עדמ 000018/06- דנדינו מרכז טכסטיל לאופנה בע"מ נגד ילנה ויבלי

בית הדין הארצי לעבודה

פסק דין

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1. המערערת, "דנדינו מרכז טכסטיל לאופנה בע"מ" (להלן גם – החברה), הינה חברה העוסקת במכירת אביזרי אופנה. המשיבה הועסקה בחברה כמוכרת החל מחודש מרץ 2001. המשיבה טענה בפני בית הדין האזורי, כי על רקע קשיים כלכליים אליהם נקלעה החברה, הודיעו לה בעלי החברה בסוף חודש ינואר 2004, כי שם החברה עומד להשתנות, פעילותה של החברה תיפסק ותחתיה תחל לפעול חברה חדשה בשם "אן דן דינו בע"מ" (להלן גם החברה החדשה). בעליה הרשומים של החברה החדשה היו משה דנינו ומיכה דנינו, שהיה גם מנהלה. כן נמסר למשיבה, כי היא תמשיך בעבודתה במסגרת החברה החדשה וכל זכויותיה בגין ותק שצברה בחברה תישמרנה.

2. בעקבות הודעתה זו של החברה התנהלה תכתובת בין המשיבה לבין החברה כמפורט להלן:

א. ביום 18.2.04 נמסר למשיבה מכתב מאת עו"ד אלון שירי, בשם מרשתו – החברה החדשה. על פי הנדון ונוסח המכתב, הוא היווה מענה למכתב שנשלח על ידי המשיבה ביום 11.2.04, אולם לא הומצא לבית הדין האזורי במסגרת הראיות. במכתב נאמר כי החברה החדשה דוחה דרישתה של המשיבה לתשלום פיצויי פיטורים. כן נמסר כי החברה החדשה קיבלה על עצמה את הפעילות אשר נוהלה בעבר ע"י המערערת, והיא נושאת באחריות לתשלום פיצויי פיטורים וכל זכות אחרת המגיעה למשיבה מעבודתה במערערת. לפיכך, אין חובה על המערערת לשלם לה פיצויים כלשהם. כן הודגש במכתב, כי אין בהעברת הפעילות לחברה החדשה כדי לפגוע בתנאי העסקתה של המשיבה או לפגוע בשגרת עבודתה.

ב. ביום 1.3.04 נמסר מכתב מהמשיבה לבעלי החברה (שהוא גם בעליה של החברה החדשה), מר מיכה דנינו, בו נכתב כך: "ביום 18.1.04 הודעת לי על החלפת שם החברה מ"דנדינו" ל"אן דן דינו". לפיכך אני מודיעה לך על התפטרותי מחברתך שתוחל (כך במקור – ו.ו.ל) בעוד חודש ימים כלומר ביום 1.4.04". כן ביקשה המשיבה לשלם לה פיצויי פיטורים, דמי חופשה שנתית ודמי הבראה.

ג. יומיים לאחר מכן, ביום 3.3.04, נמסר למשיבה מכתב מאת עו"ד אלון שירי, ב"כ החברה החדשה, לפיו מרשתו מקבלת את הודעת המשיבה בדבר ההתפטרות. כן מוסיף עו"ד שירי, כי הואיל והמשיבה התפטרה מרצונה, ללא שינוי כלשהו בתנאי העסקתה, היא אינה זכאית לפיצויי פיטורים.

ד. ביום 11.3.04 מסר מר ניר גביש, מזכיר איגוד מקצועי במרחב תל-אביב יפו של ההסתדרות החדשה, בשמה של המשיבה, מכתב לעו"ד שירי, בו נמסר כי המשיבה התפטרה עקב החלפת שם החברה והפיכתה ליישות משפטית שונה, ולא עקב שינוי כלשהו בתנאי העסקתה. כן נטען במכתב כי המשיבה לא קיבלה את משכורת חודש פברואר 2004, ומשכורתה משולמת בתשלומי מזומן מזדמנים, ובנסיבות אלה לא ניתן לדרוש ממנה את המשך עבודתה והתפטרותה היא כדין מפוטרת.

ה. ביום 15.3.04 נשלח למשיבה מכתב מאת החברה נושא כותרת "המשך העסקתך בחברת דנדינו בע"מ". במכתב מודיעים בעלי החברה למשיבה כי לאחר התייעצות עם רואה חשבון ועיון מחדש ומעמיק במצב, הוחלט להמשיך את פעילותה של החברה. כן נמסר כי הוחלט סופית שלא לפעול בשם חברת "אן דן דינו בע"מ" או להפעילה. לפיכך נמסר למשיבה כי היא מועסקת עדיין על ידי החברה ומתבקשת להגיע לעבודה כרגיל.

ו. החברה הציגה בפני בית הדין האזורי מכתב נוסף מיום 26.3.04 שהיא חתומה עליו ומופנה למשיבה, בו נמסר כי החברה מעולם לא חדלה מפעילותה, המשיבה עדיין מועסקת על ידה ודבר לא השתנה במישור העסקתה. כן נכתב כי במידה והמשיבה לא תמשיך להגיע לעבודה כנדרש אז ניתן יהא להסיק כי היא בחרה להתפטר מרצונה. בית הדין האזורי לא שוכנע כי מכתב זה אכן נשלח והתקבל אצל המשיבה.

3. למרות הודעתה של החברה, לפיה המשיבה עדיין מועסקת על ידה, בחרה המשיבה שלא למשוך את מכתב ההתפטרות, על פי טענתה בשל הרעה בתשלומי שכרה, וביום 1.4.04 חדלה לעבוד.

על רקע זה הוגשה תביעתה של המשיבה בדיון מהיר לבית הדין האזורי בתל-אביב. המשיבה תבעה תשלום פיצויי פיטורים בסך 10,924 ש"ח, שכר מולן בסך 3,857 ש"ח, דמי הבראה בסך 2,295 ש"ח, פדיון ימי חופשה שנתית בסך 1,600 ש"ח, והחזר הוצאות נסיעה בסך 200 ש"ח.

4. עיקר המחלוקת בין הצדדים בבית הדין האזורי עסקה בשאלה האם התפטרותה של המשיבה מהחברה דינה כפיטורים לצורך חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן גם החוק).

המשיבה טענה כי החברה שילמה את שכרה בחלקים ובסכומי כסף מזדמנים. כן טענה כי התפטרה מעבודתה עקב חילופי מעבידים ולכן על פי ההלכה היא זכאית לפיצויי פיטורים.

החברה טענה כי בפועל לא התקיימו כל חילופי מעבידים. נטען כי החברה שקלה להעביר את פעילותה לחברה אחרת בשם "אן דן דינו" אשר בעליה ומנהלה הוא בעליה ומנהל הנתבעת, וזאת משיקולי מס. אולם העברת הפעילות לא הושלמה, בשום שלב לא נסגרה החברה ולא הונפקו תלושי שכר מחברת "אן דן דינו". כן טענה החברה כי המשיבה יזמה את ההתפטרות וחיפשה סיבות לעזוב את עבודתה כבר במהלך שנת 2003.

5. בית הדין האזורי בפסק דינו (השופטת דינה אפרתי; דמ 5385/04) קבע את הממצאים העובדתיים שלהלן:

א. עובר להודעת ההתפטרות של המשיבה, חברת "אן דן דינו" קיבלה על עצמה את פעילות החברה. עובר להעברת הפעילות לחברת "אן דן דינו" מצבה הכלכלי של החברה היה קשה.

ב. הגורם שהביא להתפטרות המשיבה מהחברה הוא העברת פעילות החברה ל"אן דן דינו", ולא הפיגורים בתשלום שכרה של המשיבה ופיצולו.

ג. המשיבה החלה לחפש עבודה אחרת רק לאחר הגשת מכתב ההתפטרות.

ד. ביום 3.3.04 קיבלה החברה את התפטרות המשיבה, וביום 15.3.04 חזרה בה מקבלת ההתפטרות והודיעה למשיבה כי היא רואה בה עובדת שלה וכי עליה להתייצב לעבודה.

בית הדין האזורי קבע, כי מקום שהחברה הביעה באופן חד משמעי כי היא מקבלת את התפטרות המשיבה אין היא יכולה לחזור בה אלא בהסכמת המשיבה. על כן נקבע כי המשיבה זכאית לפיצויי פיטורים.

נפסקו לטובת המשיבה הסעדים הבאים: פיצויי פיטורים בסך 10,924 ₪, שכר עבודה בגין חודש מרץ 2004 בסך של 3,857 ₪ בתוספת פיצויי הלנת שכר מופחתים בשיעור של 5% לחודש מיום 1.4.04, קצובת הבראה בסך של 2,295 ₪, פדיון חופשה בסך 1,600 ₪, החזר הוצאות נסיעה בסך 200 ₪ והוצאות בסך 2,000 ₪.

החברה הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי שהתקבלה בהחלטה מיום 20.3.06.

6. תמצית טענות הצדדים בערעור שבפנינו:

א. החברה טוענת כי המשיבה אינה זכאית לפיצויי פיטורים משום שלא התקיימו חילופי מעבידים דה-פקטו. נטען כי בפועל לא התבצעה כל העברת פעילות בין החברות ולא חל כל שינוי בתנאי העסקתה של המשיבה או בזהות המעסיק בפועל. החברה מוסיפה כי גם אם היו חילופי מעסיקים, המשיבה לא התפטרה בגינם אלא תכננה את פיטוריה מראש. בנוסף נטען, כי גם אם תתקבלנה טענות המשיבה, החברה תיקנה את הרעת התנאים המגולמת בחילופי המעבידים.

כן טוענת החברה כי היא זכאית לקזז 14 ימי חופשה שנלקחו על ידי המשיבה ביתר, המשיבה קיבלה תשלומים ביתר מהחברה בחוסר תום לב, ולא מגיע לה פיצוי הלנת שכר.

ב. המשיבה, מנגד, סומכת את ידיה על פסק דינו של בית הדין האזורי על נימוקיו. לטענתה, הגורם שהביא אותה להתפטר הוא העברת פעילות החברה לחברה החדשה. המשיבה גורסת כי החברה עשתה שימוש פיקטיבי ופסול במסך ההתאגדות על ידי העתקת פעילות כביכול לחברה אחרת.

דיון והכרעה:

7. עיקרו של הערעור שבפנינו עוסק בשאלת תחולתו של סעיף 11(א) לחוק בנסיבות של חילופי מעסיקים לכאורה.

הסעיף האמור קובע כך:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".

בענייננו רלוונטית החלופה של הנסיבות האחרות ביחסי העבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו.

פרשנותו של הסעיף והחלתו על מקרים ספציפיים נדונה רבות בבתי הדין לעבודה. הקו המנחה לפרשנותו של הסעיף נוסח היטב על ידי השופט צור בע"ע 1271/00 אמ"י מתו"ם – אדריכלים מהנדסים יועצים ומודדים בע"מ נ' חיים אברהם, פד"ע לט 587, בעמ' 606:

"שאלה אחרת היא מה הן ה"נסיבות" המהוות עילה להתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים. לא ניתן להשיב על שאלה זו בנוסחה חדה וברורה והדבר תלוי בנסיבותיו של כל עניין. ככלל, ניתן לומר שנסיבות המצדיקות התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים הן שינויים במקום העבודה, בסדרי העבודה, בתנאי העבודה, בין שמדובר בשינויים כלליים ובין שמדובר בכאלה החלים ומשפיעים על עובד בודד; אי^-קיום הוראות חוקי המגן, צווי הרחבה או הסכמים קיבוציים; פגיעה אישית בעובד על רקע דעותיו או מוצאו וכיוצאים באלה עניינים מהותיים המהווים צידוק לעובד לקום ולעזוב את מקום עבודתו, ביוזמתו, תוך קבלת פיצויי פיטורים".

בענייננו טוענת המשיבה כי היא התפטרה עקב העברת פעילות החברה לחברה אחרת, "אן דן דינו בע"מ". לשיטתה, העברת הפעילות הקימה לה זכאות לפיצויי פיטורים עם התפטרותה, הואיל ומדובר בחילופי מעבידים. המשיבה מתבססת על ההלכה שנקבעה בבג"צ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשיה האווירית לישראל בע"מ ואח', פ"ד נח(6) 481 (ניתן ביום 2.6.2004, להלן גם בג"ץ רמת"א), לפיה במקרה של שינוי בעלות במפעל יש לקבל את הסכמת העובד להמשך עבודתו במפעל בבעלות החדשה. כן מפנה המשיבה להלכה לפיה ככלל ניתן לראות בהתפטרות עובד עקב חילופי מעבידו משום התפטרות שדינה פיטורים לצורך החוק.

סבורים אנו כי בנסיבות העניין, התפטרותה של המשיבה לא בוצעה בנסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה, ויש לקבל את ערעור החברה בכל הקשור לזכאות המשיבה לפיצויי פיטורים. ובמה דברים אמורים?

על פי פסיקת בית הדין הארצי, ככלל, ניתן לראות התפטרות עקב חילופי מעבידים כ"נסיבות" הבאות במסגרת סעיף 11(א) לחוק (ראו דב"ע נד/4-1 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' התעשיה האווירית לישראל בע"מ ואח', פד"ע כ"ט 601, בו המחלוקת היתה מה דינם של עובדים המבקשים להמשיך להיות עובדיו של המעביד הקודם).

בבג"ץ רמת"א, לא מצא השופט אור מקום לקבוע מסמרות בשאלה זו. ראו פסקה 6 לפסק דינו:

"בבג"ץ 922/97 משיגות המשיבות על ההלכה שנקבעה בפסק^-דינו של בית^-הדין הארצי, שלפיה דין עובד המתפטר בנסיבות של חילופי מעבידים כדין עובד שפוטר לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, וזאת כחלק אינטגרלי של ההסדר שנקבע על^-ידי בית^-הדין במצב של חילופי מעבידים. הלכה זו מרחיבה את ההלכה הקיימת לעניין התפטרות שדינה פיטורים, והיא בעלת חשיבות המצדיקה, כשלעצמה, את התערבותנו. ההלכה בפסק^-דינו של בית^-הדין הארצי גם אינה בהירה דייה, ונדרש לה פירוש על^-ידי חברי המשנה לנשיא השופט מצא (ראו בפיסקה 16 לפסק^-דינו), והיא אף משאירה קושיות לא מעטות ללא מענה. אך נוכח מסקנותיי, כפי שיובהרו בהמשך, מתייתר הצורך המעשי לדון בה בנסיבות העניין. לפיכך ניתן להותיר את ההכרעה בשאלת מעמדו של עובד אשר מתפטר מיוזמתו בעת חילופי מעבידים למקרה שבו הדבר יידרש".

השופט מצא התייחס בפסקה 16 לפסק דינו בבג"ץ רמת"א להלכה שנקבעה בבית הדין הארצי, וקבע באשר לדעת הרוב בפסק הדין בדב"ע נד/4-1 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' התעשיה האווירית לישראל בע"מ ואח' כך:

"דומה כי את המונח 'ככלל', שבו עשתה היא שימוש, יש להבין כפשוטו, דהיינו ככלל שבצדו חריגים. אין מדובר בהכרה 'אוטומטית' במתפטרים כמי שדין התפטרותם כדין פיטורים, כפי שסברו בעלות^-הדין. הכלל העולה מדעת הרוב הוא כי חילופי מעבידים במקום העבודה מהווים, באופן רגיל, נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו", כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. ואילו עם החריג – שעל מהותו והיקפו המדויקים לא היה צורך לעמוד בפסק^-הדין – נמנים אותם מקרים שבהם אין לראות בחילופי המעבידים משום 'נסיבות אחרות' מעין אלו".

לא שוכנענו כי בנסיבות העניין שבפנינו יש לראות בהעברת פעילות החברה לחברת "אן דן דינו" כחילופי מעבידים אשר מזכים את המשיבה בפיצויי פיטורים. אמנם, עובר להודעת ההתפטרות של המשיבה, פעילותה של החברה הועברה לחברת "אן דן דינו", כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי. אולם, על פי תדפיסי רשם החברות, מר מיכה דנינו שימש כמנהלן של שתי החברות וכאחד משני בעלי המניות בשתי החברות. כמו כן הובהר למשיבה עוד טרם הודעת הפיטורים כי תנאי העסקתה נותרו כשהיו, ואין שינוי בשגרת עבודתה. מכאן עולה כי על פי קנה המידה האובייקטיבי, המשיבה עדיין מועסקת באותה חברה גם לאחר העברת הפעילות שלה לחברה אחרת.

יתרה מכך, קביעת זכאות של המשיבה לפיצויי פיטורים בנסיבות המקרה אינה עולה בקנה אחד עם תכליתה של ההלכה, לפיה ככלל יש לראות התפטרות עקב חילופי מעבידים כנסיבות שבהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו. הלכה זו מבוססת על הזיקה ההדוקה בין העובד למקום עבודתו, אשר הגנה עליה נועדה להביא ליציבות במקום העבודה ובתנאי העסקתו של העובד.

במקרה דנן, לא היתה פגיעה בזיקה בין המשיבה לבין מקום עבודתה. לא נטען כלל כי שגרת עבודתה של המשיבה נפגעה, מנהל החברה היה גם מנהלה של החברה אליה הועברו עסקיה, ותנאי ההעסקה של המשיבה נותרו בעינם. מלבד השינוי הטכני באישיות המשפטית של החברה, לא חל כל שינוי מהותי באופן העסקתה של המשיבה ובזכויותיה בחברה, וגם לא שוכנענו כי צפוי היה להתרחש שינוי מעין זה מאוחר יותר.

על כן, סבורים אנו כי מדובר כאן במקרה בו אין לראות ב"חילופי המעבידים" משום "נסיבות" על פי סעיף 11(א) לחוק. בנסיבות המקרה הספציפיות, גם אם חל שינוי באישיות המשפטית של המעביד, ופעילותה של החברה עברה לחברה אחרת, אין בכך כדי להוות נסיבות מיוחדות אשר מזכות עובד שהתפטר בגינן בפיצויי פיטורים.

לפי טענתה של המשיבה, וגם כפי שעולה ממכתב ההתפטרות מיום 1.3.04, היא התפטרה בשל העברת פעילות החברה לחברת "אן דן דינו", ואין לכך קשר לטענותיה בדבר הרעה בתשלומי שכרה, שהועלו בשלב מאוחר יותר. כך גם קבע בית הדין האזורי לאחר ששמע את העדויות. כאמור לעיל, סבורים אנו כי גם אם היו מתבצעים חילופי מעבידים, בנסיבות שבפנינו, לא היה בכך כדי לזכות את המשיבה בפיצויי פיטורים, ולא מצאנו כי התפטרותה של המשיבה במקרה זה היא כדין פיטורים. בנסיבות שבפנינו גם הוכח כי החברה הודיעה למשיבה כי חזרה בה מכוונתה לעבור לחברה החדשה.

על כן, אנו קובעים כי המשיבה אינה זכאית לפיצויי פיטורים. בהתאם, מתקבל ערעורה של החברה באשר לחיובה בתשלום פיצויי הפיטורים למשיבה.

8. באשר לרכיבי הערעור הנוספים – סבורים אנו כי דין הערעור בעניינם להידחות. החברה מלינה על קביעת בית הדין האזורי בדבר חיובה בפדיון ימי חופשה, ובדבר פיצויי הלנת שכר. כן טוענת החברה כי המשיבה קיבלה ממנה לאורך כל תקופת עבודתה תשלומי יתר.

א. פדיון ימי החופשה: החברה מתבססת על מסמך אשר חתום לכאורה על ידי המשיבה, לפיו היא ניצלה 28 ימי חופשה במהלך שנת 2003 בשל נסיעתה לאוקראינה. לעניין תשלומי היתר, טוענת החברה כי היה קיים נוהל בין הצדדים לפיו המשיבה הגישה במשך כל שנות עבודתה דו"ח שעות עבודה, היתה מחשבת את השכר ברוטו שמגיע לה ומנכה ממנו את דמי הביטוח הלאומי החלים עליה. החברה טוענת כי מבדיקה שערכה, עולה כי המשיבה הגישה במשך כל שנות עבודתה דו"ח ללא ניכוי דמי הביטוח הלאומי החלים עליה, אותם שלשלה לכיסה.

בית הדין האזורי לא שוכנע כי יש לקזז מהתשלומים המגיעים למשיבה את דמי הביטוח הלאומי, מה גם שהמשיבה לא נקבה בסכום הקיזוז. החברה לא נקבה בסכום הקיזוז גם בפנינו ולכן דין רכיב זה בערעורה להידחות. באשר לימי החופשה, בית הדין האזורי קבע כי המשיבה זכאית לפדיון ימי חופשה לאחר שנשמעה עדות המשיבה בפניו והוצגו בפניו כל הראיות. החברה לא הצביעה על נימוק המצדיק חריגה מקביעה זו של בית הדין האזורי.

ב. פיצויי הלנת שכר: לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעת בית הדין האזורי באשר לפיצויי הלנת השכר שלא שולם עבור חודש מרץ 2004. נפסקו לחובת החברה פיצויי הלנת שכר מופחתים בשיעור של 5% לחודש, החל מיום 1.4.04. על פי טענת החברה, המשיבה פעלה כלפיה ב"דרכי מרמה", והיתה קיימת מחלוקת אמיתית בין הצדדים באשר לזכאותה של המשיבה לכספים הנתבעים, לרבות שכר עבודתה בגין החודש האחרון.

אין בידינו לקבל את טענות החברה בעניין. מפסק הדין של בית הדין האזורי ומטענות הצדדים בפניו, עולה כי לא היתה מחלוקת כי התשלומים המצוינים בתלוש שכר חודש מרץ 2004, המהווים גמר חשבון, לא שולמו למשיבה. החברה אף טענה כי היא הזמינה את המשיבה לתיאום מועד לקבלת השכר האחרון והתשלומים האחרים, אך המשיבה לא התייצבה לקבל את הכספים. על כן, אין מקום להתערב בקביעת פיצויי ההלנה המופחתים, מקום שלא היו חילוקי דעות באשר לזכאות לשכר אך עם זאת לא היה מקום לפסוק פיצויי הלנה מלאים.

9. סוף דבר: הערעור מתקבל בחלקו.

חיובה של החברה, דנדינו מרכז טכסטיל לאופנה בע"מ, בפסק הדין של בית הדין האזורי, בתשלום פיצויי פיטורים למשיבה בסך של 10,924 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק – מבוטל.

ככל שסכום זה שולם למשיבה, תחזיר המשיבה סכום זה לחברה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום קבלת התשלום ועד החזרתו במלואו לחברה.

חיוביה הנוספים של החברה בפסק הדין של בית הדין האזורי נותרים בעינם.

לאור תוצאות הערעור שהתקבל רק בחלקו – אין צו להוצאות.

ניתן היום כ"ב בטבת, התשס"ח (31 בדצמבר, 2007) בהעדר הצדדים.