|
הוצאת שומות לשנת המס 2002 בסוף שנת 2007 – האם שומה כדין?
אבי גורמן, עו"ד
כידוע לא רק נישומים עורכים הכנות לקראת סוף שנת המס, אלא גם רשות המיסים נערכת למועד זה. תום שנת מס הנו מועד ממנו ואילך חלה לעיתים התיישנות על הליכים שונים המתנהלים מול הרשות, ובאופן טבעי הרשות נערכת אף היא לתאריך זה. הערכות זו הינה כמובן תקינה ולגיטימית, אלא שבשורות הבאות נבקש לעורר את תשומת הלב לשימוש בסמכות, אשר יתכן כי ראוי להקדיש לו מחשבה ובחינה נוספים.
הובא לידיעתנו כי לקראת תום שנת 2007 הזדרזה רשות המיסים והוציאה שומות ביחס לדוחות לשנת 2002 אשר הוגשו בשנת 2003. במאמר קצר זה נבקש להציג את מקור הסמכות להוצאת השומות, אך להתריע כי נראה כי השימוש הסיטונאי והגורף אשר נעשה בסמכות זו – אינו כדין, הכל כפי שיפורט להלן:
בסעיף 145(א)(2) לפקודת מס הכנסה (להלן: "הסעיף") נקבע פרק הזמן בו על פקיד השומה לטפל בדוח שהגיש נישום. בהתאם לסעיף פרק הזמן הנו שלוש שנים, אלא שבמסגרת תיקון 134 לפקודה נקבע כי "באישור המנהל" פרק הזמן האמור הנו ארבע שנים. תיקון 134 לפקודה נכנס לתוקף לראשונה ביחס לשנת 2002, ולכן כיום אנו נתקלים לראשונה בשימוש בסמכות שבסעיף.
השומות שהוצאו לאחרונה ביחס לדוחות לשנת 2002 שהוגשו בשנת 2003 הוצאו, ככל הנראה, "באישור המנהל" ועל-פי הסמכות שבסעיף.
למרות קיומה של הסמכות כפי שזו תוארה לעיל, אנו סבורים כי לפחות בחלק מן המקרים, הוצאת השומות אינה כדין. נסביר את עמדתנו:
תיקון 134 לא שינה את תקופת ההתיישנות הכללית הקבועה בסעיף. תקופת ההתיישנות הכללית של דוח הייתה ונותרה 3 שנים. אם המחוקק היה מעונין כדבר שבשגרה להפוך את פרק הזמן העומד לרשותו של פקיד שומה ל- 4 שנים, היה עליו לתקן את הסעיף באופן כזה שבמקום 3 שנים יכתב 4 שנים - אלא שלא זו הדרך אותה אימץ המחוקק.
המחוקק הותיר את הכלל לפיו פרק הזמן הנו שלוש שנים – על כנו, ואת אפשרות הארכה הוא קבע כחריג לכלל. מאחר ומדובר בחריג, הרי שיש להפעילו במקרים המתאימים בלבד.
לאמור, אין לקבל הארכה סיטונאית וגורפת של תקופת השומה, אלא יש לשמור הארכה זו למקרים חריגים בלבד.
גישתנו כפי שתוארה לעיל נסמכת על שורה של פסקי דין אשר נתנו בעניינים דומים. בפסקי דין אלה נקבע כי הפעלת הסמכויות שבפקודה צריכה להיעשות תוך הפעלת שיקול דעת ראוי, ולא כדבר שבשגרה.
לאור כל האמור, אנו ממליצים שלא לקבל את הפעלת הסמכות שבסעיף 145(א)(2) לפקודה, כגזירה שאין אחריה עוררין. ראוי לבחון כל מקרה לגופו, ולהסכים לעריכת דיון בשומות שחלפו למעלה משלוש שנים ממועד הגשת הדוח - רק במקרים חריגים בהם ישנה הצדקה לעשיית שימוש בסמכות החריגה.
|