א 42687/03 - גיל נדל נגד מנהל המכס והמע"מ

1

בתי המשפט

החלטה

1. בפני בקשתו של המבקש, עורך דין, שאינו קשור לתיק הנדון ואינו מייצג אחד הצדדים בו, לעיין במסמכים שונים המצויים בתיק, כשהנימוק לבקשתו הוא רצונו ללמוד מהם ולהסתייע בהם לצורך סוגיה דומה העולה בענין המטופל על ידו.

גם התובע והנתבע, שהתבקשו להגיב על הבקשה, מתנגדים לה.

הנימוק העיקרי להתנגדותם הוא החיסיון החל על הליכים של נישום אל מול רשויות המס, וכן הם טוענים לכך, שהמבקש לא פירט כראוי וכנדרש את ענינו בתיק.

להבהרת הדברים בהמשך יצוין, כי התביעה התנהלה בדלתיים פתוחות, נשמעו הוכחות וניתן פסק דין, שאף התפרסם במספר אתרים משפטיים.

2. זכות העיון במסמכים שבתיקי בית המשפט מוסדרת מתחילת שנת 2003 בתקנות מיוחדות שהותקנו לצורך זה: תקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), תשס"ג-2003 (להלן – תקנות העיון).

זכות העיון של מי שאינו בעל דין, מוסדרת בתקנה 4, כדלקמן:

"זכות העיון של מי שאינו בעל דין

4. (א) כל אדם רשאי לבקש מבית המשפט לעיין בתיק בית משפט (להלן – בקשת עיון), ובלבד שהענין בו אינו אסור על פי דין.

(ב) בקשת עיון תוגש לשופט או רשם שהתיק נדון לפניו, ובאין אפשרות כאמור, לשופט או רשם שיקבע נשיא בית המשפט.

(ג) בקשת עיון תהיה מנומקת, ותוגש לפי טופס 2 שבתוספת.

(ד) בבואו לשקול בקשת עיון, ייתן בית המשפט את דעתו, בין השאר, לענינו בתיק של המבקש, לענינם של בעלי הדין ושל מי שעלול להיפגע כתוצאה מהעיון, וכן לסבירות הקצאת המשאבים הנדרשת לשם היענות לבקשה.

(ה) בית המשפט רשאי להורות על העברת בקשת העיון לתגובת בעלי הדין בתיק שמבוקש בו העיון או לתגובת צד שלישי, אם הוא סבור כי העיון עלול לפגוע במי מהם, וכן רשאי בית המשפט לבקש את תגובת היועץ המשפטי לממשלה, אם הוא סבור כי העיון עלול לפגוע באינטרס ציבורי; תגובות כאמור בתקנת משנה זו יוגשו בתוך שלושים ימים ממועד המצאת ההודעה על זכות התגובה או בתוך מועד אחר שיקבע בית המשפט.

(ו) החליט בית המשפט להתיר את העיון, רשאי הוא לקבוע בהחלטתו כל תנאי או הסדר הדרושים כדי לאזן בין הצורך בעיון לבין הפגיעה אשר עלולה להיגרם לבעלי הדין או לצד שלישי בשל העיון, לרבות השמטת פרטים, הגבלת מספר המעיינים ונקיטת אמצעים למניעת זיהוים של בעלי דין או אנשים אחרים; בית המשפט רשאי להגביל את היקף העיון ולהתנותו בתנאים, אם ראה כי הקצאת המשאבים הנדרשת מחייבת זאת.

(ז) התיר בית המשפט עיון לפי תקנה זו, ימלא המבקש הודעת עיון כאמור בתקנה 3, טרם העיון."

3. תקנות אלה הותקנו בעקבות מסקנות דו"ח הועדה לבדיקת הגישה לתיקי בתי המשפט והעיון בהם, בראשות השופט גרוס (להלן – ועדת גרוס), והן באו במקום ההסדר שנהג באותו ענין בתקנות הארכיון, 1935 (להלן – תקנות הארכיון).

ההבדל המהותי והמרכזי שחל הוא, שבעוד שעל פי תקנות הארכיון (תקנה 3) נקודת המוצא היתה, שאין להתיר זכות עיון בתיק לאדם שהוא איננו צד בו, אלא מטעמים מיוחדים, הרי שעל פי תקנות העיון (תקנה 4(א)) נקודת המוצא הפוכה לחלוטין: הכלל הוא, כי יש לאפשר לכל אדם, גם אם הוא איננו צד באותו תיק, לעיין בתיק, והחריג הוא מניעת העיון בתיק (בג"ץ 1/49 – א', בקשת שני-יראקצ'י בענין בז'רנו נ' שר המשטרה, כב' הרשם מרזל).

4. העקרון, אשר הנחה את מסקנות ועדת גרוס ובעקבותיהן את מתקין תקנות העיון, הוא עקרון פומביות הדיון, שהוא עקרון חוקתי (סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה) ומרכיב מרכזי במשטר דמוקרטי (לסקירת הנושא, ראו: החלטת כב' הרשם מרזל ב- ע"א 8849/01 – ו' בקשת עו"ד סבוב בענין פקיד השומה למפעלים גדולים נ' פז-גז חברה לשיווק בע"מ), וכדברי כב' השופטת א' חיות ב-ע"א 3976/04, בקשת בורנשטיין בענין בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קבוצת כרמלטון בע"מ (סעיף 4 להחלטה): "זכותו של אדם לעיין בתיק בית המשפט, גם אם איננו בעל דין, נגזרת מעקרון פומביות הדיון, והדרך למימושה של זכות זו נקבעה בתקנות העיון בתיקי בית המשפט".

5. כיוון שכך, מצופה היה למצוא חפיפה מוחלטת בין העקרונות המנחים את פומביות הדיון (סעיף 68 לחוק בתי המשפט [נספח משולב], התשמ"ד-1984, להלן – חוק בתי המשפט) ובין העקרונות המנחים את אפשרות העיון בתיקי בתי המשפט על ידי מי שאיננו צד לו (סעיף 4 לתקנות העיון).

על הצורך בקיומה של חפיפה כזו עמדה ועדת גרוס בדבריה (סעיף 14 לדו"ח):

"ברי, שהנחת היסוד שצריכה להנחות כל רפורמה בתחום זה הינה, כי ראוי שזכות הפומביות תחפוף את זכות העיון, ולא יתכן מצב שבו ניתן יהא לעקוף את עקרון הפומביות על ידי איסור עיון בתיקי ומסמכי בית המשפט",

ובהמשך (סעיף 16(א)):

"כפי שצוין, יש לעגן את זכות העיון בחקיקה חדשה, שתבטל את תקנות הארכיון ותניח ביסודה את ההכרה בחפיפה שבין ענינים הנדונים בפומבי לבין זכות העיון בהם. היינו – הנחת היסוד חייבת להיות, כי כל מה שלא נאסר לפרסום על ידי בית המשפט מכח הסמכויות הקבועות בחוק (דיון בדלתיים סגורות, צו איסור פרסום, חומר חסוי על פי דין), יהא מותר לעיון ללא הגבלה. חופש העיון צריך להשתרע לא רק על הדיון הפומבי ופסקי הדין, אלא גם על הפרטיכלים והמסמכים הכלולים בתיק".

(דברים דומים נאמרו על ידי כב' השופט אור ב-רע"א 3614/97 אבי יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26, עמ' 89-91).

6. ולמרות זאת, סייגה ועדת גרוס את דבריה, בהמליצה על התקנת תקנות, אשר יאזנו "בין זכות הציבור לדעת... לבין ההגנה על צנעת הפרט" (סעיף 16(א) סיפא לדו"ח), ובעקבותיה נקבע בתקנות העיון, כי על בית המשפט להתחשב גם בענינו של "מי שעלול להיפגע כתוצאה מהעיון" (סעיף 4(ד)) ולקבוע תנאים או הסדרים "כדי לאזן בין הצורך בעיון לבין הפגיעה אשר עלולה להיגרם לבעלי הדין או לצד שלישי בשל העיון...".

כך גם פירש בית המשפט העליון את התקנות הנדונות בענין בורנשטיין הנ"ל (סעיף 4 להחלטה): "עם זאת, הזכות לעיון אינה זכות מוחלטת, ויש לאזנה עם זכויות ואינטרסים אחרים הראויים להגנה....".

7. הילוך דומה נעשה בתקנות העיון גם באשר לזהותו של מבקש העיון. עקרון הפומביות הוביל את ועדת גרוס למסקנה, כי אין כל חשיבות לזהותו של מבקש העיון בכל הקשור ל"חומר הפומבי", ואין להבדיל לצורך זה בין קבוצות מסוימות כעיתונאים או חוקרים ובין הציבור בכללו (סעיפים 16(ד), (ה)).

גם בית המשפט העליון סבר כי עקרון הפומביות מחייב מסקנה זו, וכדברי כב' השופטת א' חיות בענין בורנשטיין הנ"ל (סעיף 5): "כפי שבואר, רשאי כל אדם לעתור לעיון בתיק בית המשפט וזיקה או ענין אישי אינם תנאי מוקדם לזכות העיון" (וראו גם : החלטת כב' המשנה לנשיא מצא –בג"ץ 9474/00 בבקשת עו"ד אליעזר גל בענין ריזמן נ' ראש עיריית חיפה, סעיף 5; כב' הנשיא ברק ב-בג"ץ 9271/02 בבקשת דנון בענין פלדשטיין נ' רשם האגודות השיתופיות).

אם כך, מה מקום יש לשקול את "ענינו בתיק של המבקש" במכלול השיקולים המנחים את בית המשפט בבקשת העיון (סעיף 4(ד) לתקנות העיון), ומדוע נדרש מבקש העיון לפרט בטופס הבקשה (טופס 2) את "מטרת העיון והטעמים המצדיקים אותו" (סעיף 3) ואת "הקשר של המבקש לתיק בית המשפט (נא לציין כל קשר ישיר/עקיף" (סעיף 4)?

כב' השופטת חיות השיבה על כך בענין בורנשטיין, כדלקמן (סעיף 5):

"ההוראה בתקנות, לפיה על המבקש לנמק את הבקשה ולפרט את הענין שיש לו בתיק נועדה לאפשר לבית המשפט, במקרים שהדבר נדרש, לבצע איזון ראוי בין זכות העיון ובין הפגיעה העלולה להיגרם לבעלי הדין או לצד שלישי בעקבות העיון".

8. באופן זה, הלכה למעשה, לא קיימת חפיפה מוחלטת בין העקרונות המנחים את פומביות הדיון ובין העקרונות המנחים את זכות העיון בתיקים, ויכול שתביעה שהתבררה בדלתיים פתוחות ייאסר לעיין במסמכיה, ועוד יכול שהעיון יתאפשר לראובן אך לא לשמעון, למרות ששניהם נהנו מפומביות הדיון באותה תביעה (נדמה, כי בכך התקבלו למעשה הסתייגויותיה של ד"ר פרץ סגל, דעת המיעוט בועדת גרוס).

ענין זה מעלה קושי הן ברמה העיונית והן ברמה המעשית.

9. ברמה העיונית, הקושי כפול:

א. אם אכן זכות העיון נגזרת מפומביות הדיון, שהינו עקרון חוקתי, ואם עקרון חוקתי זה סויג בחקיקה ראשית (סעיף 68 לחוק בתי המשפט), הכיצד ניתן בחקיקת משנה בדרך של התקנת תקנות להוסיף על אותן הסתייגויות?

ב. האיזון הנזכר בין הצורך בעיון ובין אפשרות הפגיעה בענינם של בעלי הדין או של צד שלישי כבר נעשה בסעיף 68 לחוק בתי המשפט המאפשר לחרוג מעקרון הפומביות לשם הגנה על אינטרסים שונים.

איזון נוסף נעשה בסעיף 70 לאותו חוק, הדן באיסור פרסומים על דברים הקשורים לדיוני בית המשפט.

מדוע יש צורך בקביעת איזון נוסף דווקא לצורך העיון במסמכים?

כמו כן, קשה לצייר סיטואציה, שבה לא תהיה כל פגיעה בבעל הדין או בצד שלישי בקיומו של הדיון בדלתיים פתוחות, וכשלא נאסר פרסום דבר כלשהו מדיוני בית המשפט, אך תהא פגיעה כזו מעיון במסמכים שבתיק דווקא?

בהקשר זה צריך להזכיר את הלכת בית המשפט העליון ב-ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ(2) 497, על פיה ההוראות הנ"ל המגבילות את פומביות הדיון או את פרסום הדיונים חלים גם על כתבי הטענות והמסמכים שבתיק (עמ' 488-500, וראו דברי כב' השופט אור בענין עו"ד אבי יצחק הנ"ל, עמ' 90).

10. במישור המעשי, עלול הפער הנזכר בין העקרונות המנחים בפומביות הדיון ובין אלו שבזכות העיון ליצור מצבים לא הגיוניים, הן לגבי המסמכים המבוקשים לעיון והן לגבי זהותו של המבקש.

שהרי, כל אדם רשאי להיות נוכח בדיון המתנהל בדלתיים פתוחות, אפילו סקרן סתם.

ומי שנוכח בדיון רשאי להאזין לכל עדות ולכל הנאמר באולם בית המשפט, והוא רשאי גם להעתיק אותם דברים.

באופן עקרוני (וכאן אכן קיימת מגבלה מעשית מסויימת), הוא רשאי גם לצפות בכל מוצג המוגש במהלך הדיון.

מהו ההבדל בין אדם שנכח בדיון והאזין לעדויות וצפה במה שצפה ובין אדם המבקש את כל אלה מתוך עיון בתיק?

(להמחשה: תצהיר עדות ראשית הינו עדות שוות ערך לעדות שבחקירה הנגדית. זו האחרונה חשופה למי שנוכח באולם, מדוע לא יוכל לעיין בראשונה?)

11. וביתר תוקף, אמורים הדברים, כאשר כבר בית המשפט נתן את החלטתו או את פסק דינו.

שהרי, פסק הדין כבר מגלם בתוכו את עיקרי טענות הצדדים, העדויות שנשמעו והמוצגים שהוצגו.

עקרונית, אין כל מניעה שפסק הדין יצטט ממש את כל טענות הצדדים מתוך כתבי

בי- הדין, את העדויות כולן או את תוכן כל המסמכים שהוגשו, ודבר זה לא נעשה רק מטעמים של קיצור הדברים והנוחיות שבהפניה לאותם כתבי בי דין, תצהירים וכו', או משום שבית המשפט סבור כי אין להם רלבנטיות לצורך הכרעתו, אך לא מטעמים של פגיעה בצד כלשהו.

ספק אם ועדת גרוס או מתקיני תקנות העיון צפו את המצב הנוכחי, שבו כל פסקי הדין (שאין עליהם איסור פרסום) של כל הערכאות השונות נתונים לעיון על ידי כל דיכפין באמצעות האינטרנט, וספק אם מי שהתיר פרסומם של כל פסקי הדין באמצעות האינטרנט החליט לעשות זאת בהתאם לתקנות העיון דווקא.

מה מקום יש לאבחנה, איפוא, בין עיון בנתונים הכלולים בפסק הדין ובין עיון בתיק בנתונים שאינם כלולים בפסק הדין, מסיבה זו או אחרת, אך לא מטעמים של פגיעה באחד הצדדים או בצד שלישי?

12. ואמנם, קיים שיקול נוסף, שאינו קשור כלל לאפשרות הפגיעה באינטרסים של בעלי הדין או של צד שלישי, והוא השיקול שבהכבדה המינהלית והמערכתית על מערכת בתי המשפט, אם יתאפשר לכל אדם לעיין בכל תיק שירצה. שיקול זה נקבע במפורש בתקנות העיון (סעיפים 4(ד), (ו) סיפא), ולפיהם על בית המשפט לשקול את "סבירות הקצאת המשאבים הנדרשת לשם היענות לבקשה" ו"להגביל את היקף העיון ולהתנותו בתנאים, אם ראה כי הקצאת המשאבים הנדרשת מחייבת זאת" (השוו: החלטת כב' השופט מרזל בבקשת שני-יראקצ'י הנ"ל).

אולם, כבר דו"ח ועדת גרוס, שכלל המלצות על קביעת הסדרים לביצוע נאות של העיון בתיקי בתי המשפט (סעיף 16 (י')) מצא לנכון להעיר "ראוי להדגיש כי עצם אי הנוחות או קשיי התקציב, אין די בהם כדי לשלול את זכות העיון, שאין חולק לגבי חשיבותה וחיוניותה להבטחת השמירה על עקרון הפומביות במדינה דמוקרטית", ואין לי אלא להצטרף להערה זו.

13. המסקנה אשר צריכה לעלות מכל האמור לעיל היא, שכל אימת שהתיק התנהל או מתנהל (בהתאם לשלב הגשת בקשת העיון) בדלתיים פתוחות, וכל עוד לא קיים צו איסור פרסום על הליך, פרט או מסמך מסוים, יש להתיר לכל אדם עיון בכל מסמך שבתיק. בקשה כזו יכולה להיות מסורבת רק מטעמים שהיו מביאים מלכתחילה להורות על ניהול התביעה בדלתיים סגורות, בהתאם לכללים הקבועים בסעיף 68 לחוק בתי המשפט, או שהיו מביאים מלכתחילה לצוות על איסור פרסום בהתאם לסעיף 70 לאותו חוק, והדבר לא נעשה קודם לכן מחמת שההצדקה לכך נוצרה בשלב מאוחר יותר, כגון: שנוצרו עובדות חדשות המצדיקות את "סגירת הדלתיים" מאותו שלב או את איסור הפרסום של פרט או מסמך פלוני, או שהעובדות המצדיקות זאת נודעו למי שמתנגד לעיון רק באותו שלב ולא היתה לו יכולת לדעת עליהן קודם לכן. הצדקה אחרת לאיסור העיון, כאשר הדיון התנהל עד לאותו שלב בדלתיים פתוחות ולא היה צו איסור פרסום על המסמך המבוקש לעיון, יכולה להימצא, כאשר מי שעלול להיפגע מהעיון איננו אחד מהמתדיינים (או באי כוחם), אלא צד שלישי שלא נטל חלק באותה התדיינות, לא ידע עליה או לא ידע על הצגתו של אותו מסמך.

גם במצב זה, יש לשקול האם מניעת העיון תהיה אפקטיבית לאור הפרטים שכבר נחשפו לציבור עד לאותו שלב.

14. עוד צריך להסיק, כי הקושי בהקצאת המשאבים לצורך העיון איננו יכול לגרום למניעת העיון, ופתרונו צריך לבוא על ידי היערכות מינהלית מתאימה והטלת הנשיאה בהוצאות הכרוכות בכך על מבקש העיון במגבלות המתבקשות ממעמדה הנזכר של זכות העיון (כפי שכבר הומלץ בדו"ח ועדת גרוס והשוו לפתרונות שהוצעו בסעיף 9 בהחלטתו של הרשם מרזל בענין שני-יראקצ'י).

ואולי, אם חזון "בית המשפט ללא נייר" יקרום עור וגידים ממש, יהיה אפשר לנצל אותה במה כדי לאפשר באמצעות האינטרנט, לכל מי שירצה, לעיין בכל המסמכים שבכל תיק "פתוח", ולא רק בפסקי הדין, ובכך ימעט מאד הקושי הנזכר של הקצאת משאבים.

15. ישום הדברים לעניננו:

גם אם אניח כטענת הצדדים, שיש לראות בהליך שהתנהל בתובענה זו כהליך של ערעור על פי אחד מחוקי המס (השוו: ע"א 8592/06 כרמל תעשיות חלפים בע"מ נ' מדינת ישראל, החלטת כב' השופט גרוניס), הרי משהתנהל ההליך כולו בדלתיים פתוחות, ומשעיקרי טענות הצדדים והעובדות הרלבנטיות כבר פורסמו בפסק הדין, שהיה נגיש לכל דיכפין (וכך הגיע קיומו של תיק זה לידיעת המבקש), וכל זאת למרות שאופיו הנטען של ההליך כערעור מס היה ידוע מלכתחילה, ולא נוצרה כל עובדה חדשה או לא נודעה כל עובדה חדשה שיצדיקו "סגירת הדלתיים" או איסור הפרסום דווקא עתה, הרי שיש להתיר את העיון במסמכים שבתיק (ברוח זו נפסק הלכה למעשה בהחלטתו של כב' הרשם מרזל בענין לחאם נ' פקיד שומה נצרת).

16. המסקנה האמורה היתה מתחייבת גם אילולא היה למבקש ענין מיוחד לעיון בתיק.

קל וחומר, כאשר רצונו של עורך דין ללמוד מתיק אחר לצורך ניהול תיק שבטיפולו, כבר הוכר כסיבה המצדיקה, כשלעצמה, היעתרות לבקשת העיון (ראו: החלטת כב' רשמת בית המשפט העליון ליבוביץ בענין עיריית רמת השרון נ' גנין; ענין עו"ד סבוב הנ"ל; ענין גל הנ"ל).

17. וכאן מתבקשת, לדעתי, הערה נוספת.

תקנה 5 לתקנות העיון מאפשרת לתת "היתר כללי לעיון" לסוגי אנשים מסוימים, "אם ראה שקיים ענין ציבורי במתן ההיתר".

תקנה זו הולכת בעקבות המלצות ועדת גרוס להתיר עיון כללי בתיקים לעיתונאים, חוקרים אקדמאיים וכד'.

יתכן ויש מקום ליתן היתר כזה גם לעורכי הדין במגבלות המתבקשות.

(בהקשר זה בולטת היעדרותם של נציגי לשכת עורכי הדין בדיונים שהתנהלו בועדת גרוס).

18. מסקנתי להתיר למבקש את זכות העיון מתחזקת לאור הסכמתו של המבקש להגבילה באופן חלקי: מחיקת פרטי המבקש בתובענה וענינים הנוגעים לסודותיו המסחריים מתוך המסמכים המבוקשים (סעיף 14 לתגובתו) ולאור התחייבותו והצהרתו, שלא לעשות כל שימוש באותם פרטים וסודות מסחריים (סעיף 15 לתגובתו).

19. התוצאה היא, שאני נעתר לבקשה ומתיר למבקש לעיין בתיק ובכל המסמכים שהתבקשו על ידו, ובכפוף לכך שהמבקש יעמוד במגבלות ובהתחייבויות שנטל על עצמו, כמפורט לעיל.

לאור עיסוקו ומעמדו של המבקש (עו"ד) אין מניעה, כי מגבלות אלה ייעשו לאחר העיון במסמכים וצילומם.

20. ההוראה למזכירות היא להתיר למבקש עיון בתיק.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ב בחשון, תשס"ח (24 באוקטובר 2007), בהעדר.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים בדואר.