אמנם מראיות המבקשת עולה שהחברות הן חברות קשורות, שעקרונית ניתן לערוך ביניהן הרמת מסך.  עם זאת, לגבי השלב השני של הדיון, כפי שהוסבר לעיל, היינו השלב שבו נבחנת השאלה האם נעשה שימוש לרעה ביישויות הנפרדות של החברות, עובר בנסיבות המקרה הנטל אל הנושה להוכיח כי אכן נעשה שימוש לרעה המצדיק את הרמת המסך.  כאמור, דעתי היא שהנושה לא הרים נטל זה.  הנושה לא הביא כל ראיות לכך שהקמת החברות השונות או אופי הפעילות ביניהן נועדו להונות נושים או להבריח נכסים מחברה לחברה.

לא הוכח אף שניהול עסקי החברות לא היה לטובת אחת מהן, או שהיה בה משום סיכון בלתי סביר באשר ליכולתן של החברות לפרוע חובותיהן.

למעשה, הנושה, שלא הביא כאמור ראיות מטעמו, הסתפק בסיכומיו בטעון המתייחס לכך ש"החלוקה לשלוש חברות שונות הינה פיקציה משפטית גרידא", ודן במבחנים השונים המוכיחים שמדובר בחברות הפועלות כגוף אחד, תוך ערבוב נכסים.

ראשית, לא הוכח שמדובר ב"פיקציה"; מעצם הקמתן של שלוש חברות הפועלות בשיתוף פעולה כלכלי, אין ללמוד שמדובר ב"פיקציה משפטית גרידא".

מעבר לכך, לא הוכח שהיה "ערבוב נכסים". אף אם תאמר שאכן היו יחסי קרבה בין החברות  וערבוב מסוים היה, למשל בכך שמשכורתם של כל עובדי החברות שולמו באמצעות המשיבה 1 בלבד, עדיין נדרש כאמור להוכיח שהדבר נעשה בכוונה להונות נושים וכד', דבר שלא הוכח.

20.        נוכח האמור לעיל, המסקנה היא שלא הוכח קיומן של נסיבות המונעות היעתרות לבקשה ולמתן הסעד ההצהרתי, אם כי בניסוח שונה מעט מזה המבוקש.

21.        ניתן בזאת סעד הצהרתי לפיו כל אחת מהמבקשת והמשיבות 1 ו-2 הינה בעל  אישיות משפטית נפרדת ואין מקום להתעלם מאותה אישיות משפטית נפרדת ולייחס חובות של החברה האחת לחברתה.

22.        המשיב 3 ישא בהוצאות המבקשת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪ + מע"מ כחוק.

המזכירות תשלח העתק פסק דין זה לב"כ המשיב 3.

ניתן היום י"ט בכסלו, תשס"ה (2 בדצמבר 2004) במעמד הנ"ל.